חודש: יוני 2019

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, איך כל החכמה והעושר של קרח לא הספיקו לו ולכן, הוא וכל אשר היה לו אבדו. הפרשה מזהירה אותנו מאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו.
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. מחלוקת שהביאה לקבוצות שונות לחבור יחד ולנסות ולהדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
לשלוש קבוצות השתייכו משתתפי המרד:
• מנהיג המרד, בן לשבט לוי – קרח, בן דודם של משה ואהרון, שגם הוא היה נכדו של לוי וראה את עצמו מתאים לתפקיד הכהן הגדול.
• ממנהיגי שבט ראובן – דתן, אבירם ואון בן פלת, שע"פ המדרש ניצל בזכות אשתו מגורלם הנורא של קורח, עדתו ותומכיו, ולכן, הוא מוזכר רק בתחילתה של הפרשה.
• 250 איש נשיאי העדה, מחשובי בני ישראל, שגויסו ע"י קורח כנגד משה ואהרון.

משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.
לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר הופנמה ההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל. מפרשים אומרים שנתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.

"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים! ככתוב- "(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו." (במדבר טז) וממשיכים דתן ואבירם בני אליאב בדבריהם, "(יג) הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: …". (במדבר טז) כלומר, לפתע מצריים הופכת להיות ארץ חלב ודבש שממנה הוצאו ע"י משה ואהרון בכדי למות במדבר.
משה איננו נרתע וכאמור מנסה בדרכי שלום לשכך את המהומה, הוא אפילו מדבר ועונה לקורח וכל עדתו- "בוקר"… והכוונה- בואו נרגע, בתקווה שעד הבוקר יירגעו הרוחות. משה מבהיר לקורח ועדתו כי כל המינויים נקבעו על ידי ה' בעצמו והוא גם יוכיח לעיני כולם כי ה' בחר באהרון ובבניו. ואכן, למחרת פוצה הארץ את פיה, וקורח, דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעים באדמה. לאחר מכן, יוצאת אש ובולעת את 250 האנשים שהצטרפו למרד.

