תגית: פרשת שמיני

Photo by Ricardo Gomez Angel on Unsplash

השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה פותחת ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, אירוע משמעותי ומרגש שבו נחנך המשכן ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. פרשיות רבות עוסקות במלאכת המשכן, כאשר המטרה- ""ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם…" המשכן נבנה בשיתוף פעולה מלא, ועם השקעה רבה של בני-ישראל במדבר סיני להשראת השכינה בתוך בני ישראל. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות, כשאהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם.
אלא שאז, בתוך כל האירוע הנשגב והמרגש הזה קורה אסון נוראי, יוצאת אש מלפני ה' בקודש הקודשים ששורפת את נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, למוות. וכך כתוב לאחר מותם, "(ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה.  (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה. כלומר, משה נותן הוראה מפורשת ומצווה את אהרן ובניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, שלא לנהוג באבלות, כי הם בתפקיד, ולכן, משה אף מוסיף, שבני ישראל יהיו הם שמתאבלים על מות בניו של אהרון, קשוח. בנוסף, כיצד מתמודדים עם מוות פתאומי ובשורות קשות שמטלטלות את הנפש?

מאז אירועי ה-7 באוקטובר,איבדנו א_נשים יקרים רבים מידי במרחב של פסטיבל מוסיקה, בקיבוצים, בערים, בבתים שלהם, בקודש הקודשים שלהם, מכאיב ומערער את הנפש. בני היקר שמשרת בגדוד 51 של גולני, רק במוצב שבו שירת הוא איבד באותו יום של ה-7 באוקטובר 7 חברים, אך מאחר והוא יחד עם חבריו עדיין נלחמים, הם אסופים, לא מתאבלים כי הם הרי עדיין בתפקיד, ואנחנו יחד עם כל בית ישראל בוכים ומתאבלים. כבר חצי שנה שכולנו מצויים במסע מטלטל שסופו לא נראה ו-134 שבויים עדיין מוחזקים בידם של אויבים אכזרים שאינם מכירים בקיומנו. כאב ומשבר עצומים שכולנו חווים כקהילה וכפרטים. אז איך מתמודדים?

