תגית: קורבנות

Image by Amber Clay from Pixabay

השבוע פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם הציווים הם לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות. הפרשה מתארת את ההכנות של הכוהנים בכניסתם לתפקידם. בעוד בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, הופיעו הציוויים לאדם המביא את הקורבנות. אנחנו פוגשים תיאור מפורט כיצד משה לוקח ומקדש את אהרון ואת בניו, לעיני כל עדת בני ישראל.
השבוע כולנו מקבלים ׳צו׳ עם פנייה ישירה למנהיגים הרוחניים שלנו. שוב עולה נושא הקרבת הקורבנות, אבל הפעם הפנייה היא לכוהנים תוך התייחסות לפרטים והדיוק שבהעלאת קורבנות. צו ממש רלוונטי בפרט בימים אלו, לאור אתגר המלחמה שכולנו נאלצים להתמודד עם השלכותיה. העם זקוק יותר מתמיד למנהיגות איתנה, מגובשת שתאחד ותוביל אותו לביטחון אישי, חברתי, כלכלי ופוליטי. השבוע אנו מקבלים 'צו', הכרח שנוצר בעקבות ההתקפה על ישראל ב-7 באוקטובר; זהו צו השעה המחייב אותנו להמשיך ולהיחלץ האחד לעזרת חברו, ולהמשיך לזעוק ולקרוע את הלבבות תוך חציית יבשות להשבת החטופות והחטופים הביתה, עכשיו!
נושא הקרבת הקורבנות במהותו הינו קריאה לערבות הדדית שהיא ביטוי לקבלת אחריות של היחיד על הכלל ושל הכלל על היחיד. כפי שחז"ל הטיבו לנסח: "כל ישראל ערבים זה בזה". מדהים שבעצם הקרבן שמשמעותו הקרבה ונתינה, הוא זה שמביא לתוצאה הפוכה, מביא לקרבה ולקבלה.

מסביר איש החינוך, אלכס גליקסברג- "על המילה "צו" אומר רש"י בראש הפרשה בשם המדרש: "אין צו אלא מלשון זירוז מיד ולדורות". הדברים טעונים הסבר. על מה ולמה צריך לזרז, וכי המנהיגים הרוחניים, אהרן ובניו וכל הכהנים בדורות הבאים זקוקים לזירוז?!
התשובה לשאלה זו טמונה בתהליך ההתקדשות של אהרן ובניו למשימת השליחות של עבודת הקודש… בשני הפסוקים בסוף פרק ח', ושל הפרשה כולה, התורה כותבת לנו מהי שליחות בקודש ומה היא מחוללת: "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' . . . ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה". "ויעש אהרן ובניו" – לשון יחיד. יעדי מנהיגותם גרמו להם להתאחד ולעשות, גדולים כקטנים, כאיש אחד בלב אחד!
עכשיו יובהר מה כוונת המדרש אותו מביא רש"י במילותיו הראשונות על הפרשה. הצו לשעה ולדורות הוא בזירוזם של מנהיגים למימוש הביטוי "לשרת בקודש". היכולת לעמוד במשימה זו אינה תלויה בגיל או במעמד…"

למעשה, לכל דור ודור יש את הציווי שלו לברר מהו צורך השעה ולפעול בהתאם. מה שנקרא- לקחת את המושכות לידיים, ולמלא את הציווי ללא שהיות. כל אחד ואחת מאתנו יעשה את המיטב כפי יכולתו לראות את זולתו ולבטא את מנהיגותו בפרט עתה במלחמה כנגד אויב כה אכזר שאיננו מכיר בקיומנו, מלחמת קיום, שכולנו נאלצים לחוות. אנו מתמודדים עם חוסר וודאות מה יהיה בהמשך, וכמה זמן עוד נדרש להמשך מציאות זו.  

היזם, משקיע והסופר, זיו אלול מסביר,
"אנחנו אומה בזמן משבר. לא אומה במשבר, צריך להדגיש, עברנו כבר אירועים קשים מאלו ויכולנו להם, אבל ללא ספק אנחנו כעת בזמן של קושי ואתגר לאומי. מה עושים בזמן של קושי? אפשר לחזור אחורה בזמן, 2,600 שנה לאחור, באירוע שהעם ציין אך השבוע: פורים. גם אז היה איזה איראני שרצה להשמיד את היהודים. אגב, אפילו מדינה לא הייתה לנו אז, ולא וטו באום. אחשורוש שלט על כל העולם המיושב של אז."
מחדד זיו כיצד היהודים בממלכת פרס, באותה עת, התמודדו עם צו השעה, "היהודים אז יצאו לבתי הכנסת והתפללו. תפילה לכאורה, כמוה כבקשה מאלוקים. אנחנו מגישים לו "רשימת מכולת" של כל הבעיות, הקשיים, האתגרים והצרות שלנו. אבל רק לכאורה. בפועל, מסביר רבי יצחק עראמה, מגדולי ספרד בדור הגירוש, הרעיון הוא לפתוח את הלב. כשאנחנו מספרים לו את הצרות והקשיים, אנחנו נזכרים ברגש רב במה שעבר עלינו, וככה אנחנו מעבירים את עצמינו למצב רגשי גבוה יותר.
"וקרעו לבבכם" הוא מצטט את הנביא יואל "ואל (תקרעו את) בגדיכם". אלוקים רוצה את הלב שלנו, את החיבור שלנו אליו. המילים הן הביטוי החיצוני לזה, אבל הן לא יעזרו אם האדם לא יעשה את העבודה הפנימית שלו להתקרב לאלוקיו…
אפשר פשוט להסתכל בהיסטוריה מאז ימי הודו וכוש, עבור דרך גירוש ספרד, ועד היום; שילוב של רגש אמיתי וכנה פותח לבבות, לב שהוא פתוח מאפשר פנים מאירות ומשנה את כל הדינמיקה…"
אז מה צריך כדי שיהיה באמת "נהפוכו"? להתכוון באמת, להיות עם רגש חיובי. כשהלב פתוח, הסיכוי להשפיע גדל הרבה יותר."

