חג סוכות, שמחת תורה ופרשת 'וזאת הברכה' סוגרים יחד מעגל- של שנה, של ספר, ושל מסע אנושי. שלושת התחנות הללו חותמות את תהליך ההתבוננות והטיהור של ראש השנה ויום הכיפורים, ומעבירות אותנו אל שלב חדש- מחגי חשבון הנפש והיראה, אל חגי האמון, התודה והשמחה הפשוטה בחיים עצמם. למעשה, חודש תשרי כולו הוא שיעור בתנועה: מהיראה אל השמחה, מההחמצה אל הברכה, ומהתלות אל החיבור- מההישענות על אחר, אל האחריות הפנימית והקשר החי עם עצמנו, אל הזולת ואל מקור החיים.
תחילת המסע הזה מתוארת בספר שמות, שם פוגש העם את אמונתו בצאתו ממצרים, נודד במדבר ומונחה בענן ובעמוד האש- ביטויים לנוכחות אלוקית המדריכה אך גם מאתגרת. אותה חוויה מתחדשת מדי שנה בחג הסוכות:
"בסוכות תשבו שבעת ימים… למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים."
ישיבה בסוכה היא תרגול חי של אמונה וענווה. אנו יוצאים מביתנו הקבוע, מניחים את תחושת השליטה, ויושבים תחת סכך פתוח לשמים. דווקא שם, באי־הוודאות, מתגלה היציבות האמיתית- זו הנובעת מן הלב הבוטח, מהידיעה שיש מי שמחזיק אותנו גם כשאיננו מחזיקים דבר. בעידן של חרדה קיומית ותחושת חוסר ודאות- כלכלית, ביטחונית או רגשית- הסוכה מזכירה לנו שהביטחון האמיתי אינו בנוי על קירות אלא על קשר.
ומתוך אותה תנועה של אמונה פשוטה נולדת השמחה. כשהסוכה מתפרקת ואנו חוזרים אל חיי היומיום, אנו ממירים את תחושת התלות הבוטחת לשמחה חיה בשמחת תורה. אם הסוכה מלמדת אותנו לשבת בענווה, הרי ששמחת תורה מלמדת אותנו לרקוד באהבה. זהו רגע שבו איננו עוסקים בתורה דרך לימוד שכלי, אלא דרך הלב והתנועה. התורה נישאת בזרועות העם, וכולם רוקדים סביבה במעגל שוויוני- רב, ילד, חייל, אם וזקן- כולם חלק מאותו סיפור.
וכמו שהסוכה מחברת אותנו לשמים, כך שמחת תורה מחברת אותנו זה לזה. בנקודת המפגש הזו, בין הסוף להתחלה, אנו מסיימים את קריאת התורה בפרשת 'וזאת הברכה' ומיד פותחים שוב ב*"בראשית"*. אין כאן קו סיום אלא מעגל נצחי של התחדשות. השמחה הזו איננה רק דתית- היא אנושית. היא היכולת להודות על המסע כולו, גם על הקושי, ולהתחיל שוב מתוך אמונה שהסיפור נמשך.
בפרשת וזאת הברכה התורה נחתמת בניגון של המשכיות. ייחודה בכך שאינה נקראת בשבת אלא דווקא ביום שמחת תורה- היום שבו התורה נחווית ולא רק נלמדת. משה רבנו, ביומו האחרון, מברך את שבטי ישראל. כל שבט זוכה לברכה ייחודית- לפי אופיו, ותפקידו בכלל הלאומי.
כפי שמדגיש המחנך אלכס גליקסברג, יש זיקה עמוקה בין ברכות משה לשבטים לבין ברכות יעקב לבניו: יעקב מברך את בניו כפרטים, כאב אל ילדיו; ומשה מברך שבטים כ-עם. בין שתי מערכות הברכות הללו נפרשת ההיסטוריה של עם ישראל- מהיווצרותו כמשפחה ועד גיבושו לעם עצמאי הנכנס אל הארץ המובטחת.
