השבוע אנו קוראים את פרשת שופטים, הפרשה החמישית בספר דברים. הפרשה נפתחת בציווי להקים מערכת משפט:
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק” (דברים ט"ז, י"ח).
לכאורה, מדובר בהנחיות להקמת מערכת משפטית ראויה. אבל יתכן כי הפרשה מזמינה אותנו לשאלה רחבה יותר: מה הופך אדם לשופט ראוי? ומה קורה כאשר אנחנו עצמנו הופכים לשופטים?

השופט שנמצא בתוכנו
לכולנו יש שופט פנימי. הוא בוחן את הבחירות שלנו, את ההצלחות, את הטעויות ואת הדברים שהיינו יכולים לעשות אחרת.
אלא שהשופט הזה אינו תמיד הוגן. אנחנו נוטים לשפוט את עצמנו בדיעבד, עם כל המידע שיש לנו היום, ושוכחים שההחלטה התקבלה אז- עם הידע שהיה לנו אז, עם הכוחות שהיו לנו אז ועם המציאות שבה היינו נתונים.
מכאן עובר קו חשוב בין חשבון נפש לבין הלקאה עצמית. חשבון נפש מבקש להבין מה קרה ומה אפשר ללמוד מכך; הלקאה עצמית מבקשת לעיתים רק לקבוע מי אשם. הראשון פותח אפשרות לשינוי, השני עלול לסגור אותה.
חז"ל אמרו: "הֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת"(משנה, אבות א', ו').
בדרך כלל אנחנו שומעים את הדברים האלה כקריאה לנהוג בסלחנות כלפי אחרים. אבל אולי יש בהם גם תזכורת חשובה לעצמנו: לא כל טעות מעידה על האדם שאנחנו, ולא כל החלטה שלא הצליחה מוכיחה שהיינו צריכים לדעת מראש את מה שאנחנו יודעים היום. לדון לכף זכות אין פירושו לוותר על אחריות. פירושו להשאיר בתוך המשפט מקום לנסיבות, למורכבות ובעיקר לאפשרות של תיקון.

כשכולנו הופכים לשופטים
|כמה רלוונטי הדבר לעולם שבו אנו חיים.
אנחנו מקבלים מידע במהירות, מגיבים כמעט במידי, ולעיתים חורצים דעה על אדם על סמך סרטון קצר, משפט שהוצא מהקשרו או כותרת. הרשתות החברתיות הפכו כמעט כל אחד מאיתנו לשופט- ולעיתים לפוסק דין- בתוך דקות ספורות.
אבל משפט צדק דורש כמעט את ההפך: לעצור. לבדוק. לשמוע. להטיל ספק בפרשנות הראשונה שלנו.
המשנה אינה אומרת רק "דן את המעשה", אלא "דן את כל האדם". יש הבדל גדול בין לבחון מעשה מסוים לבין להפוך מעשה אחד להגדרה של אדם שלם.

בין שיפוט לאחריות
וזה אולי ההבדל בין שיפוט לאחריות. שיפוט מחפש לעיתים את האשם. אחריות מבקשת להבין מה קרה ומה אפשר לעשות מכאן.
שיפוט מבקש לסגור את התיק.
אחריות משאירה פתח לתיקון.
הרעיון הזה מתחבר באופן מפתיע לפסוק מרכזי בפרשה: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ').
חז"ל דרשו את הכפילות: "אחד לדין ואחד לפשרה" (סנהדרין ל"ב ע"ב). הגמרא מביאה משל לשתי ספינות הנפגשות במעבר צר: אם שתיהן יתעקשו לעבור בו־זמנית, שתיהן ייפגעו; אם ימצאו דרך לעבור זו אחר זו, שתיהן יגיעו ליעדן.
זהו רעיון עמוק: צדק אינו מסתכם תמיד בשאלה "מי צודק?"  לפעמים הוא מחייב לשאול גם "מה נכון לעשות עכשיו?"

מי ראוי להחזיק בכוח?
פרשת שופטים אינה עוסקת רק בשופטים. היא עוסקת גם במלך- באדם שמחזיק בידיו כוח וסמכות. דווקא ממנו התורה דורשת לא להרבות לעצמו סוסים, נשים, כסף וזהב, ובעיקר: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים י"ז, כ'). המלך אינו מצווה רק לדעת את החוק. הוא מצווה לקרוא בו כל ימי חייו, כדי שלא ירום לבבו מעל אחיו.
זהו עיקרון שנוגע לכל מי שמחזיק בכוח: מנהיג, בעל תפקיד, הורה, מנהל, איש ציבור- וגם לכל אחד ואחת מאיתנו ברגע שבו אנו מחזיקים בכוח לשפוט אדם אחר. ככל שהכוח שלנו גדול יותר, כך גדלה האחריות שלנו לזכור שאנחנו למעשה לא גדולים יותר.

ומה זה אומר לנו היום?
בתקופה שבה החברה הישראלית מתמודדת עם מחלוקות עמוקות, אמון שנשחק ותחושה שלעיתים כל צד מחזיק באמת היחידה, פרשת שופטים מציבה בפנינו מראה. היא שואלת לא רק אם יש לנו מערכת משפט טובה, אלא גם איזו תרבות של שיפוט אנחנו יוצרים סביבנו.
האם אנחנו ממהרים להדביק תווית?
האם אנחנו מסוגלים להודות שאולי איננו יודעים את כל התמונה?
האם אנחנו דורשים מאחרים יושר שאנחנו עצמנו לא תמיד מצליחים לעמוד בו?
והאם אנחנו בוחרים למקומות של השפעה אנשים שיש להם לא רק ידע וכישרון, אלא גם יושר, שיקול דעת ויכולת לראות את האדם שמולם?
ואולי אחת השאלות החשובות היא אישית: מי השופט שאני ממנה בתוכי?
האם זה שופט שמחפש כל הזמן במה נכשלתי, או כזה שמסוגל לומר: טעיתי- ועכשיו בוא נראה מה אפשר ללמוד מכאן?
הרמב"ם מוסיף נקודת מבט מעוררת מחשבה. בהלכות תשובה הוא כותב שעל האדם לראות את עצמו ואת העולם כולו כאילו הם שקולים בין זכות לחובה: מעשה אחד יכול להטות את הכף. (רמב"ם, הלכות תשובה ג', ד').
כלומר, אנחנו לא רק עומדים מן הצד ומסתכלים על העולם, גם הבחירות הקטנות שלנו משתתפות בהכרעה.

צדק מתחיל במבט
פרשת שופטים מתחילה בציווי למנות שופטים ומסתיימת בציווי: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".
בין שני הקצוות הללו היא מזכירה לנו שהמשפט אינו רק עניינה של מערכת- הוא גם תרבות. תרבות שבה אנשים יודעים לעצור לפני שהם חורצים דין; שבה בעלי סמכות נבחנים לא רק לפי כוחם, אלא גם לפי אופיים; ושבה גם כשדורשים דין וחשבון, לא מוותרים על האפשרות לתיקון.

אולי זהו החידוש הגדול של פרשת שופטים: צדק אמיתי אינו מתחיל ברגע שבו אנחנו שופטים את האחר. הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו בודקים את איכות השופט שבתוכנו. כי לפני שאנחנו שופטים את מי שמולנו- אולי כדאי לשאול את עצמנו- האם אנחנו ראויים לשפוט?

שבת שלום 🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.