בימים אלו, העצב, התסכול, המתח והדאגות שמצטברים מובנים יחד עם זאת, איך נבחר להתייצב ולהנהיג את עצמנו ואת סביבתנו בתוך המציאות הקיימת- זה מה שיעשה את ההבדל. כוחות רבים להם אנו זקוקים ניתן לקבל דווקא מהתמקדות ברגשות חיובים ומקדמים, בצרכים של האחר, לפתוח את הלב שלנו בכנות, לבקש עזרה, ובמקביל, לתת תמיכה וסיוע כפי שהתבטאו בעוצמות מרגשות בחצי השנה האחרונה, להמשיך ולא לומר נואש. להתייצב בעוז, להמשיך לחיות בכל הכח, ולהאמין שאנו צועדים לקראת עתיד טוב יותר. מי ייתן ונצליח בכל אותן התמודדויות מאתגרות שעולות ונצליח ונתייצב לצו השעה שלפתחנו במלוא כוחותנו הפנימיים והחיצונים, ובעזרתם נצליח כבר להשיב הביתה את כל החטופות והחטופים בריאים ושלמים, וגם כל החיילות והחיילים ישובו לשלום בריאים בגופם וברוחם, ושנדע ונצליח להעניק את התמיכה והחיזוק לכל הפצועים והפצועות שיזכו לרפואה שלמה במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞
בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.         

Image by Kim Shaftner from Pixabay

השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש. המשכן כאמור בסוף פרשת פקודי בספר שמות, כבר עומד, ומתואר כיצד הענן שורה על המשכן, "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד…". לכן, פתיחת הספר עתה הוא במילה "ויקרא" מילה המציינת שהפעולה נקשרת למה שהיה לפניה (וו החיבור). במילים אחרות, משה שנותר בחוץ, במרחב האנושי, עתה, מוזמן על ידי ה' להיכנס פנימה למשכן, אל הקודש.

מסביר אייל חסאן, מנהל בי"ס-
" …עד לדורות האחרונים בעצם רובנו הקרבנו עופות בטקס הכפרות של יום כיפור. לאחרונה הכפרה עברה לצדקה. מיום ליום יש יותר צמחונים ויותר טבעונים, כי החברה המודרנית אכזרית פחות כלפי בעלי החיים, ובפרשת השבוע יש רמז פשוט שהקורבן יכול להיות צמחוני. כן. צמחוני. לא מנגל או ריח בשר שרוף, אלא מנחת סולת שנתנה (אז) אפשרות לעניים להקריב קורבן ולנו את ההבנה שקורבן יכול להיות גם לא מן החי (מאפה ולא כבש).
…גם נביאי ישראל התריעו על הסכנה שבמחשבה שקורבן הוא תחליף לתשובה אמיתית ולתיקון אישי. שמואל הנביא נזף בשאול – “החפץ ה’ בעולות וזבחים?!", ונביאי בית ראשון ירמיה וישעיה זעקו שהמוסר קודם לפולחן – “שבעתי עולות אילים ודם פרים וחלב מריאים וכבשים לא חפצתי…"
היום אין לנו קורבנות, ואת מקום הקורבנות מחליפות התפילות. התיאוריות שראו בקורבנות מערכת יחסים שבה האדם מספק את רצונו של האל, קיבעו את הקורבנות בעולם העתיק והפרימיטיבי שאיננו מתאים לעולם המודרני. לכן, ההסברים כמו של הרב הירש והמהר"ל, הרואים בקורבנות סמל להקרבה עצמית במסגרת תהליך ההתקדשות של האדם, מאפשרים גם לנו, בעולמנו כיום להזדהות עם הקורבנות, וללמוד מהם לקחים חיוניים לחיינו."

אז מה ההקשר שמעורר חומש ויקרא לגבי המלחמה שאנו חווים כבר חמישה חודשים והיד עוד נטויה? כל נושא הקרבנות הוא עניין עדין שמעורר שאלות רבות. נראה כי קורבנות הינן מלשון קרב, מאבק ומלחמה, והן מלשון קירבה, כשאנו מקריבים משהו למען מישהו, אנו מתקרבים אליו.

