קטגוריה: חומש במדבר

כיצד לבחור נכון בפרט כשיש לנו ספק וקונפליקט?
בפרשה שלנו מתואר כיצד שתי משלחות מגיעות לבית בלעם הנביא, מכונה 'יודע דעת עליון', שמתבקש עבור שכר מכובד לקלל את ישראל. ה' שמתגלה לבלעם מזהיר אותו שלא יצא בשליחות המואבים; אך, לאחר שמגיעה המשלחת השנייה מבלק, מלך מואב, בלעם פונה שוב אל ה', והפעם המענה שקיבל: " אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ–אֹתוֹ תַעֲשֶׂה." (במדבר כ"ב, כ). אך למרות כביכול ההיתר האלוקי, מתואר לנו בהמשך כי- "(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. (כב) וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ (במדבר כב);." מדוע כועס ה'? הרי ה' התגלה אל בלעם בחלום ואמר לו אם יבואו לקרוא לך…קום לך איתם אז על מה הכעס ?

המדרש מסביר כי בדרך בה אדם רוצה ללכת, שם מוליכים אותו. מאחר ובלעם הפציר בה' שוב ושוב, ה' נעתר לבקשתו. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוהים, המתנגד כמובן למהלך, מצד שני הוא מתפתה להצעה ומשתמש באיסור של ה' כעוד קלף במשא ומתן כדי להוציא מבלק שכר גדול יותר. בנוסף, הייתה התנייה לאישור יציאה עם המשלחת, רק מה שה' ידבר אליו – יעשה בלעם. אבל בלעם לא אמר למשלחת דבר, וגרם להם להבין שהוא ימלא את בקשתם.

התוצאה- מלאך נעמד בדרך מול בלעם והאתון. האתון שראתה את המלאך סטתה מהדרך וירדה אל השדה, אך בלעם שלא ראה את המלאך, ולכן לא הבין מדוע היא עשתה זאת – היכה אותה. וכך שלוש פעמים, בפעם השלישית, לאתון לא נותרה כל ברירה והיא רבצה ארצה. גם בפעם הזו בלעם עדיין איננו רואה את המלאך שחרבו שלופה, והוא מכה שוב את האתון. ואז, באופן מפתיע, "(כח) וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב), האתון מדברת ומוכיחה את בלעם על התנהגותו, ובתגובה עונה לה בלעם שהיא התעללה בו ואם הייתה חרב בידו, היה הורג אותה. והאתון ממשיכה לדבר ולהוכיח את בלעם-
"(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא." (במדבר כ"ב). האתון מוכיחה את בלעם על חוסר האמון וכפיות הטובה שלו.
ורק אז מתגלה המלאך לבלעם כשחרב שלופה בידו, והוא מסביר לבלעם שהוא זה שגרם לאתון לסטות מן הדרך; בלעם מתנצל בפני המלאך על מעשיו, ומציע לשוב לביתו. אך המלאך מורה לו להמשיך למואב, ומזהיר אותו שוב "וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר" (במדבר כב, לה).

מעניין שדווקא לסיפור זה שמתרחש מאחורי הקלעים של בני ישראל, צוות חפירות הולנדי חשף ב-1967 מבנה של מקדש בתל דיר עלא שבירדן, בקרבת נחל יבוק. על קירות המקדש נמצאו חרוטות של כמה כתובות במצב השתמרות קשה ביותר. החוקרים הצליחו לפענח מספר שורות, להם קראו בשם "כתובת בלעם". הכתובת מזכירה אדם ושמו "בלעם ברבער" (=בן בעור), וכוללת שני "צירופים"  שמכילים נבואות וסיפורי בלהות על השאול. חלק מהחוקרים טוענים כי היא נכתבה בארמית והיא מספרת על החוזה בלעם בן בעור, על נבואותיו ועל קללותיו.
ובכל זאת מה תפקיד האתון בפרשה?
מסתבר שבחיים תכניות לחוד ומעשים לחוד. לכולנו יש פער בין הדיבורים למעשים, מה שמזכיר לי את הביטוי- "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול." בעצם מה מונע מאתנו לתקן את המידות? נראה כי בכל אחד ואחת מאתנו יש סוג של בלעם, אז כיצד ניתן לתקן זאת? מה בעצם גורם לניתוק בין מה שאני יודע לבין מה שאני עושה? שאלות אלו מעוררות את התהייה לגבי מימוש היכולת השוטפת שלנו להיות נוכחים וקשובים, להתעלות מעל הסחות הדעת המרובות, ולהיות ממוקדים ומחוברים למניעים שמובילים לבחירות שאנו עושים.

ובכל זאת, זו פרשה ייחודית המביאה לכאורה אגדה, סרט מצויר שבה אתון מדברת, איך זה שייך ומה המסר שהתורה מעבירה לנו? האתון היא זו שמוכיחה את בלעם ומביאה דברי מוסר. בלעם עם כל היכולות והעוצמות שלו כנביא וקוסם שראשו בשמיים אך רגליו שקועות בשפל השפלים, ממש עולם ומלואו, איננו רואה את המלאך שחרבו שלופה בניגוד לאתון. יש מפרשים האומרים כי הסיפור הינו ביטוי להזיות של בלעם שהיה בחרדות. מצד אחד הוא מתפתה להצעתו של בלק, מצד שני הוא 'יודע דעת עליון', יודע כי הוא כפוף לרצון ה'.
המשנה בפרקי אבות מתארת 3 פיות-
פי הארץ שבלעה את קורח ועדתו- פרשת קורח
פי הבאר שנפתחה למרים- פרשת חוקת
ועתה פי האתון המוכיחה את בלעם- פרשת בלק

האתון היא ביטוי לפקיחת עיניים, לרמזים שטמונים בטבע וסביבנו. תשומת הלב שלנו היא שתאפשר להבחין ולהיעזר בהם אם רק נהיה קשובים. בלעם עם כל עוצמתו ויכולתו לא רואה את מה שהאתון רואה. אין מקום ל'כוחי ועוצם ידי', מעשה האתון מביא לערעור בטחונו של בלעם עד כדי שהוא מציע לשוב על עקבותיו. מסביר הרב שניאור אשכנזי, ע"פ משנתו של הרבי מלוובאביטש, מה שמבדיל אותנו אחד מהשנייה הינו הכישרון, פלא החיים, שאין לו הסבר מדעי. מדוע כל אחד מקבל כישרון ויכולת שונה, אומנם מהרצף הגנטי של הוריו, ועדיין שונה מאחיו, הכיצד?
הכישרון, מסביר הרב אשכנזי, זה הרגע שבו ה' הכריע מה תהא שליחותו של כל אדם ואדם, פיקדון ומתנה שקיבלנו. זו סיבה להודות ולא להתגאות. המחמאה היחידה והמפורשת שקיבל משה רבנו הייתה כי הוא 'העניו שבאדם'. מסתבר שענווה אמיתית מתעוררת דווקא מגאווה, מההבנה העמוקה לכשרונות, היכולות, והשליחות שקיבלנו, והטמעתן. בלעם חשב שהעובדה שהוא 'יודע דעת עליון' מקנה לו זכויות עודפות, והבחירה שלו הייתה לממש אותם לצרכיו האישיים. בעוד משה רבנו שידע מי הוא ומהם יכולתיו ועוצמתו, בחן בכל רגע בחייו אם אכן הוא עשה מספיק בעבור מה שקיבל? האם הוא אכן מיצה ומימש את כל הכישרונות שקיבל לטובת הכלל?

האתון היא ביטוי לסימנים ולרמזים שאנו מקבלים גם ממקומות לא צפויים בכדי שלא נתעקש להמשיך מבלי לבחון האם הדרך שאנו הולכים בה מבטאת את הבחירה הנכונה, הטובה, והמדויקת לנו, ולוודא שלא סטינו מהדרך. האתון היא ביטוי לאינספור הזדמנויות שאנו מקבלים בכדי לממש את הכישרונות הייחודים לנו גם לטובת הסביבה והיקום וזו הדרך הטובה ביותר לתיקון עצמי שיוביל לבסוף לתיקון עולם. האתון מופיעה לרוב כשאנו מצויים בקונפליקט. החלק האלוקי שבנו מנסה לרמוז לנו שכדאי לבחון את הפער המצוי בין הדיבורים למעשים שלנו.
אז מהי בעצם המשמעות של לבחור נכון? בתהליך של קבלת החלטות נחוצים הקשבה, נוכחות כאן ועכשיו, ותשומת-לב לסימנים ולפרטים סביבנו. אחרי הכל, המטרה היא לצמצם את הפערים בין הדיבור למעשה, בכדי לממש ולדייק את השליחות שלנו בדרך שבה אנו בוחרים להלך. מי ייתן שתהא זו דרך מקדמת, מפרה, ומצמיחה אותנו ואת הסביבה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🚶🏻‍♀️💞🚶🏻

השבוע הגענו לשנת הנדודים האחרונה במדבר. ארבעים שנה אבותינו הלכו במדבר סיני. התורה מתארת לנו את המסע במהלך השנתיים הראשונות, מיציאת מצרים שמסתיימות בפרשת קורח, ואת שנת המסע האחרונה החל מהפרשה השבוע, ועד הכניסה לארץ ישראל. התחלה חדשה משמעותה שינויים, התחדשויות, וחששות רבות מהלא נודע, בעוד שהסוף מאופיין בעומס, שחיקה המביאה לקוצר רוח, סיכומים וחשבון נפש (מעניין לראות שבני ישראל נלחמים דווקא השבוע בחשבון- "(כו) כִּי חֶשְׁבּוֹן–עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, הִוא" (במדבר כא), יש מפרשים שהכוונה היא שהגיעה העת לחשבון נפש), וכמובן יש ציפיה וחשש מההתחלה החדשה שבפתח.

