חודש: מאי 2019

השבוע פרשת במדבר, הפרשה הראשונה בספר במדבר, שהוא הספר הרביעי בתורה. הספר נקרא גם "חומש הפקודים" כיוון שיש בו שני מפקדים, אחד של בני ישראל ומפקד נוסף ללויים.
הפרשה מתחילה ב-" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר…" (במדבר א')
בני ישראל נמצאים במדבר סיני כבר בשנה השנייה למסעותיהם אל עבר ארץ ישראל, והגיע העת לערוך מפקד. המחנה גדול ומורכב ממשפחות רבות, ילדים, מבוגרים וזקנים. ה' מצווה את משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה (לא כולל את בני שבט לוי). משה, אהרון והנשיאים של כל שבט ושבט יוצאים למשימת הספירה, והם בודקים את גודלו של כל אחד מהשבטים.
בהמשך הפרשה מתמקדים בשבט לוי שלא נכלל במפקד הכללי כיוון שמוטל עליו תפקיד ייחודי- הלויים מוקדשים לעבודת המשכן, נשיאת המשכן, פירוקו ובנייתו מחדש. שבט לוי כולל 3 משפחות מרכזיות, משפחת גרשון, משפחת קהת, ומשפחת מררי, כשלכל משפחה קיים תפקיד ייחודי בעבודת המשכן.
עבודת קודש זו הוטלה לאחר יציאת מצרים על כל בכור בעם ישראל, אך בפרשת במדבר מתקבלת ההחלטה להחליף את הבכורות בשבט לוי.

הפרשה מספרת לנו שחניית השבטים הייתה לפי סדר קבוע מראש, כשלכל שבט מקום משלו. כך גם התנהלה התנועה במדבר על פי סדר קבוע-
שבט לוי במרכז המחנה ושאר השבטים המחולקים ל 4 קבוצות המקיפות אותו מארבעת רוחות שמים:
במזרח – יהודה, יששכר וזבולון,
בדרום- ראובן, שמעון וגד
במערב – אפרים, בנימין ומנשה,
בצפון – דן, אשר ונפתלי.
למעשה, בסוף הפרשה אנו יודעים- כמה אנשים יוצאים למסע, מי האחראים על המשכן, וסדר החנייה והתנועה של עם ישראל במדבר.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת במדבר- קשר נצחי וקיומי!

