תגית: תיקון

יש פרשות בתורה שנראות במבט ראשון רחוקות מאוד מן החיים המודרניים והעכשווים. פרשות תזריע־מצורע, העוסקות בטומאה וטהרה, בצרעת, בבידוד ובטהרה- הן בדיוק כאלה. אך דווקא ביום השואה שחל השבוע, מתברר עד כמה המסרים שלהן אקטואליים ונוגעים בלב המציאות האנושית. שתי הפרשות עוסקות בשני נושאים שנראים שונים אך קשורים עמוקות זה בזה: כוחן של מילים והיכולת לשמור על זהות אנושית גם בזמן של בידוד, כאב והדרה.

כדי להבין זאת, חשוב לעמוד תחילה על משמעות הצרעת בעיני חז"ל. בניגוד להבנה רפואית מודרנית, חז"ל ראו בצרעת תופעה רוחנית־חברתית. הגמרא במסכת ערכין (טז ע"א) מלמדת:
“על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין.”
במילים אחרות, הצרעת איננה רק מחלה של הגוף- אלא ביטוי לפגיעה בקשר האנושי.

מכאן מובן מדוע המצורע נדרש לצאת מחוץ למחנה- לא כעונש נקמני, אלא כתהליך תיקון. מי שיצר פירוד חברתי באמצעות דיבור פוגעני נדרש לחוות בדידות, כדי ללמוד מחדש את ערך הקשר והקהילה. הרמב״ם מחדד רעיון זה וכותב כי שינויי הבגדים והבתים שקראה התורה צרעת “אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע” (הלכות טומאת צרעת ט״ז, הלכה י'). פגם מוסרי שאינו מטופל, איננו נשאר קטן; הוא מתרחב ומשפיע על הסביבה כולה. זוהי קריאת השכמה מוסרית: חברה יכולה להתפרק לא רק מנשק- אלא גם ממילים. וההיסטוריה, כולל ההווה, מוכיחים שוב ושוב את עוצמת כוחן של המילים.

עם זאת, חשוב לומר ביושר וברגישות: השואה איננה ברת־השוואה לשום אירוע אחר בהיסטוריה. ייחודה, עומק הזוועה וההיקף הבלתי נתפס שלה מציבים אותה במקום שאין לו מקבילה. ואף על פי כן- מן האסון הנורא הזה עלינו ללמוד מסרים אנושיים ומוסריים שמהדהדים גם לחיינו היום.

וכאן מתחבר אחד מן המסרים של הפרשות, באופן מצמרר, ליום השואה. אם התורה מזהירה מפני כוחן ההרסני של מילים, הרי שההיסטוריה מלמדת עד כמה האזהרה הזו איננה תאורטית.  השואה לא החלה במחנות ההשמדה; היא החלה בשפה- בבדיחות, בסטריאוטיפים, בהאשמות ובהפצת שנאה והשמצה.  לא ביום אחד ולא בצעד אחד, אלא כתהליך איטי של “צרעת חברתית” שהתפשטה והפכה נורמלית. בהדרגה נבנתה דה־לגיטימציה שיטתית שמחקה את האנושיות של מיליונים והפכה בני אדם ל"אחר". רבים לא האמינו שמילים יכולות להפוך למציאות– אך לצערנו הן הפכו. הנאצים לא ביקשו רק להרוג אנשים; הם ניסו למחוק שם, זהות ושייכות. וכאשר מבינים זאת, פרשות תזריע־מצורע אינן נקראות עוד כטקסט עתיק ורחוק, אלא כאזהרה חיה ומטלטלת: מילים אינן רק מילים. לפעמים הן הצעד הראשון במדרון שמוביל למקומות החשוכים ביותר שאליהם יכולה האנושות להגיע.

גם בהיסטוריה הקרובה שלנו אנו מכירים את הסכנה שבהסלמה מילולית שהופכת לאלימות ממשית. רצח רבין הוא תזכורת כואבת לכך שמילים קשות עלולות להוביל למעשים קשים. דווקא כאן מתחדד הקשר לפרשות: בפרשת מצורע האדם נשלח מחוץ למחנה, אך הבידוד איננו סוף הדרך. הכהן יוצא אליו, הקהילה מחזירה אותו, ויש תהליך של שיבה ותיקון. המצורע איננו מודר לנצח- יש תקווה. בשואה המציאות הייתה הפוכה: בידוד והדרה שלא נועדו לריפוי, אלא להשמדה. התורה מציגה מודל של חברה שמזהה סכנת פירוד ופועלת לריפוי; ההיסטוריה מזכירה מה קורה כאשר חברה פועלת בכיוון ההפוך.

