חודש: יולי 2023

(מכתב מאליהו הם סדרת ספרים בענייני מוסר, אמונה והשקפה שנלקטו מתוך כתבי הרב אליהו אליעזר דסלר)

השבוע פרשת ואתחנן שהיא פרשת השבוע השנייה בספר דברים, וקוראים אותה בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. לכן, הוא מתחנן לפני הקב"ה שיתיר לו להיכנס אך ה' לא נענה לו, ולמשה רבנו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ כאשר בראשם המנהיג החדש – יהושע בן-נון.
משה מצווה את עם ישראל להפנים את חשיבות שמירת התורה וחוקיה- "(ב)לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ…" (דברים, פרק ד') זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה. הוא מצווה אותם לזכור את מאורעות המדבר, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה; לספר ולהורישה לדורות הבאים.

כמו כן, השבוע צום ט' באב, צום שמזכיר לנו להתאבל על מה שקרה כאשר אסמי תבואה בערו בירושלים בחורבן בית שני, בפרט שבימים אלו בצידי רחובות ירושלים נערמים מצבורי צמיגים וחומרי בערה. והסיבה- שוב, הדעות חלוקות, חשש ופחד שמציפים את הרחובות. האם אנו לא מצליחים להטמיע את אזהרותיו ופנייתו של משה רבנו אלינו? משה קורא ומזכיר לנו את חובתנו לשמור ולהעביר הלאה את הירושה היקרה המפורטת בקפידה בספר דברים?

צום ט' באב- מסביר הרב רפי אוסטרוף,  
"המטרה אינה לקבל טפיחה על השכם. העניין הוא לא האגו או הלאומנות שלנו, אלא שיכירו מה הביא אותנו להיות מה שאנחנו: התורה, דבר ה', זה העניין. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם בעיני העמים". התורה והמצוות הם העניין, ושוב, לא בשבילנו, אלא כדי שאומות העולם יגידו, גם אנו רוצים שיהיה צדק ומוסר אצלינו…
אז מה אנו צריכים לעשות על מנת להגיע ליעד נכסף זה? יותר מהכל עלינו להתנהג על פי היושר והצדק … אז נמלא את ייעודינו בעולם.
הנורמה הראויה במדינת ישראל צריכה להיות לדוגמא כלהלן: לעולם אין מלינים בה שכר, מתייחסים לזר כפי שהתורה מצווה ביחס לגר, לא מנצלים את חולשתם ואת חוסר ידיעתם, מפרנסים עניי נכרים ביחד עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, שבת נשמרת כיום מנוחה של כל בתי העסק, ועוד ועוד. אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, אבל הכלל הוא: אדם זר הבא לכאן שיקבל יחס חיובי על אף זרותו, ויראה חברה המתנהלת על אדני המוסר והצדק, יאמר בליבו, מה סודה של חברה זו, ואיך אני מייבא את זה לעמי ולארצי.
אז מה צריך לעשות מחר בבוקר? נתחיל באיך אנו מתנהגים בין יהודי ליהודי, ונמשיך ביחס שלנו למנקה של המשרד או בית הכנסת, ונמשיך ביישום חוקים ומשפטים צדיקים בחיינו ובחיי המדינה כולה."

השבוע צום ט' באב, עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלעורר אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם למשפחתו, לחברו, ולסביבתו; הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. 
החורבן ארע לפני שנים רבות, ובמהלך ההיסטוריה היהודית בפרט בתקופות של תחייה וצמיחה עלתה שוב ושוב השאלה האם נכון להמשיך ולקיים את צום ואבל ט' באב?