מחדד הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"קורבנות הם ביטוי של אהבה- חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה, והדבר נכון בתחומי חיים רבים: בזוגיות, בהורות – ובמלחמה למען הכלל. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש"
הרב זקס ממשיך –
"הקרבתם של בעלי חיים הוא אחד היסודות הקשים ביותר בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. עוד בימי הבית הראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקורבנות, ובפרט – כלפי אלה שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים.
בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקב״ה, בשמו הם דיברו – התפיסה כאילו הקורבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוהים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.
הקורבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקורבנות. מפליא לראות באיזו קלות הצליחו חכמינו למצוא להם תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה.
אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עקרון הקורבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה הקרבנות מייצגים… כל תופעה דתית ותרבותית, כל מנהג ואורח חיים, צריכים להיבחן לאור האמונות של התרבות שהם מתקיימים בה… לאהוב פירושו לרצות להביא מנחה לָאהוּב. לאהוֹב פירושו לתת. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.
הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם." מוסיף הרב זקס- "כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קורבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.
זו הסיבה שבימי התנ״ך היו הקורבנות חשובים כל כך. לא משום שכך היה בכל הדתות, אלא משום שלִבה הפועם של היהדות היא האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלהֶֹיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶֹךָ״ (דברים ו', ה').
בדתות אחרות הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד – מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות הדחף היה אהבה. שם העצם ״קורבן״ והפועל ״להקריב״ מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר״ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות."

מסיים הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"אני מאמין שלאהוב את השם הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה' הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת – אַל נבקש מהשם להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת – בַּל נבקש מהאל לסלוח לנו. לדעת את השם הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ. "

חומש ויקרא מזמין אותנו לבדוק את יחסי הקִרבה והקורבנות שלנו בקרב משפחתנו, חברינו, מעסיקנו, ילדינו, ארצנו ואפילו עולמנו. יש קרבנות שהם: מנחה, עולה, חטאת, ויש קרבנות שהם אש זרה. והאתגר הוא להבדיל ביניהם ולהבין את מהותם ותכליתם.
בימים אלו, בצל המלחמה המתמשכת כולנו חווים את הדרישה להקריב מהנוחות והשגרה המוכרת לנו; המלחמה איננה חיצונית לנו, העורף הפך חלק אינטגרלי וקריטי בהכרעתה.
מאז ה-7 באוקטובר הקריבו את חייהם אזרחים ולוחמים רבים, כאשר 134 חטופים עדיין מוחזקים בידיהם של המרצחים. מאז קום המדינה לא נאלצנו להקריב כל כך הרבה קורבנות במלחמה בטרור ובקרב בינינו לבין אויבנו. במקביל, זהו מאבק שיצר קירבה ואחדות שמתבטאות בתפילות, במאמצים, בהתגייסות הכלל, ובדאגה לכל הפצועים והלוחמים בחזית תוך זעקה רמה לשחרור החטופים.
הקורבנות שאנו מקריבים היום, מייצרים קירבה, מלמדים אותנו מהי הקרבה של ממש שבתקווה גם נהיה ראויים לה. יהי רצון שננצח בקרב בקרוב, שהחטופים כבר ישובו הביתה ושנזכה לקירבה גם בימים של שלום. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞
בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם הציוויים הם לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות. הפרשה מתארת את ההכנות של הכוהנים בכניסתם לתפקידם. בעוד בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, הופיעו הציוויים לאדם המביא את הקורבנות.
הפרשה פותחת בפסוק- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.(ויקרא, ו') ".
ה' אומר למשה לתת לכוהנים הוראות מדויקות לגבי אופן הקרבת הקרבנות השונים. כלומר, איך צריך להקריב קרבנות, ומהי העבודה הנדרשת מהכוהנים במשכן שנבנה לה'.

מחדד הרב שפיגלמן כי–
"ספר ויקרא הלא כשמו כן הוא- " תורת כוהנים", אך דווקא תורת הקרבנות פותחת באדם המקריב מישראל. בכך התורה רוצה ללמד אותנו כי עם ישראל הוא העיקר והכהנים עם כל חשיבותם נועדו לשמש את העם. ישנן דתות שהכהנים והמשמשים בקודש הופכים לעיקר, ולדעתם, החיבור האלוקי נוצר רק עם השכבה המכובדת הזו. היהדות רואה את כל העם כעיקר. בהמשך הספר נקרא: "…דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו…"- הקדושה היא נחלת הכלל, וזו משימת הכהנים: להיות שליחים נאמנים ולחבר ולקרב את העם כולו…"

לשבת הקרובה קוראים "שבת הגדול". זה הכינוי לשבת שלפני פסח.  אנו בימים של הכנה פיזית ורוחנית לקראת הפסח. כאשר השבת האחרונה שלפני ליל הסדר נותנת לנו זמן איכות להכנה רוחנית עמוקה. ללמוד, לחשוב ולהיערך נפשית ללילה הגדול שלפנינו.

שבת הגדול- מפרט הרב דוב בערל וויין,
"פרשת צו על פי רוב נקראת בשבת שקודמת לפסח, שבת הגדול. במבט ראשון נראה שאין קשר מהותי בין פרשת צו לשבת הגדול ולפסח. אך מאחר שהיהדות לא מכירה באקראיות או במקריות בחיים היהודיים, ובוודאי לא בתורה עצמה, ניתוח נוסף של הפרשה עשוי לגלות לנו את הקשר העמוק שבין פרשת צו לחג פסח.
נדמה לי שהנושא העמוק טמון בתיאור שיש בפרשה להקדשת אהרון ובניו לכהונה ולתפקידם כמשרתי האל והעם. היהדות מלמדת אותנו שחירות שווה אחריות. חירות בלי גבולות או מטרה היא אנרכיה הרסנית. כל מה שהתורה מספרת בעניין בניית המשכן, המקום לעבודת הקורבנות, בא להדגיש בפני העבדים המשוחררים שיצאו ממצרים את האחריות החדשה שיש להם כעת…
ההקדשה של אהרון ובניו והקדשת המשכן עצמו מלמדת את בני ישראל שיש להם חובה לשרת את הקהילה ולשמור על אחדות לאומית."

