תגית: שמחת תורה

Photo by DAVIDCOHEN on Unsplash

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה, והיא צמודה לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

עם סיום קריאת התורה, הפרשה גם מתארת את יומו האחרון של משה רבנו המברך את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.

הסופרת יערה ענבר מסבירה, "הטבור שסביבו מחוללים דבריו של משה ערב היפרדו מן העם, הוא הדינמיקה ההכרחית בין היחיד והיחד, כאשר זה ניזון מזה ואין זה מבלעדי רעהו…
אך אם מציצים היטב אל נבכי חרכי הנאום, מגלים אלמנט נוסף הכמוס בו. בין כוח היחד לכוחם של היחידים, מגלים את לחישתו של משה, כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות.
בעוד אנו רגילים לחשוב כי בעל הכוח ניחן רק בכושר ההתנעה קדימה, ביכולת להיות עצמאי ובלתי תלוי עד כמה שאפשר, בהסתערות הזקופה וחסרת הפניות – הרי שכאן בא משה ואומר: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ…" (דברים לג, כט).
התכונה המרימה את ישראל אל הפסגה היא היותו "עם נושע" – עם שבעצם הווייתו הנו משווע ונענה. כושר ההישענות אוצר בחובו הן את היכולת להרפות ולהפקיר עצמך לעתים לחסד – תכונה אשר נגזלת מאתנו תדיר ברגע שאנו מתבגרים, והן את האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה. היודע להישען נפטר מן הדריכות המתמדת, מן המתח הבלתי פוסק, ולמעשה – מן הבדידות…"

בתרבות המערבית מחנכים אותנו כי משמעות יחסים בריאים היא לקיחת אחריות- כל אחד על הצרכים של עצמו. כל אחד דואג בעצמו לתחושת הביטחון שלו במערכת היחסים, ללא ציפייה מהאחר שיעשה זאת עבורו. ואכן, יש בזה צד ריאלי, כי רובד חשוב מיחסים בריאים הוא היכולת שלנו לראות, להקשיב, להבין, לדאוג, ולהרגיע בעצמנו את עצמנו. יחד עם זאת, ליחסים בריאים יש רבדים נוספים בקשר, כי הריי את כל זה אפשר גם לעשות לבד לגמרי… לכן, הרובד הנוסף שחשוב במערכת יחסים בריאה, הוא גם היכולת לדאוג, לשמור, לראות, להקשיב, להבין, להרגיע ולהישען האחד על השניה וכו׳. העצמאות חשובה אך הביחד חשוב לא פחות.

וכך מסביר הפסיכותרפיסט, עמיחי זלינקובסקי, "בקשר בריא חשוב כל כך לדעת גם לווסת את עצמנו בעצמנו, גם להתווסת ביחד ובעזרת האחר. חשוב כל כך שיש לנו את שתי היכולות האלה, וששתיהן זמינות ואפשריות לנו. תלות בריאה (היכולת להעזר, להשען, לשים ראש, לקבל, להיות מוזן, לקבל תמיכה והרגעה וכו׳) נתפסת כחולשה, ולא יודעים איך לווסת את עצמנו ביחד ובעזרת האחר.
קשר כזה הוא הוא קשר מרוחק, קשר בו אין השענות, אין מנוחה בתוך ואל תוך הביחד, אין הרגעות בתוך הביחד, אין תחושת מוגנות בתוך הביחד, הביחד מרגיש בעצם מאיים ולכן מתגוננים ממנו, ולכן אין מפגש בתוך פגיעות, ולכן אין קירבה ואינטימיות אמיתית. ולכן, אין באמת.. ביחד."