החזון- "אור לגויים"
ד"ר ליאון גרשוביץ עונה,
"תשובתו של הנביא זכריה מדהימה – לשיטתו הצום אינו ביטוי אבל לזכר החורבן, אלא לזכר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן! זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי ואולם העם בהתנהלותו סירב לדרישה זו של הנביאים – ”משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע… העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים – להשכין צדק חברתי הבא לידי ביטוי במשפט הוגן וביחסים אנושיים כלפי בני-אדם אחרים ובייחוד כלפי השכבות החלשות בחברה, ומצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה (586 לפנה"ס). בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא שבו אכן יתבטלו צומות החורבן ולא רק יתבטלו אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי שבעקבותיו בני העמים השונים יחקו את עם-ישראל בהתנהלותו – יראו בעם-ישראל דוגמה להתנהלות ראויה…
למרבה הצער אנחנו עוד לא במקום הזה… ומה נדרש על-מנת להגיע למצב של חברת מופת? כתשובה לשאלה זו זכריה חוזר באזני אנשי המשלחת (ודרכם לכל העם) על דברי הנביאים שלפני החורבן ומתווה עקרונות פעולה: "אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו“ (זכריה ח' 17-16). כמה פשוט… כמה קשה לביצוע! אז כמו היום. מה בעצם אומר זכריה? זכריה אומר שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד. ועל-כן מתווה הפעולה של זכריה הוא לפעול לשינוי יסודי של אותן הנסיבות."

אחריות ללא קנאות
ובחזרה לפרשה שלנו השבוע, משה אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו במעמד הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות. אלו עשר ציווים מוסריים המובילים להנהגה ראויה ומועילה לכל חברה של בני אדם מכל גזע דת ומין.

פרופסור יובל אלבשן שעוסק במציאת פשרה במחלוקת על הרפורמה המשפטית מסכם,
"מה שדרוש לנו עכשיו זה לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג.
קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל. זו אינה הפעם הראשונה שאני כותב בנושא ולכאורה זו לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. הרי התובנות כבר מעובדות מזמן, הניסוחים משויפים למשעי ואין באמת צורך לבדוק את המקורות שאתה מכיר על פה. הבית ראשון חרב בגלל שזלזלו בחוקים. הבית השני חרב כי הקפידו הקפדה יתרה על החוקים. הצמדת שני החורבנות לאותו היום מלמדת אותנו על חשיבות המאבק בקנאים משני הצדדים… כבר כתבנו אותה למעשה. אסור לתת לקיצונים להוביל אותנו. נקודה. כל כך פשוט. אז למה היד הכותבת מסרבת לשתף פעולה והמילים מתקשות להיאסף בקובץ שעל צג המחשב?
…האפשר לכתוב באופן מושכל על שנאת חינם כשהיא הרימה את ראשה המסוכן לאחרונה וגודשת את חיינו מכל עבר, יותר ממה שאי פעם הכרנו, מציצה גם ברגע זה מעבר לכתפי ובכל מקום? דומה שהיד מסרבת לשתף פעולה עם משחקי הקמצא והבר קמצא ההם כשרחובות קפלן בתל־אביב ובירושלים מלאים ביורשיהם, שאף הם מעמידים דיניהם על דין תורתם (כל אחד ודעת התורה הקיצונית שלו) ואף אחד לא מוכן לעבוד לפנים משורת הדין. להם הכול ברור, פשוט וחד־משמעי, ומובן שאצל עדות הקנאים גודל השעה מחייב לוותר על כל השאר ותמיד השעה היא גדולה. גם זה אופייני ליורשי רבי זכריה בן אבקולס: את הספקות הם מותירים מחוץ לרחובות קפלן, בתל־אביב ובירושלים…"

אני תוהה האם חוקי המסגרת ששמרו עלינו בעת ניהול מחלוקות נשברו? והאם השבר הזה, הפחד והחשש כי ההתנהלות הפוליטית הנוכחית אכן תאפשר לכל בעל כוח להשתמש בו ללא שום מגבלה? האם הכוח הזה ינוצל לרעה ולאינטרסים אישיים ולא לטובת הכלל? הכול מותר למען המטרה הקדושה? בעל הרוב בכנסת יכול לחוקק ככל שיראה לו/לה לנכון?