המשבר שלנו אל מול האחדות הלאומית–
בימים אלו ניכר עוצמתו של המשבר החברתי-פוליטי ביתר שאת בעקבות הרפורמה המשפטית. ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית של עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, מעידה כי המשבר החברתי והפוליטי סביב הרפורמה המשפטית הוביל לעלייה דרמטית בפניות לקווי הסיוע על רקע נפשי והגביר את תחושות הלחץ והחרדה שחווים אזרחים… בשלושת השבועות האחרונים זה התעצם… ללא קשר לעמדה הפוליטית של הפונה, הוא מביע חרדה ודאגה בגלל חוסר הוודאות ממה שהולך להיות ברמה האישית, הכלכלית, המשפחתית והחברתית. האווירה שנוצרה היא של היעדר הקשבה, היעדר הידברות וגם אלימות. חלק מהאנשים שלוקחים חלק במחאה מספרים שלעתים הם נתקלים באלימות או נחשפים לביטויים לא נעימים, וזה לא פשוט… לדברי דניאלס, המשבר הפוליטי־חברתי, שהסלים ביומיים האחרונים לאחר פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, מדיר שינה מעיני אזרחים רבים שחוששים לגורל המדינה… מה שהכי בולט הוא האמירות שהמצב מכביד על הנפש ופוגם במצב הרוח. הרבה אנשים מדברים על מועקה, אפילו על פגיעה ביכולת לישון היטב, על הרבה מאוד דאגה, עיסוק מוגבר בתקשורת, במדיה… אנשים מביעים חשש ממלחמת אזרחים, ממלחמת אחים. ישנו גם פחד מכך שאנשים שאוהבים יעזבו את הארץ…"
"גם הרב אריה מונק, מנכ"ל עמותת "בית חם", מתאר, "אנשים פוחדים ממלחמת אחים, ויש כאלה ששואלים עכשיו שאלות יותר עמוקות כמו מה מאחד אותנו כעם? מה גורם לכך שלי ולך יש זכות על הארץ הזאת? למה אני בכלל משרת, מה החוזה שלי עם המדינה הזאת?"
מוסיף ד"ר שי חן גל, פסיכולוג קליני, "רבים משני המחנות מרגישים קושי בתקופה הנוכחית, המצב הנוכחי היום מגיע אחרי תקופת הקורונה, שבעצמה הייתה תקופה מעוררת חרדות אצל הרבה אנשים. כיום אנשים מתמודדים עם חרדה כי הם מרגישים שהדברים הכי בסיסיים של היומיום שלהם מתערערים… האחדות של העם, התחושה שהמשטר הדמוקרטי הופך לדיקטטורי. יש משפחות שנקרעות מבפנים, כי הדעות בהן הפוכות. יש גם איום כלכלי שמטריד. כשרואים מה שקורה בצה"ל ואת הקרע בעם, ישנה תחושה שהדברים שבעבר היו בטוחים – פתאום מתערערים. יש אנשים שאומרים שהם מרגישים שהם תחת מתקפה כוללת בכל החזיתות. זה גורם לחרדה מאוד גדולה גם בקרב אנשים שלא נוטים להיכנס לחרדה. הם מתמלאים עצב, חוששים מה יקרה עם העם. חלקם מרגישים קרע עם האנשים הכי קרובים אליהם וחוששים ממלחמת אחים. ואילו בקרב אנשים שגם קודם סבלו מחרדה, מצוקות ודיכאון – התקופה הנוכחית מחריפה בצורה מאוד משמעותית את המצוקות שלהם".
לבסוף מסכם ד"ר צבי פישל, "כיום כמעט אין מי שאדיש למצב הקיים", המצב הפוליטי נכנס לחדר הטיפולים בכל צורה שהיא. אנשים באים, אומרים: 'אני חרד, אני לא יודע מה יהיה. אני רואה את השסע בעם, את הפיצול'. אנשים מרגישים את הסכנה הגדולה שעלולה להיות לעם ישראל כתוצאה מהמאבק, בלי קשר לעמדות הפוליטיות שלהם". (28/3/23 אילנה שטוטלנד, מעריב).

אז מה זה אומר חירות שווה אחריות?
למעשה, האחריות שלנו מתבטאת בשאלה שעלינו לשאול את עצמנו באופן יום יומי, כמה טוב אני יכול להוסיף בכל רגע נתון? פעולה, מעשה, אמירה, אפילו מחשבה והרהור, כי זה מה שיביא לפריצת הדרך, לחירות אמיתית ולבניית חברה בריאה ומטיבה. שאלה נוספת ,בפרט בימים אלו, היא מה הקורבנות שכולנו מקריבים, מה התכלית וההשלכות שלהם? כ-עם עברנו אינספור משברים ואתגרים, ואין לי ספק שיש מענה ל-איך מפסיקים לתת לפחד לנהל את המשבר. בפשטות- מתחילים לדבר, להציף את החששות של כולם, להקשיב, לחפש מענה ראוי ואותנטי. נדמה לי שהשבוע קיבלנו כולנו "צו" להתייצב יחד, להשיב את השפיות, ורגע לפני ליל הסדר, לעשות גם ניקיון פנימי ולהשיב את הסדר על כנו באמצעות דיאלוג אמיתי וקשוב לצרכים של כל הצדדים.