כותבת רות לוריא סגל בעיתון גלובס, 31.01.24, סדקים של אור,
האם ניתן לצמוח מבלי לעבור דרך מנהרת הכאב? אירועי שבעה באוקטובר הציבו בפני רבים מאתנו חוויית שבר מטלטלת. אנחנו מדינה במשבר, קודם החברה החלה להיסדק ואז הגיעה השבת השחורה משחור וניפצה אותנו לרסיסים. כמה זמן יימשך המשבר? האם זו בהכרח נקודת מפנה שממנה מגיעה הצמיחה? ואם לא אז כיצד אפשר להסביר את ההירתמות המהירה, המעוררת השראה שהתחוללה כאן ברגע אחד? ואולי זה עוד מוקדם מדי לחשוב על צמיחה כשהשבר הוא כל כך גדול?" מובאים להלן שני אנשי הגות שרות שוחחה עימם על צמיחה מתוך משבר. האחת, דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית נעמה אושרי, שטענה שמדובר בשני תהליכים שכרוכים זה בזה ולמעשה מתרחשים כל הזמן, והשנייה, הרבנית יפה גיסר, שאמרה כי הצמיחה שלנו כחברה, על כל מרכיביה, היא הברירה היחידה שנותרה לנו, שאם לא נצמח ואם לא נתרפא, זו הגלות שמחכה לנו מעבר לפינה…
"בשעה שיש משבר יש לידה",
"משמעות המילה משבר בשפה העברית היא לא פחות מאשר הכיסא שעליו יושבת היולדת בשעת הלידה", מספרת ד"ר נעמה אושרי…"לפעמים אנחנו אומרים שכשיש משבר זו הזדמנות לצמיחה או ללידה. אלא שבשעה שיש משבר יש לידה, בשעה שיש לידה יש משבר, והשניים קשורים זה בזה…" נעמה אושרי, דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית, מוסיפה כי, "יש תפיסה, שגויה בעיניי, שלפיה 'לצמוח מתוך משבר' זה לקום מהר, להתאושש ולחזור לזרם הדברים. והדגש הוא לנרמל את החיים שלנו ולעשות צעדים שהם נוגדי הצעדים שהיינו בהם. נפלתי? אני אקום במהרה. אין לי דבר נגד זה, אבל אני כן רוצה לחוס על עצמנו ולומר שאפשר לעשות את הדברים לאט־לאט, לתת לעצמנו את הרשות הזו והזכות הזו והחובה הזו להיות בתוך התנועה של עלה שנושר, באיטיותם של הדברים. הדברים צריכים זמן. הכאב הזה דורש מגע. הכי אנחנו רוצים שהדברים האלה לא יהיו, שלא יהיה לי הפחד הזה, שלא יהיה לי הכאב הזה. התנועה שאנחנו עושים עם הדברים האלה היא להרחיק אותם. אנחנו רוצים להיות בהתגברות – לסיים את זה וללכת הלאה.
…אי אפשר לברוח מהצער ומהמשבר שלי, אני לא יכול ללכת למקום אחר – זה אני. אני חייב קודם כל לעצור. כי כשאני עוצר, אני מסכים לשהות, מסכים להתבונן, ואני מניח לעמדה הבורחת… יש פגישה עם הפחד, יש פגישה עם הכאב, עם האבלות, יש פגישה אינטימית עם המרחב הפנימי שלי. עצם המגע הזה יש בו כדי להתמיר את המפגש שלנו עם הכאב. בתפיסה הבודהיסטית יש מחויבות עמוקה מאוד לשהות עם הדברים בזמן שלהם, בטבע שלהם, בעדינות שלהם, מתוך ידיעה שהשהייה שם – יש בה יסוד מרפא חשוב. לא למשוך את זה החוצה מהר מדי, אלא לתת לדברים זמן, מרחב, תשומת לב".
…היום למשל, בתוך הלבבות שלנו יש מאות אנשים שלא הכרנו, אנחנו נושאים אותם באיזשהו אופן נאצל ומלא תקווה… מישהי כתבה לא מזמן – אני מתגעגעת לאנשים שמעולם לא פגשתי. ולכל אחד יש את האיש הזה או האישה או הילד או התינוק שנכנס לנו ללב, וזה המקום העמוק מאוד שאני רוצה להזכיר לעצמנו אותו, שהוא לא מכני, הוא לא 'תעשה אחת שתיים שלוש', זה לא התעמלות כזו, זה הלך רוח רחב שאפשר להישען עליו ואנחנו צריכים את זה לאורך זמן. במורכבות הזו של הלידה והמוות יש את הפירוד והאחדות, יש תקופה שאנחנו במעין אנרגיה שמוכנה לא להכריע בין שני הצדדים אלא להכיל את הניגודיות, להיכנס פנימה לתוך דבר שאני רוצה לצאת ממנו, להסכים להיות שם ולהסכים להתמיר את עצמנו, גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית. בתוך כך יש פוטנציאל גדול לצאת מהדבר הזה, להיוולד, לעשות את התנועה של פנים-חוץ. ליונג יש משפט שאומר 'הדרך החוצה היא להיכנס פנימה ומתוך המחילה הזו אפשר לצאת אחרת'. וזה לא בלי כאב. זה לא בלי כאב".
"יציאה מהמשבר היא הכרח קיומי",
"העם היהודי הוא עם שכל ההיסטוריה שלו היא של משבר והיחלצות ממשבר, משבר וגאולה, גאולה זמנית, גאולה ארוכה יותר", אומרת הרבנית ד"ר יפה גיסר, מרצה לספרות מדרש… "העם היהודי בדי-אן-איי הכי עמוק שלו הוא עם שורד. …חלק מהשבר עכשיו קשור בדבר הזה, המפגש עם הרוע המוחלט שרצה ועשה את הדברים הכי איומים רק בגלל שאתה יהודי. במובן הזה אני חושבת שהפעם התפיסה היהודית היא תפיסה שלא מופתעת מזה שיש עוד רשע אחד שקם עלינו לכלותנו, היה לנו את חנוכה ואת פורים ועוד הרבה דברים ועכשיו יש לנו גם אגף אירני שיש לו שלוחה בעזה ובלבנון, והם יעשו הכול כדי שלא נהיה כאן".
…נכנסו למלחמה הזו ממקום קשה מאוד בתוכנו. ערב המלחמה היינו ערב מלחמת אחים והגענו לשיאים שלא יאמנו. ליל יום כיפור היה מבחינתי השיא, וגם בערב שמחת תורה עוד היינו בתוך דיונים אין-סופיים על הקפות שניות במרחב הציבורי. היינו באיום פנימי קיומי מאוד, ואנחנו נצא מזה בתנאי שאנחנו לא ניתן לשיח הזה לחזור. וכשאני אומרת אנחנו אני כוללת את המנעד הרחב שיש לנו בחברה הישראלית. בעיניי כל מי שממשיך לדבר, לחשוב, להאמין באמונות שהוא האמין ב-6 באוקטובר – באופן אוטומטי יצטרך לצאת מהחבורה שבונה את הדבר הבא. אנחנו נצטרך לעסוק בבניין, בעבודה קשה, שיש בה הרבה ויתור, הרבה צניעות, הרבה יכולת לוותר על האמת המוחלטת שלך, והבנה שאם לא, ואני אומרת את המילים הקשות האלו והכאובות לי נורא – המסלול הוא גלות. מה שנראה בלתי אפשרי ב-6 באוקטובר קרה, ואנחנו מבינים שאנחנו נלחמים על החיים שלנו. בעיניי, את הסיסמה 'יחד ננצח' צריך להעביר ליום שאחרי ואולי כבר עכשיו – יחד נבנה, יחד נוותר, יחד נקים, יחד נלמד, יחד נעשה, יחד נשקם. זה לא יהיה פשוט, אבל אני חושבת שאנשים שיש להם אחריות ואיזושהי ראייה היסטורית מבינים שאין ברירה, פשוט אין ברירה. אני מצפה שאחרי ששילמנו ואנחנו משלמים יום-יום מחיר כל כך כבד  ובמקביל גם רואים עוצמות בלתי יאמנו של העם הזה ושל החברה הזאת, חייבים להנכיח את זה. ברור לי שצריכים להיעשות הרבה דברים מאוד מעשיים, כמו ההנהגה הנוכחית שצריכה ללכת לביתה לשלום, כולם, כל מי שכבר אפשר מלמעלה בכל המערכות, ובוודאי שהמדינה צריכה להתנהל באופן אחר. אנחנו צריכים להכניס לחיים שלנו הגינות ויושרה ושיקול דעת שהוא לא פוליטי ומגזרי".
מה הסיכוי שזה באמת יתממש?
"אני יודעת שאני מדברת אוטופיה אבל אם אתה לא מדבר אוטופיה אתה גם לא מגיע לכלום. בעיניי זה לא אוטופיה, זה הכרח. אם את שואלת אותי האם זה יקרה בבחירות הכי קרובות? אני לא יודעת, אבל ברור לי שזה יקרה, בעיקר כי הדור של אלו שנלחמים בעזה ובחאן יונס לא יוותר לנו. אני חושבת שכדי לצאת ממשבר אתה חייב גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית כעם להנכיח כל הזמן את הצדדים החזקים שיש לך ולעשות איתם משהו, כלומר להאמין בזה שיש לך את היכולת לצאת מהמשבר הזה, ובמקרה של העם היהודי ושל מדינת ישראל – את ההכרח הקיומי לעשות את זה. חלק מהריפוי שלנו זה לשנות את השיח. לשנות את השאלות שאנחנו שואלים, להנכיח את ההישגים הבריאים שלנו כחברה. אני מאמינה שזה יקרה ואם זה לא יקרה אז אני שייכת לאלה שיעשו הכול כדי שזה יקרה". אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