ממשיך פרופסור אלבשן, "משיח של הסכמה – שהוא הבסיס לקיום חברה דמוקרטית – עברנו לשיח של הכנעה, ובשיח כזה להיכנע פירושו להפסיד. אימוץ שיח אלים כזה מוביל מטבעו לעוד הקצנה, שהרי תחרות "אני הכי חזק" לעולם לא מסתיימת, וחוזר חלילה. הכול הפך להיות בחזקת ייהרג ובל יעבור, מתוך תפיסת ילדים ש"עדיף כלום מכמעט".
אבל המוח יודע שזה לא נכון. שניהול חברה – מה שמכונה פוליטיקה – היא אמנות האפשר. רק בשירים מתקתקים הושגו הישגים גדולים ביום אחד. במציאות קרה בדיוק ההפך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה ובעיקר בזכויות אדם הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לאט־לאט. לבנה על לבנה. פה תיקון אחד ואחריו עוד אחד קטן ועוד אחד, עד שהחברה הייתה יכולה לעכל את השינוי ולהפנימו. כל הנסיונות לעשות הפיכות – מצרפת של 1789 ועד רוסיה של 1917 – הובילו רק לאסונות. את המסר הזה חייבים להפנים ותשעה באב מתאים לכך. מעטים העמים שביום ציון חורבנם לא שולחים אצבע מאשימה כלפי המחריבים, הבבלים והרומאים, אלא מקבלים אחריות על עצמם. אחריות ולא אשמה. המחריבים אשמים כמובן בחורבן, אבל אנחנו, היהודים, מקבלים אחריות. זהו מסר שהציונות אימצה מהרגע הראשון לכינונה. זה מה שדרוש לנו עכשיו. לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים (כן, יש סימטריה בין הפלגים הקיצוניים, צר לי) ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג."

צום קל ומועיל ושבת של שלום❤️

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, ופרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש במדבר. בד"כ קוראים את הפרשות הללו יחד באותו שבוע בשנים שאינן מעוברות, בשנים שאין בהן אדר א' ואדר ב', כי אז יש פחות שבועות ויש צורך לצרף כמה פרשות לאותה השבת.
אנו כאמור בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק.
בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל, והפעם בני ישראל יוצאים למלחמת נקמה בהם. המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. בני ישראל הורגים את הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם. אך, את הנשים, ילדים, הבהמות, המקנה וכל רכושם הם לוקחים בשבי ובוזזים. בתגובה משה כועס על מפקדי הצבא שהביאו למחנה את בנות מדיין, אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל.

הרב שמואל רבינוביץ מסביר,
"…בשוליה של מלחמה זו אנו לומדים כמה חוקים הנוגעים לדיני טהרה וכשרות הכלים… והנה פרט מעניין: בשונה משאר חוקי התורה שנאמרו על ידי משה רבינו, חוקים אלו לא נאמרו על ידו. משה נצטווה עליהם, אך מי שהורה לעם לנהוג בהם היה אלעזר הכהן, בנו של אהרון:
“ויאמר אלעזר הכוהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה אשר ציווה ה’ את משה…” (במדבר לא, כא). מדוע משה שתק ונתן לאלעזר לתפוס את מקומו? חז”ל במדרש ההלכה משיבים על כך תשובה שלא היינו מעזים לומר בעצמנו. הבה נצטט את דבריהם:
“משה רבינו – לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות” (ספר במדבר, פרשת מטות פיסקא קנז).
מספר פסוקים לפני ההוראה ההלכתית שנאמרה על ידי אלעזר הכהן, קראנו: “ (יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל… הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.” (במדבר לא, יד). התוצאה, על פי המדרש, הייתה מיידית: משה שכח את ההוראה ההלכתית המתאימה לסיטואציה ואלעזר נאלץ לתפוס את מקומו של משה. בהמשך דבריהם מונים חכמי המדרש מקומות נוספים שבהם כעס משה וכתוצאה מכך בא לידי טעות בהלכה או במעשה."

