חומש דברים – פרשת דברים וצום תשעה באב: דברים שבלב
השבוע אנו פותחים את ספר דברים- החומש החמישי והאחרון בתורה. בניגוד לספרים הקודמים, ספר זה מתרחש כולו בפרק זמן קצר: החודש האחרון לחייו של משה. אך בפרק זמן זה נפרשת לפנינו תורה שלמה- מוסרית, היסטורית ורגשית- נאום פרידה עמוק, שבו מבקש משה להנחיל לא רק חוקים, אלא תודעה חיה: זיכרון, זהות, אחריות ודרך.
חומש במדבר- פרשת מטות-מסעי: לתעל את הכעס
השבוע אנו מסיימים את ספר במדבר בקריאה משולבת של פרשות מטות ומסעי– סיום תקופת הנדודים במדבר ותחילתו של פרק חדש: הכניסה לארץ המובטחת.
שתי הפרשות עוסקות בעניינים מגוונים- נדרים ושבועות, מלחמה במדיין, טהרה וכלים, חלוקת השלל, התנחלות בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה, רשימת המסעות של בני ישראל במדבר, גבולות הארץ, ערי מקלט ועוד.
ובכל זאת, בלב הפרשה ניצב רגע אנושי טעון במיוחד- כעסו של משה רבנו, רגע אחד שדרכו ניתן ללמוד על הנהגה, אחריות, וניהול רגשות בעיתות מתח אכזבה ותסכול.
רגע הכעס של משה–
עם סיום המלחמה במדיין, חוזרים הלוחמים למחנה כשהם מביאים עימם את נשות מדיין- אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל בפרשת "בלק", והובילו למגפה שקטלה 24,000 איש. כשמשה רואה את הנשים ממדיין חיות, הוא כועס מאוד:
"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הַחַיִל… אֲשֶׁר בָּאוּ מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה?" (במדבר ל"א, י"ג–ט"ו)
משה רואה במעשה זה חוסר אחריות מוסרית ורוחנית, שכן נשים אלו הן שגרמו לחטא ולחורבן בפרשה הקודמת. כעסו מובן, אך הוא גם מעורר שאלה: כיצד מנהיג- או אדם בכלל- מתמודד עם רגשות עזים מבלי לאבד את שיקול הדעת?
בין כעס לאובדן שליטה–
חז"ל העירו שלעתים קרובות, ברגעי כעס- משה מאבד שליטה רגעית או שוכח הלכה. כך למשל, רש"י על אתר מצטט מהמדרש: "מפני שבא לכלל כעס- בא לכלל טעות." (רש"י שם)
כלומר, גם אדם גדול כמשה, כשהוא מתמלא כעס- עלול לשגות. ברגע הסוער, כשהלב בוער- השכל נדחק הצידה. זה לא ביטול של הרגש, אלא תמרור אזהרה: כעס יכול לעוור את שיקול הדעת, הרמב"ם מדגיש זאת היטב (הלכות דעות פרק ב' הלכה ג'): "…אם היה ורצה לכעוס כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים…" כלומר, יש לנהל את הכעס בזהירות, ולוודא שהוא משרת את התבונה ולא שולט עליה.
מסביר הרב שניאור אשכנזי בשיעורו על התמודדות עם כעס- אקמול ואנטיביוטיקה
הרב אשכנזי פותח בהבנה שכעס הוא רגש טבעי, אך לא חייב לנהל אותנו. אחרי הכל, הכעס משבש את שיקול הדעת שלנו, וגורם לנו להפסיק לחשוב בבהירות. ההתמודדות עמו צריכה להיות בשני מישורים:
🔹 אקמול– הרגעה מיידית של תגובה רגשית.
🔹 אנטיביוטיקה– שינוי עומק בדפוסי המחשבה והתגובה.
הרב אשכנזי מציע צעדים לניהול כעס:
1. הכרה ברגש– זיהוי הכעס כשהוא עולה, ללא התכחשות או התפרצות.
2. בדיקת שורש הכעס– מה באמת הכעיס אותי? לרוב זו תחושת פגיעה (כאב) או איום (דאגה).
3. התבוננות פנימית– פיתוח מודעות עצמית, זיהוי מצבים חוזרים שמעוררים כעס, ובירור מה ניתן ללמוד מהם.
4. צעדים מידיים להרגעה– נשימה עמוקה, שתיקה, יציאה מהסיטואציה. אלו "אקמול רגשי".
5. לימוד מסיפורי התורה– כמו בפרשת מטות-מסעי, התורה מדגישה את חשיבות השליטה העצמית, ללמדנו כמה קריטי לנהוג באיפוק.
6. בקשת סליחה- גם אם קשה, מחילה משחררת את הלב ומחלישה את אחיזת הכעס.
7. קשר בין כעס לגאווה– הכעס נובע פעמים רבות מתחושת אגו פגוע. ענווה מסייעת לפרק את ההתפרצות.
הרב אשכנזי מדגיש: כמו שלא די לשכך כאב, אלא חשוב לרפא את מקור הדלקת- כך גם בכעס. נדרש טיפול עומק, רגשי ורוחני, כדי לאפשר תקשורת שלמה ובריאה.
הכעס הוא רגש טבעי, גם משה, גדול הנביאים, כעס. התורה אינה מצפה מאיתנו לא להיות אנושיים- אלא ללמוד לנהל את הרגש ולא להתנהל על ידו. הרמב"ם מלמד: "הכעס דרך רעה היא עד מאוד… ראוי לאדם שירחיק עצמו ממנו בקצה האחרון." (הלכות דעות) כלומר, גם אם מרגישים כעס, כדאי לא לפעול מתוך הכעס. לעצור, לנשום, לחשוב- ורק אז לפעול.
המנהיגים הגדולים של התנ"ך- ובראשם כאמור משה רבנו- אינם מוצגים כדמויות מושלמות, אלא כבני אדם שלמים עם עוצמות וגם חולשות. דווקא העובדה שמשה, "איש האלוקים", נתקל שוב ושוב בהתמודדות עם הכעס ואף שגה בעקבותיו, מעניקה לכולנו תקווה ונחמה: גם גדולי המנהיגים נדרשו למסע מתמיד של התבוננות, תיקון וצמיחה.
סיום ספר במדבר- סיום תקופה, תחילתה של התבוננות–
פרשות מטות-מסעי מסיימות את ארבעים שנות המדבר- תקופה של ניסיונות, נפילות, ותיקונים. הדור הישן מתחלף, והנהגה חדשה מתעצבת. משה אינו נכנס לארץ, אך הוא משאיר לעמו מורשת של אחריות– לא רק ביחס לחוק ולמוסר, אלא גם כלפי העולם הפנימי שלנו.
אם נצא מהפרשה עם תובנה אחת- הרי היא זו: כעס אינו פסול- אך עליו לשרת את ההיגיון, לא לשלוט בו.
בתקופה כה ממושכת שבה אנו חווים שינויים, לחץ, מתח לאומי או אישי- הטלטלה גדולה, והכעס נוכח בעוצמה. אך דווקא ברגעים אלו- נבחנת מנהיגות, ונבחן כל אדם- האם ניתן לכעס להבעיר, או נהפוך אותו לדחף לתיקון.