הפטרת פרשת במדבר היא בספר הושע פרק ב' (א'- כ"ב) והיא פותחת ב-
"(א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃" (הושע ב') הקשר שבין פרשת במדבר להפטרתה נמצא כבר בפסוק הפתיחה העוסק במפקד בני ישראל ובפסוקי הסיום המזכירים את המדבר כמקום של תקווה וחידוש הזיקה הקיומית והנצחית שבין ישראל ל-ה' . ההפטרה השבוע היא בפרק ב', תגובה לפרק א' שהוא נבואת תוכחה של הנביא הושע.
בפרשת במדבר, מתואר כיצד עם ישראל צריך להתנהל בעולם אידיאלי, העם חונה מסביב למשכן אהל מועד, מוגדרים מיקומם ותפקידם של כל שבט ושבט במחנה, כשכל המחנה מאורגן על טהרת הקודש. המשכן נוסע אתם ושוכן בקרבם. בעוד בהפטרה הנביא מגלה לנו שמשהו בדרך השתבש, הבחירות שעשו בני ישראל הביאו להתפוררות מערכות היחסים האישיים ומערכת היחסים עם ה', כשמעילה ובגידה מחליפים את האמון וההדדיות, וקדושת עם ישראל נפגמת.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "בעקבות נבואה זו מגיעה הנבואה של פרק ב': כדי למנוע מהעם יאוש נדרשת נבואת נחמה שתעיד על הקשר הנצחי שבין ישראל לאביהם שבשמים. בכך דומים דברי הנביא למהלך הרוחני השזור לאורך ספר במדבר וחיי ישראל במדבר. ישנם חטאים חמורים כמו חטא המרגלים אולם יש מצוות המעידות על האפשרות לכפרה ועל כך שעם ישראל יגיעו לארץ ישראל. המדבר מסמל התחלה מחדש ללא עברו של האדם. סיפוק היצרים והתאוות, הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש חטא המרגלים. המדבר הוא הפניית עורף לדברים אלו."
כלומר, יש צורך לנחם את העם, ולכן, מבהיר הנביא הושע שכל זה עדיין בר-תיקון ובהמשך גם ניתנות המצוות המתייחסות לכך ומצביעות שיש לעם ישראל עתיד; המדבר הוא מקום של התחלות חדשות, במדבר יש הקשבה לדיבור, זהו המהלך הנדרש לתיקון, יציאה ממסלול החיים הרגיל והליכה למדבר, מקום בו האדם נוטה להסתפק במועט, והוא מנצל את הטבע לצרכיו הבסיסיים והנחוצים ואיננו מתאווה אחר קסמי שווא של אופנה והנאה אלא הוא דואג רק לקיומו באופן ראוי.
מוסיף הרב ליכטנשטיין, " משמעות המדבר כמקום התשובה קשורה אף לנקודה נוספת שהנביא מעלה והיא יסוד החטא. שני חטאים מרכזיים חטאו ישראל במדבר, בעגל ובמרגלים… חטא העגל הינו חטא של עבודה זרה הנגרם כתוצאה מאיבוד עשתונות והצורך להרגיש את נוכחותו של כוח על-טבעי הנמצא במגע עמם. יסוד חטא המרגלים, לעומת זאת, איננו עבודה רוחנית מוטעית ומעוותת אלא סיפוק היצרים והתאוות. הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש החטא… שתי התבניות הללו של חטא חוזרות על עצמן לאורך התנ"ך. פעמים רבות הנביאים יוכיחו את ישראל על עבודה זרה ובהרבה מקרים אחרים יתלוננו על נהנתנות חסרת מעצורים. תוכחתו של הושע בהפטרה שייכת לקבוצה השניה, כשההליכה אחרי עבודה זרה נעשית למטרות הנאה ורווח ולא מתוך שכנוע רוחני או דתי… מסר שהתחלה זו תתמקד בדברים הראויים לקיום האדם ולא ברדיפה אחר דברים המסיטים אותו מחיים ראויים. הבעיות הללו הטרידו את דורו של הושע ואת דור המדבר, ומן הראוי שאף אנו ניקח אותם בחשבון."
בהפטרה מציין הנביא את החלפת הכינוי "בעלי" בכינוי "אישי" שמסמלת את התחלת חידוש הברית בין ה' לעם ישראל, "(יח) וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי." (הושע ב') המילה בעל, מציינת בעלות אבל גם את שם העבודה הזרה המרכזית באותה תקופה. בעוד המילה אישי מציינת קשר אינטימי חזק ושונה לחלוטין. אולי נכון לאמץ את הכינוי גם כיום ולאו דווקא מסיבות פמיניסטיות, אלא מסיבות מהותיות.
לסיום- שני הפסוקים האחרונים, כא' ו-כב' מדברים על חידוש הברית ואירוסין/נישואים מחודשים. הפסוקים הללו נאמרים מדי יום בתפילה בשעת הנחת התפילין.
אותה ברית אירוסין חדשה היא נצחית ומושתתת על אהבה, חסד ונאמנות – "(כא) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: " (הושע ב'). קשר שלא ניתן לנתק.
במילים אחרות, אומר לנו הנביא שעלינו לחתור להבנה, לקרבה, לדבקות ולאינטימיות כי זה טבעו של עומק הקשר המחודש "(כב) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה: " (הושע ב'). אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

פרשת במדבר- מספרים או שמות?