כיצד מתמודדים עם כעס?
נראה כי את המציאות הלוקה משה רבנו מתקשה לקבל, ולכן, הוא מביע את כעסו וההשלכה- נשכחת ממנו ההלכה. משה רבנו, גדול המנהיגים, איננו מקבל את המציאות כפי שהיא, כבר עוד בראותו את המצרי מכה עבד עברי, ואת שני הניצים העבריים. החטא של משה לא היה הכעס, אלא שהמשיך בדבריו ולימד הלכה טרם לקח הפסקה. משה לא עצר להתאושש מכעסו. שואל הרב שניאור אשכנזי, כיצד מתמודדים עם כעס? אנחנו, לפחות ברובנו, בד"כ בעלי ידע רב כיצד יש לטפל בכעס, אך כשהוא מתפרץ, אנו שוכחים את כל מה שידענו. הרב אשכנזי מציע כי האדם זקוק לטיפול הכולל אקמול וגם אנטיביוטיקה. אקמול כתרופה משככת כאבים לטווח קצר מועד, לטווח המיידי, ואנטיביוטיקה לטווח הארוך. בטווח הקצר לא תסייע התבוננות או חשיבה, כי כשאני כועס אני זקוק לתרופה מיידית ומרגיעה. האקמול הכי טוב לכעס מתפרץ הוא פסק זמן, הפסקה יזומה (שהיא כל הסחת דעת לא מזיקה) בכדי לאפשר לעוצמות הכעס לרדת ולהרגע. הרעיון הוא למתן את אותו כעס בעזרתו של הזמן. ממש כפי שהציעה רבקה אמנו ליעקב, בנה, לאור כעסו של עשו אחיו, "תן לו את הזמן שלו להרגע מכעסו". הכעס הוא אש גדולה שאם לא מלבים אותה ממתינים ומסיחים את הדעת, הכעס נרגע. ויותר מזה, אם נחליט שאנו גם מתנצלים לאחר שמתפרצים, ומבקשים סליחה, אנו כנראה גם נשתדל להמנע מהתפרצויות אלו. במילים אחרות, ההתחייבות לפרסם ולהכיר בכעסנו בפומבי, ולומר, "אני טעיתי", יכול לשמור עלינו מפני פרצי הכעס.
"כל הכועס- כאילו עובד עבודה זרה" אומרת לנו הגמרא שמסבירה בנוסף כי בשעת הכעס חוכמתנו נעלמת מאתנו. מבהיר הרב אשכנזי, כי חווית האירוע שעוררה בנו כעס היא תוצר של התבוננות חלקית, שאינננ משקפת את תמונת המציאות הכוללת. משה רבנו כועס כי צריך לכעוס, זו תכונה שקיבלנו כי יש בה ערך מוסף, השאלה היא מהם גבולותיו של הכעס בכדי שיהיה מקדם ומועיל, וכיצד אנו מתמודדים עימו? הכעס גורם לנו לאבד את שיקול הדעת, ולשכחה. ולכן, אחרי האקמול, ההפסקה שסייעה לנו להרגע, ניקח גם אנטיביוטיקה, שהיא הבנת הפרשנות שלנו לאירוע, וכן, קיימות אופציות נוספות לפרשנות. כלומר, הכעס הוא סוג של התמכרות לתמונה השטחית שאנו רואים באותו הרגע ולא התמונה הרחבה.  