למרות כל ההוכחות שנותן משה לעם, ההסתה נגדו נמשכת, כי הוא זה שהביא כביכול למותם של קורח, עדתו וכל אלו שהצטרפו למרד. ה' כועס ומצווה על משה להתנתק מהעם שלא מפסיק לחטוא, וגם מפיל עליהם מגיפה נוראה שמשתוללת ומפילה חללים. משה לא מאבד עשתונות ושולח את אהרון, אחיו, עם קטורת בידו בכדי לעצור את המגיפה. ואהרון אכן מצליח לעצור את המגיפה אומנם רק לאחר שגבתה מחיר של 14,700 איש מבני ישראל. בחירתו של ה' בשבט לוי ובאהרון לשרתו מובהקת, וכך גם בחירתו במשה כמנהיג של בני ישראל. לאחר אירועים אלו פחדו בני ישראל להתקרב למשכן שלא ימותו גם הם.
בהמשך מבהיר ה' לאהרון ומונה בפניו את התפקידים העיקריים של בני שבטו. בין היתר מחובתם של הכוהנים והלוויים לשמור על קדושת המשכן. עליהם מוטלת האחריות שמי שאינו כהן או לוי, לא יגע בקודש בכדי שלא יפגע. הכוהנים הם שליחי העם, וכדי שהם יהיו פנויים לעסוק בתפקידם ללא טרדות פרנסה וכד' הצטוו בני ישראל לדאוג למזונותיהם.
לאחר שכל אחד מישראל מפריש את התרומה לכהן, עליו להפריש עשירית מהיתרה ולתת גם ללוי. שהרי לשבט לוי אין חלק ונחלה באדמת הארץ, ולכן מביאים בני-ישראל ללווים מעשר מתבואתם ומעשר זה נקרא בשם "מעשר ראשון". והלוי עצמו גם הוא חייב במתן מעשר, מן המעשר שקיבל מבנ"י, לכהן.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת קרח היא בספר שמואל א (י"א, יד' – י"ב, כב') –
"(יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: (טו) וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ- שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד-מְאֹד: "
נשאלת השאלה- מדוע צריך לחדש את המלוכה? ההפטרה פותחת בהמלכתו של שאול כמלך הראשון לישראל, אך עיקר ההפטרה לא עוסק בהמלכת שאול כי אם בנאומו של שמואל על מוסד המלכות. מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "לאחר העיסוק האינטנסיבי שלו בענייני המלכות בפרקים הקודמים להפטרה, שמואל פונה לעם בנאום רפלקטיבי על משמעותו הרוחנית של המלכת המלך. שמואל קיבל את רצון העם להנהגה פוליטית יציבה, אך שמואל חרד מפני ההשלכות הרוחניות של מהלך זה, ואת חששותיו הוא פורש בפני העם."
התקופה הקודמת להמלכת שאול היא תקופת השופטים כשהפסוק המזוהה ביותר עם ספר שופטים הוא הפסוק שגם חותם אותו: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". תקופה שבה היה העדר שלטון מרכזי והייתה אי יציבות מתמדת.
מסביר הרב ליכטנשטיין- "חוסר יציבות שלטונית מוליד אנארכיה חברתית והעדר שלטון מרכזי גורם לבעיות דתיות ומוסריות לא מבוטלות, וכל אלו תולדה של המצב השלטוני… נראה שספר שופטים מבטא מצב דתי ירוד. לכן, אין פלא שקצה נפשו של העם באנדרלמוסיה, והם דורשים ייסוד מלכות על מנת לבסס שלטון מרכזי חזק וקבוע. בקשתם למינוי "מלך לשפטנו" מבטאת את כמיהתם לשליט חזק ולשלטון יציב לאורך זמן… עם זאת, שמואל איננו מרוצה מכך, והוא מוכיח את ישראל על רצונם במלך כשהתנגדותו נעוצה ביתרון שהוא רואה במציאות ששררה בתקופת השופטים. בשעתו, לא היתה לעם כתובת אל מי לפנות ולא היה להם אל מי לשאת את עיניהם. העם רואה בכך חסרון גדול, אך לא שמואל. מבחינתו, מצב שבו אין כתובת אנושית לישראל לתלות בה את עיניהם עדיפה, כי ע"י כך יתלו את עיניהם לאביהם שבשמים. שלטון יציב נוטע בעם את תחושת הביטחון הנסמכת על מעשה אנוש, ואילו העדר מנהיגות קבועה תורמת להכרתם בהשגחתו של הקב"ה. העובדה שאין מנהיג מיועד האמור ליטול אחריות אלא צץ לפתע דמות בלתי מוכרת ותופסת פיקוד היא משום שד' שולח אותו להושיע את ישראל. מילת המפתח החוזרת פעם אחר פעם בדבריו של שמואל הוא וישלח ד'. המנהיג כשליח ד' הוא המודל ששמואל מציג בדבריו והיא נהירה ובהירה יותר כשאין מלך קבוע אלא שליח מזדמן המופיע בפתאומיות."
שמואל מעלה את נושא מקור הסמכות והכוח של המנהיג, שני סוגים קיימים- כוח סמכות ארצית, וכוח סמכות רוחנית, מי מהם מוביל את העם? שמואל מעלה את שאלת טיב ההנהגה והזיקה שבין הכוח והרוח. מוסיף הרב כי משה, אהרן ושמואל משדרים הנהגה שבה האלמנט הרוחני ניכר וגלוי לעין ובזה יש יתרון בהנהגתם על פני שלטון יציב, שהרי בהנהגתם מתקיימת ההשגחה האלקית והיא ניכרת וגלויה. לעומת זאת, הנהגה ארצית איננה בהכרח טובה יותר שהרי אין הם משדרים את ההשראה הרוחנית של משה ואהרן אף על פי שהם מדברים בשם ה' ושואבים את כוחם ממנו.
ממשיך הרב ליכטנשטיין- " חששו של שמואל הוא שהסדר והיציבות השלטונית שהמלכות תביא יבואו על חשבון ההכרה במלכות שמים, שהרי עולם יציב נוטה להסתיר מעיני האדם את הבורא המסתתר מאחרי יציבות זאת… "
נראה שהקשר לפרשת קורח ברור, הנהגתו של משה עומדת בפני התקפתו והמרד של קורח, עדתו ותומכיו, המערערים- מדוע קיבלו משה ואהרון את ההנהגה בעוד כולנו יהודים, כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים! קריאת תיגר המזמינה את כולנו לבחון מהיכן אנחנו מונעים? אין ספק שמטרת העולם היא שנקנה את הקדושה בכוחנו ובעבודתנו, ולכן גם ניתנה לנו הבחירה. תפקידנו הוא להתעלות ולהתקדם במדרגות ובמעלות, מלמטה למעלה, ולכן ניצבים לפנינו הטוב והרע בכל מדרגותיהם. עלינו לזכור שהקדושה לא נקבעת על פי מדרגתו של האדם אלא על פי עמלו ויגיעתו, ניסיונותיו ואתגריו.
מסכם הרב גור גלון- " גם בזמננו יש המנסים ליצור דרגות ולראות מי גדול ממי, האנשים העוסקים בתורה כל היום, לעומת האנשים המשלבים תורה ועבודה, אנשי התיישבות לעומת אנשי הצבא, ועוד ועוד, וההבנה הנכונה היא שכל מי שעושה את תפקידו בנאמנות ומסירות לשם שמים עפ"י התורה הוא גדול מאד, וככל שמסירותו גדולה, והוא מתמודד עם קשיים גדולים ויכול להם, הוא הולך ומתגדל. יהי רצון שנזכה מחד להבין את המדרגות השונות שיש בעולם, לדעת מה עיקר ומה טפל, מהו אמצעי ומהי מטרה, ולהבין שאנו, עם ישראל, הננו המטרה ושכל אחד ואחד במקומו ובכוחותיו וכישרונותיו, יש לו תפקיד חשוב ויסודי לטובת העולם כולו, נזכור כל הזמן שאנו מקושרים ישירות לקב"ה ושממנו יתברך אנו שואבים את מקומנו ותפקידנו."
נדמה לי ששמואל הנביא, השופט, והמנהיג קורא לכולנו לבחון את המנהיגות של כל אחד ואחת מאתנו ולוודא שהינה מנהיגות ראויה שמובילה אותנו להקמת חברה ערכית שיש בה חוק, חירות, שלום, צדק וצדקה, חברה שבה אדם דואג לרעהו, ומטפח אהבת חינם וענווה. אמכי"ר.
שבת שלום👑