אז מה עיניין ההישענות ומדוע עלינו לחזור על קריאת התורה שוב ושוב במחזוריות אינסופית, ומדוע להתחיל מיד סבב חדש? עונה הרב אלדד יונה "לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו."
מאותה הסיבה כנראה, אנו גם קוראים את מגילת קהלת, 'מגילת חשבון הנפש הגדול', שבה נעשה ברור לגבי ערכי הקיום האנושי, הברור לגבי מהות האדם, תכליתו, והתוכן הערכי והמשמעות בקיומו.
בסוף קריאת התורה אנו מקבלים תזכורת לצורך וליתרונות של ההישענות אחד על השני, העבודה בשיתוף פעולה, והאמון שלנו אחד בשנייה. ההישענות מייצרת מרחב לאינטימיות ומזכירה לנו שכולנו אנושיים וזקוקים אחד לרעהו. רובנו רוצים לחיות חיים משמעותיים, מהסוג שיטביע חותם כלשהו בעולם. להטביע מזכרת לקיומנו בעולם, סוג של חיי נצח שהם חלק מתרומתנו למין האנושי. החותם הוא ביטוי לשליחותנו בעולם, ועוד יותר ביטוי לשליחות שלנו שהיא תמיד כלפי אחרים. כולנו כמו גוף אחד בעל איברים שונים הנשענים זה על זה, משמע, שהכל קשור לכל. אז איך מסייעת לנו התורה גם בימינו?

התורה מציעה לנו ארבעה רבדים שונים של התבוננות- פשט, רמז, דרש וסוד, (פרד"ס), וככל שנעמיק ונתבונן נגלה את הרלוונטיות שלה לחיינו, ואת יכולתה של התורה להביע מסר מורכב שהוא גם עכשווי.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחומים רבים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך למשל.

ניכר כי התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות. עצם העובדה שאנו קוראים, אומרים וכותבים כל שנה דבר תורה מחודש ושונה מעידה על החשיבות והנחיצות בקריאה החוזרת ונשנית. מה שמאפשר התבוננות מזוויות שונות ובהמשך להורות את התורה באופן חיובי, לנו ולדורות הבאים, באופן שמשקף ומדגיש את הברכה שבה. לעיתים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי, ולפעמים אפילו עצבות שנגמר… יחד עם זאת, בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש, לגלות וללמוד עוד. וזוהי תכליתו של האדם, לחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, שורש הרעיון של הקריאה המחזורית, 'וזאת הברכה', ממש כפי שהמחיש לנו משה רבנו. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. גם זו תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, לה אנו מצפים יחד וגם כיחידים בתקווה ומתוך תודעה שהישענות איננה מעידה על חולשה, והיא אף יכולה לייצר שיתופי פעולה וחיבורים מקרבים.

חזק חזק ונתחזק. חג שמח, גמר חתימה טובה ושבת שלום 💗

לא תמיד קל לנו לראות דברים מסתיימים, בייחוד כשהם ממושכים ובפרט כשאנו מתרגלים אליהם. בפרשת השבוע בני ישראל חייבים לעמוד מול מציאות חדשה שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, מסיים את תפקידו, ויהושע בן-נון הוא שיורש את מקומו. במקביל, עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש – חיי הנדודים במדבר מסתיימים, פרק הנהגת האחים, משה, אהרון ומרים תם, ועתה עליהם להתכונן למעבר ולהתיישבות בארץ ישראל.

זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. זוהי למעשה תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, מה שמעורר אצלנו את הציפייה, התקווה וההמשכיות.
אנו נמצאים בימים אלו בתפר שבין השנה שהסתיימה, באופן הכי לא צפוי והכי לא שיגרתי, לבין השנה החדשה שתחל, הסיום וההתחלה שיגיעו להשלמה בשמחת תורה. בתורה, נקרא החג הזה בשם 'שְׁמִינִי – עַצֶרֶת', כלומר: היום השמיני של חג הסוכות שבו עושים חגיגת סיום ("עצרת").