"נפלאות הכעס/משה שרון"- (המלצה על ספר נפלא)
משה שרון  פותח את ספרו "נפלאות הכעס" בציטוט של מארק טווין, "הכעס הוא סוג של חומצה שגורמת נזק רב יותר למיכל שבו היא נמצאת מאשר לדברים שעליהם היא תישפך", בספרו מסביר משה שרון, "… חשבתי שהכועסים הם אלה שהחצינו את זעמם, אלה שצרחו, קיללו, קלקלו ושברו, ואילו השקטים, או השותקים והמְרַצים, נראו בעיניי כמי שיודעים להתמודד עם כעסם. חשבתי שהשתיקה עצמה מעידה על התמודדות עם הכעס, והאמנתי בלב שלם שאני לא כמו "הכועסים ההם", שהורסים בהתפרצויותיהם את חייהם ואת חיי הסובבים אותם.החלטתי לצאת למסע אל תיקון הכעס הפנימי שלי.
כן, ישנם כאלה שחייהם נהרסים בגלל כעסם המוחצן והם מחריבים את הנקרה בדרכם בגלל מידת הכעס שלהם. אני ברוב המקרים כעסתי כעס "מתורבת", כעס שותק המכלה אותך מבפנים…
הספר מתאר שש תחנות במסע שלי אל חיים מאוזנים יותר.
בתחנה הראשונה במסע הבנתי את כוחה של הפרשנות, עד כמה אין בנמצא אפילו סיבה אחת אובייקטיבית בגינה כל בני האדם בעולם כועסים. אי לכך חדרה אליי ההכרה שרגשותי אינם אובייקטיביים אלא הם תולדה של פרשנות. התובנה הזו החזירה את הכוח לידיי, שכן אם בכוחי לשנות פרשנות הרי שבכוחי להשפיע על רגשותי וכתוצאה מכך – על חיי.
בתחנה השנייה גיליתי שהאירועים, המקרים והאנשים שמצליחים להוציא אותי מאיזון, דהיינו מכעיסים אותי באמת ומעוררים אצלי זעם – מעידים על פי רוב על דבר לא שלם אצלי. או בפרפרזה על דברי חז"ל, גיליתי ש"הכועס במומו כועס".
בתחנה השלישית נתוודעתי לקשר שבין הכעס שלי לבין חטא הגאווה ולשינוי העמוק שאצטרך לשנות במידת הגאווה שלי על מנת לאזן את הכעס.
בתחנה הרביעית גיליתי שהכעס הוא רגש משני, דהיינו שער לרגש עמוק יותר, פחות פופולרי ופחות מדובר. הרי קל יותר לכעוס מאשר לומר "נעלבתי" או "לא באמת אכפת לך ממני". קל יותר לכעוס מאשר להיישיר מבט אל הרגש האמיתי שמנהל אותי ברגע נתון.
בתחנה החמישית התחלתי לראות את הקשר בין כעס לבין חסרון אמונה, דהיינו שבכל פעם שאני שוכח או מאבד אמונה שיש כוח גדול ממני, שהוא זה שמנהל את היקום ולא אני – אני כועס.
בתחנה השישית הבנתי שהתעוררות הכעס היא כשלעצמה חיובית וטומנת בחובה מתנות רבות. הבעיה נוצרת כשלא משחררים את הכעס, כשנותנים לו להישאר יותר מרגעים ספורים.
…כעס נגרם בגלל חוסר איזון וגם גורם לאיבוד האיזון הנפשי, לעיתים לשעות, לעיתים לימים, חודשים ואף שנים. לא פעם יש לו ביטוי בהתנהגות בלתי הולמת. בשעת כעס, אנו נוטים לומר ולעשות דברים שאחר כך נצטער עליהם. כעס, בדומה לרגשות אחרים כמו אהבה, פחד, תסכול, קנאה או געגוע, הוא רגש טבעי ועל כך אין עוררין. אין אדם שלא חווה את מנעד הרגשות הללו בחייו וכל אחד מהרגשות הללו מהווה חלק אינטגרלי וחשוב בחיינו. לכן אין לנו עניין, לא בספר זה ולא בחיים בכלל, להעלים לגמרי או "לתקן" את הכעס, שכן אין מדובר ב"קלקול". יש לנו עניין ללמוד לאזן אותו ולעבוד איתו ב"מידה" הנכונה. ובמילים אחרות – אם כעס דומה לאש, אזי השאלה היא באיזו מידה השתמשת בה; האם בצורה מדודה כפי שנוהגים בחימום הבית, או שמא ללא מידה וללא גבול עד שהיא שרפה אותך ואת הבית?"