יש הרבה מושגים בתחומים שונים שאנחנו לא ממש מבינים ואו מתחברים, ובכל זאת משתמשים בהם בשוטף. השבוע פרשת קורח, הנושא המרכזי הוא מחלוקת. אז מה החידוש? וויכוחים יש כל הזמן ובכל מקום, אז למה לא נוסיף את הגחלים שלנו למדורה? אש המחלוקת יכולה להיות כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי להגיע לשלום ופיוס. לכן, בשם מחלוקת לשם שמיים אשתף מהרהורי ליבי, ומקווה שאצליח לכוון לשם שמיים.
גיסתי ואני הגענו למפגש חברים, חברי ילדות של גיסתי, ישבתי בצד והקשבתי לשיחות, אנשים מקסימים ומעניינים. גיסתי גדלה בקריית ארבע, בסביבה המוגדרת דתית. מצאתי את עצמי קשובה לשיחה של שני חברים שכנראה לא התראו שנים, ובחילופי דברים נאמר,
הוא: אז אתם דתיים?
היא: כן, מה אתכם?
הוא: כן, ברור. אז אתם שומרים שבת, כן?!
היא: ברור
הוא: איזה יופי.
לא הצלחתי להתאפק אז שאלתי: מה לגבי מצוות אחרות שהופכות יהודי לדתי מבלי לפגוע חלילה במצוות השבת?
מרגע זה התפתחה שיחה שערערה את הגדרת המושג דתי כפי שאנו מכירים, והעלתה שאלות רבות באשר להגדרה של מה זה דתי בימינו ומה זה חילוני? באילו תבניות הם מצויים? והציפה את הפירוד שמושגים אלו יוצרים בחברה שלנו בעוד רבים מאתנו עמלים על קירוב לבבות ויצירת אחדות. מה שהזכיר לי הרצאה ששמעתי בנושא של איך ההלכה והמקורות שלנו מתייחסים למושג חילוני. המידע שניתן היה קשה לעיכול ורחוק מלקרב לבבות. ואני שואלת- האם המצב לא השתנה? האם חילוני של פעם זהה בהתנהלות ובאמונות שלו לחילוני של היום ואותו כנ"ל לגבי דתי??
ע"פ הלימוד שאני עוסקת בו בשנים האחרונות, לימוד יהדות ע"פ הקבלה וע"פ משנתו של בעל הסולם, וע"פ חז"ל שכבר אמרו ש"דרך ארץ קדמה לתורה", המצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. הרב אשלג הטיב לתאר זאת בהקדמה לספר הזוהר, "ודע שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום."
כלומר במקורות שלנו מוצהר ונאמר בבהירות שראשית אנו מחויבים לקיים את המצוות שבין אדם לרעהו והם שיובילו אותנו למצוות שבין אדם למקום, אז לא ערערתי אבל כן הרהרתי לעצמי, איך זה כשהמושג דתי עולה קיום מצוות שמירת השבת מספיק להגדרת אותו אדם כדתי. בעוד אדם שלא שומר או שומר חלקית את מצוות שמירת השבת מוגדר חילוני ללא התבוננות נוספת או התייחסות לשאר המצוות…
חכמים רבים אמרו וציינו שכל אחד ואחת מאתנו הוא יחיד ומיוחד ואין עוד כמוהו. וכפי שהרב שיינברגר שליטא מסביר, ה' לא מבזבז אישיויות, כל אישיות היא נזקקת בשל הייחודיות שלה; התמהיל של כל אחת ואחד הוא ייחודי, ה' עשה תבשיל מאוד מיוחד וכך יצר כל אחד ואחת מאתנו, וכל אחד מאתנו נצרך לפאזל הכולל של עם ישראל, כל אחד והתבלין שהוא מביא, אבל האם נשכיל לעשות מקום ולקבל באהבה את הקולות השונים עם הגדרות פתוחות ומזמינות יותר לחיבור? האם אנו מסוגלים לוותר על ההגדרות והתבניות מפעם? תבניות שלמעשה לא רלוונטיות ולא משרתות אותנו? אני מאמינה שהשינוי הזה ימקד את העיסוק שלנו יותר בתוכן, עומק הדברים, במהות ובתכלית ואז לדעתי גם נצליח יותר במימוש "ואהבת לרעך כמוך", נצליח לראות יותר את הדומה שבינינו, להטמיע בנו עין טובה, וליצור מקום לכולם בפאזל.
לעזרתנו בא בעל הסולם, הרב אשלג, שהשיב לנו את היכולת לראות דווקא בעידן מפותח זה, את הנאורות שיש לנו בלאומנו, כיהודים, כישראלים, לא משנה אם חילונים או דתיים. הסתכלות של אנשים פרטיים שרוצים לבוא ולגלות את המשמעות בחיים, ואת החלק החי והחושב שיש בדתנו, שהיטשטש עם הזמן ונדמה כמצוות דוממות שאין קשר בינן ובין הרגשתנו.
את ההתמודדות הזו שבין חילוניים לדתיים אנו חווים יום יום, וחוויתי בעוצמה מביתי הבכורה שבחרה לעשות שנת מכינה בחצבה שבערבה, מכינה מעורבת של חילוניים ודתיים. תהליך שנמשך 10 חודשים שבו הם חיו חיים משותפים; עם כל האתגרים, הם לגמרי השכילו והצליחו ליצור מרחב מפרה והרמוני, והלוואי על כל עם ישראל.
לסיום, חנן בן ארי וקרן פלס כתבו את השיר הנפלא 'ויקיפדיה'. חנן שר ומעז לקרוא תיגר; לזעוק את שעל ליבו עד לב השמיים. בשיריו הוא ידוע כאחד שנוקט עמדה; אחד שלא אומר את מה שכולם רוצים לשמוע. והשיר אולי אומר אמת לאמיתה ופורט על שלל פגמי עמנו, עם ישראל, אך חשוב להדגיש שכולנו ללא ספק נציגיו של ה', שהרי כולנו חלק אלוק ממעל. ובכל זאת, קל היה לי להזדהות עם-
"..לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות….
אל תכלאוני בשום כלוב
אל תסכמו אותי בויקיפדיה
אני הכול, אני לא-כלום
אור אינסוף לבוש בגוף
אז אל תכלאוני בשום כלוב."
אנו מצווים ללכת תמיד בשני נתיבים מקבילים האחד אני "הכול", העולם כולו נברא עבורי, והשני אני "לא כלום", אני אפר ועפר, רק ככה נוצר איזון שפוי וראוי. אז מי ייתן ונשכיל גם אנחנו ללכת בנתיבים מקבילים אלו – האחד, נתיב החיצוניות כלומר הצורך שלנו להגדרות ולהכניסן למגירות, והנתיב השני, הפנימיות כלומר להתבונן פנימה ולזכור שכל אחד ואחת מאתנו יחיד ומיוחד; יש המתארים את עם ישראל כגוף אחד עם אברים רבים ושונים שכולם נצרכים. ולכן, כל אחד ואחת מאתנו הוא חלק אינטגרלי מהפאזל כולו.
שבת של שלום💐