בהקשר לתהליך הריפוי, משתפת בכתבה של מור שמעוני, "האב החרדי שבנו נרצח בנובה: "לא שואלים למה נהרג בשבת, אלא מה עושים עם זה?"
…באחד מהימים המייסרים שבו לא ידע מה אירע לבנו, לרב אריה רוטנברג קרה אירוע ששמר בסוד, אפילו מפני אשתו. הבן, סמ"ר נועם אלימלך רוטנברג ז"ל, הופיע בחלומו. "זה היה בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר. הבן שלי בא אליי בחלום. אני לא זוכר אם הייתה לו כיפה או לא, אבל הוא זרח כולו מאושר, עם הפנים המחויכות והיפות שתמיד היו לו. הרבה שנים לא ראיתי אותו ככה. הוא אמר לי 'אבא, אל תדאג לי, אני במקום טוב. אני לומד תורה עם הקב"ה'. מולו, על השולחן, הייתה גמרא עשויה מזהב".
האב הדואג לא שיתף איש בחלום כי הוא הבין את המשמעות שלו – שבנו לא בין החיים. למחרת הגיעו לבית המשפחה נציגי צה"ל עם הבשורה המרה – נועם אלימלך נרצח על ידי מחבלים בפסטיבל נובה. מאז, בני המשפחה מתמודדים עם אובדן הבן. למרות העובדה שנרצח במסיבה בשמחת תורה, אין בלבו של אריה כעס, אלא בעיקר אהבה, אמונה והכלה – תחושות שיכולות ללמד את כולנו משהו…
רוטנברג בילה במסיבה עם חבריו הטובים, ארבעת האחים למשפחת ריבלין החרדית. שניים מהם, אביעד וגדעון, נרצחו גם כן במסיבה. "נועם הספיק להציל שתי בנות, אמר להן להיכנס מתחת לבמה…המלחמה והכאב שפרצו אחרי תקופה ארוכה של פילוג בעם הובילו את אריה לעשות מעשה, דווקא בימים הקשים ביותר שעבר. בזמן שהתנהלו ויכוחים על נופלים ממשפחות חרדיות, הוא הזמין לשבעה את יו"ר האופוזיציה, ח"כ יאיר לפיד. "הזמנתי את לפיד מסיבה פשוטה, ההתמודדות עם הבן שלי לימדה אותי להעריך אנשים בגלל מי שהם ולא בגלל מה שהם עושים.
"הוא שאל אותי למה הזמנתי אותו. אמרתי לו ' …המחבלים החליטו לעשות את המתקפה הזאת כי היה הרבה פילוג בעם. אז אמרתי לעצמי מה אני יכול לעשות כדי לבטא אחדות במצב שלי כרגע'. שאלתי אותו 'אתה יהודי ואני יהודי, אנחנו חושבים שונה, אבל יש סיבה שלא נכבד זה את זה בתור אחים?'.
"אנחנו נלחמים על מטרה משותפת, 'ביחד ננצח' זה עושה הרבה נחת לקב"ה. לא צריך שום רפורמה ושום כלום. כל אחד יחיה את החיים שלו, כל אחד יהיה אחראי לבחירה שלו – ונחיה בשלום".
– ומה הוא אמר לך? "'אפשר לחבק אותך?' וחיבק, וגם אני חיבקתי".