בפרשה השבוע אנו פותחים בחוקת פרה אדומה בעקבות הצורך להיטהר לקראת הכניסה לארץ ישראל לאחר מות דור המדבר (סיום העונש על חטא המרגלים). לאחר ההיטהרות הפרשה מספרת לנו על מות מרים.
מרים נפטרה – והמים יבשו. "בארה של מרים", זוהי הבאר שליוותה את העם בנדודיו במדבר, ועתה עם מותה של מרים היא יבשה, מה שהוביל מיד ל- "מי מריבה". העם מתלונן למשה ואהרון כי אין להם מים. ארבעים שנה זכו בני ישראל לנביעת מים בזכות מרים.
מרים היא "נביאת החיים", היא מייצגת את כוח החיים שבמים. היא מחוברת לעם ישראל ושותפה לאחיה בהנהגתו. מרים הנביאה הייתה מקור התקווה ומקור החיים ותמיד תיזכר בתודעה כאחות משה ואהרון, שהביאה לידי ביטוי את הכוח הנשי שקיים בעם ישראל. זמן קצר אחריה אהרון שהיה גם כן שותף בהנהגת העם, מת, והעם כולו מתאבל עליו 30 יום. הוא היה איש רודף שלום, אוהב אדם, המגשר הראשון, ומאמין גדול. אהרון בניגוד למרים לא מדבר וגם לא מתלונן. והוא מקבל את הזכות להיות הכהן הגדול, שליחות העוברת אחריו לבניו. המנהיג הבלתי מעורער הוא משה, שמילא תפקיד של נביא, מחוקק ושופט. אין מלחמות אגו בין האחים, כל אחד ואחת יודע/ת את מקומו.

זמן קצר לפני הכניסה לארץ מאבד העם את המנהיגות שהכיר. בתלמוד במסכת תענית ט ע"א, כתוב-
"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה;" אי אפשר לחיים מלאים בלי שלושתם, המן היורד משמיים, מים מתוך הבאר והענן המוביל את דרכנו.
הייתה זו הורות משותפת, כשלכל אחד תפקיד ייחודי. מודל הנהגה שפעלה בו זמנית, ודאגה לכל צרכי העם במדבר.
 מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"פרשת חוקת עוסקת במוות, באובדן ובאבל. מרים מתה. אהרן ומשה שומעים מהקדוש ברוך הוא שהם לא יזכו להיכנס בחייהם לארץ המובטחת. אהרן מת, והעם מתאבל עליו שלושים יום. שלישיית האחים הזו היא צוות ההנהגה הדגול ביותר בתולדות ישראל. משה אדון הנביאים, אהרן הכוהן הגדול הראשון, ומרים, על פי המדרשים הרבים המתארים את גודל אמונתה, את האומץ שלה ואת ראיית־הנולד שלה, אולי גדולה אף מהם. הפרשה מבקשת לומר לנו שלכל אחד מאתנו יש ירדן שהוא לא יזכה לחצות, ארץ מובטחת שהוא לא ייכנס אליה. "לא עליך המלאכה לגמור". גם הגדולים שבגדולים אינם חיים לנֶצח."

ההנהגה במדבר לכל הדעות הייתה הנהגה ניסית ורוחנית, בעוד ההנהגה שנדרשה בארץ ישראל זו הנהגה ארצית ורוחנית.  בני ישראל נדרשו בכניסתם לארץ להתייצב, להילחם ולפרנס את עצמם. זהו שלב ניתוק חבל הטבור של עם ישראל ממנהיגיו, ויציאתו לדרך בוגרת וחדשה שבה ההשגחה האלוקית עדיין נמצאת אך היא איננה גלויה. כלומר, הניסים קורים סביבנו כל הזמן, אנחנו פשוט לא מודעים אליהם. יש המסבירים כי הניסים בארץ נקראים ניסים טבעיים, ניסים בתוך הטבע שאינם גלויים, כמו צירופי מקרים והתרחשויות הנראות נורמליות לגמרי. וכנראה שאם היינו מודעים לכך היינו במצב תמידי של הכרת הטוב.



מה שמוביל אותנו לנושא הבא- הניסים בחיינו?

שואל ירין רבן, מורה לפילוסופיה יהודית, "מדוע בני אדם זקוקים לניסים? והאם אנחנו מחכים לנס, או פועלים לשיפור מצבנו בכוחות עצמנו? האם בכלל יש סתירה בין השניים?
בפרשת חוקת מופיעים כמה וכמה ניסים, שמבצע משה בהוראתו ובהנחייתו של אלוהים. הראשון מביניהם הוא המפורסם מכולם. כאשר בני ישראל מתלוננים בפני משה על שהוציא אותם ממצרים לטובת נדודים במדבר הצחיח, הוא מכה בסלע וממנו בוקעים מי שתייה שמרגיעים את טענות העם.
בפעם השניה שמתלונן העם בפני משה, אלוהים כבר פחות סבלן לטענותיהם. ״וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״, הם שוטחים בפני מנהיגם (במדבר, כ״א, 5). בתגובה שולח עליהם את ״הנחשים השורפים״, והם עושים שמות בעם, ״וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל״ (במדבר כ"א, 6).
שליחת הנחשים השורפים הוא נס כשלעצמו, שהרי נס הוא בהגדרתו חריגה מחוקי הטבע ומיכולותיו הסדירות… אבל אלוהים ממהר לחוס על העם וממציא למשה נס נוסף שמרפא… המציאות לפעמים כל כך קשה ומקובעת, שנדמה לנו שאנחנו זקוקים ליד אלוהית עוצמתית שתנענע את אמות הסיפין. לפעמים צריך איזשהו נס כדי להאמין בשינוי. כדי להאמין שבקיץ הקרוב לא תהיה מלחמה, ואם לא בקיץ הקרוב אז בזה שאחריו. לפעמים נדמה שצריך לקרות פה נס כדי שהפערים החברתיים יוכלו להצטמצם. על אחת כמה וכמה צריך נס בשביל שנאמין שמדינת ישראל יכולה להתקיים גם במצב של שלום, ולא רק במצב תמידי של מלחמה…
עלינו לקום – ולעשות. זהו אותו מסר שהביא להקמתה של מדינת ישראל… גם בפרשה שלנו בני ישראל לא רק מחכים לנס, אלא נוקטים יוזמה. הם שולחים שליחים למלך אדום ולסיחן מלך האמורי, על מנת לשכנע אותם להעניק להם מעבר בטוח. הם מבטיחים לא לאכול מהכרמים ולא לשתות מהבארות, אלא רק לעבור בארצם של אותם עמים זרים. משסירבו להם המלכים הללו, עשו מעשה ופעלו בעצמם – ולא חיכו לנס האלוהי. למעשה, הפרשה שלנו מציגה את המתח המצוי עמוק בתוך התרבות היהודית: האם לחכות לנס, או לפעול בעצמנו… אפשר להאמין בניסים – אבל אסור לחכות שהם יעשו בשבילנו את העבודה."

כמו שבני ישראל במעבר מהמדבר לארץ ישראל עמדו במבחן אמונה אל מול השינויים בהנהגה האלוקית (מנס גלוי לנס חבוי) והציבורית (מהנהגתם של שלושת האחים להנהגת יהושע), כך גם אנו שחווים חילופי הנהגה נדרשים לעמוד במבחן האמונה. בימים אלו קמה ממשלה חדשה המייצגת שכבות שונות ומגוונות בחברה, סוג של יציאה לדרך חדשה לאחר תקופה ממושכת של כ-14 שנים שבהם כיהן בנימין נתניהו כראש הממשלה. בממשלה החדשה ישנם שותפים שמעולם לא היינו מעלים על הדעת שמסוגלים לשבת יחד, ראש ממשלה שלכל שותפיו יש יותר מנדטים ממנו, כשמעבר לפינה אורבת באופוזיציה המפלגה הגדולה בכנסת, שאיבדה זה עתה את השלטון לאחר 12 שנים בהן אחזה בו. ועם כל האתגרים שבפתח, עדיין, אם נשכיל לעמוד במבחן האמונה, זו יכולה להיות מקפצה אדירה שאם האגו לא ינהל אותה, ניתן יהיה לחוות שרב הדומה על השונה, ונצליח לצמצם פערים, לחזק את החברה, הביטחון, החינוך, הכלכלה, והתרבות.
הגיע הזמן שמנהיגינו יצאו לציבור ויאמרו להם שעם כל הפחד והאימה צריך ואפשר למצוא אינטרסים משותפים. זוהי המחויבות שלנו למצוא את המשותף והמחבר וממנו לצאת לעבודה, ויש עבודה. מן, מים ועמוד ענן סופקו לנו במדבר בשוטף, השבוע קיבלנו תזכורת שאנחנו כבר לא במדבר, אנחנו בריבונות יהודית בארץ ישראל, עם יכולת בחירות דמוקרטית שמומשה בשנה האחרונה יותר משאי פעם דמיינו שאפשר, וצריך לזכור שבאנו לכאן לעבוד ולהשתדל לעשות את המיטב.
דווקא בעתות שכאלו נבחנת האמונה שלנו. שיהיה בהצלחה לכולנו, לעם ישראל, ולממשלה החדשה שלנו ולעומד בראשה, נפתלי בנט, ונקווה שאכן כולנו נמלא את יעודנו באופן המיטבי. חוצמזה, אמרנו כבר שכל הזמן יש ניסים גם אם הם חבויים:-), אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