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב-
"(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
בני ישראל מגיעים לסוף מסעם במדבר, לפניהם הרגע המרגש שלו חיכו מאז יציאתם ממצרים – הכניסה לארץ ישראל! ה' אומר למשה רבנו לשלוח אנשים לתור את הארץ, ארץ כנען, אותה הוא נותן לעם ישראל. בני ישראל מקבלים הזדמנות לבחון- איזו ארץ היא ארץ ישראל איכות האדמה, הפירות? האם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? ומי הם האנשים החיים בה? מה טיבם?
12 נציגים שהם ראשי בני ישראל (נציג מכל שבט) נשלחים למשימת הריגול הנמשכת 40 יום בארץ ישראל. אחד משנים-עשר הנציגים הוא תלמידו של משה, הושע בן נון. לפני היציאה לדרך מוסיף משה את האות יו"ד לשמו ומכאן ואילך הוא נקרא: יהושע. הנציגים תרים בכל חלקי הארץ לאורכה ולרוחבה. הם פוגשים ביושביה ופחד תוקף אותם למראה הענקים שיושבים בחברון. בדרכם חזרה הם לוקחים מפירותיה המובחרים והגדולים של הארץ ככתוב, "…(כג) וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים". (במדבר יג')
לאחר 40 הימים שנים עשר הנציגים המכונים תיירים בפרשה שבים אל משה, וכל העם שחיכה בקוצר רוח מתכנס כדי לשמוע את התוצאות ומשוב הביקור הראשון בארץ. השליחים מספרים על המראות שראו, הם מראים לעם את אשכול הענבים הענק ומתארים את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש. אולם מיד לאחר מכן הם ממשיכים ואומרים, "(כח) אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…" (במדבר יג') ובהמשך, הם מוסיפים גם פרשנות משלהם, "(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (לג) וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג') 10 נציגים (מתוך 12 הנציגים) שתרו את הארץ טענו שאין סיכוי לבני ישראל להצליח לכבוש את הארץ בעוד כלב בן-יפנה ויהושע בן-נון, היו שני הנציגים/תיירים/מרגלים היחידים שהציגו גישה שונה. הם הביעו אמונה בטובה של הארץ וביכולתו של העם לכבוש אותה. אותם 10 נציגים הבהירו שהעם היושב בארץ זו, ארץ כנען המובטחת, הוא עם חזק ביותר ובני ישראל לא יצליחו לרשת את ארצו.
במחנה בני ישראל מתחילה מהומה גדולה, כולם מפוחדים, והעם מאבד את אמונתו כי יוכל להיכנס לארץ. חלק מהעם מתלונן ותוקף את משה ואהרון, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה בהמשך הם פונים ואומרים- "(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ." (במדבר יד') אחרים תוקפים את ה' ויש אפילו מבני ישראל שכבר מתחילים לתכנן את החזרה למצרים. אך שניים מן הנציגים כאמור, יהושע בן נון, (יורשו של משה בהמשך..) וכלב בן יפונה, קורעים את בגדיהם בצער, ומביעים את אמונתם האיתנה בכוחו, עזרתו ותמיכתו של ה' בעם ישראל. בתגובה- העם כועס עליהם ורוצה לרגום אותם באבנים.
ה' כועס מאוד על בני ישראל על שאינם מאמינים בכוחו למרות כל הניסים הגדולים שחוו ביציאתם ממצרים. משה מתחנן ומבקש מה' שיסלח לעם. ה' נענה לתפילתו של משה וסולח לעם אך מענישם כי כל אנשי אותו דור המדבר, מגיל עשרים ומעלה, ואותם 10 נציגים, ימותו במדבר ולא יזכו להיכנס ולראות את הארץ. על כן, דור המדבר נענש ב-40 שנה של נדודים במדבר (כנגד 40 היום שתרו את הארץ) שבו כאמור הם מתים ונקברים. כלומר, רק צאצאיהם, ושני הנציגים, יהושע בן-נון וכלב בן יפונה, הם אלו שנכנסים לארץ המובטחת בתום 40 שנה של נדודים.

בני ישראל מתאבלים, מצטערים על טעותם, ומחליטים לצאת ולכבוש את הארץ בניגוד להוראת משה שבפירוש מזהיר אותם מכישלון, העם מתעקש והקרב נגמר בתבוסה, ככתוב- "(מב) אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם… (מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה." (במדבר יד')

החל מכניסתם לארץ מצווים בני-ישראל להפריש תרומה מעיסת הבצק, לפני שיאפו ויאכלו ממנו, ולתת אותה לכהן, מצוות הפרשת חלה.

היות וארץ כנען מלאה בעבודות אלילים בני ישראל מקבלים אזהרה שלא יכשלו בחטא עבודה-זרה, שזהו הדיבר השני בעשרת הדיברות. במידה ובכל זאת יתירו ראשי העם בלי כוונה את האסור מוזכרים הקורבנות הנדרשים והמותרים (קרבנות חטאת ועולה). בנוסף, מתואר דינו של אדם שחילל את קדושת השבת כשקושש עצים למרות שהזהירו אותו.

הפרשה מסתיימת עם מצוות ציצית, הקשורים לכל בגד בן ארבע כנפות (פינות) וכמובן לטלית בה מתעטפים בבית הכנסת. הציצית שבעבר חלק מהחוטים שלה היו בצבע תכלת אמורה להזכיר ללובש אותה את מצוות ה'.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