פרשת במדבר פותחת במפקד, מניין, בני ישראל- "(ב) שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א')
הביטוי 'לא סופרים אותי' כנראה מגיע מפרשת במדבר🤓 התחושה הזו שאינני נראה או נשמע, וביטול הנוכחות שלי, היא תחושה מתסכלת שלעיתים אנו מקבלים מילדינו, בני הזוג שלנו, חברים וכו', ולעיתים אנו אלו שלא סופרים אחרים או אפילו את עצמנו… כנראה שרבים מאתנו מרגישים שמשהו בסמכותיות שלנו נשחק, שאנחנו לא באמת נספרים…
במילים אחרות, הספירה בפרשה שלנו לא נעשתה באמת בתור מפקד אוכלוסין לשם הסטטיסטיקה אלא, מסביר רש"י, "מפני חיבתן לפניו מונה (הקב"ה) אותם כל שעה", כלומר, כמו דבר יקר וחשוב שאוהבים לספור ולהביט בו לעיתים קרובות. רש"י למעשה מבהיר שהספירה נעשתה כי אנחנו, עם ישראל כן נספרים, כן נראים, ומאד משמעותיים לפני ה'. זוהי תזכורת עבורנו שכולנו אומנם נספרים כמספרים אך כולנו משמעותיים, וכולנו שווים בפני ה'.
נכון, מספרים בסופו של דבר משמעותם אחד מרבים אך יחד עם זאת מיד נאמר לנו בפסוק- 'שמות' ("במספר שמות") דגש שבמקביל- לכל אחד יש שם, יש ייחודיות בתוך הכלל, ועלינו להכיר בכך- כשבני ישראל ירדו למצרים, הם ירדו עם שמות, "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה" (שמות א' א'), וכשעלו משם, הם עלו עם שמות. השם נועד בכדי שיזכירו אותו, שיקראו בו בכוונה לעורר את החיות של האדם. אומר הנעם אלימלך, כשאדם ישן, יכולים לעשות רעש גדול והוא לא מתעורר, אבל אם מזכירים את השם שלו, הוא יתעורר. אומר הרב שיינברגר שליט"א, השם מעורר את הנשמה, מדבר וקורא לנשמה. לכל אחד מאתנו יש שם ויש את השליחות שלו. השם מורה על השליחות הייחודית בעולם הזה. כתוב, "מוֹנֶה מִסְפָּר, לַכּוֹכָבִים; לְכֻלָּם, שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהילים קמ"ז ד'). בזמן שהמדענים מנסים למנות ולמספר את הכוכבים במרום, אומר לנו דוד המלך, שהבורא כבר ספר אותם ונתן לכל אחד שם ותפקיד. כלומר, לכל דבר בבריאה יש שם ותפקיד.
מוסיף השל"ה הקדוש, מניין השמות של בני ישראל הביא לכך שכל אחד יכיר בחשיבותו כחלק מהכלל, יש לו שם, יש לו תפקיד, ויוצא מכך, שיש לו גם אחריות גדולה כלפי הכלל.
כשנותנים שם לאדם, המשמעות היא שניתן לו תפקיד ; השם מבטא את התוכן של הנשמה של אותו אדם. השם זה הלבוש, הבסיס הראשוני, שנותן לאדם את הכח לעשות את התפקיד שלו. אבל יחד עם זאת, צריך לזכור שלכל שם יש מספר משמעויות ולנו יש את הבחירה החופשית באיזו משמעות נוציא את עצמנו מהכח אל הפועל, ובאיזה אופן נספור את עצמנו והאחרים שסביבנו.
שבת שלום❤

השבוע פרשת בחוקותי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא. הנושאים העיקרים בפרשה כוללים את הברכות והקללות, השכר והעונש, והבחירה החופשית.
פרשת "בחוקותי" פותחת ב: "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם." (ויקרא כו) וממשיכה בתיאור ההבטחה של הברכות (שלום, ניצחון, הצלחה ועוד) במידה והתנאים יתקיימו. ואז עוברת הפרשה לתיאור התוכחות, הקללות (מחלות, בצורת, תבוסה במלחמה, חורבן וגירוש מהארץ), חלילה, באי קיומם של התנאים. לכאורה נראה שהפרשה מפרטת את השכר למי שמקיים את המצוות והחוקים, ואת העונש למי שלא מקיים.