וכך כותב הסופר והמרצה משה שרון, בספרו המומלץ "נפלאות הכעס"-
"…כעס הוא אנרגיה שאם היית מפנה ליצירה, לעשייה, להתקדמות, לשליחות ולייעוד שלך עלי אדמות, הוא לא היה מחרב את חייך אלא בונה אותם. במילים פשוטות: הכעס מעיד על משהו שאינו מתנהל כשורה ומסמן לי מקום מעשי לתיקון, לשינוי."
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
חומש במדבר- פרשת פינחס: בין רומח לכתף- מנהיגות קנאית ומנהיגות שקולה
Image by Dimitris Vetsikas from Pixabay
השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. פרשת פינחס פותחת באירוע דרמטי וסוער: פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, לוקח רומח בידו והורג את נשיא שבט שמעון ואת האישה המדיינית שאִתה חטא- מעשה שנעשה לעיני כל ישראל, ונועד לעצור את המגפה שקטלה עשרים וארבעה אלף איש.
לאורך הפרשה אנו עוברים מתיאור המעשה הנועז של פנחס, אל מפקד עם ישראל, חלוקת הנחלות, בקשת בנות צלפחד, מינוי יהושע והציווי להקריב את קורבן התמיד. המעבר החד בין מעשה הגבורה של פנחס לבין מינויו של יהושע למנהיג העם- מזמין התבוננות: מהי מנהיגות ראויה? מתי יש לפעול בנחישות, ומתי דווקא בעדינות? ומה עלינו ללמוד מהשילוב שביניהם, דווקא בימינו?
פנחס- הרומח של התעוררות מוסרית
פנחס אינו כהן במקור. למרות שהוא בנו של אלעזר ונכדו של אהרון, הוא טרם הוסמך. אך במעשהו הוא מפגין מה שהתורה מכנה "קנאה לשם ה'", דהיינו: פעולה נחושה למען ערך מוסרי עליון- כשהמנהיגות והעם שותקים. הוא אינו ממתין להוראה מגבוה, אלא נוטל אחריות- ובכך עוצר את ההידרדרות.
ובכל זאת, גם כשפועלים מתוך תשוקה מוסרית- יש גבול דק בין קנאות לבין אלימות. בין אומץ לב- להתלהמות. לכן דווקא לאחר מעשה הקנאות, פנחס אינו מקבל תפקיד הנהגה. הוא לא הופך ליורש של משה. הוא זוכה ל"ברית שלום"- כלומר, אל הקנאות מצטרפת הבנה: המטרה איננה רק זעזוע, אלא שיקום וסלילה לדרך מתוקנת ושלמה.
"בעת משברים גדולים, ישנה נטייה להישבר ולוותר לעצמנו," מסביר הרב לונדין,
"פרשת פינחס מלמדת אותנו על אדם שהוא פן-חס. פן פירושו "שמא", ולכן, פן-חס פירשו "שמא יחוס". במצב של נפילה וקריסת מערכות, יש נטייה להיות בעמדה של רחמיים עצמיים, כי נדמה שהכל מתמוטט, ואי אפשר לדעת איך לעצור את הקריסה… פינחס הוא אדם ששומר על קור רוח גם בעת קריסת מערכות. אמונה גדולה מאפשרת צמיחה גם לאחר כאב וחורבן, ומתוך כך נשיאת ראש ובירור התפקיד של כל כוח בעם ישראל… אין בכך הוראה לשחזר את מעשה הקנאות של פינחס, כי הקנאות היא מושג מורכב ומסוכן… התורה מציגה את פינחס לא כדי שנחקה אותו, אלא כדי שנקבל השראה לעמדה שעלינו לבנות בתוך עצמנו. כל אחד צריך להעמיד בתוכו דמות כזאת שתעצור את ההתמוטטות הרגשית והרחמים העצמיים, ומכוחה הוא יתנער ויעשה את המעשה הנכון."
מיד לאחר מכן, משה מבקש מה' למנות לו מחליף. הבקשה נוגעת ללב:
"יפקוד ה' איש על העדה… אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז, טז–יז.)
הבחירה נופלת על יהושע בן נון- לא בגלל שהוא לוחם אמיץ או איש תקשורת כובש, אלא משום שהוא "משרת משה"- אדם שצמח בשקט, מתוך למידה, אמונה והקשבה. משה סומך עליו את שתי ידיו- לא רק מורה לו את הדרך, אלא מעניק לו מאורו. זהו מעשה של הענקת אחריות, ולא רק סמכות. של שותפות מנהיגותית, ולא רק מינוי טכני.
אז מהי מנהיגות- ולמי אנחנו זקוקים היום?
בין הרומח של פנחס ליד הרכה של משה על כתפו של יהושע- נפרשת קשת של אפשרויות. לפעמים, המציאות מחייבת קנאות. כשחיי אדם בסכנה, כשזהות לאומית נרמסת, כשמגפה מתפשטת או אויב מבפנים משתק את הערכים- צריך מישהו שיקום. שינקוט עמדה. שלא ימתין.
אבל אם זו תהיה המנהיגות הקבועה שלנו- כנראה שלא יהיה לזה סוף טוב. מדינה, כמו עם, זקוקים למנהיגים שמבינים שהרגע הקיצוני הוא היוצא מן הכלל- והיציבות, ההכלה, ההתמדה, הביטחון הם הכלל. מנהיגות ראויה יודעת להבחין מתי לנקוט עמדה, ומתי להקשיב. מתי לדבר – ומתי לשתוק. מתי לפעול באומץ- ומתי להתאפק.
השבוע גם ציינו את צום י"ז בתמוז, פתיחת ימי "בין המצרים", הזמנים שבהם אנו מתבוננים איך חורבן לא התחיל מהריסת בית- אלא מפריצת החומות הפנימיות. מאובדן ההקשבה. מפירוק האחדות.
דווקא בימים אלה, כשעם ישראל מדמם, חצוי וכואב- אנו נקראים לברית של אחריות. לזהות מתי עלינו לקום, לזעוק, לפעול- כמו פנחס. אבל גם לזכור שמנהיגות אמיתית, כזו שבונה ולא רק שוברת, היא זו שמובילה בשקט, בבטחה, ובאהבה- כמו יהושע.
בסופו של דבר, פרשת פינחס מזמינה אותנו להביט אל תוך עצמנו ולשאול איזו מנהיגות אנו מחפשים- ואיזו מנהיגות אנו רוצים להיות. לפעמים נדרש אומץ לשבור שגרה ולעמוד בפרץ, ולפעמים- כוח פנימי להוביל בנאמנות, בשקט ובסבלנות. לא כל אחד צריך להחזיק רומח, ולא כל שינוי בא מרעש. אך כל אחד מאיתנו, כמו פנחס וכמו יהושע, נקרא לפעול מתוך תחושת שליחות, אחריות כלפי הכלל, ואמונה עמוקה בטוב. פנחס מייצג את התגובה החריפה לרע- את היכולת לחתוך בעיה מהשורש, אך גם את הסכנה שברגש מתלהט. הוא מגיב למציאות מתוך להט, לא מתוך תהליך. ואילו יהושע מייצג את המנהיג השקט, שנבנה לאורך זמן, שמוביל בתבונה, בקשב ובעקביות. הוא איש תהליך, איש אמונה סבלנית ולא תגובתית. בימים של משבר, בלב ימי בין המצרים, עלינו לזכור: מה שבונה דור- זו לא אידיאולוגיה רועשת, אלא לב שקט שיודע לבחור בטוב, שוב ושוב.