אתמול בערב ראיתי אדם עומד בצומת לא ממש מרכזי עם שלט גדול שעליו כתוב- "צדקה". לאחר שעברתי שם מספר פעמים, הסתקרנתי, נעצרתי לידו ושאלתי לפשר עמידתו היחידנית עם השלט הזה. בחיוך גדול ובנועם הסביר שהוא הכין בכוונה שלט גדול כפנייה לעם ישראל שחולף שם לתת לו צדקה, משהו שיסייע לו ולמשפחתו לחגוג את חג החירות… התעניינתי אם לא היה עדיף לעמוד בצומת מרכזי יותר, והוא הסביר שלא רצה להפריע או להטריד… לבסוף, שאלתי אם זה עובד והוא ענה בהתרגשות- "אין על העם שלנו."
בסופו של דבר, המחויבות והאחריות היא של כל אחד ואחת מאתנו ביצירת הקרוב והחיבור אחד לרעהו, והפעם באמצעות הפיכת המשבר להזדמנות. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וחג פסח שמח💞

ספר ויקרא ממשיך מהמקום שבו נסגר ספר שמות. לאחר רדת הענן על אוהל מועד ובתוכו כבוד ה', משה נותר בחוץ, במרחב האנושי. ועתה, בפתיחת חומש ויקרא, נשמע הקול שמזמין את משה, "ויקרא",  ואת כל קוראי הספר, למסע אל הקודש פנימה. ספר ויקרא הוא הזמנה לכולנו לקבלת כלים המאפשרים לנוע  מן החול אל הקודש להשגת התקרבות. האמצעים הינם הקורבנות, קרבן מן החי או מן הצומח. יש לזכור שזו הדרך והשפה המוכרת לאדם המקראי לבטא את עצמו.
ההתייחסות היא ליום-יום ולאדם הרגיל, זה המבקש להתקרב, לקבל הכרה ומקום. לכולנו רגעים שבהם אנו מחפשים משמעות עמוקה יותר, ויציאה מהעיסוק השוטף בחומר לעיסוק רוחני כזה שממלא את הנפש. הצורך להקשיב לחלק הפנימי שלנו, זה החלק האלוקי השרוי בתוכנו.  

מסבירה יפית קליימר מנהלת פדגוגית ומרצה,
 "קרבנות להתקרבות ניתנו בין האדם לבוראו ובין האדם לעצמו שהרי האדם, קרוב אצל עצמו. גם בלי מקדש ואולי דווקא מהמקום המשוחרר מהפרקטיקה, חובה עלינו לתרגם את עבודת הקרבנות בעבודה שאינה תלויה במקדש הפיזי, החיצוני אלא במקדש האדם. אני מתבוננת שוב במילים שבעבר העלו בי בחילה, חלב, כבד, כליות, יותרות, ונדהמת לשמוע הכוונות לעבודת הנפש.
קרבן העולָה עולֶה כליל השמימה ואין לנו נגיעה בו, גם בחיינו יש רגעים שדווקא המבט כלפי מעלה, בידיעה שזה גדול מאִתנו ולא שלנו, מאפשר תחושת שחרור והרפיה. קרבן השלמים לעומתו, נאכל, הוא הקרבן השייך להתמודדותנו עם העולם הזה. אולם מפתיע שהשלמים שלא כשמם, אינם נאכלים שלמים, ישנם חלקים שהתורה מורה להסיר, כאומרת: כיצד תהיו שלמים בעבודתכם? על ידי הסרת האלמנטים המיותרים, המעמיסים.
ובלב הפרק העצה: "לעומת העצה יסירנה" (פסוק ט), ומסביר רש"י – לעומת הכליות היועצות, הקשיבו לכליות שלכם, אומרת התורה, לקולכם הפנימי העמוק. וכדי שלא נסתובב בעולם עם אבנים בכליות, עם חרטות עמוקות וצער על מי שאנחנו ועל מה שאנחנו לא, יש להסיר את ה"יותרות", את מה שמיותר בגופנו, במקדשנו. בנוסף, יש להסיר את החלב, החלק השמנוני המרפד אותנו ומרחיק אותנו מחכמת הלב ומהמיית הלב. מהיכולת להרגיש. וכך, השלמים "שמטילים שלום בעולם" (רש"י) יעשו שלום בנפשנו פנימה ונוכל להתקרב לבורא עולם ולמקדש שהננו."

חומש ופרשת ויקרא עוסקים בעבודת הקורבנות במשכן, כלומר, בעבודת הפנימיות של כולנו בכדי להתקרב לקודש. בימינו, קריאה של הפרשה על פי הקודים החברתיים המוכרים לנו, בחברה המודרנית, תוכן הדברים נשמע קשה ואכזרי, והתחושה היא של בית מטבחיים ענקי. מצד שני, בתקופת המקרא הקורבנות היו דבר שגרתי, כמו כן, עבודת האלילים הייתה מלווה בהקרבת קורבנות, ולכן, אסור לשפוט את הכתוב במשקפיים של ימינו. אחת הדרכים לסייע לבני ישראל בהפסקת העבודה האלילית הייתה בהקרבת קורבנות לתכלית שונה, לתכלית של קדושה, ולבטח יש סיבות נוספות.