בסיום הפרשה מובאים דינים של דברים המוקדשים לבית-המקדש: כמו, "ערכים" – אדם המקדיש את עצמו או אחרים – יפדה את עצמו בסכום כסף כפי שמצוין בפרשה. "בכור בהמה" – מוקדש מלידתו לבית-המקדש ולא ניתן להשתמש בו לקורבן אחר. ו"מעשר שני" – עשירית מזרע ופרי הארץ, דגן תירוש ויצהר, מעלים לירושלים ואוכלים זאת שם – בין החומות. "מעשר בהמה" – …ואת העשירי הוא מסמן בצבע, ככתוב- "(לב) וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט–הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לַיהוָה…" (ויקרא כז')
חשוב לציין כי בפרשה פסוקי ה"תוכחה" מסתיימים בנימה אופטימית:
"(מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר… (מד) וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם–לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כו')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

" (ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ…"(ויקרא כו')
עשרות פעמים נזכרת המילה "שלום" בתנ"ך, בכל מיני הקשרים ומובנים. אחת הפעמים הראשונות היא בפרשת השבוע, פרשת "בחוקותי", ויש לכך חשיבות רבה, מאחר והיא מלמדת אותנו על משמעות השלום בתפיסה היהודית.
להלן התייחסויות ל-'שלום':
רש"י מביא את דברי חז"ל בתורת כהנים: "שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה – אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת: 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול נגד הכל. וכן אומר (ישעיהו מה) 'עושה שלום ובורא את הכל.
המהר"ל אומר- "… השלום הוא שלימות הכל והוא נותן המציאות אל הכל, וזה בעצמו מה שנקרא שלום שהוא מלשון שלימות, כי השלום משלים המציאות, עד שנמצא הדבר בשלימות, בלי חסרון.
ילקוט שמעוני נשא: חביב השלום שכל סיומן של הברכות הוא בשלום (שים שלום … עושה שלום במרומיו). ואף ברכת כהנים חותמת "וישם לך שלום", שאין הברכות מועילות אלא אם כן שלום עמהן.
האברבנאל מציין, כי לעיתים דווקא השפע הוא שגורם למלחמות אחים או לפחות לסכסוכים ואפילו לאלימות. ולכן, יש כאן הבטחת התורה, על-רקע השפע המובטח בפסוקים הקודמים, שהשפע יביא עימו ביטחון ושלום.
הרב שניאור אשכנזי מסביר שלחיות בשלום משמעותו לחיות בשלמות והרמוניה, ללא עימותים, עולם התיקון שבימים אלו של ספירת העומר, היום ה-33 לעומר, כל ספירה מצטמצמת כדי לעשות מקום לספירות האחרות. זוהי עבודה משותפת, התכללות של כל הספירות יחד, כמו בתזמורת, כל אחד משלים את רעהו ביצירה הרמונית. לכל אחד ואחת מאתנו יש שליחות ותפקיד ייחודי.
אנו חיים בעולם שיש בו קונפליקטים. מה שאומר שיש בנו כוחות רבים ומנוגדים המושכים לכיוונים שונים. הנטייה הטבעית מסביר המהר"ל של כל כח היא להתבצר בעצמו, ולכן, מחייב אותנו לעבודה לייצר את האיזון הנכסף. השלום משמעותו לייצר איזון, כלומר, שאף כוח לא נעלם ולא התבטל אלא יצרנו מיזוג של כל הכוחות. ועל כך נאמר שהשלם גדול מסהכ חלקיו.
ומסביר הרב קוק זצ"ל [עין איה, מסכת ברכות, דף ס"ד] את דברי חז"ל הנ"ל כך: "יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדיעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו נכון, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו."
שבת שלום🥰