פרשת קורח מתארת את מרד קורח ועדתו במנהיגים משה ואהרון. בניגוד למקרים הקודמים שבהם מרד האספסוף, הפעם מדובר בבן שבט לוי ממשפחה מכובדת, בן דודם של משה רבנו ואהרון. קורח, יחד עם דתן, אבירם ו-250 מנהיגים מכובדים מבני ישראל יוצאים נגד מנהיגותם של משה ואהרן, והטענה- "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'…"

ועם זאת, מסתבר שבפרשת קורח לא נכתב במפורש מה עלה בגורלו של קורח. קריאה של הפרשה משתפת אותנו במותם של דתן ואבירם, ממשתתפי המחלוקת, וכך נאמר: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש". על מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת נאמר: "ואש יצאה מלפני ה', ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". רק מאוחר יותר, בפרשת פנחס נאמר כי- "(י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-קֹרַח–בְּמוֹת הָעֵדָה:  בַּאֲכֹל הָאֵשׁ, אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, וַיִּהְיוּ, לְנֵס. (יא) וּבְנֵי-קֹרַח, לֹא-מֵתוּ." (במדבר כו)  
בנוסף, בנאום משה בחומש דברים, כמו גם בתהילים פרק קו, נזכרים דתן ואבירם על המעשה ולעומתם קורח לא מוזכר כלל.

מסביר הרב דוד מנחם-
"קורח אדם גדול היה. אפילו צדיק. כך אמרו המקובלים: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" סופי תיבות קֹרח. הוא עוד יצמח. לקורח יש כבוד; הוא ראשון המתלוננים שמדבר על רוחניות ולא רק על גשמיות של צמא למים ותאוות בשר.
לעומתו ניצבים דתן ואבירם שמורידים את רמת המחלוקת לדברי טרוניה בענייני אכילה ושתייה. הם מתלוננים על משה: "(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (במדבר טז) ברוב חוצפתם הם מעזים לקרוא למצרים בשבח המיוחד של ארץ ישראל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".
מפני כך בהמשך התנך המחלוקת תסופר בזיקה לדתן ואבירם דווקא. הנה לכם שתי דוגמאות: כאשר משה מבקש להזכיר לעם ישראל את גדולת ה' ומעשיו במדבר הוא אומר: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים יא, ו). כמו כן בספר תהלים: "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'. תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם" (תהילים קו). קורח לא נזכר. לקורח, עם כל בקשת השררה והכבוד, הייתה טענה רוחנית עניינית שהסתתרה בדבריו: כל העדה כולם קדושים, ועל כן יש לכבד ולברר את נקודת האמת שבדבריו. לעומתו, כל בקשתם של דתן ואבירם הייתה לפגוע ברגשותיו של משה ולהשפילו. למניעים כאלו אין כבוד ואין תקווה.

אז נשאלת השאלה אם אכן יש הרבה מן האמת באמירתו של קורח, כי "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", וכפי שנאמר גם בספר דברים פרק יד'- "(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ;"  אז מדוע לא הצליחה המהפכה שיזם?מציעה אורית לאו, מ"פ קורס נתיב בצה"ל, שתי אפשרויות-
"הראשונה היא ההרכב של הקואליציה. דתן ואבירם, דמויות המגלמות רוע והשחתה, הורסות את כל החזון ולכן המהפכה לא יכולה להצליח.
השנייה היא שקורח רץ מהר מדי. מהפכות הן לא דבר פשוט, וצריך לעשות אותן לאט ובזהירות. בעצם קורח מקדים את זמנו. לו היה מחכה למועד ולזמן שבו העם היה מוכן – הייתה נשמעת צעקתו.
בסופו של יום, המהפכה של קורח יוצאת אל האור בספר שמואל, ומה שאנחנו זוכרים מקורח, היא אותה דמות הנזכרת בספר תהלים שוב ושוב – "למנצח לבני קרח". קורח לא נכחד, והרעיון לא נבלע, אבל הוא מלמד אותנו שלַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם."
דעה נוספת מסבירה שאכן כולנו קדושים בפוטנציאל יחד עם זאת זה מחייב אותנו לעבודה אישית בכדי שנצליח לממש את הפוטנציאל של הקדושה שבנו כפי שמימשו משה ואהרון.

ברור לנו שיש צורך בהנהגה בכדי שהעם לא יגלוש לאנרכיה ולמען הסדר הטוב. לכן, מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"בסדר חברתי המבוסס על כבוד שווה לכל אדם, ועל האמונה שכך רואה את הדברים אלוהים, מנהיג איננו עומד מעל לעם. הוא משרת את העם, והוא משרת את אלוהים. סמלה הגדול של ישראל המקראית, המנורה, הוא בעצם היפוך הפירמידה, או הזיקורת, על ראשם: בסיסה של המנורה צר, והיא מסתעפת ומתרחבת כלפי מעלה. המנהיג הגדול ביותר הוא דווקא המנהיג הצנוע מכולם. "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (במדבר יב, ג). מנהיגות כזו נקראת מנהיגות משרתת, ומקורה בתורה… מרתקת לא פחות היא העובדה שרק אדם אחד בתורה מצטווה בתורה להיות צנוע- הלא הוא המלך…
כמו שאמר פעם מרטין לותר קינג, "כל אחד יכול להיות אדם גדול… כי כל אחד יכול לשרת." …המנהיגים הגדולים מכבדים אחרים. הם מוקירים אותם, מרוממים אותם, מעודדים אותם להגיע לגבהים שאחרת ספק אם היו מגיעים אליהם אי פעם. לא השאפתנות האישית מניעה אותם, אלא הערכים. הם אינם נכנעים לפיתוי היהירות האורב לבעלי הכוח. טעויותיו החמורות ביותר של אדם הן לעתים אלו שהוא עושה בהשליכוֹ את רגשותיו שלו על אחרים. קורח היה אדם שאפתן, ולכן הוא ראה את משה ואהרן כאנשים שהשאפתנות האישית מניעה אותם; שהם מתנשאים מעל קהל ה'. הוא לא הבין שבעם ישראל הנהגה היא שירות. מי שמשרת אחרים אינו מתנשא מעליהם. להפך: הוא נושא אותם אל על."

בימים אלו, לאחר הטלטלות המרובות שעברנו בשנה החולפת, אומנם לא נדודים במדבר, אבל קורונה, מלחמה, והספקנו אפילו ארבע בחירות על כל המשתמע, נרקמת ממשלה חדשה בפתח, ולא נותר לנו אלא להתפלל ולקוות שאכן נזכה להנהגה ראויה, הנהגה שמשרתת את הציבור ורואה את טובתו לנגד עיניה, הנהגה שתישא אותנו מעלה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

השבוע היינו בניחום אבלים במקומות שונים, מה שמזכיר לנו שהזמן שלנו קצוב ולגמרי לא צפוי. השבוע גם דור המדבר מבין שבמהלך 40 שנות הנדודים הקרובים הם נידונים לתהליך קבורה ממושך שרק עם הכניסה לא"י יסתיים, ודור הבנים יצטרך למצוא את כוחות השמחה בסיום הנדודים ובכניסה לארץ ישראל בהתמודדות עם סיום האבלות על דור המדבר.
יתכן שעל מעברים מאתגרים שכאלו נכתב: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל, יב).

מסביר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, "רק רגע קט חלף מאז שהודיע משה לבני ישראל על כך שימותו במדבר, וכבר הוא עומד ומוסר להם מצוות שינהגו רק בארץ. חלקה הארי של פרשת 'שלח לך' עוסק בחטא המרגלים והשלכותיו, אולם מיד לאחר החלק הזה מופיעות כמה פרשיות הלכתיות: הבאת נסכים, הפרשת חלה וקרבנות על עבודה זרה. מדוע פרשיות אלו מופיעות דווקא כאן, לאחר חטא המרגלים?
הרמב"ן מסביר, שמשה בחר למסור לבני ישראל את הפרשיות הללו דווקא בעת הזאת, כדי לנחם אותם ולעודדם. לאחר שנגזר על דור ההורים למות במדבר, והכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה, הגיעו בני ישראל לידי ייאוש וספקנות. שמא עד אותו מועד יחטאו גם הבנים, או שתימצא סיבה אחרת לדחות שוב את הכניסה לארץ, ובסופו של דבר עם ישראל לא ייכנס לארץ לעולם. לפיכך מסר להם משה מספר מצוות התלויות בארץ, כדי להבטיח להם שבניהם אכן ייכנסו אליה ויזכו להקריב נסכים ולהפריש חלה. כך שבסופו של דבר יש אור כלשהו בקצה המנהרה, וישנו עתיד שאליו אפשר לשאוף ולקוות…"

במסכת אבות, פרק ב משנה טז, נאמר- "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין לבטל ממנה." כשאדם אינו יכול להשלים את המלאכה, הוא פוטר את עצמו ממנה. בעוד שהעיקר הוא ה'דרך', דווקא היא זו שהופכת אותו לבן חורין. רק כאשר האדם ממלא ייעודו באמצעות המכלול, רק אז הוא מגיע לחירות המוכיחה לאדם שמטרתו להשקיע ב'דרך', ופחות בהישגים. אחרי הכל, מה שיוצר את החיים והחיות, ומעניק להם את ההנעה היום יומית הוא השאיפה הלאה, ההמשכיות, הסקרנות לשעה, היום, החודש, השנה הבאה. כמו גם הרצון ליזום, ליצור, להשפיע, ולשנות.