מסביר ד"ר דניאל גוטליב-
"… השלמת המעגל הישן ותחילת המעגל החדש של הפרשות יחד עם סוף השנה הקודמת ותחילת השנה הנוכחית ממחישה לנו לא רק את המציאות של חלוף הזמן אלא גם הערך שלו והחשיבות שלו בהתנהלות של החיים שלנו.  אם לא די בדף החדש שאנו פותחים בלוח החדש או בספר החדש בו אנו פותחים בסבב של פרשות השבוע בכדי לעורר את המודעות שלנו לחשיבות של הזמן, הרי שקריאת מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות המחישה לנו בצורה הכי חזקה והכי פואטית את המשמעות של הזמן בחיינו ואת מגוון החוויות והאתגרים המאפיינים והמגדירים את חיינו. כבר בפתיחת המגילה מסב שלמה המלך את תשומת לבנו למהירות חלוף הזמן בחיינו. את הפסוק "הבל הבלים, הכל הבל" ניתן להבין לא כאמירה מדכאת על המשמעות של החיים כי אם אמירה מעוררת לגבי הזמניות של הדברים  – החיים עוברים כמו הבל פיו של האדם הנעלם בשניות ספורות – והצורך לנצל את הזמן המועט אשר ניתן לנו בצורה הכי טובה, ערכית ומועילה. בפרק שלישי המתחיל עם המלים המפורסמות " לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים," שלמה מלמד אותנו כי לא רק שהזמן כל העת חולף, אלא שאנו נדרשים למודעות כי בסופו של דבר, הכל זמני… המודעות לחלוף הזמן אמורה גם לעורר בנו רגישות לאופן שבו אנו מנצלים את הזמן שלנו, לכבוד שאנו מייחסים לזמן של אחרים וגם לרגישות של תזמון המעשים שלנו…"

בימים אלו כשנדמה שלפתע הזמן מצוי בשפע בידנו, כולנו בסגר, וכן, יהיה בסדר, אבל בינתיים לתקופה שאינה מוגדרת- אף אחד לא יודע מתי ואיך זה ייגמר. רבים מאתנו חווים חוסר אונים, חוסר וודאות, כלואים, ושהזמן כאילו עצר אותנו מלכת, ממש "עצרת", ימים שבהם אנו נדרשים לעצור. מצב ההדבקה בשבועות האחרונים החריף ומחייב את כולנו לקחת יותר אחריות אישית. בימים אלו רוב הפעילות שלנו מתכנסת מהבית ומהסוכה ללא אפשרות לארח כפי שהיינו מורגלים באורחים ואושפיזין, במטרה להרבות גם במידת השלום.

לאור המציאות החדשה מי שניזון מכלי-התקשורת מקבל את הרושם, שנפער קרע מוחלט בעם. האמת היא, שכלי-התקשורת, ששמם רומז על קשר וחיבור, פועלים פעמים רבות בנושא זה בכיוון ההפוך. אחרי הכל, הניגוד והעימות הם שיוצרים את העניין. יחד עם זאת, התקשורת היא לא מקור הפילוג וההסתה אבל היא בהחלט יכולה ללבות את הלבבות. ולכן, לא פעם משתמע שהציבור שניזון מהשיח מסביב, מחברי הכנסת, ההנהגה, השכנים, החברים, המשפחה וכלי-התקשורת מקבל תמונה מעוותת של המציאות. נדמה שהכול נלחמים אלה באלה, תוקפים אלה את אלה ושונאים אלה את אלה. אבל אם ניקח נשימה ונתבונן סביב נגלה שהמציאות שונה. למשל, מרגש לגלות שבתקופה האחרונה יש מספר עצום של יוזמות חברתיות שהגיעו מלמטה, מהעם, במגמה לסייע ולתמוך באחרים.
כמובן שאין להתעלם, אנו אומנם חווים את אחד המשברים הלאומיים בתולדותינו, משבר שנובע ממצב בריאותי, מדיני, חברתי ופוליטי מאתגר ממש שתורם גם הוא תרומה ניצחת להידרדרות באמון שרוחש הציבור בישראל.  ועם זאת, דווקא האירועים הקשים שמתחוללים בעת האחרונה הם שפותחים את הלבבות. כולם חשים את האיום של שנאת-אחים ובלב כולנו מפעמת כיום עוד יותר מתמיד תשוקה להנהגה ראויה, להידברות ולאחדות. צריך לזכור רק לסובב בעדינות את המפתח, בכדי שהלבבות ייפתחו לרווחה. ובו בזמן להאמין שניתן להשיג אכיפה מתוך כבוד ומתוך הבנה עמוקה של הקודים של המגזרים והקהילות השונות. וכדאי לזכור שלתקשורת, לרב בבית הכנסת, להורים, לכלל אנשי החינוך יש כוח השפעה משמעותי, ועל כולם לפעול לחיבור ולהפצת הטוב שיש כי הטוב הוא שימשוך אותנו מעלה וקדימה.