משתף אותנו הרב ד"ר יונתן זקס שהרבי מליובאוויטש נתן לנו תשובה לא צפויה לשאלה ממה פחדו המרגלים שחזרו מארץ ישראל?
"המרגלים לא פחדו מכישלון, הוא אמר. הם פחדו מהצלחה. כי במדבר, למען האמת, מצבם של המרגלים ושל שאר בני ישראל לא היה רע בכלל. הם אכלו מָן מהשמיים. הם שתו מים מבאר פלאית. הם היו מוקפים בענני הכבוד. הם חנו סביב המשכן. הם היו במגע מתמשך עם השכינה. מעולם לא חי עם בקרבת אלוהים כמו זו שזכו לה.
ומה יהיה מצבם אם ייכנסו לארץ? הם יצטרכו להילחם, לקיים צבא, ליצור כלכלה, לעבד את האדמה, לדאוג שמא לא ירד גשם שיצמיח את היבולים, ולהיטרד בעוד אלף טרדות של חיים בעולם הזה. ומה יקרה לקרבת האלוקים?
המרגלים לא פחדו מכישלון. הם פחדו מהצלחה. טעותם הייתה טעות אופיינית לאנשי קודש. הם רצו להיות ספונים כל חייהם בצלו של הא־ל, בקרבה המרבית האפשרית. הם לא הבינו שה' רוצה דבר אחר. הוא רוצה לשכון בתוכנו, על פני האדמה. אחד ההבדלים הגדולים בין היהדות לדתות אחרות הוא שבעוד האחרות מבקשות להרים את האדם אל השמיים, היהדות שואפת להוריד את השמיים אל הארץ.
חלקים גדולים בתורה עוסקים בעניינים שאינם נחשבים בדרך כלל דתיים: יחסי עבודה, חקלאות, רווחה, הלוואות וחובות, בעלות על קרקע וכן הלאה. עניינים של חיי המעשה בעולם הנושב. ה' רצה שבני ישראל יבנו חברת מופת, חברה שבניה אינם משועבדים, חברה ששליטיה אינם אלים־למחצה המנהיגים פולחן עצמי. חברה שכולם שווים בה בפני החוק, העני כעשיר, ואשר איננה נוטשת איש לאנחות ולבדידות ואיננה מותירה שום תחום מתחומי החיים כמובלעת חופשית ממוסר. כדי לכונן חברת מופת צריך לכונן חברה. וחברה צריכה ארץ. היא צריכה כלכלה וצבא, שדות ומקנה, עמל ויוזמה. את כל אלה הופכת היהדות למסלולים להורדת השכינה אל המרחבים המשותפים של חיינו הציבוריים…
כאן טמון האתגר הרוחני של המאורע הגדול ביותר זה אלפיים שנות היסטוריה יהודית, שיבת היהודים לארץ ישראל ולמדינת ישראל… נקשרו בה חלומות רבים כל כך. היו שראו בציונות הגשמה של חזונות הנביאים, ואחרים שתפסו אותה כהישג חילוני של אנשים שהחליטו לקחת את ההיסטוריה בידיהם… בעיני רבים היא הייתה מפלט מהאנטישמיות האירופית, ובעיני רבים אחרים ראשית צמיחת גאולתנו המשיחית. לכל הוגה ציוני הייתה גרסה משלו לאוטופיה, ולמרבה הפלא כולן התגשמו במידה רבה.
אבל ישראל, כארץ וכמדינה, הייתה תמיד דבר פשוט ובסיסי יותר. עם ישראל ידע בארבעת אלפי שנות תולדותיו כמעט כל גורל שאפשר להעלות על הדעת. הוא חווה את כל גוני הקשת שבין שואה לבין שגשוג ושבין טרגדיה לבין אימפריה. יהודים חיו כמעט בכל ארץ על פני הפלנטה שלנו. אך בכל שנות נדודיו ונפתוליו של העם הזה היה רק מקום אחד שבו יכול לעשות את אשר נקרא לעשות עוד בשחר היוולדו: לכונן חברה על פי האידיאלים הנעלים שלו, חברה שתהיה שונה משכנותיה ותוכיח בגופה כי חברה, כלכלה, מערכת חינוך ומִנהל־רווחה יכולים להיות נשאי־שכינה המורידים את כבוד ה' מהשמיים אל הארץ.
הרוחניות היהודית חיה בתוך החיים עצמם, חיי החברה ומוסדותיה. כדי ליצור אותה עלינו להילחם בשני סוגים של פחד: הפחד מפני כישלון, והפחד מפני הצלחה. שניהם באים מן החשש להסתכן. אמונה היא האומץ להסתכן. אמונה איננה ודאות – אלא היכולת לחיות עם אי־ודאות. היא היכולת לשמוע את ה' אומר לנו מה שאמר לאברהם: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי!". אל תחכה לי, הובל אותי!
הרבי מליובאוויטש נאה דרש ונאה קיים. הוא שלח שליחים כמעט לכל מקום בעולם שיש בו יהודים. בכך עשה מהפכה בחיים היהודיים. הוא ידע שהוא מבקש מחסידיו להסתכן, ללכת למקומות מאתגרים מכל בחינה, אבל הוא האמין בהם, ובאלוקים, ובשליחות היהודית שמקומה הוא ברשות הרבים, מקום שם אנו חולקים את אמונתנו עם אחרים ומבטאים אותה בדרכים מעשיות מאוד.
מאתגר לעזוב את המדבר ולהיכנס לעולם המיושב, האמתי, על כל מַסּוֹתיו ומַדּוּחיו. אבל שם אלוקים רוצה שנהיה. לשם הוא שולח אותנו לרפא כמה מן הפצעים שבעולם ולהביא למקומות השרויים בחשכה מעט מן האור האלוקי."

הפטרת פרשת שלח היא בפרק ב' בספר יהושע והיא עוסקת ביהושע השולח מרגלים ליריחו. רבים רואים בשליחת המרגלים על ידי יהושע כאירוע חוזר לשליחת המרגלים על ידי משה, למרות ההבדל בין שתי המשלחות והגדרות תפקידיהן, והפער העצום בין מסקנותיהן.
מתאר הרב יהודה שביב זצ"ל- "עיקר עניינה של הפרשה מוקדש לכשלון הגדול של משלחת הנכבדים שיצאה לתור את הארץ והתוצאות המרות שלכישלון זה…" ברגע ראשון אירוע שליחת המרגלים ליריחו מעורר תמיהה שהרי יהושע, שהיה במשלחת במדבר, חווה באופן אישי את הכישלון ואת השלכותיו המרות, אז מדוע לחזור על אותה טעות ושוב לשלוח מרגלים?
יהושע מבין שעצם הריגול הוא אמצעי הכרחי לקראת מלחמה וכיבוש, ואין לסמוך על נס, וגם לא על נצחון מובטח, אלא יש לנקוט בכל האמצעים הדרושים המקובלים יחד עם האמונה.
ההפטרה פותחת: "(א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ־בִּן־נוּן מִן־הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם־אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְאֶת־יְרִיחוֹ" (יהושע ב'). נראה שיהושע בן נון הסיק מסקנות מאירוע המרגלים בפרשה. בהפטרה יוצאים למשימה רק- "שנים אנשים", והמקרא איננו מפרט את שמותיהם. הם נשלחים לרגל, והשליחות היא בחרישיות. שני המרגלים מדווחים ומספרים רק ליהושע בן נון. בעוד המשלחת שיצאה מהמדבר 40 שנה קודם לכן, הייתה גדולה, מנכבדי העם, והם צוינו בשמם, שם כל נציג ושבטו במעמד כל העם, ומטרתה הייתה לתור את הארץ.
מיד בלילה הראשון כשנכנסים המרגלים ליריחו המלך יודע על מקום הימצאם ורודף אחריהם, אך הם מקבלים הגנה מרחב הזונה, וגם מקבלים ממנה את המידע שלשמו הגיעו לרגל ביריחו. רחב מגלה להם את נקודות התורפה בקרב האנשים, העיר והחומה-
"וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם" (ב', ט). ולכן הם יכולים לחזור ולבשר ליהושע:
"נתן ה' בידנו את כל הארץ…" (כד).
אך שני המרגלים יכלו להתרשם גם באופן הפוך, מסביר הרב שביב זצ"ל- "העובדה שעוד טרם חלף יום מאז בואם, כבר נודע הדבר וכבר שלחו אחריהם ללכדם, הרי היא מלמדת על מודיעין מעולה וארגון למופת, ועל כוננות גבוהה של אנשי יריחו. וודאי שאילו היו הם כמרגלי המדבר יכלו להסיק מסקנות חמורות ושליליות. אלא שהערכה זו שלהם, להסיק מתוך דברי רחב ולבנות על פיהם את תמונת המצב, מלמדת מה בינם לבין המשלחת שיצאה מהמדבר. ניתן היה להתרשם לטובה ולרעה, פרטים שונים יכלו להוליך לשתי מסקנות קוטביות. וכאן הנטייה האישית ומידת האמונה והביטחון הן שיכולות להטות את הלב לפנות לכיוון השולל, המשחיר ומקדיר את המציאות, או לכיוון הנוטע אופטימיות ותקווה."
בפרשה המרגלים מתארים את תמונת המצב בארץ- העם עז, הערים בצורות, יושביהן – ילידי ענק אנשי מידות ונפילים, כל כולה – ארץ אוכלת יושביה. והמסקנה הכמעט מתבקשת: "לא נוכל לעלות אל העם". אומנם בניגוד לדבריהם של כלב ויהושע שטענו כי: "יכול נוכל לה", למרות שהיו הם במיעוט. אבל אז באה ההפטרה ומציגה את התמונה האמיתית, זו שרחב מתארת, ארבעים שנה מאוחר יותר:
"נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם, כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים… ונשמע וימס ללבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" (ט-יא).
במילים אחרות, אם היו המרגלים במדבר מטיבים לראות, לשמוע ולהתרשם, אז התמונה והמשוב שהביאו בפני משה ובפני העם הייתה שונה, וכנראה שדבריהם של כלב ויהושע היו הם שמתקבלים.
שנזכה לראות ולחוות את המציאות בעין טובה, באופטימיות ובתקווה. אמכי"ר.
שבת שלום🥰