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
צום י״ז בתמוז – חורבן שמתחיל מבפנים
היום חל צום י"ז בתמוז, פתיחתם של שלושת השבועות המכונים "בין המצרים", תקופת אבל לאומית על חורבן ירושלים ובית המקדש, שהולכת ומעמיקה עד לתשעה באב- יום שריפת הבית. אך מעבר להיסטוריה, הצום הזה טומן בחובו תובנה עכשווית: חורבן לא מתחיל מחוץ- אלא מבפנים!
חמישה אירועים- שורש אחד
על פי חז"ל, בי״ז בתמוז התרחשו חמישה אסונות:
1. פריצת חומות ירושלים- לא הרומאים שברו את העיר, אלא הפילוג הפנימי והשריפה מבפנים. הבריונים מבפנים שרפו את מחסני המזון.
2. שריפת ספר התורה- לא רק קלף נשרף, אלא הניסיון למחוק זהות.
3. העמדת צלם בהיכל- חילול מרכז הקודש, מעשה שמטלטל את זהותנו.
4. שבירת הלוחות- האידאל נופץ ברגע של בגידה וחטא.
5. ביטול קרבן התמיד- הפסקת הרצף הרוחני והשגרה שהחזיקה את העם.
הרב ישראל אלתר מסביר: “בי״ז בתמוז נפרצה החומה, לא הבית. זה רגע שבו ברור שהסוף מתקרב אבל עדיין אפשר לעצור. אפשר לתקן.”
החומות של ימינו אינן עשויות אבן- אלא מורכבות מהקשבה, סולידריות, זהות משותפת. כשהן נפרצות, זה לא אויב חיצוני שמביס אותנו- אלא איבוד הדרך מבפנים.
וכך מסבירים הרב ד"ר יוחאי מקבילי והרב אביע"ד סנדרס:
ההתעקשות לשקוע בדמיונות במקום להישיר מבט למציאות המאתגרת ולהתמודד איתה, הובילה לאסונות כבדים, בתוכם שבעה באוקטובר. תכליתם של ימי הצומות לעורר אותנו לשינוי ותיקון.
"… "איך לא ראינו?" – זוהי השאלה המייסרת שמהדהדת לאורך המסדרונות הארוכים והחשוכים של ההיסטוריה היהודית. היא נלחשה בין חורבות ירושלים בימי בית ראשון, ועליה מקונן ירמיהו בספר איכה. זו שאלה שנזעקה ברחובותיה הבוערים בימי בית שני, וחוזרים עליה כותבי הקינות.
היא חזרה באסונות הגדולים של העם – גם בגירוש ספרד, גם בשואה, והיא התפוצצה בזעם ובכאב בלתי נתפס בתקופה שלנו בבתי עוטף עזה, ובמיגוניות המוות של טבח שמחת תורה- 'שבעה באוקטובר'…
לצערנו הדברים מהדהדים עד ימינו. אם נתעמק, נוכל לנסח כי קונספציית השווא הראשונה היא ההנחה כי כוחות מיסטיים או טקסים ריקים מתוכן יגנו על העם, בעוד המציאות הצבאית והמדינית נזנחת.
בבית ראשון העם והנהגתו ראו במקדש כשלעצמו "טקס מגן", מעין קמע שיספק הגנה אוטומטית, והתעלמו מהריקבון המוסרי והחברתי שפשה בהם… זו המשמעות של חורבן בית המקדש, כשאמצעי הופך למטרה– דינו לחורבן. זו גם הזיקה העמוקה למשמעות של האירוע הראשון שהתרחש בי"ז בתמוז: שבירת הלוחות. בחטא העגל העם החליף מטרה (משה) באמצעי (עגל), ומשה שובר את האמצעי (לוחות)…
מחשבה זו הדהדה גם בבית שני, יחד עם קונספציה קטלנית נוספת: המעמדות החברתיים הגבוהים חשבו שהם יכולים לעמוד לבדם, ללא קשר וללא חיבור לשאר העם. האליטה הייתה לאליטה מנותקת ולא לאליטה משרתת…האנרגיות הלאומיות הופנו פנימה, למריבות קטנוניות, לגאווה ולנקמנות, תוך התעלמות מוחלטת מהאויב הרומאי שעמד בשער. העיסוק האובססיבי בקטנוּת כנגד האויב הפנימי סימא את עיניהם מלראות את האיום הגדול: האיום הקיומי האמיתי. "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חוכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" (ישעיהו כט, יד).
שתי אשליות בימינו: האמצעי והאויב
באופן מצמרר, אותה קונספציה ממש חזרה והכתה בנו בשבעה באוקטובר. אנחנו עדיין במלחמה, ואין כאן יומרה לנהל תחקיר, אלא לתת ניסוח לשכל ישר ולתובנות פשוטות. בסופו של דבר, "מומחים" ו"גדולים" טעו במה שאדם פשוט היה אמור להבין. הטבח הוא חוליה בשרשרת ארוכה של מאבק על קיומנו וחירותנו בארץ הזאת. ההתעלמות מן האויב סימאה את עיני מנהיגי העם, כמעט כולם, בכל הדרגות וההיבטים: המדיניים, הביטחוניים, הדתיים והמשפטיים.
מדינת ישראל שקעה בקונספציה שלפיה "חמאס מורתע". האמונה כי ניתן "לקנות" שקט באמצעות הטבות כלכליות וכי אויבנו מונע משיקולים רציונליים־מערביים, התעלמה לחלוטין מהאידאולוגיה הדתית־קיצונית המוצהרת שלו, השואפת להשמדתנו…
הצום אינו רק זיכרון של כאב, אלא מכשיר "לעורר הלבבות", לכפות על עצמנו שינוי בתבניות המחשבה שלנו כדי ש"נשוב להיטיב". דווקא מתוך האבל הטרי והכאב החי, הצום מקבל משמעות חריפה מאי פעם: הצומות וימי האבל הם הזדמנות להפוך את הטראומה הלאומית לדחף עוצמתי לתיקון דרכינו, לניתוץ האשליות ולבניית חוסן אמיתי. גם הצום הוא אמצעי, עדיין לא המפנה…"
אז מה היום?
המסר הרלוונטי של י״ז בתמוז אינו רק אבל- אלא קריאה לתיקון:
לשים לב מתי החומה נסדקת- בגאווה, בשנאה, בשיפוט.
לאחד לבבות לא רק בכאב אלא בהחלטה פנימית של בניין.
להמיר את השנאה באהבת חינם- לא כסיסמה, אלא במעשה קטן: לעצור תגובה פוגענית, להקשיב באמת, להכיר בכאב של האחר, לסייע ולתמוך…
כמו שכתב הרב קוק:
"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם- נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם."
צום של ראייה פנימית-
צום י״ז בתמוז הוא לא רק זיכרון- אלא מַרְאָה.
האם אנחנו מזהים את הסדקים לפני שמתרחש הבלתי הפיך? האם נוכל לעצור, לשמוע, לשוב, ולבנות?
צום קל ומועיל. צום של תקווה. צום של בניין מחודש.
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
חומש במדבר- פרשת בלק- כישרון: יתרון או חיסרון?
השבוע אנחנו קוראים את פרשת בלק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. אחת הפרשות הסמליות והטעונות ביותר בתורה, אשר מציבה מראה חדה מול נפש האדם ומול החברה כולה. זהו סיפור של כישרון נדיר- שמסתנוור מעצמו, של עיוורון מוסרי שמתעקש להמשיך קדימה, ושל אמת- שמגיעה דווקא ממקום בלתי צפוי.
בלעם, נביא ומכשף בעל שם, מוזמן על ידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל. אך למרות כישוריו הרוחניים, היכולת המופלאה שלו לראות לפתע- ניטלת ממנו. הוא עיוור לדרך, עיוור למסר האלוקי. והאתון- כן החמור, דווקא היא זו שרואה. היא עוצרת. היא מדברת. והוא? מכה ומתלונן.
בלעם איננו דמות שולית. הוא נביא, משפיע, אדם עם יכולות נשגבות. יש לו שם, כוח, סמכות. וכמו רבים מאתנו- כשאנו טובים במה שאנו עוסקים, אנו על אוטומט ולא נוטים לתהות מהיכן אנו פועלים? מה מניע אותנו ולמה? נראה כי הכישרון, כשהוא מובן מאליו, מברכה עלול להפוך לעיוורון.
יש פה סוג של קריאת השכמה גם עבורנו:
לפעמים אנחנו מצליחים כי "ככה אנחנו", כי אנחנו מוכשרים, רהוטים, נראים טוב.
אבל אם נהפוך את המתנות שקיבלנו למובן מאליו- אם ננהג בשחצנות במקום בשליחות- אנחנו עלולים לפספס את עיקר הדרך והמהות.
רגע השיא בפרשה קורה כאשר אתונו של בלעם עוצרת, סוטה מהדרך, ולבסוף אף מדברת, ומוכיחה את בלעם על עקשנותו. בלעם כל כולו עסוק במשימה, בעמדה, באגו ומכה את אתונו שלוש פעמים ללא כל תהייה. מסביר הרב שניאור אשכנזי: זו לא רק ביקורת על בלעם- זו תזכורת מהדהדת לכל אחד מאתנו. לפעמים, דווקא הקול השולי, הילדה, השכן, העובד הזוטר- הוא הקול שקורא לנו לשים לב, קול שמביא לפקיחת עיניים.
המסר של פרשת בלק נוגע בנקודה רגישה במיוחד בימינו אנו, בישראל של תשפ"ה:
אנחנו במלחמה מואצת עם מחיר כואב וממושך, כבר כמעט שנתיים.
אנחנו מוקפים ברעש. המדיה צועקת. הפוליטיקה סוערת. הרשתות גועשות.
אבל את הקול של מי שכואב, של מי שמבקש לעצור רגע- אנחנו לא שומעים.
אמא שמתריעה: "הבן שלי נשבר במערכת."
נערה שצועקת מבפנים: "לא רואים אותי."
חייל שנפשו סדוקה, אך מתבייש לדבר.
או קול פנימי בנו שאומר: "עצרו רגע. זה יותר מדי."
האם נקשיב? האם נוכל לזהות את 'מלאך' הדרך שניצב לפנינו, או שנמשיך לרכב על האתון (=חמור מלשון חומר, חומריות) עד שניתקל בקיר?
הדיאלוג בין בלעם לאתונו מחזיר אותנו לעיקרון עמוק נוסף בפרשה שהוא ניהול מתוך ענווה, כפי שהסביר הרב איתמר אלדר: בפרשה הקודמת, 'חוקת', יש לקחת את המקל כהרתעה- אך לא למהר להשתמש בו. בלעם ממהר להכות את אתונו, הוא פועל מתוך אגו- ולא מתוך אמונה, ענווה ושליחות. תפקידה של האתון היה לשנות את תודעתו של בלעם. הרב שניאור אשכנזי מוסיף, כי על כישרון מודים ולא מתגאים. הכישרון שלנו הוא התיווך עם העולם, ועלינו לשאול את עצמנו האם אנו ממצים את הכישרון שקיבלנו במתנה.
ואכן, הרגע שבו בלעם מתעורר, פוקח את עיניו, מה הוא מלמד אותנו?
בלעם, לאחר שהוא רואה סוף סוף את המלאך, משנה את לשונו. האתון, מסתבר, מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור בחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי ,שיש בו – ביקורת עצמית, הכרה בטעות ושינוי דעה ככתוב: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי,כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ;וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי". (במדבר, כב' פס' לד')
במילים אחרות, לא להיות תמיד כל כך נחרץ ובטוח בכל עניין, לא תמיד לדעת כל דבר בוודאות, אלא להיפתח לכל האפשרויות ולראות את האמת. בלעם מכה את אתונו מפני שהוא בטוח שאין כל הצדקה לעצירתה באמצע הדרך. הוא אינו מטיל ספק במה שרואות עיניו ועיניו הרי רואות שהדרך פנויה. הדבר האחרון שהוא מסוגל להעלות על דעתו הוא, כי בהמה זו שהוא רכוב עליה רואה משהו שהוא הנביא הגדול אינו רואה. בזכות פי האתון הוא לומד שלא הכול ברור ונחרץ, ובעיקר שלא הכול תלוי בו.
ומה איתנו? המסר של פרשת בלק רלוונטי לחיינו כיחידים וכעם:
האם אנחנו מסוגלים לעצור, להקשיב לקול הפנימי- גם אם הוא שקט?
האם נוכל להטות אוזן לקולות שוליים שלא "מצטלמים טוב", אבל נושאים אמת?
האם נשתמש בכישרון שלנו כמתנה (לא מובן מאליו) או ניכשל דווקא בו, כי אימצנו ביטחון יתר?
האם נשכיל להוביל מתוך שליחות וענווה?
שנזכה כולנו לפקיחת עיניים ולכל הברכות שזכינו להם השבוע בפרשת בלק, "(כד) הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא …(ה) מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל… (ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר…" (במדבר כג', כד')
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
חומש במדבר- פרשת חוקת- לבחור להאמין
השבוע אנחנו פותחים את פרשת חוקת, הפרשה השישית בספר במדבר, אשר מסמנת את תחילתה של שנת הנדודים האחרונה של בני ישראל במדבר. זהו שלב מעבר: דור יוצאי מצרים הולך ונעלם, ודור חדש, שנולד לתוך מציאות שונה, מתכונן להיכנס לארץ המובטחת. בתוך המעבר הזה, יש תהליך רגשי, תודעתי עמוק. והלב של כל זה- אמונה.
מהי אמונה?