הדבר שדרוש לנו היום אינו קרב, אלא קירוב-לבבות. לא עימות, אלא דו-שיח לבבי. לא פריקת מטעני המרירות וחשבונות העבר, אלא פתיחת דף חדש של אחדות יהודית אמיתית. המשותף בינינו מרובה על המפריד. אין בקרבנו שנאה ועוינות אלא חשדנות שנובעת מחוסר-ידיעה, וחוסר אמון. כשנצליח לפתח דו-שיח אמיתי, ייפלו המחיצות ויתגלה הבסיס המשותף האיתן שכולנו עומדים עליו.

התזכורת לתלות שלנו שמספקת לנו המגיפה בייחוד בחג הסוכות הזה, הוא משמעותי. התודעה הזו מאפשרת לנו להתבונן באופן פרופורציונלי וצנוע על המציאות וגם לקבל את האחר וללמוד ממנו. בסוף היום, כל אחד בוחר את דרך התמודדותו האישית.

דברים אלה נכונים לכל רוחב הקשת הישראלית – מיהודים מסורתיים ומאמינים, דרך עולים חדשים ואנשי אקדמיה ועד בני קיבוצים וחברי תנועות השמאל. השבת נחגוג את שמחת תורה, תזכורת לכך שבארון הברית הונחו הלוחות השניים, השלמים, וגם הלוחות המקוריים, השבורים, הם הונחו בו יחדיו. כך גם בארון ליבנו מונחים שני זוגות של לוחות, אחד שבור ואחד שלם. עבודת חיינו היא לנתב ולאזן בין התודעה שעבורנו נברא העולם כולו, שאנחנו מיוחדים ויחידים ובלעדינו העולם לא יכול להתקיים, ובו בזמן לזכור שאנחנו זמניים, אפר ועפר, וזקוקים אחד לרעהו. כך נוצר האיזון בחיינו.

הרב יעקב פישר כותב בספרו החדש- "קול יהודה", המתעד שיחות עם רבו, הרב יהודה עמיטל זצ"ל, "אין שלם יותר מהשבור. מן השכחה יצמח זיכרון-עולם, מן השבר והמשבר תבוא צמיחה ולידה של חיי תורה חדשים ורעננים. אפשר להתחיל מבראשית!"
רק לב האדם יכול להיות שבור ושלם בעת ובעונה אחת. וזו כנראה התכלית, היכולת שלנו, בני האדם, לעשות את הבלתי-אפשרי לממשי. אני מניחה שרבים מאתנו חסרים את המגע ואת הקירבה ועדיין ניתן לאמץ חלופות לפחות לבינתיים- לכתוב, לשוחח, לשתף, ולהתחבר! אנו יכולים לייצר מקורות חדשים שממלאים אותנו ורבים מהם הינם באמצעות ראיית האחר, תמיכה ועזרה. פיתוח הרגש לזולת מזין את שני הצדדים כשאנו קשובים, מחוברים ואיכפתיים. כן, עם כל האתגרים, עדיין, בכל רגע נתון אנו יכולים לגלות את הלב החכם שבנו ולבחור כיצד אנו מממשים את הזמן שברשותנו.

בזכותכם אני מסיימת שנה נוספת של מסע מופלא של לימוד חמשת חומשי התורה, ובמקביל, אנחנו לגמרי בפתחו של מסע מחודש ומשותף של החומש, בפתחה של השנה הרביעית. אני מודה על הזכות, תודה רבה לכל הקוראות והקוראים ולכל המגיבים בכתב ובע"פ לאורך כל השנים. אני מאחלת לכולנו מסע מהנה, מפרה ומצמיח. ושנזכה למצוא את האיזון במרחבים השונים בחיינו ולהתחבר. אמן כן יהי רצון.