12 נציגי ראשי השבטים נשלחו לארץ ישראל לתור ולרגל, לאסוף מידע מודיעיני מייצג, והכוונה כמובן לא הייתה לאיסוף סלקטיבי וחיובי בלבד. אחרי הכל, הם התבקשו לבדוק ולברר את איכות האדמה, הפירות, איכות האנשים, לוחמים אמיצים או פחדנים, והאם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? איסוף מודיעין לקראת הכיבוש. המרגלים חזרו עם המידע שראו ואספו. הם הבינו שהתקופה הניסית תמה, תם המָן מהשמיים, תמה שתיית המים מבאר פלאית, הם כבר לא יהיו מוקפים בענני הכבוד, והמגע המתמשך עם השכינה יצטמצם משמעותית. לכן, הם בוחנים האם כיבוש דרך הטבע אפשרי? והם מבינים שבדרך הטבע אין את היכולת לחדור ארצה, אז מה רצו מהם שואל הרב שניאור אשכנזי? הרי הם צדקו במה שראו.
נראה שהמרגלים מעדו בדרך בו בחרו להעביר את המידע שאספו-
" (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ." (במדבר יג')
"סוטה לה: אל תקרי ממנו (מאתנו) אלא ממנו (מהקב"ה), אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו." כלומר, בפשט לא כתוב שהמרגלים אומרים שהעם הנוכרי היושב בארץ ישראל חזק מאתנו, מעם ישראל, אלא 'חזק ממנו', מה׳. מסביר הרב שניאור אשכנזי- "המרגלים המבועתים שבו ארצה עם מסקנה מבהילה: מדובר בסכנה כזו שהקב"ה בעצמו לא יכול להושיע אותנו." כלומר, כל מעשי הניסים- עשרת המכות, קריעת ים סוף, מתן תורה, מן מהשמיים, ענן הכבוד וכו' שחווה עם ישראל זמן קצר קודם לכן לא הספיקו בכדי להקנות להם אמונה וביטחון.
במילים אחרות, אין טענה כלפי המידע שהביאו המרגלים אלא על הדרך שבחרו להעביר את המידע; הייתה זו ביקורת שהעבירה תחושה חד משמעית של אי רצון לכבוש את הארץ. המרגלים נענשו על המסחר בגנותה של ישראל. הם מכנסים את העם ומוסרים לו את המידע המודיעיני ללא אהבה והערכה לנחלת האבות, ומשום כך הם גם זורעים בהלה בקרב העם. כשאנו אומרים ביקורת עם אנחה ובכבדות שטעונה באנרגיה שלילית, אנו חוטאים למטרה. ביקורת בפרט יש להעביר באהבה ובהכלה.
המסר שמשתמע מדרך העברת המידע ע"י המרגלים הוא שמה שיש בארץ למעשה גדול עלינו ומעבר ליכולות שלנו. ולכן, כנראה שהכניסה לארץ בסופו של דבר נעשית דווקא בסיוע של רחב הזונה שהיא האנטיתזה ל-12 נציגי ראשי השבטים המכובדים והרוחניים, אנשים רמי המעלה, המוזכרים בשמם בפרשה. בכניסתנו לארץ ישראל תפקידנו הוא להוריד את השכינה, השמיים, אל הארץ.
כלומר, המעבר מהמדבר לארץ ישראל נעשה בערוץ הכי גשמי, וארצי כדי להכניס בנו את הכוחות, הרוח, והאמונה שאנו יכולים, ועצם ההחלטה הנחושה היא שנותנת לנו את הכוחות להצליח. העולם והאלוקות אינם שני דברים שונים, אלא דבר אחד! והדבר הכי חשוב הוא להחליט שזה אפשרי ושאנו מסוגלים. לכולנו יש משימות ואתגרים בבית, בחוץ, והכי חשוב שליחות לקיים ולהגשים- אז איך אנחנו עושים את זה בימינו עם כל העומס בשוטף והסחות הדעת?
באמונה ובבטחון!
יוצא שהמרגלים חטאו בחוסר אמונה ולא סמכו על הקב״ה ועל עצמם. התיקון הוא בדרך העברת המסר, לקיחת פיקוד ואימוץ דרך שמעצימה את ההתגייסות והמסוגלות למרות הקושי והפחד.
היכולת להאמין ולהיות נחושים על אף הפחד במציאת הדרך לפרוץ קדימה! הלוואי ונמצא בנו תמיד את הכוחות להאמין ולבטוח שאנחנו מסוגלים! אמכי״ר.
שבת מבורכת💪🏻❤