ואכן, אחת המצוות הינה הפרשת חלה מהעריסה. מהבצק שהכנו, עוד לפני שנאפה בני ישראל מצווים להפריש תרומה לכהן. מעשר שנהוג היה לתת לכהנים (מאז שחרב בית המקדש, מפרישים באופן סמלי חלק קטן כזית, ושורפים אותו). נשאלת השאלה מדוע לא ניתן לכוהנים כבר לחם אפוי ומוכן לאכילה? אנו אומנם חוסכים מהכהן את הכנת הבצק, איסוף החיטים, טחינתם, הוספת המרכיבים הנוספים, הלישה והתפחת הבצק אך עדיין הכוהן מקבל לידיו רק בצק שהוא מוכן לאפייה. מציע הרב דוד מנחם, " אני חושב שכוונת המצווה היא שלא להפוך את הכוהן המקבל לתלותי. אם הכוהן יקבל את לחמו מן המוכן מבלי שיהיה שותף בתהליך ההכנה במאומה, הרי שבכך תתבטל עצמאותו ואישיותו…"

במצוות הפרשת חלה יש לנו שילוב של מצווה התלויה בארץ ומתנות לכוהנים. כלומר, יחודיותה בזה שהיא מצווה של ארץ ישראל ומצווה על לחם שנעשה בכל בית. הצורך לקצור את התבואה, לטחון אותה, וממנה להכין בצק – ומזה יש להפריש לכוהן. "(יח) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  בְּבֹאֲכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם, שָׁמָּה. (יט) וְהָיָה, בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ–תָּרִימוּ תְרוּמָה, לַיהוָה. (כ) רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם–חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה:" (במדבר טו'). זוהי מצווה שיוצרת חיבור לארציות, לגשמיות ובו בזמן לרוחניות, למתן צדקה לכוהנים, עובדי ה'. במילים אחרות, הפרשת חלה יוצרת קשר ומחויבות של הנותן והמקבל. נראה כי אפילו צורתה של החלה העשויה רצועות המשתלבות זו בזו ליצירה אחת נפלאה וטעימה, מבטאה את היכולת לחיבור ולאיחוד כשהרצועות עדיין שומרות על צורתן.

הלחם מסתבר היה מזונו העיקרי של האדם בתקופת המקרא. ההתעסקות היומיומית בהכנתו והתלות הקיומית בו עשו אותו לרכיב מהותי של החיים. במהלך הזמן, הכנתו וצריכתו קיבלו משמעויות עמוקות שחרגו ללא ספק מסיפוק הצורך הביולוגי במזון. בישראל של תקופת המקרא רווחה תרבות לחם, והיא הייתה מאפיין יסוד בזהותו האתנית והאמונית של העם. הלחם הפך לצומת המבחין בין ישראל לבין האחר, בין העשיר לבין העני, בין קודש לבין חול, בין האלוהי לבין האנושי, בין מלחמה לבין שלום, ובין השמחה לבין העצב. כלומר, הלחם היווה גורם שמקרב בני אדם – יחידים, קבוצות ועמים – ולהפך, גם גורם שמבדל ומסכסך ביניהם. הלחם הופיע בנקודות ציון חשובות בתיאור המסע הגדול של עם ישראל ממצרים, במדבר, אל הארץ המובטחת.

מוסיף הרב גור אלון, " זהו שאמרו חכמים (ויק"ר טו, ו): "כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאלו קיים עבודה זרה", כי עבודה זרה עיקרה להפריד בין החלקים השונים של העולם, לחשוב שלכל חלק בעולם יש את אלילו, את כוחו, ואילו אנו מטרתנו לגלות את האחדות – ה' אלוקינו, ה' אחד… וכאן מתגלה לנו הסוד הגדול של מצוות החלה, הלישה לוקחת את כל החלקיקים הקטנים של הקמח ומחברת אותם יחד, מעשה החיבור הזה, בא לרמוז לנו וללמדנו שתפקידנו העיקרי הוא לקחת את כל חלקי חיינו ולחבר אותם יחד, ואת כולם לרומם ולקדש, פעולת האיחוד והחיבור היא הפעולה המרכזית שלנו… זהו תפקידה של החלה, לאחד ולחבר, פעולת הלישה, היכולת לקחת את כל פרטי הפרטים ולחבר אותם, ואז להעלות לחבר הכול לקדושה, זוהי תכלית האדם וזוהי תכלית העולם.
לעיתים מרוב ריבוי פרטים שוכחים את האידאל, מרוב עצים לא רואים את היקר, ריבוי המשימות, הטרדות, העשייה, התחומים – עלול להשכיח מאיתנו את המטרה שלנו בעולם, אך מאידך שיודעים לקחת את כל הפרטים, ולחבר אותם לאידאל הגדול, האידאל הכללי מקבל צבעים וגוונים, והופך להיות הרבה יותר עשיר, הרבה יותר חי, כדברי הרב קוק באורות התורה: "עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ…בָעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהֵם כֻּלָּם סְעִיפִים וּלְבוּשִׁים שֶׁל אוֹר הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים יַחַד נִמְצֵאת הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית שֶׁל שִׁכְלוּל הָעוֹלָם, בְּחַיִּים בְּחֹמֶר וְרוּחַ, בַּחֶבְרָה וּבַיָּחִיד, וּמִמֵּילָא נוֹקֵב הָאוֹר וְיוֹרֵד גַּם כֵּן בְּכָל פְּרָט וּפְרָט. וְכֵיוָן שֶׁרֶגֶשׁ הַלֵּב וְהַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי נָתוּן לַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַכְּלָלִית, הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּכָל הֲמוֹן הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים, מִתְהַוֶּה עַל יְדֵי זֶה גִּלּוּי פְּנִימִי בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, שֶׁיּוֹצֵא לָאוֹר לְפִי כִּשְׁרוֹן רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד".

כל שנה אנו נדרשים לבצע מעבר מאתגר- מעצב, אובדן, ושכול לשמחה וניצחון, מיום הזיכרון ליום העצמאות. מעבר מאתגר בייחוד עבור אלה שאיבדו את יקיריהם והצטרפו בעל כורחם למשפחת השכול. ושוב, אנו נפגשים עם המצוות, הפעם עם הפרשת חלה, שהתורה באמצעותם מעניקה לנו משמעות וחשיבות למעבר הלא פשוט שיתכן והוא ביטוי לחייה ומהותה של מדינת ישראל- חיים במלוא עוצמתם המצריכים לא פעם מעברים חדים בין שלווה לאימה ובין שכול לחיים. מי ייתן ונצליח לקחת את כל פרטי חיינו, לחבר אותם יחד, לתהליך אחד, לקדש ולרומם אותם בשמחה ובנחת. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לעילוי נשמת חנה בת רחל, קרן מרים בת יואלה, וחני בת פעסיל, יהי זכרן ברוך.

פרשת נשא-  היכן נישא הקול השפוי?

לאחר שעסקנו בפרשת במדבר במפקד בני ישראל, סדר החנייה, דגלים, תולדות בני לוי, תפקיד בני קהת במשכן, ממשיכה הפרשה השבוע לתאר את תפקידם של שאר בני לוי, גרשון ומררי, אלא שאז עוברת התורה לעסוק בארבע מצוות שונות שלכאורה אינן קשורות- שילוח טמאים מחוץ למחנה, אשמות שונות ובמרכזן מי שאשם בגזל הגר, סוטה ונזיר. נדמה כאילו אנו שבים לספר ויקרא, ובנוסף, לא ברור מה הקשר בין הדברים. בסיום הפרשה, התורה מביאה את ברכת הכוהנים ופרשת נשיאי השבטים המביאים קורבן זהה לה'. תחילה מתואר כי הנשיאים רצו להביא את קורבנם יחד, באותו יום. אך ה' ביקש שכל נשיא יביא את קורבנו בנפרד, וביום אחר, מדוע? והתשובה- העניין הוא להדגיש את הייחודיות והאותנטיות המתבטאות בכוונה השונה שמוטבעת במעשה זהה. ובמקביל, ישנה הדגשה של הלאומיות הכללית שבאה לידי ביטוי בקורבן הזהה בפרטיו. גישה זו מאפשרת נתינת משמעות מיוחדת לכל קורבן וקורבן ברמת הפרט וברמת הכלל. בדיוק כפי שאת עם ישראל הרכיבו שנים עשר שבטים בעלי תרבויות ומנהגים שונים. כל שבט תרם גוון משלו לפסיפס המיוחד של העם. נשיאי השבטים חשבו שהאחדות תיווצר באמצעות טשטוש ההבדלים ביניהם, ולכן ביקשו להקריב את קורבנותיהם באותו יום. אך ה' חפץ להבליט את היופי הייחודי של כל שבט, שכן רק כך חנוכת המזבח תיעשה בצורה שלמה. אם כך, שוב עולה השאלה מה הקשר לנושא הטמאים, גזל הגר, סוטה ונזיר?

הרב צבי אלון בשיעורו המרתק על הפרשה הסביר כי מפרשים רבים מסבירים שהקמת חברה לאומית ראויה איננה מוחקת את האינדיוידואליות, ויותר מזה את ההכרה שישנם פרטים שונים וחריגים. התורה אומנם החלה בתיאור המפקד, תיאור הציבור, הכלל, יחד עם זאת יש התייחסות פרטנית יותר באמצעות ספירה, דגלים, המיקום בחנייה וסדר המסע. התורה איננה מתעלמת מהיחיד, מהפרט. היא פונה לעסוק ביחידים, ויותר מזה מתייחסת באופן מיוחד לחריגים השונים, לקצוות שבחברה. בכך היא מלמדת אותנו כי בחברה מתוקנת תתממש מעורבות הדדית, והתייחסות לכלל הפרטים שמרכיבים את הציבור. ולא נתעלם מכך שלא כולם מתיישרים לאור העיקרון הכולל, ומחובתנו לבחון כל מקרה לגופו.

בימים טרופים אלו, אנו נבחנים כפרטים וגם ככלל תחת מתקפת טילים מתמשכת ובערים מעורבות בהם חיים יהודים וערבים לא ניתן להתעלם מתחושת הפחד מהתפרעויות והצתות (כמו בלוד, בירושלים ובעכו). נדמה היה כי בערים אלו יש ביטוי ראוי לדו־קיום, ליכולת לחיות בשלום למרות פערים של דת, תרבות, מנהגים, ואידיאולוגיה. נראה כי ערים אלו הפכו למטען הממתין לנפץ. בלוד, בבת ים ובעכו לצערנו נראה שהתנפצה השבוע אשליה, בהנחה שהייתה כזו, שתמו ימי הסכסוך היהודי־ערבי על הארץ הזאת. האומנם?

כיצד בכל זאת שומרים ומעצימים את הקול השפוי? הקול שיקדם אותנו לחיים רגועים שמכבדים אחד את רעהו. כיצד עוצרים את ההסלמה הזו של שנאה ואלימות? כיצד משקמים ובונים מחדש ולא מתחפרים במשקעים?

מחזק ומעודד לראות ולשמוע שעם כל מגוון הקולות, הזרמים והדעות של הציבור היהודי, כל אותם פערים לכאורה נמוגים כשאנו מצויים תחת מתקפה של זרים המאיימים על חיינו וחיי ילדנו. באופן הכי טבעי שיש אנו ניצבים חזקים ומאוחדים ללא קשר פוליטי לימין או שמאל, גם אחרי בחירות רביעיות כשעדיין נראה שהממשלה החדשה לוטה בערפל. דווקא בעיתות אלו נראה שאף אחד לא יפלג אותנו, ונצליח לגלות סולידריות חברתית, התגייסות והירתמות לסייע ולתמוך מעוררי השראה. בשיעור של משה שרון, באור פנימיות התורה, הוא הטיב להבהיר שאנו נוטים להאמין שהערבים, הגרמנים או כל עם אחר שפגע בנו הוא אויב שלנו, בעוד שההתייחסות שלנו צריכה להיות ממוקדת יותר כי לא כל הערבים הם אויבים שלנו, אלא רק אלו המתקיפים אותנו ומנסים לפגוע בנו, ולהרוג אותנו. מול אלו מחובתנו להגן ולהתגונן. כך אולי נצליח לעצור את ההסלמה ולהפנות את המשאבים, הרצונות והמעשים שלנו לנתיבים שפויים, שבהם נעצים את הקול שמחפש שלום, בנייה וצמיחה, קול שישתק את אותה קבוצה אלימה, קיצונית שרודה ומחרבת ובו בזמן יעשה מקום ויעודד את הפרטים בתוך הכלל לצאת מעומק הקטנות כפי שהטיב הרב קוק להתייחס למערכת הקשר שיש בין פרט לכלל ובין כלל לפרט בחברה, יחסי הגומלין שביניהם, כך כותב הרב קוק באורות הקודש-
"האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה."

בראיון 'הבוקר הזה' של אריה גולן עם הרב יובל שרלו והרב יהודה גלעד, רבנים מוערכים שהשמיעו קולות מרגיעים, שניהם מזהירים מהתייחסות כללית שמכלילה ומבעירה את האווירה, והצורך להיות אנושיים. אין כל מטרה להגביר את הפער והמתיחות ויחד עם זאת, יש גבולות מאד ברורים לדו קיום והם מחייבים את שני הצדדים. עלינו להזהר מהקצוות הקיצוניות שמעוותים את הדת מבחינה מוסרית בכדי ללבות את השנאה והאלימות, ועם זאת, יש לזכור, מסביר הרב גלעד, שהיסטורית שני הרוצחים הגדולים במאה ה-20, סטאלין והיטלר, לא היו אידיאולגיים דתיים. לצערנו, יחד עם זאת עדיין פעמים רבות מנצלים את הדת בכדי להרבות אלימות וכוחנות, ולכן חשוב זיכוך הדברים כי אחרי הכל בסיס הדתות בא בכדי להביא לעולם, צדקה, שלום וחסד. הדת היהודית למשל, מדגישה את הרעיון שהאדם נברא בצלם אלוקי, גם עשרת הדיברות הביאו את הבסיס למוסר המערבי בעולם כולו. ולכן, כמנהיגים שיש להם השפעה, הרב גלעד מתאר כיצד הם יזמו עצומה של רבנים ואימאמים (מנהיגי תפילה מוסלמים) שבעצם אומרים כולנו בניו של אברהם אבינו, מאמינים באל אחד, מאמינים שברא אותנו בצלם, וע"כ מאמינים שהוא אוסר עלינו אלימות ופגיעה בחפים מפשע ובמקומות קדושים. במטרה לחזק את רוב הציבור שהוא איננו קיצוני שאיננו מעוות את הדת ולתת אופציה חלופית ושפויה- שהדת תשמש כמנוף ליותר הבנה, ויותר כבוד הדדי לחיים משותפים.

בברכת הכוהנים שמופיעה בסוף פרשת השבוע, גם מופיע אותו מוטיב של כלל-פרט-כלל. ברכה מרגשת הפונה לכלל ובו בזמן פונה בלשון יחיד לכל אחד ואחת מאתנו, תוך שימת דגש על השלום. והיא מסתיימת בברכה כללית- "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם. (כד)יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (כז)וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם."
אין ספק שאירועי האלימות מעוררים כעסים, תסכול ופחד, השאלה בצומת הזו היא לא האם עלינו להגן על עצמנו או האם יש להביא לדין את האחראים ואת המשתתפים באלימות ובהרס כי לכך ברור שאנו מחויבים כחברה מתוקנת הנצרכת לכל פרט ופרט. השאלה בצומת שאנו מצויים היא האם אנו ממשיכים להבעיר את ההתלהמות, ומתחפרים עמוק יותר בטירוף הזה או מחפשים יזומות שיקדמו בנייה וצמיחה לחיים משותפים רגועים ושפויים?

שבת שלום ובתקווה לימים רגועים בקרוב ממש💞🙏🏼

בעת כזו של סערת רגשות וחוויה של בלבול, פחד, יחד עם תחושת כאוס סביב נשאב מהחומש החדש שאנו מתחילים השבוע, 'במדבר', פרשת 'במדבר', יחד עם חג השבועות שקרב ובא עלינו לטובה, חיזוקים:-) השנה, הפרשה והחג סמוכים זה לזה ברצף, בקדושה מתמשכת. וכך פותחת הפרשה-
"(ב) שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם… (יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּפְקְדֵם, בְּמִדְבַּר סִינָי… " כבר בהתחלה אנו נקראים לשים לב ליחסי הגומלין המהותיים שיש בין היחיד, הפרט, לכלל, ליחד. לאחר שנת קורונה מאתגרת שבה חווינו אי וודאות, אי בהירות לגבי השלכותיה, משמעותה ותוקפה, ולמרות החיסונים ותחושת האופטימיות שחזרנו לשיגרה, מסתבר שהמסע שלנו מתמשך ולגמרי ביתר שאת. החומש הרביעי חומש "במדבר" ניפתח בפרקים שלמים שבמרכזם יש תיאור המיפקד של בני ישראל במדבר סיני, מפקד דור יוצאי מצרים, מה עניין המִפקדים המוזכרים, ולמי הם דרושים? יותר מזה, התורה הרי שוללת את המפקד כערך בפני עצמו ואפילו מזהירה, כפי שכתוב ב-שמות ל, יב- " ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם." אז מדוע היה צורך במפקד בימי משה?
הרשב"ם עונה כי לפנינו מפקד צבאי שמיועד לגיבוש הצבא לקראת המערכה הצפויה, ולכן, גם נמנים בו רק יוצאי צבא ולא כל העם, הנשים, הזקנים והטף. הרמב"ן שמפרש גם כן בכיוון זה מחזק ומוסיף כי לא רק שאין לסמוך על נס משמים, הציפייה מעם ישראל היא להשתתף במצוות כיבוש הארץ וישובה כי היא לא תנתן על 'מגש של כסף'.