בימים אלו של ספירת העומר, ספירת 7 השבועות, 49 יום שבהם אנו מקבלים תזכורת יום יומית למשמעותו החשובה של הזמן, שלא יחזור על עצמו, אנו מקבלים גם קריאה מהפרשה שנשים לב לזמן שחולף, לארעיות, הכל זמני, כולל הנכסים שאנו צוברים, הסטטוס החברתי והכלכלי שלנו וכו'.

1.)        שמיטה-פעם ב-7 שנים, שנה שבה אני לא עובד את האדמה. התורה עוזרת לנו לטפל בהתמכרות שלנו לכסף, לחומר. לעיתים אנו נוטים לחשוב ולהאמין שאנו מנהלים ושולטים כמעט בהכל, האומנם? הפרשה באה להזכיר לנו מה באמת חשוב ומתי יש להרפות.
2.)        מצוות היובל – הרב חנן פורת מסביר-
"הרמב"ן מציע למילה "יובל" משמעות חדשה ומקורית: "ואמר יוביל היא" שבה יוּבל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו. "היובל" לדעת הרמב"ן הוא למעשה תואר השם (כמו "יורד", "יושב", "יוגב"), בו מכונה האדם או העם ההולך ושב לביתו, ושנת היובל, היא שנת השיבה הביתה. ולפיכך ברורה ההדגשה: "יובל היא תהיה לכם – ושבתם …" כמוהו גם השופר תפקידו להשמיע קולו במגמה להוביל את שומעיו ולכנסם יחד."
כלומר, הרמב"ן אומר יובל מלשון הובלה כמו המוביל הארצי, הקרקעות חוזרות לבעליהן והעבדים שווים לביתם, כל הארץ בהובלה. במילים אחרות, משמעותו בפועל של היובל היא איפוס, כי בשנה ה-50 כל המערכת הכלכלית בישראל מתאפסת, כאמור כל הקרקעות שבות לבעליהם ללא כסף, כשתקיעת השופר מסמלת גם את מועד שחרורם של כל העבדים. כולם מקבלים הזדמנות להתחיל מחדש. זמן זה קריאה לעשייה, זמן זה למעשה שליחות. הזמן קורא לנו לעשות עימו משהו, מבקש מאתנו להפוך אותו למשמעותי ולקדש אותו כדי שיתמלאו חיינו, לכן המצווה הראשונית היא מצוות קידוש ראש חודש.

בסוף פרשת בהר יש גם תזכורת לשמירת השבת, שביתה ומנוחה שבועית. השבת היא כמו בטרייה רוחנית שנותנת כוח לכל 6 ימי השבוע. כלומר, היום ה-7, השנה ה-7 והשנה ה-50, תזכורות מתמשכות לצורך להרפות ולשחרר, לשאוף להשתפר ולהתקדם ולהוקיר את הזמן שיש לנו. הרב דוד לאו אמר- " האבן עזרא כתב שבעצם אין מושג של "הווה", כי הרגע בו אני כותב אליך, לפני שניה הוא היה עתיד, כעת הוא כבר עבר, כך שהזמן חולף, ואין דרך להשיב דקה שחלפה בחיים. היות שזמננו מוקצב, ואינו אין סופי, מה שלא נעשה הרגע, שוב לא נוכל לעשותו, ולא נממש את הפוטנציאל הגדול שטמון בנו…"