מוסיף אייל חסאן, מנהל בי"ס-
"ומה משמעות הקורבן? האדם נדרש להתקרב לאל באמצעות קורבן. בואו נצא מהקורבנות ונחפש את הרעיון והתיקון החינוכי. המילים "קורבן" ו"להתקרב" בעלות אותו שורש. אדם שמקריב קורבן משנה מצב. הרעיון הוא שאדם משנה מצב ולא נמצא בסטטיות. כשעוזבים את דם האיברים והקרבנות ויורדים לעומק, מבינים כי כשמתקרבים למישהו, נדרשים לוותר ולהקריב עבורו. בחיים שלנו כשמתאהבים בבת זוג\בן זוג, מקריבים לא מעט מן החופש. מוותרים כי אוהבים. מוותרים כדי להתקרב.
הפרשה שלנו עוצרת ומתמקדת גם בקורבן החטאת המתייחס לחטא בשגגה, שאדם לא היה מודע או לא התכוון להרע או פעל בחוסר תשומת לב או חוסר זהירות. התורה מדגישה את האחריות גם כאן – לאדם יש אחריות גם על חטא שביצע ללא כוונת זדון, ועצם לקיחת האחריות מאפשרת לחוטא בשגגה לעבור דף ולהמשיך הלאה. אבל יש גם סוג אחר של אשם. שמו “אשם תלוי”. זהו מצב נפש עדין ורגיש. מהלך אדם עם תחושה כבדה של חטא הרובץ עליו, אך אינו בטוח בכך. לאדם הזה מאפשרים לפרוק את תחושתו באמצעות קורבן המובא “על תנאי” – זהו האשם התלוי.
עד לדורות האחרונים בעצם רובנו הקרבנו עופות בטקס הכפרות של יום כיפור. לאחרונה הכפרה עברה לצדקה. מיום ליום יש יותר צמחונים ויותר טבעונים, כי החברה המודרנית אכזרית פחות כלפי בעלי החיים, ובפרשת השבוע יש רמז פשוט שהקורבן יכול להיות צמחוני. כן. צמחוני. לא מנגל או ריח בשר שרוף, אלא מנחת סולת שנתנה (אז) אפשרות לעניים להקריב קורבן ולנו את ההבנה שקורבן יכול להיות גם לא מן החי (מאפה ולא כבש. האומנם?).
ולסיום, גם נביאי ישראל התריעו על הסכנה שבמחשבה שקורבן הוא תחליף לתשובה אמיתית ולתיקון אישי. שמואל הנביא נזף בשאול – “החפץ ה’ בעולות וזבחים?!", ונביאי בית ראשון ירמיה וישעיה זעקו שהמוסר קודם לפולחן – “שבעתי עולות אילים ודם פרים וחלב מריאים וכבשים לא חפצתי…"

היום אין לנו קורבנות, ואת מקום הקורבנות מחליפות התפילות. התיאוריות שראו בקורבנות מערכת יחסים שבה האדם מספק את רצונו של האל, קיבעו את הקורבנות בעולם העתיק והפרימיטיבי שאיננו מתאים לעולם המודרני. לכן, ההסברים כמו של הרב הירש והמהר"ל, הרואים בקורבנות סמל להקרבה עצמית במסגרת תהליך ההתקדשות של האדם, מאפשרים גם לנו, בעולמנו כיום להזדהות עם הקורבנות, וללמוד מהם לקחים חיוניים לחיינו.

שבת שלום💞

השבוע, פרשת תזריע מצורע, ראש חודש אייר, עברנו מחג הפסח ליום השואה והגבורה, והמשכנו לחודש אייר שהוא גם חודש הגאולה, ובמרכזו- יום הזיכרון ויום העצמאות. אלו הם עשרת ימי תשועה וגאולה, המעבר משואה לתקומה.

הפרשה פותחת בלידת תינוק/ת, "…אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה… זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה…"(ויקרא יב', א-ז) עם כל השמחה והעושר שמביא איתו הרך הנולד למשפחה, מגיעים איתו גם חבלי לידה ויסורי לידה ובהמשך אתגרי הצמיחה, וע"כ יש צורך בהקרבת הקורבן.
השבוע גם זכינו לחגוג את יום תקומת מדינתנו, יום עצמאותנו שגבתה וגובה עדיין קורבנות רבים. כנראה כמו שמופיע בכל יצירה חדשה ובטח בכל הופעת חיים חדשה, ככל שהיצירה יותר גבוהה ומשמעותית כך הכאבים, היסורים והקשיים הנלווים אליה גדולים יותר. מסתבר שבכדי לראות, לשמוח ולהוקיר על המתנה הגדולה, ולא ליפול ליסורים ולכאבים המתלווים עימה, עלינו להסתכל במבט רחב ואולי אפילו קצת ניסי. הטיב לתאר זאת יהודה עמיחי-
"מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת
וּלְכֹל הַיּוֹתֵר, בְּמַבָּט חָטוּף לַצַּד
דָּגִים בִּשְׁלַל צְבָעִים בְּתוֹךְ חוֹמַת הַמַּיִם,
כְּמוֹ בְּמִצְפֶּה יַמִּי מֵאֲחוֹרֵי קִירוֹת זְכוּכִית.
(יהודה עמיחי, ניסים)

