פרשת מקץ!

המציאות בעיניי המתבונן- מה זה אומר?
יוסף כאמור מתקדם בתפקידו ובמעמדו. הוא הופך להיות אחד האנשים היותר משפיעים במצרים; הוא משרת בתפקיד ראש ממשלת מצרים והוא בניגוד לאחיו מזהה אותם במידית. יוסף מחליט לבדוק את יחסם אל האח האובד ונכונותם לפעול לשחרורו וכן את לכידותם המשפחתית על רקע מכירתו.
יוסף מתנכר אל אחיו ומאשים אותם כי הם מרגלים. הוא מאלץ אותם לחזור לכנען ולהביא את האח הצעיר בנימין. כשחוזרים אחיו בפעם השנייה עם בנימין, יוסף מתרגש לראות את בנימין אחיו האהוב, האח היחיד מאמו רחל. והוא מצווה את מנהל משק ביתו להביא את האורחים לביתו הפרטי כדי שיסעדו אתו על שולחנו. הסעודה מתנהלת באווירה נעימה ולבבית ובסיומה, האחים ההמומים והמבולבלים זוכים לקבל מתנות רבות, וכך הם יוצאים לדרכם חזרה לכנען.
אבל עוד לפני שהספיקו להתרחק מהעיר, מנהל משק ביתו של יוסף שרדף אחריהם עוצר אותם ומבקש לחפש בכליהם. הוא טוען כי גביע הכסף של יוסף נגנב והחשד נפל עליהם. האחים כועסים ומסבירים שאין מצב שמישהו מהם גנב את הגביע, בוודאות מוחלטת, ובביטחון מלא הם אפילו מצהירים כי זה שימצא הגביע בכליו יומת, והם כל אחיו, יהיו ליוסף עבדים. האיש מתחיל בחיפושים וכשמגיע לשקו של בנימין מתגלה גביע הכסף שנשתל בכליו.
האחים קורעים את בגדיהם ומבינים שנקלעו לטרגדיה משפחתית נוספת, ושבים כולם למצרים. שרשרת של אירועים שעל פניו ניתן לפרשם בוודאות מוחלטת שהאחים אכן עשו תשובה מלאה ביחסם לאחיהם יוסף או לחילופין יש מי שישפוט אותם כלא אחראיים ושאין בליבם חרטה כנה על מעשיהם בעבר. שרשרת של אירועים שלכאורה אין קשר ביניהם.
הרב סטפן בארס כתב ש- "מי שמחפש חבר מושלם, יישאר בלי חברים." והוא מוסיף-
"השקרן מביט בבוז בגנב. הגנב, לעומתו, מזועזע מן הרוצח. כולם מקבלים בהבנה את החסרונות שלהם עצמם, אבל ההבנה הזו חסרה מאוד כשהם מתבוננים בזולת. אנחנו סובייקטיביים כשמדובר בחולשות האישיות שלנו. אנחנו רגילים לשפוט אחרים לא על פי יתרונותיהם, אלא על פי קנה המידה שלנו: עד כמה הם טובים או גרועים יחסית אלינו! אילו יצאנו ממסעדה והייתי רואה שיש כפית בכיס שלך, הייתי אומר: "גנב!" אבל אם הכפית הייתה בכיס שלי, הייתי אומר: "מעניין איך הכפית הזאת הגיעה לכאן?""
כלומר, גם אם הכפית נלקחה בידיעה והבנה גמורה אני מניחה שהיה לי הסבר הגיוני שמצדיק את המעשה ולבטח לא הייתי מחשיבה זאת כגניבה, כך גם טעימות (יותר מאחד☺) בסופר, לקיחת דבר מה מהילד שלי ללא רשות הרי כל מה שיש לו מגיע ממני, לקיחת מגבת במלון, הרי שילמנו די והותר שלגיטימי שגם היא תהיה כלולה… וכו'. האחים שהחליטו יחד לזרוק את יוסף לבור ובהמשך למכור אותו לישמעאלים, לא נראים כמו האחים האידאליים בלשון המעטה. יוסף מחליט להטמין את גביע הכסף באמתחתו של בנימין, אחיו הצעיר, ולהפלילו.
 נשאלת השאלה האם יוסף חיפש נקמה או האם היה פה רצון לבירור אמיתי?