מועדים לשמחה❤

השבוע נפטר מקורונה אח של חברה יקרה, מיכי בדוח ז"ל, "הנשר יעיר קנו על גוזלים ירחף יפרש כנפיו יקחו ישאהו על אברתו". השיעור מוקדש לעילוי נשמת מיכאל בן רחל, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

הפטרת פרשת וזאת הברכה, ושמחת תורה הינה בפרק א' בספר יהושע, שהוא הספר הראשון בנביאים. כך גם בשמחת תורה כשאנו מסיימים את קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה, אנו מתחילים מיד מחזור חדש בקריאת הפרק הראשון מספר בראשית. פרשת וזאת הברכה מסיימת במותו של משה רבנו וספר יהושע הינו המשך ישיר ומיידי. (מנהג ספרד קוראים בפרק הראשון עד פסוק ט' ולמנהג אשכנז קוראים את כל הפרק.)

במהלך פרק א' ביהושע הביטוי 'חזק ואמץ' מופיע פעמים רבות. שהרי יהושע ראה ונכח בכל 40 שנות נדודי העם במדבר, ובכל רגעי המשבר: מלחמת עמלק, שבירת הלוחות, חטא המרגלים וכו'. יהושע יודע ומבין את הקושי בהנהגת העם, ואם במדבר היו אתגרים מרובים, לבטח כיבוש וירושת הארץ הינם אתגר ממשי. בפרק זה, הפרק הראשון ביהושע, מורגש לכמה אומץ והשראה יהושע נזקק. יהושע זקוק לכל החיזוקים, העידוד והתמיכה שניתן לקבל, ויהושע אכן מקבל את ברכת הדרך.

בהמשך, ברוח חג שמחת תורה, והריקודים עם ספר התורה נאמר- "(ח) לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל." (יהושע א') ההפטרה מדגישה כי ההצלחה תלויה בשמירת התורה כפי שנמסרה לעם וליהושע ממשה רבנו.
מיד לאחר מכן, יש הנחיות למנהיג להנהגה מעשית יותר; "(ט)…חֲזַק וֶאֱמָץ אַל־תַּעֲרֹץ וְאַל־תֵּחָת…" מצד אחד אל תהיה שליט עריץ ורודן אך מצד שני אל תפחד מהעם ואל תפחד למשול בו. האיזון בהנהגה הוא חשוב וחיוני. יהושע צריך להרגיש כי עתה הוא הסמכות, הוא מנהיג ראוי. לכן, בשלב ראשון יש דיאלוג בינו לבין ה', אך ברור כי גם אם שאלת הסמכות תיפתר אצל יהושע מבפנים, עדיין תתקיים השאלה של קבלת הסמכות מהעם.

"(א) וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה–עֶבֶד ה'; וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר."

בתחילת ההפטרה משה מתואר כעבד ה' ויהושע כמשרת משה. יהושע עדיין לא מוגדר כמנהיג עם ישראל. יחד עם זאת, האמירה של ה' ליהושע היא ישירה ללא מתווכים. כלומר, יהושע זוכה להתגלות ישירה מאת ה' (רק בסוף ספר יהושע, התואר של יהושע משתנה וכמו משה רבנו אף הוא מכונה עבד ה'). ובסוף הפרק, העם כבר מכיר באופן פורמלי בסמכותו של יהושע כממשיך דרכו של משה רבנו- "(טז) וַיַּעֲנוּ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר־צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל־כָּל־אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ׃ (יז) כְּכֹל אֲשֶׁר־שָׁמַעְנוּ אֶל־מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ…"
משה רבנו אמנם מת, אולם תורתו, היא זו שתישאר ותמשיך עם יהושע, ועם כל עם ישראל ותאפשר את ההנהגה וההמשכיות. אמירה זו של משה, ברכה שהיא למעשה ציווי, נאמרת ליהושע שוב במפורש על ידי ה' וגם על ידי העם.
האם יהושע, זה שנבחר להנהיג את עם ישראל בכניסתו לארץ המובטחת, יוכל להצליח להשיג את הארץ המובטחת ולהפוך אותה לארץ ללא עריצות, כפייה, או חשש, ללא פולחן שלטון? ׳אל תערוץ ואל תחת׳ כך שתהא הארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש אנושית. מתואר בהפטרה תהליך עקבי שעושה את העם לעם באמצעות לימוד התורה, מתוך שותפות רצונית בין האזרחים הלומדים יחד, ולא כדרך ליצירת היררכיה וכוח. מי ייתן ונצליח להעניק תשתית חברתית של דיאלוג ולימוד מפרה ומחבר. אמכי"ר.

