תגית: צלם אנוש

ביהדות מיחסים משמעות רבה לשמו של אדם. אומר ד"ר משה מאיר, "הפסוק הפותח את הספר, הוא הפסוק הפותח את הפרשה ועל שמו היא נקראת:
'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.' הפסוק הזה אומר דרשני, שהרי אפשר היה לנסח אותו באופן אחר: 'וְאֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ'. המילה שמות – מיותרת, שהרי דרכה של שפה שאנשים מסומנים על ידי השמות שלהם. הדגש על השמות, איננו מופע חד פעמי. הוא עובר כחוט השני בתורה כולה. המופע הראשון חושף את השקפת התורה בעניין השמות:
"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ."
יש כאן שני נושאים, על פניו הם אינם קשורים זה לזה. האחד – מציאת העזר כנגדו, השני – קריאת השמות. בתמונת העולם של התורה – הם קשורים. אי אפשר לבחור בת זוג, ללא קריאת השמות. קריאת השמות איננה רק פעולה של סימון, אלא פעולה עמוקה של היכרות. ואכן, כאשר האדם זוכה ומוצא את בת הזוג המתאימה לו, הוא ממהר וקורא לה בשם… לחכמים, קריאת השם כרוכה בסימון הגבול… קריאת השם היא שימת הגבול – 'זה אתה!' כשיש אתה, יש אני, ויש אחרים. הנפרדות מאפשרת את החיבורים."
השם מעניק זהות, מייחד את כל אחת ואחד מאתנו, מבחין בין פרטים שונים. בפרט בתורה, שם השמות ניתנים לאנשים ולמקומות בכדי לבטא את מאפייניהם הייחודיים ולאפשר זהות תפקידם ותכליתם. ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל מסביר, "קריאה מהודקת בפרק הראשון של ספר שמות מגלה לנו שהמאבק בין בני ישראל למצרים היה מאבק על צלם אנוש… "ואלה שמות…". לאנשים שבנו את מצרים, לעבדים שבניהם הומתו בלידתם, היו שמות. הקורא והקוראת בני דורנו, קוראים את פתיחת ספר שמות כדֵז'ווּ לאומי. "לכל איש יש שם"… "ואלה שמות".
ברגע אחד, השם, שמו של האדם, מקבל משנה חשיבות. כביכול באה התורה ואומרת: בגלל השם נגאלו אבותינו ממצרים. ויתור על השם הוא ויתור על הזיכרון, שכחת החירות והגאולה. קריאה מהודקת בפרק הראשון של ספר שמות מגלה לנו שהמאבק בין בני ישראל למצרים היה מאבק על צלם אנוש. המצרים ראו בבני ישראל חיות. 'שורצים ומתעצמים'. כמו שקצים ושרצים הם פורצים, מעוררים את תחושת הגועל והחרדה.
…בני ישראל… מתעקשים על אנושיותם, על שמותם, על מורשתם, על המאבק בדמוניזציה של הדמות האנושית, צלם אנוש שהוא צלם אלוקים. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים" (א, יז).
שני לקחים… האחד הוא הלקח האנושי, הלקח של השם. המאבק על החירות מתחיל במאבק על השפה, במאבק על הזיכרון. רק אם נתעקש לשמור על שמו של האדם נצליח להבטיח את חירותו.
הלקח השני הוא שלא רק לבני האדם יש שמות. כפי שהוזכר קודם לכן, בפרק ב בבראשית מספר לנו על האדם הקורא שמות לכל חיות השדה… האדם שקורא בשם לא רק לבני האדם, אלא גם לבעלי החיים.
אנושיות מוסרית נבחנת ביחסה הכולל לבריאה על חלקיה וגווניה: "וכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ" (הושע ב, כ)."
שמו של האדם הוא מרכיב חשוב ומרכזי בחייו, מעבר לכך שזו אחת המילים שאנו שומעים הכי הרבה בחיינו, המילה ´שֵם´ מלשון- "לשם מה אתה עושה כך וכך", כלומר: לאיזו מטרה, לאיזו תכלית, כוונה. השם שלנו משפיע על מהותנו ותכונותינו ועל הסביבה כולה.
שבת שלום💞

הערב בטקס ממלכתי יוכרז יום הזיכרון לשואה ולגבורה-
יום השואה מתייחס להשמדתם של כ-6,000,000 יהודים בידי הנאצים ועוזריהם. מיום פלישתה של גרמניה לברית-המועצות, בקיץ 1941, ועד סוף מלחמת העולם השנייה, במאי 1945. בנוסף, מספר רב של קבוצות מיעוט שונות נפלו קרבן למדיניות הרצחנית של המשטר הנאצי בגלל סיבות פוליטיות, חברתיות או גזעיות.
בני, יונתן, שנולד ב-כז' בניסן, יום השואה, זכה להיוולד בתאריך עם משמעות עצומה; ביטוי לכך שעם ישראל חי וקיים. תאריך שבו אנו מנציחים את זכרם של שישה מיליון יהודים באמצעות החיים, למרות הניסיונות במהלך ההיסטוריה והשואה הנוראית במלחמת העולם השנייה הילודה ממשיכה, ואנו, עם ישראל, כיחידים וכאומה גדלים, מתפתחים וצומחים. השנה אני מזמינה את כולנו לבחור ולשתף לפחות סיפור חיים אחד שנזכור וננצור בליבנו את הזכות הלא מובנית מאליה של קדושת החיים.
מתוך האתר של יד ושם רשות לזיכרון לשואה ולגבורה. בחרתי לשתף את הסיפור חיים של לילי קשטיכר, ניצולת שואה שבכל הטירוף, האכזריות וחוסר השפיות ששררו סביב היא הייתה דוגמא למופת שמעוררת השראה לרצון העז לחיות תוך שמירה על הכבוד והתרבות האנושית שנותרה…