מאות אלפי בני ישראל עומדים על החול, כבר ממש על הקצה… מאחוריהם צבאות מצרים, לפניהם הים בכל הדרו. מאחוריהם הוודאי והמוכר, לפניהם הלא נודע. ללא ספק- עת חירום. רגע בו עליהם לבחור – לוותר או להתגבר. לשוב לאחור או לצעוד קדימה. לקפוא או לקפוץ. והבחירה נעשית. הם נכנסים למים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. נס!
בחיים בכלל ובחיי האומה בפרט, ניסים אינם מקריים. ניסים הם תוצר של בחירה בעשייה. הבחירה להביא חיים חדשים לעולם על כל המשתמע, ליזום, לפעול, לשאת את המחיר שמתלווה (חבלי הלידה, הלידה, כל אותם שהקריבו את חייהם למען תקומתה של המדינה), ולממש את היכולת לגרום כיחיד וכלל לדברים לקרות.
הלידה היא שיא החיים! ובפרשה אנו עוסקים בלידה, טהרה וטומאה. מה הקשר בין טומאת מוות ללידה? הלידה מחוללת חיים. היציאה של הדם מהגוף מבטאת את המוות שנותר בגוף האישה לאחר הלידה. במילים אחרות, המעבר מטומאה לטהרה איננו מטוב לרע, אלא ביטוי לחיים ולמוות. ביום הזה, ביום העצמאות חל השינוי האדיר והגדול שציפינו לו קרוב לאלפיים שנה. סוף סוף החל האור להאיר.

תקומתה של מדינת ישראל עשתה מהפיכה כללית בכל המציאות של האומה בעולם. כל המציאות של עם ישראל השתנתה בבת אחת. הגאווה, הביטחון, תחושת השייכות וההתעוררות הלאומית הביאו לשיבת ציון נחרצת. גם מבחינה חיצונית קיומית וגם מבחינה רוחנית מאז תקומת מדינת ישראל חלה מהפכה באומה. עצמאות היהודים לא יכלה להתחולל בשום טריטוריה אחרת. בכל שנות ההיסטוריה שלנו כפרטים וכאומה זרמו התפילות, הרגשות הדתיים והגעגועים לארץ ישראל, והיו הם חלק בלתי נפרד מהאמונה שלנו. בכל הדורות נשאנו את עיניינו לארץ ישראל. כלומר, יש לנו מנוע פעיל שהוביל ומוביל למעשים והבחירות שלנו, ויחד, עם כל המורכבות המשתמעת, הם שהובילו לכינונה של המדינה בפועל. האמונה, האומץ, התעוזה והנכונות להילחם ולהקריב נפש וגוף בכדי שתהא לנו ריבונות שבה יחיה העם היהודי בביטחון ועצמאות.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "בשנות המדינה הראשונות הייתה תנועה שנקראה, "הכנענים". היום הם נקראים "פוסט ציונים". שיטתם קבעה כי שיא התרבות היהודית הוא להיות בדיוק ככל הגוים, להמציא חברה בלי שום צביון יהודי.
שלמה קרליבך זכרונו לברכה, הוא היה אומר: "כשאני הולך לקמפוס באוניברסיטה, ואני שואל את הסטודנטים מי אתם, מה אתם – אם מישהו אומר: 'אני קתולי', אני יודע שהוא 'קתולי'. אם מישהו אומר: 'אני פרוטסטנטי', אני יודע שהוא 'פרוטסטנטי'. אם מישהו אומר: 'אני סתם בן אדם', אני יודע שהוא 'יהודי'."
יתכן שהמענה "אני סתם בן אדם" נובע לא פעם מהפחד לעורר מהומה ולא בהכרח מתוך בושה. בנוסף, יש את אלו המתבטאים כך מתוך התייחסות אוניברסלית ולא לאומית. ולאלו, פונה וממשיך הרב זקס,
"אז מספיק כבר! כבר הגיע הזמן להפסיק לשלול את העבר שלנו, המסורת שלנו. הירושה שלנו, עולם הרוח שלנו. כמאמינים בני מאמינים, אנחנו לא חגבים, אנחנו ענקים! איפה הגאווה, הביטחון העצמי שלנו? אני אומר שאמונת ישראל היא גדולה מכדי להיות הירושה רק של המאמינים. דת ישראל היא גדולה מדי מלהיות רק הנכס של הדתיים. ריבונו של עולם, איפה היום המשוררים הדתיים, המוסיקה הרוחנית, הסרטים, הספרות הרוחנית של עם מבוגר ועצמאי בארצו? איפה נוכל לשמוע כיום, אם בעולם התורה והישיבות, אם בעולם התרבות הכללית והאוניברסיטאות – את קולו של ישעיהו הנביא, או של הרמב"ם, איפה נמצא את מורה הנבוכים בן זמננו?"