אחרי הכל, הההפטרה הזו, לפרשה האחרונה בחומש, ׳וזאת הברכה׳, ולשמחת תורה-
היא ביטוי להמשכיות והמעבר מהתורה לנביאים ועד לימינו, הבהרה לכך שכל הנהגת עם ישראל וכל קיומו וזהותו של עם ישראל קשור ומחובר בלימוד התורה.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- " …קריאת פרק זה כהפטרת שמחת תורה משמעותית אף עבורנו, והיא באה לומר לנו ששמחת תורה איננה שמחתם הפרטית של המומחים, הלמדנים והידענים המבלים את רוב עתותיהם ברכישת ידע תורני, אלא היא חגו של כלל עם ישראל, הטרוד בפרנסתו ועיסוקיו, ובא להורות על זיקת כלל העם לתורה…כמנהיג לא יהיה ליהושע זמן להגביר את ידיעת התורה אך הוא מצווה לשמור על קשר קיומי לתורה ע"י לימוד יום-יומי קצר. כך גם שמחת תורה אינה שמחתם של המומחים בתורה אלא של כל העם השותף בקריאה בכל שבת."

חג שמח ורגוע, ובשורות טובות🌻

השבוע אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים", אל פרשתו החותמת ומסיימת את חמשת חומשי התורה. הפרשה- וזאת הברכה, תיאור יומו האחרון של משה רבינו. בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. לאחר הברכות, משה עולה להר נבו ורואה מרחוק את כל הארץ. שם משה מת ונקבר, במקום שאיש אינו יודע היכן הקבר נמצא. בני ישראל בוכים ומתאבלים על משה שלושים יום, ויהושע מחליף אותו. התורה מסתיימת באמירה שמשה היה גדול הנביאים של עם ישראל, האדם האחרון עלי אדמות שהתראה עם ה', וראה אותו פנים אל פנים. וכך נאמר: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים". (פרק לד' פסוק י)
לא תמיד קל לנו לראות דברים מסתיימים, בייחוד אם התרגלנו אליהם, התרגלנו למצב קיים. אבל בחיים ובמציאות נוצרים שינויים שאנחנו לא פעם חייבות לקבל. בפרשת השבוע בני ישראל חייבים לעמוד מול מציאות שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, עוזב את העולם ויהושע יורש את מקומו. במקביל עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש – חיי הנדודים במדבר מסתיימים, ועתה עליהם להתכונן ליישב את ארץ ישראל.
בעצם כל סוף מבשר גם על התחלה חדשה. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. זוהי למעשה תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, מה שמעורר אצלנו את הציפייה והתקווה.
"הסופר צבי פרימן- שאל- מה בא קודם, התורה או העם היהודי? האם העם נמצא כאן אך ורק כדי לקיים את התורה ואת מצוותיה? או שהתורה נמצאת כאן אך ורק כדי לחשוף את עושר הנשמה? או שמא מהווים התורה והעם היהודי שלמות אחת בלתי נפרדת?" כשמשה רבינו ראה את בני ישראל עומדים וסוגדים לעגל הזהב היו לו שתי אפשרויות:
האחת – התורה.
האחרת – בני עמו.