"לילי-אליס קשטיכר נולדה בפטרובאסלו (Petrovaselo) שביוגוסלביה ב-1923.
באפריל 1944 נלקחו לילי ודודתה בטרנספורט לאושוויץ–בירקנאו. דודתה ניסתה להסתיר בחיקה מעט תכשיטים ונורתה בידי חייל גרמני. לילי שרדה בסלקציה ויצרה קשר עם אחת מהקאפו. בנצלה מוניטין שיצאו לה כקוראת עתידות בכף היד, הצליחה לקבל עטים ועפרונות צבע ליצירה… באושוויץ כתבה יצירות שירה וחיבורים קצרים. כמו כן כתבה חיבור קצר בהונגרית ששמו "חוקי ההתנהגות", ובו ציינה שהדרך לשרוד היא על ידי שיתוף פעולה בין האסירות:
אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמר את כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו.

ביצירותיה במחנה תיארה לילי את הרעב, ההשפלה, המכות, עבודות הפרך, הצפיפות ופחד המוות המתמיד. בזכרונותיה מאושוויץ, אותם כתבה בישראל ב-1951, תארה ארוע בו ילדה אחת האסירות תינוק, והאסירות, לאחר לבטים קשים, החליטו לעטוף אותו ולהניחו בפתח הצריף כך שהוא אמנם לא ישרוד אך זהות האם לא תתגלה ולפחות היא תינצל.
בדצמבר 1944, לאחר שעברה מיון של ועדה רפואית, נשלחה לילי למחנה אובר-הוהנאלבה (Ober-Hohenelbe) בחבל הסודטים, תת-מחנה של גרוס רוזן, שם עבדה בבית החרושת "לורנץ". העבודה כללה ייצור מכשירים אלקטרוניים עדינים ורוב העובדות היו נשים צעירות. גם במחנה זה, תחת איום הסלקציות שבהן נבחרו החלשות להישלח לאושוויץ, המשיכה לילי בפעילותה האמנותית המחתרתית….
פעם בשבועיים, ביום ראשון, קיבלו הנשים זמן לניקיון אישי, כביסה וטיפול בכינמת. בזמן זה ארגנה לילי ארוע תרבות בו השתתפו כ־20 נשים שהתחרו בציור ובכתיבת שירים וסיפורים. הן בנו במה מארגזים, דקלמו, הציגו, יצרו פסלים מתפוחי אדמה, הלחינו מנגינות לשירים ושרו.
גם במחנה זה כתבה לילי וציירה על ניירות שלקחה מדלתות המפעל או ממכלי אשפה. היא ארגנה תחרויות כתיבה בהן היה הפרס חלק ממנת המזון האישית שלה. סיפרה רחל אבניאל, חברתה של לילי:
החלטנו שהרוצחים העלובים האלה לא יצמיתו מלבנו את הזיק האנושי, עלינו לעשות משהו כדי לתת מזון לרוחנו. עלינו לאזור כוח וליצור משהו יפה וטוב, וזה יעזור לנו לעבור את הזמנים הנוראים האלה. לילי פעלה נמרצות כדי לעודד את הבנות שיציירו, יכתבו, ילחינו ויעסקו בכל תחום אפשרי של פעילות יוצרת. כך נולדה אצלנו מנחת התרבות של יום ראשון אשר זכתה להצלחה רבה…

כדי לעודדן להתאמץ, הכריזה לילי על תחרות נושאת פרסים והעלתה על הכתב את כלליה:
כתבי, ציירי ותוכלי לזכות:
הפרסים:
1. קערת תפוחי אדמה.
2. מחט לתפירה.
3. קריאה בכף היד.
כרטיסי הגרלה חלופיים יוגרלו בין הטובים ביותר…
היצירות מוספרו כדי שלא לחשוף את זהות היוצרות. את דפי השירה והציור הסתירה לילי מתחת לחולצתה. חלק מהדפים שרדו עד השחרור. כאשר עלתה לילי ארצה בשנת 1948 הביאה איתה את הדפים שנותרו…. גם בארץ המשיכה לילי ליצור. היא כתבה שירה, פרוזה וזכרונות מתקופת השואה, ציירה ויצרה יצירות אמנות בבד.
לילי קשטיכר נפטרה ב-1973." יהי זכרה ברוך.