יהי רצון, שנזכה לתת ליום העצמאות את צביונו הנכון, צביון של התבוננות בהיסטוריה ושל ראיית ההווה מתוך המבט הרחב שכולל את העבר ואת העתיד גם יחד. וכמו שמנחה אותנו הפרשה לגבי היולדת שמביאה חיים חדשים לעולם, והצורך בקורבנות, נזכור ונוקיר את כל מי ששם נפשו וגופו בכדי שאנחנו נוכל לחיות בביטחון בריבונות יהודית במדינת ישראל, וע"כ גם מחובתנו להקים חברה שבה כפי שהתחייבנו בהכרזת המדינה – "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". כלומר, אנו מחויבים להשתית חברה אכפתית ומעורבת שבה אדם לאדם- אדם. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

חומש ויקרא הידוע בכינויו "תורת כהנים", עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש, והקשרו מעורר תהייה לגבי הבידוד שאנו חווים בימים אלו. כל נושא הקרבנות הוא כנראה עניין מבלבל. מסתבר שקל לבלבל בין קִרבה לקרבן, קל ללכת על טוטליוּת אמונית ולא לעצור רגע לבדק בית. מה פתאום לעצור, אין זמן וכמעט תמיד כולנו במירוץ להספיק עוד. השבוע פתחנו בחומש ויקרא שנותן לכולנו הזמנה אישית לבדוק את יחסי הקִרבה והקרבנות עם משפחתנו, חברינו, מעסיקנו, ילדינו, ארצנו ואפילו עולמנו. יש קרבנות שהם מנחה, עולה, חטאת ועוד ועוד, ויש קרבנות שהם אש זרה. והאתגר הוא להבדיל ביניהם ולהבין את מהותם.
בימים אלו, בצל הקורונה כולנו חווים את הדרישה להקריב מהנוחות והשגרה המוכרת לנו; בתי כנסת, איצדיונים, בתי ספר, מקומות עבודה, שדות תעופה, מסעדות, חנויות, בתי קולנוע ועוד סגורים. השתקה כמעט מוחלטת של המשק מלבד מה שמוגדר 'חיוני'. הקורונה התפשטה לכל נדבכי החיים ועצרה את רוב הפעילויות האנושיות שנעשות בתוך הבית ומחוצה לו. מה שנקרא- המגפה הכי אנטי-סוציאלית ואפילו אנטי כלכלית שהכרנו במאה השנים האחרונות ועדיין אין לדעת כיצד האנושות תצא ממנה בעידן של 'אחרי קורונה'.
אומר הרב ד"ר יונתן זקס-
"קורבנות הם ביטוי של אהבה- חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה, והדבר נכון בתחומי חיים רבים: בזוגיות, בהורות – ובמלחמה למען הכלל. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש"
הרב זקס ממשיך –
"הקרבתם של בעלי חיים הוא אחד היסודות הקשים ביותר בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. עוד בימי הבית הראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקורבנות, ובפרט – כלפי אלה שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים.
בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקב״ה, בשמו הם דיברו – התפיסה כאילו הקורבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוהים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.
הקורבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקורבנות. מפליא לראות באיזו קלות הצליחו חכמינו למצוא להם תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה.
אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עקרון הקורבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה הקרבנות מייצגים… כל תופעה דתית ותרבותית, כל מנהג ואורח חיים, צריכים להיבחן לאור האמונות של התרבות שהם מתקיימים בה… לאהוב פירושו לרצות להביא מנחה לָאהוּב. לאהוֹב פירושו לתת. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.
הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם." כך גם כל מערך הרפואה בימים אלו המסכן את בריאותו למעננו.
מוסיף הרב זקס- "כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קורבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.
זו הסיבה שבימי התנ״ך היו הקורבנות חשובים כל כך. לא משום שכך היה בכל הדתות, אלא משום שלִבה הפועם של היהדות היא האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלהֶֹיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶֹךָ״ (דברים ו', ה').
בדתות אחרות הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד – מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות הדחף היה אהבה. שם העצם ״קורבן״ והפועל ״להקריב״ מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר״ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות."
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס-
"אני מאמין שלאהוב את השם הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה' הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת – אַל נבקש מהשם להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת – בַּל נבקש מהאל לסלוח לנו. לדעת את השם הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ. "

אז אילו קורבנות אנו נקראים להקריב בתקופה זו?
נראה שהקריאה שאנו מקבלים היא ללמוד להרפות ולשחרר, להבין שאין לנו שליטה על המצב. להתנתק מהתקשורת, ללמוד לסנן עיקר מהטפל, לקבל פרופורציות ראויות. לחזק את הקשר עם בני הבית וחברים, כן- להשקיע במערכות היחסים שלנו את מלוא תשומת הלב, ואם כבר אנו מצויים בחופשה כפויה אז יאלל'ה בואו ננצל ונמנף את הזמן שקיבלנו במתנה- ללמוד, לקרוא, להשלים משימות שדחינו אינסוף, לצפות בסרטים, שיחות וכתיבה, בקיצור, זוהי הזמנה להנות, ולמצות את הזמן הביתי ברוגע ובנחת. וזה כולל כמובן הענקת התמיכה, והפירגון זה לזה. הרי ברור שיום אחד נסתכל על כל זה לאחור בתהייה אם ידענו לנצל את ההזדמנות שניתנה לנו, ומה מכל הקורבנות שהקרבנו נטמע בנו גם לטווח הרחוק? קורבנות שיהפכו אותנו לאנשים טובים עוד יותר.

שבת שלום❤