מתוך כך עולה מסר נוסף, עמוק לא פחות: כוח הבחירה האנושי. הרב קוק כתב כי "האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו…" (אורות התורה י"א ב').  בתוך החושך הגדול של השואה, היו אנשים שבחרו להישאר בני אדם- לשמור על מוסר, זהות וצלם אנוש. הבחירה הזו ממשיכה להיות רלוונטית גם היום, בעולם של שיח מהיר, קיטוב ורשתות שמעצימות מילים. פרשות תזריע־מצורע מזכירות שהחברה נבנית או נהרסת דרך הדיבור, דרך היחס לאחר, דרך שמירה על האנושיות.

מכאן ניתן להבין כי מושג הטהרה איננו רק טקסי או עתיק. טהרה היא בחירה יומיומית: להיזהר במילים, לשמור על זהות אנושית, לא לאבד רגישות, ולא להפוך את האחר לאויב. ביום השואה אנו זוכרים לא רק את האובדן אלא גם את גודל האחריות. החברה מתחילה להיסדק הרבה לפני שהיא מתמוטטת- והתיקון מתחיל בדבר הפשוט ביותר: כיצד אנו מדברים זה עם זה.

ולכן, גם כקריאה לעתיד, חשוב שנזכור את כוחן של מילים, שנשמור על זהותנו ועל אנושיותנו, ושנבחר- בכל יום מחדש לבנות עולם שבו האדם נשאר אדם. אולי זו משמעותה העמוקה ביותר של טהרה: לא רק להיטהר מטומאה, אלא לשמור על צלם אנוש בעולם מורכב. כך נפגשות פרשות תזריע-מצורע ויום השואה במסר אחד משותף: החברה נבנית- או נהרסת- דרך היחס שלנו זה לזה. שנזכה לזהות את ה“נגעים” כשהם בראשיתם, ולבנות עולם שבו המילים מרפאות ולא פוצעות. אמכי"ר.

יהי זכרם ברוך🙏🏼 ושבת של שלום🌸

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, ופנחס בן אסתר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל 6 מיליון היהודים שניספו בשואה, וכמובן גם את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, ארץ ישראל, בבטחה. אנו מוקירים ומחבקים את כל המשפחות השכולות ששילמו ביקר להן מכול.
אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של החטופים הביתה, ומתפללים לשובם של כל החיילים, הטייסים וצוותי האוויר לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לכל הפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתקווה לפירוק חמאס, האיראנים, החיזבאללה וכד' מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

 

השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. ה' מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולהשיבם לארץ כנען; להוציאם מעבדות לחירות. ה' פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר ולהודיע לבני ישראל, כי הוא עומד להוציאם מארץ מצרים. משה אומנם מדבר עם העם, אך הם עייפים מהעבדות המפרכת, ולא פנויים להקשיב לו. וכך מתואר בפרשה, "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט).