הפרשה מתחילה במצוות פרה אדומה- חוק על טהרת טומאת מת, שאינו מובן בשכל אנושי. חז"ל אומרים: "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי- אין אתה רשאי להרהר אחריה". כבר כאן מציבה התורה שאלה: האם נמשיך ללכת- גם כשלא הכול ברור? האם נוכל להאמין גם כאשר אין היגיון? האמונה איננה עיוורון. היא בחירה. היא כוח פנימי שמאפשר להמשיך- גם כאשר החולשה גוברת, גם כאשר אין תשובה. למעשה, דווקא כשהכול מתערער- נבחן האמון שבנו.
במהלך הפרשה, בני ישראל מאבדים שלושה מהיסודות של יציבותם: מרים, אהרון, ומשה- כל אחד בדרכו. למשל, מותה של מרים גוררת אובדן פיזי של הבאר מים חיים, אך גם צמא רגשי. הכאת הסלע בידי משה נובעת אולי לא רק מטעות טכנית, אלא ממקום של עייפות, יאוש, שחיקה- ואולי חוסר אמון. משה, שכבר הנהיג ארבעים שנה, לא מצליח לראות את העם החדש כנושא תקווה, אלא ממשיך לראותם דרך כאבם של הדורות הקודמים. במקום לדבר- הוא מכה. במקום לאמן- הוא מתייאש.
וכאן אנחנו נכנסים לתמונה.
לא כולנו מנהיגי ציבור, אבל כל אחד מאתנו הוא מנהיג בחייו- הורה, בן זוג, מורה, שכנה, עובד. וההנהגה הזו מתחילה במישור הכי עמוק: איך אני בוחר לראות את עצמי ואת האחרים?
האם אני מאמין בילד שלי, גם כשהוא מתריס? האם אני מאמינה בבן הזוג שלי, גם כשהוא פוגע? האם אני מאמינה בעצמי, גם כשאני שוב שוגה?
ברגעים של מתח, כאב וקושי- מתחדדת השאלה: במה אני מחזיק- באכזבה, או באמונה?
הפרשה מלמדת אותנו על כוחו של הדיבור. במקום להכות- לדבר. להוציא מילים, להעניק משמעות. במערכת יחסים- בין הורים לילדים, בין זוגות ובין חברים- לא די בתחושת אמון פנימית. היא צריכה להיאמר, להישמע, להתנסח. ולא סתם- היא צריכה להיות אמינה. הילד שלנו קולט מהיכן אנו אומרים לו: "אני מאמין בך", וכשזה כן- זה חודר. אמונה אותנטית מעוררת צמיחה.
האמונות שלנו- על עצמנו ועל אחרים- מעצבות את המציאות שלנו. הילדים שלנו, התלמידים שלנו, הקרובים אלינו- מגיבים להלך הרוח הפנימי שלנו. אם נביט בהם כבעייתיים או חלשים- לרוב הם יענו לציפייה הזו. אבל אם נראה בהם כוחות, כוונות טובות ויכולת להתפתח- כנראה שנראה את זה מתגשם.
"כל ילד צריך רק מבוגר אחד שיאמין בו", אמרו יאנוש קורצ'אק והרב שלמה קרליבך. ולפעמים- כל אדם צריך מישהו אחד שיאמר לו: "אני רואה אותך. אני מאמין בך".
והנה מגיע רגע השיא של הפרשה: פרשת מי מריבה. העם צמא. משה ואהרן ניגשים לאוהל מועד ומקבלים הוראה: "קח את המטה… ודיברתם אל הסלע… ונתן מימיו". אך משה, לאחר תוכחה קצרה לעם, מכה את הסלע פעמיים- והמים יוצאים. המעשה מצליח, אך יש מחיר. אלוקים מוכיח את משה ואהרן: "לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל".
מה היה החטא? מדוע לא דיבר משה, אלא הכה? הרב איתמר אלדר מביא את פירושו של רבי נחמן מברסלב, שמסביר: המטה הוא סמל לסמכות. ה' מבקש ממשה לקחת את המטה- אך לא להשתמש בו. כלומר, תעמוד כשליח, עם כל כובד משקלך, אך אל תשתמש בכוח. דבר- אל תכה. תוביל- אל תשלוט. היה סמכותי- אך רך. לעיתים יש להחזיק את המטה- אך לא להפעילו.
משה, אולי מתוך זיכרון מהעבר, ואולי מתוך עייפות, בוחר להכות. הוא נדרש כאן- כמו כל מנהיג- לאיזון העדין שבין משמעת למשמעות. בין גבול להשראה. בין עמידה בראש- לבין שיח בגובה העיניים. משה נכשל- ודווקא בכך מלמד אותנו שיעור נצחי.
הבחירה הזו נוגעת בכולנו. כל הורה, מורה, מפקד או מנהל, צריך לדעת מתי להחזיק את השרביט- ומתי לפשוט אותו. מתי להציב גבול- ומתי לשבת ליד, להקשיב, ולדבר. האיזון הזה, אומר ר' נחמן, מתאפשר רק מתוך ענווה. רק כשאני לא פועל מכוח עצמי- אלא כשליח. רק כשאני מבין שגם אני מוגבל, שגם לי יש מה ללמוד- יכולה הנהגתי להיות גם סמכותית וגם מקשיבה.
ולכן, פרשת חוקת אינה רק על עם שהולך במדבר, אלא על כולנו- צועדים בתוך החיים. לפעמים נמאס, לפעמים מתסכל, לפעמים מתחשק להכות. אבל התורה מבקשת: עצור. דַּבֵּר. האמן. תראה את האדם שמולך.
וכך בסוף הפרשה, בני ישראל נלחמים, עוקפים, ומנצחים. הם מתקרבים אל ארץ ישראל. גם אנחנו, כשנבחר להאמין, לראות בטוב, לחזק, לדבר, ולא להכות- נוכל לגלות שמים חיים נובעים מתוך הסלעים הקשים ביותר.
יהי רצון שנזכה להיות המבוגר שמאמין, המנהיג שמצמיח, והאדם שרואה- גם כשעדיין לא רואים.
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
חומש במדבר- פרשת קורח- גשר ישראלי כדרך חיים
השבוע בפרשת קורח, החמישית בספר במדבר, אנו פוגשים את אחת המחלוקות הקשות בתולדות עם ישראל: מרד קורח ועדתו נגד משה ואהרן. זו לא הייתה מחלוקת עניינית או בירור רעיוני- אלא מאבק מונע מכעס, קנאה ותאוות כוח. חז"ל מבהירים:
"איזו מחלוקת לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קורח ועדתו." (אבות ה', יז)
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. מחלוקת שהביאה לקבוצות שונות לחבור יחד ולנסות ולהדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
לשלוש קבוצות השתייכו משתתפי המרד:
• מנהיג המרד, בן לשבט לוי – קרח, בן דודם של משה ואהרון, שגם הוא היה נכדו של לוי וראה את עצמו מתאים לתפקיד הכהן הגדול.
• ממנהיגי שבט ראובן – דתן, אבירם ואון בן פלת, שע"פ המדרש ניצל בזכות אשתו מגורלם הנורא של קורח, עדתו ותומכיו, ולכן, הוא מוזכר רק בתחילתה של הפרשה.
• 250 איש נשיאי העדה, מחשובי בני ישראל, שגויסו ע"י קורח כנגד משה ואהרון.
משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם. קורח עטף את טענותיו במילים יפות: "כל העדה כולם קדושים", אך מאחורי הרטוריקה עמד רצון אישי- לתפוס את ההנהגה. משה, בתגובה, מזהה את המניע האמיתי:
"המעט מכם… וביקשתם גם כהונה?" (במדבר טז, ט)
המרד לא נבע מהתנגדות עניינית, אלא מכמיהה למעמד וכוח- על חשבון האמת ועל חשבון אחדות העם.
מה לנו ולזה היום?
במציאות של שסע חברתי עמוק, פוליטיקה מקטבת, חשדנות גוברת והיעדר הקשבה- פרשת קורח מהדהדת בעוצמה. היא קוראת לנו לבחון את השיח הציבורי שלנו, היום יותר מתמיד:
האם אנו מדברים כדי לבנות- או כדי לנצח?
האם אנו מתווכחים לשם בירור- או לשם ביצור העמדות?
כאן נכנסים מיזמים שונים רבים ומבורכים של מעגלי שיח שקמו בעקבות המצב והתקופה המאתגרת והממושכת, כמו למשל, "מעגלי זהב", מעגלי שיח-בוחרים ביחד", "הרבעון הרביעי" והמיזם ״גשר ישראלי״. לשמחתי, זכיתי להיות שותפה בהקמת המיזם "גשר ישראלי."
המיזם, ביוזמת מגשרים מכל הארץ, נועד להנכיח את הכלים הגישוריים בתוך מרקם החברה הישראלית. אנו מאמינים כי שינוי השיח הציבורי יתחיל מהשטח, מהבתים, מהשכנים- ולא מהפוליטיקאים.
לשם כך פיתחנו את המודל של ״גישור בסלון"- מפגשי שיח אינטימיים ועמוקים בהנחיית מגשרים מקצועיים.
במרחבים ביתיים או קהילתיים, נפגשים אזרחים מכל קצוות הקשת הישראלית- לדבר, להקשיב, לשתף. לא כדי להסכים- אלא כדי לראות את האדם שמאחורי העמדה.
אז מה החזון?
אלפי מעגלים של שיח גישור ברחבי הארץ, שיטפחו אמון מחודש, יחזירו את כבוד האדם, ויאפשרו שיח שיש בו הבדלים- ללא ניכור.
פרשת קורח מציבה בפנינו שני מודלים: בין קורח למשה: מודל ההנהגה הרצויה-
קורח- מגלם שאיפה לכוח תחת מסווה אידיאולוגי.
משה ואהרן- מגלמים ענווה ואחריות. לא תגובה כועסת, אלא נפילה על הפנים. לא נקמה- אלא רצון להציל.
כמו שכתב הרב קוק:
"השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו… שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים וכל הדעות הנראות שונות … דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק." (עולת ראיה כרך א' עמוד של-שלא).
במילים אחרות, לא לוותר על ההבדלים- להיפך, לדעת להכיל אותם מבלי להתפרק. פרשת קורח מזהירה אותנו ממה שקורה כשהמחלוקת כבר לא על רעיון- אלא על כוח, על שליטה, על מי ינצח.
והמסקנה- כולנו מפסידים!
אז מה זה דורש מאיתנו?
לשאול את עצמנו: האם אני נאבק על רעיון- או על האגו?
לבחור להקשיב- גם כשקשה.
להבין שגם כשיש פערים- אפשר לשמור על כבוד, מורכבות, ואחווה.
לסיום: לא נריב על הבית- נבנה אותו יחד.
פרשת קורח היא תמרור אזהרה, אבל גם קריאה לתיקון: לנהל מחלוקת לשם שמיים. לא כדי לבטל את מה שחשוב לנו- אלא כדי לגלות את האמת יחד. וזה בדיוק תפקידנו כמובילי שינוי: להפוך קונפליקט להזמנה לחיבור.
והבחירה – בידינו:
לבנות יחד קרקע יציבה ומצמיחה, או להישאב לבורות של מחלוקת ולהיבלע בהם.
בתוך כל זה, ליבנו עם החטופים שלנו שעדיין בעזה, עם הפצועים, עם המשפחות, עם הלוחמים שעדיין בשטח- ועם כולנו שנושאים את כאב התקופה.
יהי רצון שהמסע הקשה שעברנו בשנה וחצי האחרונות יוליד מתוכו מציאות של ערבות הדדית, כבוד, הקשבה, ואכפתיות- לא כאירוע חריג- אלא כדרך חיים.
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
חומש במדבר- פרשת שלח- עין טובה
השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב-
"(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
פרשת שלח מספרת את אחד הרגעים הכואבים בתולדות עם ישראל במדבר: שליחתם של שנים-עשר מרגלים לתור את ארץ כנען, והדו"ח הקשה שהחזירו עשרה מהם- שהוביל לבכי העם לדורות, להתייאשות, ולאובדן ההזדמנות להיכנס לארץ המובטחת למשה רבנו ולדור שלם.
המרגלים כולם היו ראשי שבטים, נשיאים, מובילי דעת קהל. הם ראו את הארץ, את אנשיה, את עריה, את הפירות המופלאים שלה- אך גם ראו בה איום. "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא… וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים". רק שניים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, העזו לומר אחרת: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד… אִם חָפֵץ בָּנוּ ה', וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ".
וכך, בתוך פער של מבט והתבוננות נולדה טרגדיה היסטורית. נראה כי לפעמים השאלה היא לא מה רואים- אלא איך אנו מביטים?
חשוב לומר, המרגלים לא שיקרו- הם תיארו את מה שראו. אבל בתוך העיניים שלהם כבר הייתה עמדה, כבר היה פחד, כבר הייתה קטנות אמונה. מתוך הפחד הזה, הם פירשו את המציאות בצורה שהפילה את הרוח של העם כולו. הפחד מחלחל- ובסופו של דבר, גם משתק. במילים אחרות, הם לא שלחו מבט של תקווה ואמונה- הם שלחו מבט של ייאוש.
וכמה זה פוגש אותנו…
במציאות שלנו היום- עם תחת אש, שבויים שעדיין בעזה, חברה ישראלית שסועה, כאובה ועייפה- עם כל האתגרים שלפתחנו, מה אנחנו רואים, על מה אנו בוחרים לשים את הדגש והמיקוד, שאלה קריטית שצובעת את המציאות של כל אחד ואחת מאתנו.
האם אנחנו רואים עם חזק, שמתגייס, שנותן את הלב?
האם אנחנו רואים אויב מאיים שמטיל צל- או עם אמיץ שמדליק אור?
האם נבחר להיאחז בייאוש- או לבחור באמונה, גם אם כואבת, גם אם מורכבת?
דווקא היום, דווקא עכשיו- נדרש מאתנו להיות תלמידים של יהושע וכלב. לראות את הטוב, להאמין שאנו יכולים, גם אם נפלנו, גם אם אנחנו מדממים.
ומה זה דורש מאתנו בפועל?
לראות את האחר לא רק דרך הפחד- אלא דרך האפשרות.
לשים לב איך אנחנו מדברים- בבית, ברשתות, ברחוב- ולבחור עין שמחזקת.
להאמין שאפשר להשתנות, כאומה וכיחידים- גם אם הדרך קשה.
לזכור שתיקון לא קורה בבת אחת- אבל הוא מתחיל במבט, תשומת לב, הקשבה…
בפרקי אבות פרק ד', משנה א' נאמר-
"איזהו עשיר? השמח בחלקו." והרמב"ם מפרש שעין טובה היא מידת ההסתפקות והשמחה במה שיש לאדם. עין טובה היא תכונה חשובה, המאפשרת לאדם לראות את הטוב שבחיים, להוקיר את מה שיש לו, ולהתייחס לאחרים באהבה וברחמים.
השבוע, במסגרת מפגש "גשר ישראלי" שהתקיים בהרצליה, בהנחיה משותפת שלי ושל בשמת היקרה, התאספו משתתפים מהרצליה, כפר סבא ורמת השרון- מגשרים, מתנדבים, ונציגים מהרשויות המקומיות.
היה זה ערב שכולו מיקוד בהקשבה. הקשבה אמיתית לקולות השונים, למחשבות, לתהיות, לפחדים- ולחלומות. אחת ההצעות שעלתה מתוך שיח שהתחיל כמעט בצחוק ואפילו לעג, הייתה לייצר מעגלי שיח בלב ההפגנות.
וכשחשבנו על זה רגע- הבנו שזו הצעה לא פחות ממופלאה: לדמיין שבלב הסערה- מתקיים מרחב של דיבור, של הקשבה, של נסיון כן להבין את האחר.
המפגש הזה חידד שוב עד כמה האחריות לשינוי לא תלויה רק "בממשלה שתתחלף", או "בנס שיקרה", אלא בנו- בכל אחת ואחד.
האם נבחר לעמוד מהצד ולהמתין, או שנבחר לפעול? להפיץ מעגלים של תקווה, של שיח בונה, של אמון?
המסר של פרשת שלח- הבחירה בעין טובה, בנקודת מבט שמחזקת- קורא לנו להיות מאירים ולא מפחידים.
לא לחכות שיגיע הרגע- אלא להיות אקטיביים, אלו שמביאים את הרגע… העתיד תלוי במה שנראה, ובמה שנבחר לספר על מה שראינו. וכמו כלב בן יפונה – נוכל לומר: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד…"
השליחות של כל אחד ואחת מאתנו היום, כמו המרגלים- היא לראות, להתבונן ולזכור שהבחירה בידינו: האם נחזור עם עיניים שמפילות, או עם מבט שמרומם?
אסיים עם השיר של יהודה עמיחי על קריעת ים סוף "ניסים", שמציג התבוננות על ניסים דרך האירוע המקראי ומנקודת מבט אנושית ופשוטה.
ניסים / יהודה עמיחי
"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת."
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
חומש במדבר- פרשת בהעלותך- הזדמנות שנייה
פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר, ועוסקת בהמשך ההכנות של עם ישראל למסע מהמדבר לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בציווי להעלות את נרות המנורה במשכן, ואחריו בתיאור חניכת שבט הלווים לעבודת המשכן. בהמשך מופיעה מצוות פסח שני – הזדמנות לחוג את הפסח חודש לאחר הזמן הרגיל, למי שלא יכול היה לחוג במועד.
פסח שני, תיקון, וחמלה לאומית–
פרשת בהעלותך עוסקת באחד הרגעים האנושיים והמרגשים ביותר בתורה — הציווי על פסח שני. קבוצת אנשים שלא יכלו להשתתף בחג הפסח הראשון פונה למשה בטענה: "לָמָּה נִגָּרַע…?" למה שנישאר בחוץ? למה שלא נזכה גם אנחנו להיות חלק מהחג, מההקרבה, מהמשמעות?
ומשה? לא ממהר לדחות אותם. הוא פונה לה', שומע, ומתוך הפנייה הזו נולדת האפשרות לפסח שני– חג חלופי, מאוחר יותר, למי שלא הספיק בפעם הראשונה.
המהלך הזה לא מובן מאליו. התורה לא תמיד מאפשרת "השלמות". אבל כאן, בפרשה הזו, היא שותלת בנו את הרעיון הגדול שלפעמים צריך להקשיב למי שנותר בצד. למי שלא עמד בסטנדרט. למי שטמא, רחוק, שבור, או סתם מאחר.
"למה ניגרע?" – שאלה של חברה מתוקנת
במילים הבודדות הללו- למה ניגרע– מקופלת זעקה אנושית על צדק, הכלה ושייכות. הפרשה הזו מזמינה אותנו לשאול:
האם אנחנו כחברה יודעים לעצור וליצור מסלול חדש למי שהחמיץ את הרכבת?
האם יש מקום בלב הקולקטיב גם לאחרי, למאוחר, לנפלט?
האם אנחנו שומעים את מי שלא הצליח להגיע בזמן- או שפשוט ממשיכים בלעדיו?
ישראל של תשפ"ה – עם במסע, עם בטלטלה
בשנה כל כך מטלטלת, בה אנו חיים עם פצועים בנפש ובגוף, עם חטופים שטרם שבו, עם משפחות שנקרעו, עם ציבור שחווה טראומות מצטברות- הקריאה לפרשת בהעלותך מהדהדת בעוצמה.
אנחנו עדיין באמצע המסע. עדיין במדבר. ודווקא שם התורה מזכירה לנו שאי אפשר להשאיר אף אחד מאחור.
מי שלא הצליח לחגוג את "הפסח הרגיל", מי שפספס את הטקסים, את ההזדמנויות, את התקוות- לא נדחה אותו. לא נוותר עליו.
להיפך: נבנה עבורו פסח שני– מקום שבו יוכל להדליק מחדש את הנר, ולצעוד איתנו הלאה.
וכך כתב הרב קוק אמר:
"כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו." (שמונה קבצים, א', תנ"ד)
ככל שאדם שואף לגדול ולהיטיב- כך מתרומם עמו העולם כולו.
האמונה בכוחנו להצמיח שינוי איננה רק אמונה בעצמנו- אלא באחריות שלנו כלפי המציאות.
השפעה אמיתית מתחילה מתוכנו, מקרינה לסביבתנו הקרובה, ומתגלגלת הלאה- לעולם כולו.
אולי פסח שני לא רק מדבר על אירוע דתי מסוים, אלא על גישה לחיים.
גישה שלא מתייאשת, שלא מוותרת, שלא שופטת. גישה שמבקשת לתקן, לשוב, לשלב, ולרפא.
בימים שבהם רבים כל כך חשים פספוס, ריחוק, או קושי- הפרשה הזו קוראת לנו להנהיג חמלה, לתת הזדמנויות חדשות, ולהאמין שגם המסע המורכב ביותר- אפשרי כשצועדים בו יחד.
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
חומש במדבר- פרשת נשא: חיבורים שמרפאים את השבר
פרשת נשא, הפרשה השנייה בחומש במדבר והארוכה בתורה, ממשיכה את מגמת ההכנה לקראת המסע של בני ישראל מהמדבר אל ארץ ישראל. הפרשה רוויה בפרטים של סדר, תפקידים, תהליכים ותשומת לב למרחב הציבורי, האישי והרגשי כאחד.
ראשית, עוסקת הפרשה בחלוקת התפקידים בין משפחות הלווים- קהת, גרשון ומררי. כל משפחה קיבלה אחריות שונה בנשיאת חלקי המשכן: הכלים המקודשים, יריעות ובדים, ועמודים ואדנים. התמונה הנפרשת לעינינו היא של קהילה שבה לכל אחד יש תפקיד ייחודי ובלתי ניתן להחלפה. דווקא בתוך מסע ארוך ומתיש, של בני עם עייף ומטלטל, מציבה התורה עיקרון יסוד- אחריות מדויקת, חלוקה מסודרת של תפקידים והבנה ששותפות נוצרת מתוך גבולות ברורים ותפקידים מוגדרים.
בימים שבהם החברה הישראלית מתמודדת עם פצעים פתוחים- משפחות שכולות, חטופים שעדיין בעזה, לוחמים פצועים בגוף ובנפש, ועורף עייף ומותש- הקריאה בפרשה מציעה תזכורת עדינה אך נוקבת: הדרך להבראה עוברת דרך אחריות משותפת. לכל אחד תפקיד. אי אפשר שכולם יעשו את אותו הדבר, אבל גם אין מקום לנשירה או להתנתקות. כל אחד- כל שבט, כל אדם- מוזמן למצוא את מקומו ולשאת איתו משהו מהמשכן המשותף.
משם עוברת הפרשה לעסוק במצבים של קלקול מערכות היחסים- אדם שפגע בזולתו, אישה שבעלה חשד בה, ואדם שמחליט להתנתק לזמן מה כדי להיטהר ולהתמסר. פרשת סוטה ופרשת נזיר עומדות זו לצד זו כשיקוף של עולמות סוערים: קנאה, חשדנות, תשוקה לחירות, רצון להיטהרות. במציאות של שבר לאומי וחברתי, אנחנו חיים גם בתוך שברי האמון, הכעסים, הכאב והחשדנות. מה עושים כשהקשר נסדק? איך בודקים את הלבבות? האם יש דרך לריפוי?
הפרשה לא נמנעת מלגעת ברגעים הקשים של החברה- להפך, היא לוקחת אחריות ומציעה דרכים להתמודד. תהליך בירור. תהליך תיקון. תהליך חניכה מחדש. בין אם זה במבחן המים המאררים, או בנזירות שמבקשת הפסקה מהקצב הרגיל של החיים כדי להתמסר לרוח.
ואז, לפתע, מופיעה אחת המתנות הגדולות שבתורה: ברכת הכוהנים. "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ… יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ… יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". אחרי הקלקולים, הריפוי. אחרי החשדות, הברכה. אחרי הניתוק, נשיאת פנים. אולי זו הדרך- לא לברוח מהקושי אלא לעבור דרכו, ולבנות בו מרחב שמסוגל לברך, לראות, לשאת, לשמור ולהאיר.
חלקה האחרון של הפרשה עוסק בחנוכת המשכן- 12 יום, 12 נשיאים, כל שבט בתורו, באותה מתנה בדיוק. שוויון מלא של נתינה- כל שבט, בדרכו, תורם את תרומתו להשראת שכינה. דווקא מתוך הריבוי, נוצר האחד. דווקא כשלכולם יש מקום- מתאפשרת הופעת הקול האלוהי מבין הכרובים.
בתוך המציאות הישראלית של היום- עם שלם שצועד במדבר של אי ודאות, כאב ושכול- הפרשה קוראת לנו לשוב ולהאמין בכוחה של אחריות משותפת, של תיקון, של נתינה, ושל ברכה. המשכן אולי איננו עוד פיזי, אבל הוא מתקיים בלבבות- והוא זקוק לנו: לאלה הנושאים, לאלה המברכים, לאלה הבונים, ולכל מי שמוכן- גם עם ואחרי הכול- להאמין שאפשר לשוב ולשכן שכינה בתוכנו.
בתקופה זו, כשעדיין יש חטופים בעזה, כשחיילים מדממים בגוף ובנפש, וכשאנחנו נעים בין תקווה לייאוש, פרשת נשא מבקשת להזכיר: הברכה עדיין כאן. האור עוד יכול להאיר פנים. האחריות עוד יכולה לחבר. והשכינה- אולי דווקא מתוך השבר- תוכל לשוב ולדבר מתוכנו, אם נקשיב לקול, אם ניתן מקום, אם נישא יחד את המשכן הלאומי שלנו, גם במדבר.
לשכן את השכינה בתוכנו- משמעותו להחזיר את הנוכחות האלוקית לחיינו לא רק כמושג רוחני, אלא כמציאות חיה, פנימית, שבאה לידי ביטוי בקשר שבינינו. לא עוד שכינה המרוחקת מעל ההר או מאחורי הפרוכת, אלא כזו ששוכנת בתוך המרחב האנושי- במבט שמלא חמלה, באחריות ההדדית, בניסיון להיות טובים יותר זה לזה גם בתוך הכאב. כשהשכינה שורה בתוכנו, כל לב הופך מקדש קטן, וכל בית- אוהל מועד. דווקא מתוך השבר, מתוך ההסכמה להישאר בלב פתוח אל החיים, מתאפשרת נוכחות אלוקית עדינה, שמרפאת, שמנחמת, שמכוונת אותנו קדימה.
וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"היהדות מגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו שמזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו- למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות"- זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד אך זה הדבר שיירפא אותנו וייתן לחיינו משמעות ותשוקה."
האחריות שמתוארת בפרשת נשא אינה חד-ממדית- היא נוגעת בכל רובדי החיים: האחריות האישית– כל אדם נדרש לשאת בתפקידו ולברר את חלקו הייחודי במסע; האחריות המשפחתית– שבט שלם מתארגן סביב תפקידים בין-דוריים ושותפות הדוקה; האחריות השבטית– לכל קבוצה יש ייעוד, תרומה וזהות בתוך כלל העם, והשונות אינה פוגעת באחדות- אלא מעשירה אותה. ולבסוף, האחריות הלאומית– אותה אחריות קולקטיבית שמתגלה בעבודת המשכן, ושבימינו באה לידי ביטוי בעוצמות מעוררות השתאות של נתינה, שליחות ומסירות נפש. בשנתיים האחרונות חווינו כיצד אנשים מכל קצוות החברה לקחו אחריות- בגוף, בנפש, ברוח ובמעשה- ונשאו יחד את המשכן הלאומי שלנו גם כשהוא רעד מהיסוד. המעגלים הללו- הפרטי, המשפחתי, השבטי והלאומי- אינם סותרים זה את זה, אלא נשזרים זה בזה ויוצרים מארג עמוק של שייכות ומשמעות. דווקא מתוך האתגר- מתבררת הבחירה לשאת יחד, ולשכן בתוכנו שכינה.
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️