בסיום הפרשה, משה עולה להר נבו, מביט על הארץ שאליה לא זוכה להיכנס, ומסיים את דרכו בתחושת השלמה עמוקה. "לא עליך המלאכה לגמור," מזכירה לנו המשנה, שכן האדם איננו נדרש להשלים הכול, אלא לעשות את חלקו באמת. משה יודע שהברכה הועברה, והתורה והעם ימשיכו הלאה. "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים."
במובן זה, משה והסוכה נושאים מסר דומה- שניהם מבטאים ענווה. הסוכה פתוחה לשמים, ומשה פתוח לשכינה. שניהם מלמדים שהכוח האמיתי טמון בהקשבה, לא בשליטה; באמונה, לא בכפייה. משה לא נכנס אל הארץ בגופו, אך דרכו הופכת לארץ רוחנית של אמונה, אחריות ואור לדורות. כדברי הרב קוק (עין איה על ברכות א פט)-
"האדם השלם איננו עוסק רק בתורה לבדה, כי אם גם מתפלל עם הציבור… התורה מעלה את האדם לעולמות עליונים, והתפילה מחזירה אותו אל המציאות הארצית כדי לתקנה."
משה מגלם את השלם הזה- המחבר בין שמיים וארץ, בין תורה לתפילה, בין חזון למציאות.
וכך גם חג הסוכות ושמחת תורה שהם שני צדדים של תנועה אחת: האחד מזמין אותנו לשהות בענווה, והשני לרקוד בחיבור. שניהם יחד מלמדים שהאמונה איננה בריחה מהחיים אלא נוכחות עמוקה בתוכם.
בימינו, במציאות הישראלית הרועדת בין חרדה לתקווה, שלושת התחנות הללו מדברות אל הלב. הסוכה מזכירה לנו לבטוח גם כשהכול רועד– אמונה, שמחת התורה מלמדת לשמוח גם כשהכול לא מושלם– אהבה, ופרשת 'וזאת הברכה' מזמינה לסיים באמונה ולהעביר הלאה לדורות הבאים את האור- ענווה וברכה. הידיעה שהסיפור שלנו ממשיך. שלושתן יחד מזכירות לנו שהחיים אינם קו ישר של יציבות, אלא מסע מתמשך של תנועה וצמיחה- מהסוכה הזמנית אל שמחת הנצח, מן הברכה שקיבלנו אל הברכה שאנו בוראים בעצמנו, בכל יום מחדש.
בין עצב לשמחה, בין קרעי הסכך לדמעות הפרידה ממשה רבנו, נולדת תובנה פשוטה ועמוקה: החיים הם רצף של התחלות וסיומים, של פרידות וחידושים, של ארעיות וברכה. כל עוד נמשיך לשבת בסוכה, לרקוד עם התורה ולברך את דרכנו- נישאר עם מאמין, מחובר ושמח גם בתוך חוסר הוודאות של תקופתנו.
ובתוך כל זה, איננו שוכחים את כאב השעה. אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ומתפללים וזועקים לשמים: מי ייתן וכל החטופים ישובו ממש במהרה הביתה, יחד עם כל החיילים לשלום ובבריאות הגוף והנפש לכל הפצועים. נתפלל כולנו יחד ליישום ההסכם שבפתח בהצלחה רבה, ושבו בנים ובת לגבולם.
שנזכה כולנו לשבת יחד- תחת סוכה אחת של שלום, חוסן, אחדות וביטחון. שנהיה ראויים.
🌿 אמן כן יהי רצון.
גמר חתימה טובה וחג שמח ומחזק 🍯 💞
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
איך הכל מתחבר ממש כמו מעגל, החג הראשון מוביל לחג השני מוביל לפרשה וכל חלק הוא חשוב וחל מהמסע אותו אני עוברים. אמונה אהבה וענווה-מי ייתן ואלו יהיו הערכים שינחו את כולנו להתאחד ולהתחזק יחד. ימים מורכבים אלה מלמדים אותנו להסתכל שוב על הבייסיק ולהתחבר לפנימיות שלנו. אמן שנזכה לבשורות טובות.