מסביר הרב יהודה זולדן,
"אחד מיסודות טבע האדם קובע כי ישנם שתי דרכים להוציא לפועל כוחות שטמונים באדם, וכגון זה בקבוצה, בעם וכו'. דרך אחת היא לתת לדברים לזרום מעצמם, באופן חופשי, כפי שהם. הדרך האחרת היא, ללחוץ, לעצור ולמנוע, מה שגורם לעוצמות הצפונים לפרוץ החוצה בשטף גדול ובעוצמה חזקה. הדבר דומה לקפיץ שדורכים אותו. ככל שהלחץ גדול יותר, אזי לכשישוחרר הקפיץ הוא יזנק למרחק גדול יותר. בדומה לכך אנשים, קבוצות ועמים, מגלים כוחות ותעצומות נפש דווקא ברגעי משבר בהם הכול נראה אבוד ושאין סיכוי. הלחץ ומצבי הקיצון הם אלו שמאפשרים לאדם ללמוד על עצמו דברים חדשים שמעולם לא ידע שקיימים בתוכו, ומתוך כך הוא מגלה יכולות ונכונות לעשות דברים שלא חשב שביכולתו להשיגם.
מעבר ליציאה מעבדות לחרות, יש בה ביציאת מצרים, ממדים נוספים, מהותיים ועמוקים כמו התהוותה של אומה שיש לה תורה, ארץ ושלטון עצמאי אחרי מאות שנים של שעבוד בנכר. כל אלה אינם נקנים בנקל. אין די ביציאה לחירות בכדי להקנות כוחות וכלים ליצירת עם, ומכאן שחלק מההכשרה והלמידה הייתה בעצם השעבוד.
אין משמעות הדבר כי אנו מייחלים לצרות ולמשברים ש"יעזרו" לנו לחשוף כוחות שלא הכרנו בתוכנו. אין ספק שנח הרבה יותר לזרום בנחת עם החיים, אולם מתברר כי גם לקשיים ולמצוקות יש תפקיד. גם אם אלה באים שלא מתוך בחירה ורצון, החכמה והתבונה היא לאסוף את כוחות הנפש והגוף, ולהתמודד עם הרף הגבוה המונח לפתחנו, וכשמתמודדים נכון אזי גם הירידה והנפילה הן לצורך עליה. כך יש להתמודד עם קשיים בחיים הלאומיים, החברתיים או האישיים של כל אחד מאתנו, והדברים נכונים גם לגבי משברים המתהווים במערכת העסקית.
ההיסטוריה הארוכה והמפותלת של עם ישראל יכולה לשמש "מודל" מצוין לצורך כך. פעם אחר פעם לאורך ההסטוריה, נדמה היה כי סופו של עם ישראל קרוב וכי הוא עומד להיות מובס ונכחד. מאז הגלויות דרך מסעי הצלב, הגירוש מספרד, רדיפות האינקוויזיציה, הפרעות והפוגרומים וכלה בשואה האיומה, עמד עם ישראל במצבים קשים ולאחר מכן מצא את עצמו מתחדש. התחדשויות אלה הן גם מה שהביא אותנו עד הלום. גם בימים אלו אנו מתמודדים עם קשיים לא מבוטלים: מלחמות, טרור, איומים קיומיים, מצוקות חברתיות ועוד… אנו לא מרימים ידיים מלממש ולמלא את יעודנו… ויודעים כי בכדי להצליח אנו נדרשים לאורך רוח ולא ל"קוצר רוח". סבלנות, התבוננות מעמיקה ואמונה כי יש מה לשפר ולקדם, יוציאו אותנו, כמו אז, גם היום מן המייצרים אל המרחב.”

למען האמת, קוצר רוח ועבודה קשה, לגמרי נשמע כמו תיאור חיי כולנו גם כיום. עבודה מבוקר עד ערב כדי להביא פרנסה, להשלים התנדבות/פעילות/מחויבות חברתית, זומים וכו׳. אנו טרודים מהמצב הפוליטי, הביטחוני ותכל'ס, היד רחבה… המשמעות היא, שבסוף היום, אנו כבר מצויים בקוצר רוח ומותשים, מול הילדים, מול בן הזוג, מול ההורים, ובעיקר, מול עצמנו, קוצר רוח פנימי מהסוג שכבר אין לו כוח לפעול או לחשוב או להגיב, ומוביל אותנו לשקוע על הספה מול מסך כלשהו.
בפרשה הקודמת כאשר משה מבשר להם על הגאולה הקרבה, העם הביע אמון לדבריו אך בהמשך כאשר פרעה מוסיף ומכביד את עולו, אין בהם פניות ויכולת לראות או לשמוע את בשורת הגאולה.

נראה שלעיתים אנו עלולים לפספס את ההזדמנויות שיש לנו במצבים שאנו חווים קוצר רוח. הכאב, כשם שהוא מניע לפעולה, יכול גם לשתק, או להכעיס ולעורר זעם שאינו מנותב לפעולה של תיקון, ואף עלול להוביל ליאוש, מקום של התנתקות וויתור על התיקון ויצירת שינוי. ולכן, כאשר אנו חווים כאב ומצוקה משמעותם- איתות המסמן צורך לשינוי. כלומר, הפרשה מבהירה לנו שאם נרצה לממש את אותן הזדמנויות חבויות עלינו ללמד את עצמנו להחזיק ראש מעל המים, וליישם עבודה פנימית של התבוננות מעמיקה וברור, לפתח סבלנות, אמונה ותקווה שניתן עדיין לשנות את המציאות.

רבי נחמן מברסלב אומר, "דברים יכולים להשתנות, מן הגרוע ביותר, אל הטוב ביותר, כהרף עין!"

שבת שלום💞