כשאנו עושים טעות קל לנו להזדהות עם אנשים שעושים אותן טעויות, לעומת זאת, אין לנו שום סימפתיה או רחמים כלפי אלה שעושים טעויות אחרות. האחים יכלו להזדהות זה עם זה כשהואשמו בגניבת הכסף, אבל לא בגניבת הגביע שהיה רק באמתחתו של בנימין, האם האמינו האחים שאכן גנב בנימין את הגביע? בכל מהלך סיפור חשיפת כליו של בנימין, לא מצוינת במקרא עמדת האחים בנוגע לגניבה. אלא מאליה מתבקשת מסקנה שחייב להתעורר בקרבם או החשד שבנימין גנב, או האמונה שבנימין לא גנב את הגביע אלא הופלל. בשורה התחתונה, יוסף מביא את אחיו למקום של וודאות מחשבתית (שאין מצב שמישהו מהם יגנוב), שמתערערת ע"י הבאתם של האחים לתדהמה והלם במעשה הגביע, ורק לבסוף יוסף חושף את זהותו לאחיו ואת המעשים.
המניע של יוסף בכל התחבולה הזאת, היה להביא את האחים להבנה שאין זה נכון לדון מישהו לחובה כשאני משווה אותו לעצמי. עלי לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטו של הזולת, אחרת המציאות שנגלית לי היא סובייקטיבית לחלוטין. כלומר, יוסף רצה שמתוך הגנתם על בנימין, האחים יגיעו להבנה שמנקודת מבטו של בנימין כולם נראים אשמים באותה מידה. כלומר, שאנחנו נוטים לשיפוט מהיר ולרוב לחומרה.
 רבים מהעוולות שאנשים עושים, הם לא היו נעשים לו הם יכלו לראות את מעשיהם כפי שאנחנו רואים.
במקביל, חשוב לזכור ולהבין שאחרים מוטרדים מהדברים שאנחנו עושים. כמוהם, אנחנו לא חושבים שהמעשים שלנו כל כך גרועים, אבל אילו היינו יכולים לראות מעשים אלה כפי שהם רואים אותם, יש להניח שגם אנחנו לא היינו עושים אותם.
כשאדם מודע לחולשותיו, סביר להניח שהוא יסלח גם לחולשותיהם של האחרים. ולהפך, ככל שאדם מתעלם יותר מחסרונותיו, או נוקשה עם עצמו, ודן עצמו לחומרה, סביר להניח שהוא ישפוט גם את האחרים בלי רחמים. העבודה שלנו היא להבחין ולזהות כשאנו שופטים לחומרה את האחרים על החסרונות שלהם (בפרט כשהם לא מודעים לקיומם), אנו למעשה שופטים לחומרה את עצמנו על החסרונות שלנו בפרט אלו שאנחנו לא מודעים להם.
כשנפסיק כולנו לדון אחרים, ונתחיל להעריך זה את זה, (הרי כל אדם הוא עולם ומלואו, ויש בכל אחד ואחת מאתנו את הכל), תהא באפשרותנו לבחור מה אנו גונזים ומה אנו מגלים. לכן, כשנפסיק לדון ובטח לחומרה נוכל לגלות את עצמנו ויותר אנשים באור חדש, אור חיובי, שיאפשר חיבור לעצמנו ולסביבה. עלינו לשאול את עצמנו, כמה פעמים טעיתי בשיפוט מחמיר כלפי עצמי ואחרים, כמה פעמים השיפוט היה שיקוף ישיר לתחושותיי האישיות ומצבי הרגשי? ולא כי ראיתי והרגשתי את המקום של האחר, של הזולת. ושאלה נוספת- מה המחיר שאני משלם כשאני דן…?
ברוח חג החנוכה אסיים עם משמעות ששמעתי למילה סופגניה –
לפי אחת מהמסורות העתיקות שלנו הסופגנייה ניתנה לאדם וחווה לאחר שגורשו מגן העדן ומכאן שמה: סוף–גן–יה.
הסופגנייה מסמלת את המעבר אל העולם שמחוץ לגן העדן. העולם הזה הוא כמו הסופגניה: עגול, יש קו אמצע המשווה אותו לשניים, צריך לדעת לאכול אותו בלי להתלכלך והחוכמה הכי גדולה היא להגיע לריבה שבתוכו. לתוכן הפנימי שהוא עיקר מהותו של העולם, ואני מוסיפה עיקר מהותו של האדם.
מאחלת לכולנו בחג החנוכה הזה שנדע ליהנות מהמעטפת החיצונית של החיים, אבל שגם נמצא את הדרך למיצוי המתיקות הפנימית של העולם, של הסביבה שלנו, ושל עצמנו. שנדון אחד את רעהו לכף זכות ונזכור שפרשנויות יש אינסוף. אמכי"ר.
חג חנוכה שמח ומאיר ושבת שלום🌺
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *