פרשת המרגלים בפרשת שלח לך מלמדת אותנו שגם אנשים גדולים וצדיקים כמו נשיאי שבטי ישראל עלולים לחטוא. אך האם חטאם היה העדר אמונה כה קיצוני ביכולת ה' לסייע ולהכניס את העם לארץ ישראל ?!
תורת החסידות מבהירה- הנשיאים היו בבסיסם אנשי אמונה אוהבי ה', והם אהבו את חיי המדבר הרוחניים, רחוק מהמולת החיים הארציים. ממש כמו עובר בבטן אימו, במדבר הם קיבלו את מזונם מהשמיים, המן, מרים דאגה למים, וענן השכינה האלוקי הגן ושמר עליהם. הסיור בארץ כנען והמפגש עם תרבות העמים שחיו שם, חשף בפניהם חיי-עמל-כפיים. משמעות הכניסה לא"י הייתה דאגה לפרנסה, עבודה ארצית, להיות חקלאים, חומרנות, נגמרים הניסים, המן, המים… רק מי שיעבוד את אדמתו ישבע ללחם. ולכן, לאחר התור בארץ כנען עשרת המרגלים היו נחושים לדבוק בחיי הרוח במדבר.
"ארץ אוכלת יושביה" – כוונתם, תורת החסידות מסבירה – הכניסה לארץ "תבלע" אותנו אל חיי ארציות וחומרנות. הם האמינו, שחוקי המדבר הניסיים יוחלפו בחוקי טבע אכזריים.
החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שהם לא הכירו ולא חוו במדבר. אך עם ישראל שנגאל ממצרים וקיבל את התורה, נדרש בסופו של דבר לבצע את המשימה שהיא לכבוש את הארץ – את הארציות – ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי הלכה למעשה.
בולענים 2022