רלוונטי יותר מתמיד, בימים אלו, ימי בין המצרים, וריבוי המחאות וההפגנות הסוערים, ואף בחיי היומיום שלנו בפרט עם הקרובים לנו. מי ייתן ונמצא את הדרך לא ללבות את הכעסים, להיות יותר קשובים, ויחד למצוא את האיזון הראוי למגוון הקולות מתוך אכפתיות ורצון משותף לחברה הפועלת לפי ערכי המשפט והצדק, חברה ישרה ומוסרית עם רגש לזולת. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

Photo by menachem weinreb on Unsplash

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לקראת הכניסה, ולהתחיל בהכנות הנדרשות. הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, בעוד מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה.
בהמשך מסופר על חמשת בנות צלפחד שבאו לתבוע את נחלת אביהן בארץ. אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה.
"אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ”. (במדבר כז, ג), חמש בנות צלפחד, מחלה, נועה, תרצה, מילכה וחגלה, פונות יחד למשה, ומסבירות כי בגלל שהחוק אומר שרק בנים יכולים להיות יורשים, הן לא יכולות לרשת את הנחלה שמגיעה להן, ולמשפחתן. וזה, לא הוגן!
בתגובה, משה פונה לה', בתור השופט העליון – שיחליט בנדון.
ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב ולבסוף קרובי המשפחה מצד האב.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
כי למעשה "…אנו יורשים את מה שאנחנו אוהבים באמת. חז"ל קשרו לראשן של בנות צלפחד כתרים של שבח מופלג. הן היו, לדבריהם, חכמות מאוד ובחרו בזמן הנכון להצגת בקשתן. הן ידעו לפרש את הכתובים, והיו צדיקות גמורות. ובפרט: אהבתן לארץ ישראל עמדה בניגוד משווע לזו של הגברים. כשהמרגלים חזרו מהארץ עם הדו"ח המדכדך שלהם, העם אמר אִישׁ אֶל אָחִיו: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד) אבל בנות צלפחד חפצו בנחלה בארץ, והיו ראויות לה עד מאוד… כאשר איננו מוקירים דבר-מה כערכו, אנו עלולים להפסיד אוצר ואפילו לא לדעת מה הפסדנו.
…זהות אי אפשר למכור. אבל להפסיד אותה אפשר. ויהודים רבים מפסידים את זהותם. אבותינו נתנו לנו את מתנת העבר. אנו חבים להם עתיד שיהיה נאמן לעבר הזה. או לכל הפחות, חובתנו לא לוותר על העבר הזה לפני שעמדנו על ערכו.
הרעיון משנה-החיים הנלמד מכך הוא בהחלט פשוט, ובכל זאת הוא עמוק: אם אנו רוצים באמת להנחיל את המורשת שלנו לילדינו, עלינו ללמד אותם לאהוב אותה. הרכיב החשוב ביותר בחינוך, בכל חינוך שהוא, איננו לימוד העובדות או המיומנויות, אלא הלימוד מה לאהוב. כי את אשר נאהב – נירש. ואת אשר לא נדע לאהוב – נפסיד."