מדהים כמה עדיין רלוונטי גם לימינו. השינויים המהירים והדרמטיים שמתחוללים בזירה האזורית, הלאומית, כמו גם בזירה הבינלאומית הופכים את השאיפה שנבחרי הציבור שלנו יהיו ראויים לתפקידם מתוך צורך קיומי. במציאות החברתית והפוליטית שקיימת כיום בישראל ניתן לקדם את המטרה החשובה הזאת בדרך של התפקדות המונית, נוכחות, ספירת קולות, הגעה ותמיכה שלנו במפלגות/בנבחרי הציבור באופן שמשפיע על הרכב רשימות המועמדים לכנסת. והנה במהלך השנתיים האחרונות מצאנו את עצמנו בוחרים כבר ארבע פעמים עם חשש מפני בחירות חמישיות. תקופה שבה חווינו הפגנות של הציבור בכל רחבי הארץ. מחאות ליצירת שינוי הן בהחלט עדות לכך שהציבור רחוק מלהיות אדיש ואנו חיים בחברה דמוקרטית. ובכל זאת, במצב הנוכחי שבו נראה שהמשטרה איבדה את כח ההרתעה, ומתקשה לשלוט על ההתפרעויות המרובות בערים השונות, לוד, רמלה, עכו, יפו ועוד. והצבא עדיין לא משיג שליטה על הירי המתמשך לעברנו, המחשבות והדאגות מציפות. ללא ספק, בעת שכזו נבחרי הציבור מחויבים להתכנס יחד ולבחון כיצד מתוקף תפקידם ואחריותם הם מגיעים סופסוף למענה מיטבי שמשרת באמת את טובת הציבור בארץ.

כאמור, חג שבועות שקרב מביא עימו יהודי של מתן תורה יחד עם יהודי של מגילת רות, לא בכדי, שהרי זה מרחב שבו יש, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים, חילונים וכו' כשהמשותף לכלל האנשים מהזרמים השונים- יהודים הם. כפי שכתוב בפרשה "(נב) וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם" (במדבר א). היסטורית מעניין שבד"כ הקולות החיצונים לנו, הם הראשונים לזהות ולעדכן אותנו שכולנו יהודים, עם אחד! פרעה היה זה שהצהיר- "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ" (שמות א'), והמן העמלקי היה זה שהסביר למלך אחשוורוש שישנו עם אחד מאוחד שלמרות שהוא מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותו, יש לו דריסת-רגל בכל מקום, והם גם לא מתמזגים עם העמים האחרים. ולבסוף, מי שהגדיל מכולם היה היטלר שהגדיר מיהו יהודי ברזולוציות שאנחנו כיהודים לא מכירים.

יתכן, כי בשעת חירום שכזו אנו נקראים לפקוח עיניים ואוזניים, ועם כל משנה הזהירות והביטחון המתבקשים עדיין עלינו להתפקד, להתייצב, לבקש עזרה במידה והפחד מנהל אותנו, לחפש דרכים לבנות ולתמוך בפרט במקומות שזרעו בהם הרס והטילו אימה. עלינו למגר את שנאת החינם, ולזכור שכעסים ותסכול לעיתים מסמאים. הנהגה ראויה ודוגמא אישית מגיעים מסתבר גם מלמטה למעלה. ואכן, צו השעה קורא לנו להיות פרקטים, מוסרים וגם רוחניים. התורה מלשון הוראה, מדריכה אותנו בכל תחומי החיים. לימוד פנימיות התורה למשל, מחזק אותנו ומסייע לנו לקלוט וללמוד את המציאות בעיניים בריאות ומדייקות. לימוד שמקנה לנו כלים לפתח אהבת חינם, אהבת הזולת, ולקחת אחריות.
יחד עם זאת, אנו לא סומכים על נס משמיים. אנו מחויבים להגן על עצמנו, ולהביא לידי ביטוי מעשי וממשי את הערכים, המצוות, החזון של עם ישראל באופן ממלכתי וחברתי. איך? ע"י הקמת מערכת מתוקנת, חברה ומדינה מתוקנת, זו הסיבה שלשמה שבנו לא"י. אומנם קל להגיד וקשה ליישם ובכל זאת, ישים. ז'בוטינסקי כבר אמר "קשה משמעותו אפשרי."

מחדד הרב אלכס גליקסברג-
"המיפקד הוא סמן ואבן דרך לדרישות מן המנהיגות לאורך כל הקונפליקטים בחומש, להיות ערים ומאוזנים לשלב בין צרכיו של הכלל מבלי למחוק את זהותו של הפרט. לקיים מיפקד שיש בו גם "מספר" וגם "שמות", הוא בניגוד מוחלט לשאר אומות העולם שבהם השלטון מונה וסופר את אזרחיו ב"מיפקדי אוכלוסין", רק כדי לדעת מה המספר הכולל של אזרחיו. זה המסר והמשמעות של "המיפקד העברי" העומד בשער פרשתנו. 
כשליחי חינוך עלינו למנוע מראש מצבים שבהם אנו נישמע אמירות של "לא ספרו אותי" או "לא סופרים אותנו". מנהיגותנו החינוכית צריכה לסגל לעצמה דרך שבה כל העת ובמודעות גבוהה אנו נימצאים במקום של ה"מספר" ובו זמנית גם עם ה"שמות", ולמצוא ביניהם את האיזון הראוי והנכון."

מוסיף על כך הרב גליקסברג ומסביר,
"אחד מיסודות הרצף והקשר בין שבת "במדבר" לחג השבועות הוא עניינה של פעולת הספירה. בפרשתנו מתוארת ספירה של מיפקד אוכלוסין, אחד מיני נוספים שהתרחשו במסע במדבר לקראת הכניסה לארץ. עם ישראל ניספר ונימנה מתוך חיבה. ספירה נוספת תסתיים לה הלכה למעשה בסוף תפילת ליל שבת: ספירת היום האחרון לעומר, היום ה-49. שני סוגי ספירות אלו הם ספירות מצטברות שיש בהם חיבור לתוצאה סופית של סך מרכיביה. במיפקד האוכלוסין, כל שבט בעם ישראל נשא דגל אחר מזולתו: 12 דגלים שונים ומגוונים, לא היה דגל אחד לעם, הייתה מחנאות. גם בספירת העומר כל יום שונה מחברו והוא בעל מעלה אחרת מזולתו. כבר עמדה הקבלה והחסידות על משמעות היסודות הרוחניים הטמונים בכל יום בספירה של 7 ימים בתוך 7 שבועות, שעל שמם נקרא החג: "חג השבועות".
אולם, בהיבט מופשט יותר של חשבון מעולם אחר, אין בספירת העם ובספירת ימי העומר תוצאה סופית מצטברת של חיבור סך המרכיבים. שתי הספירות מביאות אותנו ל"מקום" שמאופיין במספר הראשוני הבסיסי של "אחד". המחנאות של עם ישראל בעלת ריבוי הדגלים, וימי העומר הנספרים בעת הזו, מסתיימים בחניית העם כאיש אחד בלב אחד לקבלת התורה בהר סיני, הכל במעמד של יום אחד וב"מקום" שהוא "אחד". פעולת חשבון מופשטת זו שאיננה פעולת חיבור רגילה, יכולה להישען על דברי המדרש בתלמוד הבבלי (ברכות ו', ע"א), שבתפילין שעל ראשנו כתוב: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ובתפילין שעל ראשו של הקב"ה כתוב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בחשבון מופשט זה, הכל הולך למקום של חיבורים, ביננו לבין עצמינו וביננו אל הקב"ה ולהפך, הכל הולך וזורם למקום של "אחד", כאותם נחלים הזורמים אל הים.
 השבת והחג שלאחריה מושכים אותנו ל"מקום" שהוא "אחד", למקום של חיבור ביננו לבין עצמנו וביננו לבין הקב"ה. דגל הוא אות. בתורה שבאה מן ה"אחד" ומייצגת את האידיאה האלוקית יש הרבה אותיות–אותות, ולכל "אחד" מאיתנו יש לו את האות–הדגל שלו בה. אכן, לא תמיד אחד ועוד אחד שווה שתיים, לפעמים אחד ועוד אחד יכול להיות שווה לאותו "אחד".

זוהי תזכורת חשובה שהקמנו מדינה איתנה, עם הישגים מרשימים, עם צבא חזק, בין הטובים בעולם. וכמובן, שאנו מחויבים להגן על ביטחוננו כפרטים וכציבור החי במדינתו, בו בזמן לבנות חברה מוסרית, ערכית, המשולבים בה חומר ורוח, וכאומה לגלות אחדות ולא אחידות. ומה זו אהבת חינם? מאור פנים פנימי וחיצוני, יש שיגישו עזרה ותמיכה בלוד, בעכו וכו', יש שיברכו בחיוך את הסובבים אותם גם כשלא ממש מכירים, יש שיתקשרו ויבדקו מה שלום, מה צריך… יש שיכינו ארוחה למשפחה שזקוקה, ויש שפשוט יתנו חיבוק מחזק ועוטף באהבה.

שבת שלום וחג מתן תורה שמח ורגוע 🌾💞🌸

השבוע אנו מסיימים את חומש במדבר, ובפרשה האחרונה מפרטת התורה את התחנות של בני ישראל במדבר, מדוע יש צורך לפרט את התחנות שהיו במסע שהרי עוד רגע ובני ישראל מגיעים ליעד?