הוא לא היה יכול לבחור בשתיהן גם יחד. בלי שמץ של היסוס השליך משה רבינו את לוחות הברית ובחר להציל את עמו, עם ישראל. לכאורה, משהו שעושה אותנו למרות חטאינו, ומעשינו הפחות טובים אפילו ליותר בעלי ערך מן התורה עצמה, מחוכמתו הנשגבה ביותר של אלוקים. עם זאת, כיצד נוכל לדעת בביטחון שהנשמה כביכול יותר גדולה ונשגבה מן התורה? כיצד נוכל לדעת מהו ערכם של חיי אדם באשר הם?
והתשובה–– רק משום שהתורה מספרת לנו את הסיפור הזה. בלי התורה, לא היינו יודעים מהי גדולתם של הנשמה ושל בני עמנו. כלומר, למעשה הנשמה לא יכולה להגשים את גדולתה בלי התורה, ולא ניתן לרדת לעומק פשר התורה לפני שהלוחות הושלכו ונופצו למען בני העם.
לכן, כנראה שהתורה במהותה יכלה להיכנס רק מרגע שמשה הקריב אותה למען בני עמו. זאת אומרת משה במעשהו העביר לעם את סדרי העדיפויות והמהות שהתורה מגלמת בתוכה- נתינת מקום לסליחה, להשקעה אנושית, הרגש לזולת, למה שהוא מעבר לחוק היבש.
עם הלוחות השניים באה גם יכולתה של התודעה האנושית להרחיב את התורה בתוך המסגרת הנתונה של התורה שבעל-פה. במקביל, באה גם האפשרות שניכשל ועדיין נוכל לעשות תשובה ולתקן את דרכינו.
ומכאן היחס לכל כישלון. למעשה, יש רק דבר אחד היכול לקדם אותנו יותר מהצלחה, וזהו כישלון. כשאני מצליחה, אני שלמה ומלאה. זה אדיר, אבל עם השלמות לא ניתן לפרוץ אל מעבר לגבולות יקומי הפרטי.
כשאנחנו נכשלות, אנחנו שבורות. מרגישות לעיתים אפילו חסרות ערך. פוגם בדימוי העצמי שלנו, ובאנרגיות שלנו. באותו רגע של כישלון היינו רוצות לא פעם להיעלם, לברוח. אבל למעשה כשאנחנו שבורות, אנחנו יכולות להגיע הכי גבוה שיש. כשאנחנו כלום, אנחנו יכולות לקבל את הכל. אנחנו זקוקות לשלמות, כפי שהלוחות היו שלמים. עם ישראל התחרט וביקש סליחה וכפרה לכישלונם עם עגל הזהב, ומשה רבינו חצב זוג לוחות חדש. כלומר, הלוחות השניים לא היו יצירתו של אלוקים כמו הראשונים, אלא הישג של עבודה אנושית. הזכות להם התקבלה באמצעות כפרה וחרטה מצד בני העם וכן הודות לתחנוניו העיקשים של משה. הלוחות האלה נשארו בשלמותם.
יחד עם זאת, הן הלוחות השניים, השלמים, והן המקוריים, השבורים, הונחו יחדיו בארון הברית. כך גם בארון ליבנו מונחים שני זוגות של לוחות, אחד שבור ואחד שלם. אנו, היצורים הנבראים, עבודת חיינו היא לנתב ולאזן בין התודעה שעבורנו נברא העולם כולו, שאנחנו מיוחדים ויחידים ובלעדינו העולם לא יכול להתקיים, ובאותו הזמן לזכור שאנחנו כלום, זמניים, אפר ועפר. כך נוצר איזון בחיינו. רק לב האדם יכול להיות שבור ושלם בעת ובעונה אחת. וזו כנראה התכלית, היכולת שלנו, בני האדם, לעשות את הבלתי-אפשרי לממשי.
אנחנו מסיימות מסע של שנה לימוד, חמשת חומשי תורה, יישר כוח, ותודה! יחד עם זאת, אנחנו לגמרי בפתחו של מסע מחודש של החומש מאחלת לכולנו מסע מהנה, מפרה ומצמיח. ושנזכה למצוא את האיזון בחיינו מתוך צמיחה, רגש לזולת, סליחה לעצמנו באמת, וחיבור, שניגע בנקודה הכי עמוקה בנפשנו. אמן כן יהי רצון.
מועדים לשמחה❤