חוקי השמיטה- הדיבר האחד-עשר
איך זה קשור אלינו היום? "הייתי מוסיף את חוקי השמיטה להיות הדיבר האחד-עשר, אומר עופר בורין- שמיטה אחת קורית כל שבע שנים. אלוהים מצווה לתת לאדמה לנוח אחת לשבע שנים. אסור לעבוד את האדמה. המסר הוא ברור – אסור לנצל את משאבי הטבע ללא גבול. צריך לייצר משוואה מאזנת בין השימוש בטבע לבין השמירה עליו. לא חסרות דוגמאות בימינו המראות על חוסר האיזון בין משאבי הטבע לניצול שלהם – חופי הארץ ההולכים ונעלמים למול מפלצות המלונות והמרינות, ים המלח שנעלם למול עינינו למול כריית מינרלים למילוי כיסים של מיליארדרים למיניהם, זיהום הנגב בפסולת רדיואקטיבית ללא פיקוח ראוי, זיהום אוויר חמור בחיפה, זיהום נחלים (הקישון כדוגמא בולטת) ועוד ועוד… שמיטה שנייה קורית כל חמישים שנה ("שמיטת יובל"). בשמיטה הזו אנחנו מצווים על שחרור העבדים והחזרת האדמה לבעליה המקוריים. כלומר – מי שקונה אדמות צריך לדעת שבשנת ה – 50 האדמות שקנה חוזרות לבעליהן המקוריים." הפרשה מבהירה לנו כי הארץ היא של ה' ובני ישראל הם לא הבעלים, הארץ רק מצויה ברשותם.
מוסיף עופר בורין- "זה ברור: ימים בהם כל אחד שמצליח לשים יד על חלקת אדמה, או על דירה, או על בית, או על משאב גז או חול או מלח, הופך אותו לשלו לעד!

אז גובים מיסים ולכאורה זו הדרך לחלק את האדמה והמשאבים בין כולם.
אבל החלוקה אינה צודקת והולכת והופכת למושחתת תחת קשרי הון-שלטון חסרי בקרת בצע, בהם הבנקים ושאר המוסדות הפיננסיים משמשים כבובות במחול המינוף מחד והתספורות הפיננסיות מאידך, שכולן על חשבוננו.
קשה ואולי בלתי אפשרי לממש "שמיטת יובל" כלשונה, אבל חייבים לייצר מנגנונים ציבוריים יותר טובים להבטיח את מהות הצדק המגולמת בשמיטה הזו." אמכי"ר.

בפרשת השבוע, פרשת בהר, אנו מצווים על מצוות השמיטה והיובל, אחת לשבע שנים, ואחת ל-50 שנה. עלינו להניח לאדמותינו – לא לעבד אותן, לא לשתול לא לזרוע בהן דבר במשך שנה אחת שלמה. ומובטח לנו שאם נקיים מצווה זו באופן מלא, לא נחסר – משום שהאדמה תניב כמות משולשת של יבול בשנה השישית! זהו ללא ספק מבחן באמונה בטח באותם ימים שיבול האדמה, היה ה-אוכל! כל אחד ואחת עמדו מול המבחן הזה, מבחן האמונה. גם היום בעולמנו, כולנו חווים מצבים בהם החשש והפחד להשלכות של הבחירות שלנו משתלטים ומערערים את האמונה שלנו, אמונה במימוש הדרך ליעד שהצבנו לעצמנו, בפרט כשהדילמה הניצבת בפנינו היא מוסרית וערכית ומצריכה מאתנו לוותר ולעיתים אפילו להפסיד. השאלה היא האם בסופו של דבר אנו אכן יוצאים מופסדים? הפרשה בעצם אומרת לנו שעלינו לזרוע ולהאמין, להשקיע מאמצים תוך שאנו דבקים בערכים שלנו שהופכים אותנו למשמעותיים, אבל לדעת גם לוותר ולהרפות, אחרי המאמצים שהשקענו, לדעת לשחרר, דווקא אז באופן מפתיע מגיע הפתרון המיוחל, הברכה וההצלחה. במילים אחרות, בזכות בחירתנו בדבר הנכון, בסופו של דבר, לא נצא מופסדים מכך כי זהו התוצר של האמונה.
שבת מבורכת ורגועה💞