מוסיף הרב שניאור אשכנזי, כי בנות צלפחד מלמדות אותנו שזעקה כנה מעומק הלב היא איננה חוצפה, ולמעשה, רק היא יכולה לפרוץ את המציאות הלא הוגנת, את העוולה. חמש האחיות נלחמות על זכותן למקום ולנחלה בארץ ישראל. כאשר אנו חווים עוולה מחובותינו היא לקרוע שערי שמים. זעקתן הייתה ממקום נקי, המבקש צדק וקירבה, והתנהלותן היא ביטוי ל-"ויש אדם הקונה עולמו בשעה אחת." הפרשה משקפת לנו את אומץ ליבן ואמונתן בצדקתן. הצעקה שלהן איננה התרסה ולא המרדה וגם לא כפירה, אלא דרישה לעשיית צדק. ואכן, צעקתן קורעת את שערי שמים.
אנו חיים בעולם שכל הזמן מצוי בתנועה ובהתקדמות. מחדד הרב אשכנזי, כי לעולם יש פוטנציאל עצום של טוב, כאשר בכל רגע ורגע באפשרותנו לבחור בטוב ולממש את אותו פוטנציאל, וכך גם להציף את העולם בטוב.
לכן, הציפייה לטוב היא טבעית וריאלית, וכל שעלינו לעשות הוא להוסיף מעשים טובים, להרבות טוב. לרצות שיהיה טוב זה חשוב אבל לא מספיק. אנחנו צריכים להאמין שאנו יכולים לקיים חברה טובה המושתתת על צדק, יושרה ועוד ערכים מטיבים ומפיצי טוב. עלינו להאמין שניתן לצמצם את הפער בין המציאות ולאמונה שלנו ע"י מעשים ופעולות. בעצם, ההכרעה אם להרוס או להטיב עם העולם מצויה בידנו, בני האדם. הבחירה החופשית, שאילת שאלות, ערעור על הקיים וחיפוש תשובות יכולים להוביל אותנו למקומות טובים יותר כל עוד הם מונעים מטוהר ורצונות טובים להטיב.
בימים אלו, אנו מצויים בימי בין המצרים, והאמונה במציאות טובה יותר דומה לפעמים לזכייה בלוטו, כולנו רוצים לזכות, אבל מתקשים להאמין שאנו נהיה הזוכים… מה הסבירות? והשאלה איך מתעלים מעל מגבלות הספק, ופועלים, למשל, קונים כרטיס לוטו, פועלים באופן שלא פוגע באחרים, ויותר מזה, באופן שמטיב גם עם הסביבה.

חינוך לערכים מתחיל באופן בו אנו חיים את הערכים האלו. אנו יכולים לנאום לילדינו על ערכים חשובים אבל ילדים קולטים כל זיוף, ואם הערכים המדוברים והערכים שאותם חיים אינם בהלימה, החינוך לא יהיה אפקטיבי.  מצוות והגדת לבנך מכוונת אותנו לכל השנה, לבנות עם הילדים שלנו קשר שיש בו שיח ערכי והעברת המסורת מתוך אהבה, כבוד, איכפתיות והנאה. מה הדברים שחשובים לנו באמת, שאנו מוכנים להתאמץ כדי שהם ינכחו בחיינו? כשהערכים נוכחים בחיינו, בחיי המשפחה, יש לדבר עליהם בעין טובה ומתוך חיבור חיובי. כשהקשר קרוב וחם, ויש הקשבה, אהבה והכלה, הערכים נטמעים אצל בני המשפחה בקלות וביעילות יותר.

בימים אלו, כשהרוחות סביב עדיין סוערות, אנו מקבלים תזכורת חשובה מבנות צלפחד, ללמוד ולהכיר את הנתונים, להקשיב, להגיב בכבוד ובענייניות, ול"מודה על האמת" כאשר אנו לא יודעים ולא מבינים. ויותר מזה, בנות צלפחד מלמדות אותנו כי הרכיב החשוב ביותר בחינוך, בכל חינוך שהוא, איננו לימוד העובדות או המיומנויות, אלא הלימוד מה לאהוב, ואת מה שנאהב – נירש, בעוד את מה שלא נדע לאהוב – נפסיד.

שבת שלום❤️