משתף הרב דוד מנחם-
"בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן.
ארבעים ושניים מסעות מנויים בפרקנו… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים.
אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים". אני עם הילדים." אומר הרב דוד מנחם 

מעניין לראות בפרשה ששמות מקומות החנייה של בני ישראל מזכירים מצבים רגשיים, "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּדָפְקָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.", "וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָה.", ועוד. מסתבר, שמקומות החנייה במסע שבחיינו, מצבי הביניים הללו, הינם משמעותיים, משפיעים ומעצבים את חיינו. אנו מסיימים יעד ביניים ועוברים הלאה ליעד הבא וכך עד לנקודת הסיום.
מסביר המחנך אלישע לוי, "שם 'בן מב', הוא שם השם הרמוז בראשי התיבות של תפילת 'אנא בכח'. בקבלה מבואר כי ענין השם הזה הוא מידת הגבורה העולה מלמטה למעלה. תנועת מסעות בנ"י במדבר, בעלותם ממצרים לארץ ישראל, קשורים בשם זה והיא מבטאת התקדמות של שלב אחרי שלב עד לתכלית. החסידות מוסיפה כי בבחינה הפרטית, לכל אדם יש בחייו מב' תחנות במסעו הפרטי וכך גם על עם ישראל, מב' מסעות של יציאה מגבולות ומיצרים, ובכל פעם בבחינה גבוהה יותר, כך עד ביאת משיח…"

מוסיף הרב אהרון ליכטנשטיין-
רש"י מביא טעם נוסף לכתיבת המסעות:
"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".
מדוע האב מראה לבנו את כל המקומות בהם עברו עד שהחלים? הסיבה לכך היא שהאב רוצה להראות לבנו שלא רק התוצאה חשובה – העובדה שהבן הבריא, אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו…"…
וזהו שבאה התורה ללמדנו בכותבה את כל המסעות. לומר לך, שגם לאדם שמת… ולא נכנס לארץ – יש חשיבות מרובה במסעות שעשה. לכל מסע ומסע יש חשיבות; יש חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. כל יום אמנם מקדם את נקודת הסיום, מקדם את יום המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה בשל עצמו." 

כלומר, מ"ב המסעות במהלך ה-40 שנה במדבר היו אלו שהכינו והכשירו את עם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל. במקביל, נקודות ההשקה שלנו עם החיים הינם אוסף החוויות שלנו במהלך מסע חיינו, אלו מקומות החנייה שלנו, התנסויות מגוונות שהם למעשה לא פעם שיעורים שאנו חווים, המאפשרים לנו לאתגר את עצמנו ולבחון מה אותו שיעור בא ללמד אותנו על עצמנו. האם השתנינו, השתדרגנו והתקדמנו? אותם שיעורים, באותם מקומות חנייה, שולחים אותנו לעבודה עצמית, ומסייעים לנו בדרכנו להגיע למקום אליו אנו שואפים להגיע. לא פעם, השיעורים מאתגרים וכואבים, האגו פגוע ואין לנו פניות לבחון מה השיעור שלנו. יחד עם זאת, כל נקודות המפגש שלנו עם החיים הם אלו שמעצבות את אישיותנו, את תפיסת עולמנו ואת מי שאנחנו, והם שיקבעו את הנתיב שבו נבחר להלך. לכן, עד שלא נתפנה, נתבונן, נתחבר ונקדיש עבודה אישית שתרחיב את תודעתנו ואת המודעות שלנו נמשיך לקבל את אותו שיעור- עד מתי? עד שנתעורר ונלמד מה טפל ומה עיקר, עד שנצליח לראות בשיעורים הללו, בתחנות חנייה הללו, הזדמנות מצוינת לצמיחה ולשינוי שיסייעו לנו להוציא את עצמנו אל הפועל, ולממש את המטרות שלשמם הגענו לכאן. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השיעור מוקדש לרפואתה השלמה של שושנה יוסלין בת מזל בתוך שאר חולי ישראל.

בפרשת פנחס לאחר מפקד בני ישראל כהכנה לקראת חלוקת הארץ לשבטים השונים (בפרק כ"ז, חומש במדבר), נשמע קולן של חמש בנות, ומתחילה פרשייה מרתקת של בנות צלפחד:
" וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:"

מסתבר שחוק הנחלות גורע את גורלן כי ההמשכיות השבטית וירושת הנחלות עוברות מאב לבן. חמשת האחיות התייצבו יחד בענייניות, בעוז, בבהירות וללא רגשנות מיוחדת מול- משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה וביקשו לרשת את אביהן, בניגוד למה שמקובל היה באותו זמן.

" (ג) אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. (ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." הן היו נשים בעולם שבו הגברים הכתיבו את הכללים, מה שמעצים את הישגן עוד יותר. חמש האחיות לבית צלפחד קמות ועושות מעשה, הן יוזמות מהלך בכדי לשנות את המצב הקיים.

מסביר הרב אמיר אדרעי- "בנות צלפחד תובעות, למעשה, את חלקן בנחלת הארץ, מאחר שאביהם, צלפחד, לא הותיר בנים שיוכלו ליורשו. טענתן העיקרית של בנות צלפחד לחוסר הצדק, לכאורה, בעניין חלוקת הארץ. טענתן היא, כאמור, שלא ייתכן, שבשל העובדה שלאביהן לא היו בנים, תימנע מהן הזכות לקבל נחלה בארץ ישראל…
לא פלא, שהתייחסותם של חז"ל לבנות צלפחד הינה כל כך חיובית וכך נאמר עליהן במס' בבא בתרא, דף קי"ט ע"ב:
" תנא: בנות צלפחד, חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן".

בנות צלפחד הצליחו ללמד אותנו על טיבן של מהפכות מתוקנות, ונראה שגם אלוהים התרשם עמוקות ונענה לבקשתן. מבהיר הרב ניר מנוסי, "יש מהפכות שאינן מבקשות להרוס את מה שיש, אלא להוסיף על גביו קומה חדשה. מהפכנות כזו נולדת מתחושת גירעון. מהרגשה שמשהו חסר, שמשהו יכול להיות יותר טוב. גם היא מאוכזבת מהמצב הנוכחי, אך הגערה שלה בו אינה נובעת מזלזול, אלא מערגה לעתיד טוב יותר. הדגש כאן אינו עריכת קרב במצוי, אלא קירוב הרצוי…"

בנות צלפחד מכירות במנהיגותו של משה והנשיאים, והן לא שמו את עצמן במרכז, ולא רדפו אחרי רכוש, הן היו עסוקות בתיקון המציאות עצמה שתאפשר להן להעמיד שם לאביהן מה שמעיד שפעלו ממקום מזוכך שהאמין בזכותן לרשת את אביהן.
מוסיף הרב ניר מנוסי, "בנות צלפחד הן דוגמא יפהפייה לנשים מהפכניות צנועות ובלתי כוחניות, ומהפכתן – למהפכה שקטה ומתוקנת. זו מהפכה שאינה שוברת כלים של העולם שבתוכו היא מתנהלת, אך גם לא מקבלת אותם כגזרה משמיים שאין לשנותה."

והתוצאה לבקשתן המהפכנית, ממשיך הרב ניר מנוסי- "ה' מקבל לחלוטין את דבריהן. הוא מורה להעביר להן את נחלת אביהן, ויתרה מכך, מוסיף לתורה קטע שלם המכונה "פרשת נחלות. פרשה זו מסבירה כי במקרה שבו אדם מת ואין לו בנים בנותיו יורשות אותו, ומשם ממשיכה לפרט את סדר הקדימה של היורשים לפי מידת קרבתם אל הנפטר:" זוהי הוראת התורה בענייני ירושה גם לדורות הבאים.

פעמים רבות אנו חוששים לנקוט עמדה פומבית בנושאים משמעותים שחוסר הצדק ניכר בהם, למרות שיש לנו עמדה ברורה, עיניינית וכנה שנובעת מתוך ה"אני המאמין" שלנו. השבוע, בפרשת פנחס, חמשת בנות צלפחד מלמדות אותנו בכנות ראויה ונכונה להיות אקטיביים, שלגמרי אפשרי לייצר שינוי גם במקומות שנראים חסרי סיכוי. האחריות היא שלנו לבקש מעצמנו, כפרטים וכקבוצה, להשפיע ולהוביל לשינוי כך שנזכה כולנו לחיות בחברה צודקת, איכפתית, והגונה. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השבוע בחומש במדבר בפרשת בלק מספרים לנו תחילה על ניסיונותיו של בלק להזמין את בלעם לקלל את ישראל ועל האתגרים שעובר בלעם בדרכו אל בלק. ובחלקה השני של הפרשה מספרים לנו על ניסיונותיו של בלעם לקלל את בני ישראל.

בלעם בדרכו לממש את העסקה שסגר עם בלק מתמודד עם האתון שלו שמתנהגת באופן מוזר. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו ואף נעמדת ומסרבת לזוז. וכשבלעם מכה אותה בפעם השלישית האתון שלו מתחילה לדבר בלשון בני האדם. וכל זה קורה משום שהיא רואה את מלאך האלוהים המאיים וחרב בידו והוא, בלעם, איננו רואה.

אז מה העניין עם האתון? יתכן והאתון היא ביטוי למה שמתחולל בנו בנבכי הנפש. מסבירה רבקה נאמן, פסיכולוגית, "נאמר שבלעם יוצא לדרכו כשהוא רוכב לבטח, במחשבה מודעת שהוא הולך למלא את דבר האלוהים, לברך את בני ישראל במקום לקללם. אך חלק בתוכו יודע, נקרא לחלק הזה – האתון, שהוא עלול להתפתות לבלק. ההשלכות של החטא הזה ידועות – עונש כבד מצד האלוהים. בנפשו של בלעם מתחוללת סערה גדולה, מאבק בין שני חלקי הנפש – החלק שרוצה להתפתות, והחלק שמבין את משמעות המעשה, את חומרתו ואת עונשו. בלעם מפעיל את מנגנון ההדחקה. הוא מסתיר מעצמו את הידיעה שהוא עלול להתפתות. הוא "מעוור" את עצמו ואינו רואה את מלאך האלוהים הניצב בדרך. הדחקה היא מונח פרוידיאני. הפילוסוף הצרפתי סארטר דיבר על מנגנון אחר שנובע מתפיסת עולם שונה שאינה מניחה חלוקה כל כך חדה בין מודע ולא מודע – ההונאה העצמית. לדבריו, האדם יודע להסתיר מעצמו את המשמעות האמיתית של מעשיו כאשר הוא לא שלם איתם… גם בלעם מפעיל מנגנון של הונאה עצמית המאפשרת לו לדחות את הקץ ולהימנע מההכרעה בין שתי האפשרויות. הוא יכול ליהנות ממסע שקט יחסית, כי הוא אינו הולך להיענות לפיתוי, אך גם אינו מתכוון לוותר עליו. הוא מסתיר מעצמו את הקונפליקט. אך האתון, החלק הפנימי שבתוכו אינו מאפשר זאת. הוא מסיט אותו מהדרך, הוא מציב מכשולים בדרכו. ולבסוף החלק הזה אפילו מצליח לבטא את עצמו במלים. האתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר. כמו בטיפול נפשי, הדיבור, השימוש במלים עוזר להביא את המודחק או את המוכחש אל המודעות, וכך ההכרעה נעשית בצורה מודעת, האדם שולט בחלקי הנפש השונים שלו ולא הם שולטים בו. האתון מציבה את בלעם בפני הקונפליקט השלם ואילו המלאך נותן לו להמשיך בדרכו. אין מנוס, בלעם הוא זה שיצטרך לקחת את האחריות על ההחלטה הזו ולהכריע."

בתוך כל אחד ואחת מאתנו יש בלעם. יש לנו צדדים חיוביים וצדדים שליליים, לבלעם יש צד שרוצה לשמוע בדבר ה' ויש בו גם צד שרוצה לקלל בלי קשר לרצון ה'. יש בו צד שמעדיף לשתוק ולהישאר בביתו, ונראה כי יש בו גם צד שמעוניין לצאת לדרך אפילו להרחיק לכת ולנאום. קונפליקטים שכולנו מתמודדים וחווים בחיינו.
המאבק הוא בד"כ רצונו של האדם כנגד עצמו! הם נובעים מההתמודדות שלנו לבחור נכון. יש דבר כזה לבחור נכון? איך בוחרים? במקום ללמוד מניסיונם של אחרים לא פעם אנו מתעקשים להתנסות בעצמנו.

מסביר הרב סטפן בארס- "כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה יעמוד מאחורי כל דבר שיקרה לו. אם הוא משתוקק שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיסביר את מהלך חייו. הבעיה היא שהרבה אנשים לא בדיוק הבהירו לעצמם מה הם רוצים מהחיים. אולי הם אומרים שהם רוצים "משמעות", אבל יחד עם זה, הם לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות". רבים עשויים להבין שמשפחה וחברים הרבה יותר חשובים, אבל הבחירה האמיתית שלהם היא כסף. זה לא אומר שלמי ששואף למשמעות אין כסף, אבל בהחלט הרבה יותר קשה להשיג משמעות… כשבעדיפות הראשונה שלך נמצא כסף.
חיינו הם תוצר של חלומותינו… מי שלא הבהיר לעצמו מה הוא בוחר (או שאינו בוחר כלום באופן מודע), חי חיים של חוסר מטרה בולט והעדר כיוון (כמו לעלות על רכב ופשוט לנסוע מבלי לדעת מה היעד אליו אנו רוצים להגיע). ודאו שהחלומות שלכם יניבו את החיים שבהם אתם חפצים באמת. אחרת, אתם עלולים להתעורר יום אחד ולגלות שחלומכם התגשם… אבל החיים הם סיוט.

הלקח מבלעם הוא חריף. כמה איום כשמוליכים אדם על נתיב חלומו – רק כדי לגלות שזה היה הנתיב הלא נכון לחיים שהוא באמת כל כך רצה. זה כמו ילד שחולם לקבל מפתח לחנות הממתקים, ואינו מבין שהוא יסבול יותר כאבי בטן וכאבי שיניים, מאשר סך כל ההנאה מהזלילה הפראית."
מוסיף הרב בארס- "האם אנחנו בטוחים כל כך שהחלומות שלנו הגיוניים יותר? בחנו את החלומות שלכם, ואת בחירותיכם. בדקו היטב היטב אם הם יספקו לכם את מה שאתם רוצים באמת. מכיוון שבסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו." שנצליח לבחור חלומות שיסייעו לנו להתפתח, לצמוח, ולממש את היכולות שלנו תוך השפעה והעצמה של הסביבה כולה. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

בפרשה השבוע מתרחשים אירועים מכריעים – תחילה נפטרה מרים, ובהמשך נפטר אהרן. ואז, סיפור ההכאה בסלע שבעקבותיו משה ואהרן לא ייכנסו לארץ ישראל. וכך נאמר-

"(יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם׃ (במדבר כ')

מסביר הרב יהושע אנגלמן – "כמובן שגם לאדם המאמין יש רגעים קשים ובודדים, אבל אמונה אמורה להביא אדם לתחושה של "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" (תהלים עג). כמו זוגיות או חברות, אמונה נותנת חוסן, המאמין איננו לבד בעולם."
אפשר להיחלש בעקבות משברים ואפשר גם להתחזק; אדם חזק ומלא אמונה יגייס מתוכו כוחות חדשים כדי להתגבר על משבר. אנחנו איננו מסוגלים לרדת לעומק ההשגחה העליונה. אומרת מרים פרץ,  ״שעות משבר מגיעות לא פעם בכדי לגלות בנו את הכוחות שטמונים בנו, כוחות של חסד, אהבה, של נתינה, של געגוע, והלוואי ולא נתנסה עוד בניסיונות ונחייה רק עם נסיונות של אהבה ונתינה״.

האמונה נותנת לנו תקווה. האם יש בנו אמונה? אמונה במה? ומהי עוצמתה? האמונה גם מעניקה לנו משמעויות לחיים, מוסר, נתינה, שיוויון וחופש. אומר הרב קוק- "האמונה אינה שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה…"

האחים- משה, מרים ואהרון כולם היו שליחים נאמנים, מתווכים, של עם ישראל, המנהיגים שליוו את העם ודאגו לכל מחסורו ולחיבור עם ה'. מעניין לראות שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זכה להיכנס לארץ ישראל. מנהיג שמוצא את עצמו מתמודד לפתע עם קשיים ואתגרים גדולים תוהה כיצד מובילים בשעה של משבר?! מה צריכה להיות תגובתו?! ומה נכון להדגיש בעיתות צרה ומצוקה?!

הפרשה מעבירה לנו מסר חזק- כל עשייה שלה אנו זוכים, בין אם זו באר המים שמרים הייתה אמונה עליה, ענני הכבוד שאהרון היה אמון עליהם וששמרו על העם, מסירת התורה וכל שאר המסרים החשובים שהעביר משה מה' לעם, היו תפקידים עצומים שללא ספק הם היו אנשים גדולים עם כישורים ובמדרגה רוחנית גבוהה אך עדיין הם היו בני אנוש שעושים טעויות. אנחנו זוכים לעיתים לקחת חלק בהצלה, בלחזק, בלתת, בלהיות שותפים בעשייה, וזו לגמרי זכות כי אם אנחנו לא נהיה אלו שנתגייס ונרתם הישועה תגיע ממקום אחר. כשנפטרה מרים הנביאה, נותרה העדה, בלי אישה, נביאה ומשוררת, בלי מים, כי יחד עימה נעלמה הבאר, מקור המים של העם אך אנו קוראים כי נמצא מקור חדש למים-"אָז יָשִׁיר יִשְֹרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ; בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָֹרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (כא, יז-יח).

ד"ר הלל מאלי מסביר- "…שירת הבאר היא שירה ששרו אנשים צמאים שמצאו מים במדבר. הניגוד בין הצימאון והיובש למים המגיחים פתאום, אחר ייאוש, אחר תלונות, גורם לעם לפתוח בשירה על המים. .. מסתבר שהעם זוכר את השירה על גדות ים סוף ולומד לבדו לשיר מחדש. אחרי מסע ארוך במדבר, אחרי הצימאון והגעגוע הגדול למנהיגיו ההולכים ומתים, העם לומד להתאסף סביב הבאר ולמצוא מים. לא רק בגשם היורד עליו כאושר פתאום, אלא גם במעמקיו, מתוכו. ושירת הבאר – שירת הקריאה למים, היא גם שירת צמיחה של עם שמוצא את נביעתו הפנימית אחרי מות אהרן ומרים."

האמונה היא תכונה פנימית שאני צריך לפתח. מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס- "בזמנים כאלה ,הידיעה שא-לוהים מאמין בנו היא ידיעה גואלת ,הופכת לב… א-לוהים מאמין בנו גם כשאנו איננו מאמינים בעצמנו .אנו עלולים לחטוא ולאכזב פעם אחר פעם ,אך אלוהים אינו חדל לסלוח לנו כשאנו כושלים ולרוממנו בנופלנו .האמינו אפוא באמונתו של א-לוהים בנו ותמצאו את הדרך מאפלה לאורה."

השיעור השבוע מוקדש לעמית אמנון חיים בן יעל בן השנתיים וחודשיים שמצוי במצב בריאותי מאתגר. כולם עושים את המיטב ועוטפים את עמית ומשפחתו באהבה רבה, מי ייתן והשירה, התפילה ועוצמת האמונה של כולנו יסייעו במציאת מקור מים חדש שיביא לרפואתו השלמה והמלאה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל, אמכי"ר.

שבת שלום❤️