סיפור שמספר הרב שניאור אשכנזי-

"מספרים על איש עסקים בארצות הברית שנקלע לקשיים כספיים. הוא ניסה לפתח מוצר מסוים ולהטמיע אותו בשוק, תוך שהוא מתכוון לגייס כסף ממשקיעים, אך הכספים התעכבו מלהגיע והוא הרגיש אבוד מול החובות שהלכו ותפחו. בצר לו יצא מהמשרד והתיישב על ספסל בפארק העירוני. מנסה לשכוח מהצרות שלו. אותו פארק היה סמוך לבית "דיור מוגן" יוקרתי ואנשים מבוגרים מאותו מוסד היו יוצאים אל הפארק. לפתע התיישב לידו אדם מבוגר ושאל למה הוא מוטרד. הוא סיפר. 7 המבוגר הציג את עצמו כ"הנרי פורד", אחד התעשיינים הגדולים בתולדות ארצות הברית, מייסד חברת הרכבים "פורד". "מצאת חן בעיני", אמר פורד, "ואני מאמין ביכולות שלך". הוא הוציא פנקס צ'קים מהכיס, כתב מיליון דולר ואמר כך: "תניח את הצ'ק במגירה. אל תמהר להשתמש בו, אך תמיד כשתגיע לנקודת שבר, תזכור שבמקרה הדחק יש לך את הגיבוי הזה ואתה רשאי להפקיד אותו". אותו איש עסקים נולד מחדש. הוא ידע שאין לו מה לחשוש. הוא התמלא מרץ, שכנע פקידים בבנק לתת לו הלוואות, הלהיב חברים עם המוצר שלו, עד שעבר את התקופה הקשה ופרץ לשוק. עכשיו, הדבר הראשון הוא לרוץ להנרי פורד ולהודות לו על הישועה וההצלה. הוא מיהר לאותו "בית אבות" וביקש להיפגש עם פורד. "הנרי פורד?! אין כאן איש כזה ולא היה מעולם", אמרה הפקידה. הוא ניסה לתאר לה אותו, עד שהיא הבינה. "כן, יש כאן אדם שסובל מהזיות ומציג את עצמו בכל מיני הצגות. פעם הוא פורד, פעם הוא לינקולן ופעם הוא דונאלד טראמפ". אבל בשבילו זה באמת היה הנרי פורד, כי הדבר הכי חשוב בחיים הוא להאמין שאתה מסוגל ואת האמון הזה סיפק לו אותו מבוגר."

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון אשר מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים עשויה כולה זהב טהור, מקשה אחת. בהמשך, הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה וההתקדשות שלהם.
בנוסף, הפרשה מתארת את ההזדמנות הנוספת שבני ישראל מקבלים לחוג את חג הפסח חודש לאחר מכן, 'פסח שני', לכל אלה שלא יכלו לחגוג את חג הפסח במועדו (כי היו טמאים או היו במקום מרוחק) הפרשה למעשה ממשיכה את סיפורי עם ישראל בנדודיו במדבר.

עם ישראל יודע כי הוא צריך להתכונן למסע, ולנוע כשהענן עולה מעל אוהל מועד. התורה מדגישה כי "(יח) עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ:" (במדבר ט')
כהכנה נוספת למסעות, מצווה משה להכין חצוצרות שישמשו לכינוס העם, ולהעברת הודעות שונות לעם. התורה מתארת את מסע כל השבטים בחגיגיות מרובה. כל שבט ושבט מצוין בשמו ובשם נשיא השבט. בנוסף, משה מבקש מחובב בן רעואל המדיני, (ישנה מחלוקת האם מדובר ביתרו כפי שכתוב בפשט- "לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה" (במדבר י', פס' כט'), או בבנו) להצטרף אליהם, אך חובב מסרב ומשה מנסה לשכנעו. אין לנו את תשובתו הסופית של חובב אבל כנראה שהוא נותר בסירובו.

למרות האווירה האופטימית התלונות לא מאחרות להגיע. המסע במדבר איננו קל, ובני ישראל מתלוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר. הם מתגעגעים לסיר הבשר במצרים. משה פונה לה' ואומר לו שלבדו הוא לא יכול לטפל בכל תלונותיהם של עם ישראל. בתגובה- ה' ממנה שבעים זקנים שיסייעו למשה, ורוח ה' שורה עליהם, על שבעים הזקנים, והם זוכים כולם לרוח נבואה.
בנוסף, ה' מציף את העם בכמויות של שלו. העם שלוקח כמויות אדירות מהשלו, נענש על תאווה זו, ורבים מהעם מתים.

הסיפור החותם את הפרשה הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. לא ברור אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת. בנוסף, לא ברור מה בדיוק נאמר בשיח של מרים ואהרון, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. בעקבות השיח הזה, ההשלכה ללשון הרע שדיברה מרים אודות משה- היא ענישת מרים בצרעת. אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים, ומשה זועק את תפילתו הנודעת- " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') ואכן, הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, והענן שמסמן לעם ישראל שניתן להמשיך הלאה, והמסע חוזר למסלולו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

ההפטרה לשבת פרשת בהעלותך זהה להפטרת שבת חנוכה והיא בספר זכריה (ב', י"ד- ד', ז')
זוהי נבואת חזיון של הנביא זכריה שהיה מאחרוני הנביאים ופעל בימי שיבת ציון ותחילת תקופת בית שני. באותה תקופה הייתה חזרה לארץ ישראל מגלות בבל, ועל הנביא היה להתמודד עם אתגרי התקופה. מתאר הרב יהודה שביב זצ"ל, "החורבן והגלות – מלבד אבדן המקדש והמחיר האנושי הטרגי בשעתו – העמידו את העם בפני אתגר מאד קשה. נוצרה מציאות קיומית במישור הרוחני והלאומי שהייתה שונה, בלתי מוכרת ומאיימת יותר מכל מה שהיה עד כה, והיא הגלות. שתי סכנות רוחניות רובצות לפתחו של העם בשעה זו בתגובותיו למצב החדש: הראשונה היא התחושה שהם נזופים בעקבות החורבן והגלות ושמידת הדין מתוחה כנגדם בצורה שלא יוכלו לרצותה; קשה מזו היא ההנחה שחטאיהם גרמו לקב"ה למאוס בם ולדחותם מעל פניו, ושעל כן אין ישראל עוד קשורים לקב"ה… המשותף לשתי האמירות הללו הוא העדר התקווה לתקון המצב והשתוק בעשייה הרוחנית והלאומית שתחושות אלו מולידות. זהו המצב עמה מתמודד זכריה מתחילת הספר… ולכן, משימתו המרכזית היא לעודד את רוחם לשוב בתשובה ולהתקרב חזרה לקב"ה ולא ליפול למעמקי הייאוש… בנקודה זו בנבואה אנו מגיעים להפטרתנו והיא פותחת בדברי ניחומים."

"רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'.
וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ." (זכריה ב', יד-טו')
שבת שלום💐

הפעם בחרתי להתמקד בקשר שבין ההפטרה לפרשה במנורה המופיעה בהן שמתבטא בזיקה להעלאת הנרות כבר בתחילת הפרשה. מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל "ראוי למצות את ההתבוננות בשתי המנורות ובעניינן. דומה שהבדל גדול נשקף. בחזון הנבואי בהפטרה מובלטת הפאסיביות האנושית. הנרות כבר הן על המנורה ואין צורך בהעלאתם ואף לא ליצוק לתוכם שמן, שכן גולה על ראשה של המנורה ושנים זיתים עליה ומהם יהיה השמן ניצוק אל הנרות. וזה גם תוכן המסר הנבואי שהחיזיון מלמד:
"(ו) … לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם־בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃" (זכריה, ד')
לעומת זה, בפרשה מודגשת העשייה:
"בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת… וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן… הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ… -כֵּן עָשָׂה, אֶת-הַמְּנֹרָה…" (זכריה ח', ב-ד).
הבדל מעין זה נמצא לנו גם בעניין שבא אחריו בפרשה, עניין טהרת הלויים. אהרן, הכהן הגדול, הוא הפעיל, הוא המניף את הלויים תנופה לפני ה'. ואילו בהפטרה עומד יהושע הכהן הגדול לפני המלאך, והנביא שומע את קול ה' הקורא לעומדים לפניו, להפשיט מעל הכהן את בגדיו הצואים, להלביש אותו מחלצות ולעטר אותו בצניף הטהור… שוב: כהן גדול בפעלתנותו לעומת כהן גדול בסבילותו.
… באמת, כל כולה של הפרשה 'נושמת' פעלתנות ותנועה, החל מהעלאת הנרות ועשיית המנורה, דרך הנפת הלויים, עובר ליוזמה אנושית מלמטה… יוזמה הנענית בבשורת מועד ב' לפסח, פסח שני. ללמד, שאף בדברים שעל פי טבעם מוכתבים מלמעלה יש מקום ליוזמות של מטה. שיאה של הפעלתנות: המסע של בני ישראל; על פי ה' יסעו, מסעות לתחנות שונות, כשהיעד: "נוסעים אל המקום אשר אמר ה'". נמצא, שהפרשה כולה בסימן "בנסוע"; ואילו ההפטרה בסימן "בנוחה". והביטוי הנמרץ לכך הוא הפסוק שם: "ביום ההוא… תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה" (ג', י), והלוא היות תחת גפן ותחת תאנה היא הסימן היותר מובהק לשקט, לרוגע ולשלווה. כדרך שהנסיעה והחנייה באים בפרשה בכפיפה אחת, כמלמדים שאין סתירה בין זה לזה, כך גם ודאי שהתמונה העולה מן ההפטרה משלימה את זו שבפרשה.
כלומר, כמו בפרשה שלנו השבוע ש- "ויעש כן אהרון… העלה נרותיה, כאשר צוה ה' את משה". פירש רש"י, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. במילים אחרות, פעל אהרון בדיוק רב ע"פ הציווי ללא התחכמויות, התניות ומעורבות אישית, כך גם הפסיביות שבהפטרה מחזקת שתכלית העשייה לעיתים היא דווקא היכולת להיות צינור (אותיות 'רצון' בכתיב חסר) פסיבי וראוי.
זוהי תזכורת חשובה עבורנו שיש זמן להיות אקטיבי ויש זמן להיות פסיבי. לרוב, החיבור של עשייה אקטיבית היא יותר טבעית עבורנו, "מה צריך לעשות?" "מי ומתי עושים?" וכד' בעוד הפאסיביות לעיתים מתקשרת עם חוסר אונים ולא מקדמת. אבל חשוב להדגיש כי הפסיביות המתוארת הן בפרשה והן בהפטרה היא איננה מגיעה מתוך חולשה וחוסר אונים, להיפך מתוך גדולה, מתוך היכולת לשחרר, ומתוך ההבנה שאני מעצם קיומי משמש לעיתים רק כצינור פסיבי.
ילדים למשל, הם מאוד חברותיים, והעולם שהם חווים הוא בעיקר באמצעות הסביבה. לכן, יש להם צורך אינטנסיבי לקבל אישורים של נכון או לא נכון מהסביבה, מה שנכון לעיתים גם עבורנו, המבוגרים:-) לו רק יכולנו להצמיד להם ולנו פנס קטן ויעיל שיאיר לנו את כל החוזקות והכלים שיש לנו, היינו מקבלים ילדים ומבוגרים שמחים, חזקים ובטוחים במי שאנחנו ולבטח היינו מרגישים משמעותיים.
העניין הוא ללמוד לחיות את חיינו, את מי שאנחנו, את התפקיד והשליחות שלנו ולא של הסביבה. האינספור ניסיונות שלנו להידמות לאחר מבטלות את ה"אני", ואת הקיום שלנו. הגדולה היא לייצר את האיזון שבין בניית משמעות פנימית, "קיומי מתקיים גם ללא האישורים מסביב"; משמעות שמקנה תחושה משחררת של שמחה
-לבין-
לדעת ולהבין את הקודים החברתיים ובהתאם גם ללמוד להתנהל עימם נכון. בדיוק כמו שאהרון הכהן מילא תפקידים מנהיגותיים משמעותיים בעם ישראל אבל ידע במקביל גם להיות כפוף ונתון להוראות, עם יכולת למלא אותם במדויק כפי שהצטווה.
שנצליח לייצר בנו איזון בין הפסיביות ממקום של עוצמה לאקטיביות, איזון שיוביל לשמחה ולתחושת מלאות. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