שנצליח לכבד אחד את רעהו, לשוחח ולהרבות עשייה של שלום וחיבור. אמן כן יהי רצון.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לחזרתם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.        

Photo by Matt Paul Catalano on Unsplash

השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה ב- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא, ט').
הפרשה מתארת את היום השמיני, יום חנוכת המשכן, יום ההכתרה. זהו אירוע משמעותי ומרגש. בניית המשכן הושלמה, ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות. והאות לסליחה הגמורה על חטא העגל מתקבל כאשר אהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם.
ללא ספק, הקרבת הקרבנות מתנהלת בחרדת קודש ובדיוק מופתי. תחילה, הכל מתנהל כשורה, אהרון דבק בפרטים ובציווים שקיבל משה מה'. והוא עולה למזבח לברך את עם ישראל את ברכתו המיוחדת שכולה אהבה וביטוי לשליחותו ככוהן גדול. אהרון נושא את כפיו, מברך, אך האש שהובטחה לרדת מן השמים- לא באה. ידיו של אהרן נותרות באוויר, יש להניח, במבוכה.

מסביר הרב צחי להמן,
"בפרשת השבוע מקבל משה את ההודעה מריבונו של עולם כי חנוכת המזבח תהיה בראש חודש ניסן. לקראת התאריך המיועד, ה' מצווה את משה כיצד לבנות את המשכן וכיצד לקדש אותו, כיצד להלביש את אהרן ובניו וכיצד לקדש אותם ואלו קרבנות צריך להביא ביום מיוחד זה. בהגיע היום המיועד, כאשר משה, אהרן ובניו, הזקנים וכל העדה כבר עומדים מוכנים ומשה מצוה על אהרן להתחיל בסדר הקרבת הקרבנות, אהרן לפתע מהסס.
הפסוק אומר: "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'" (ויקרא ט, ז). אוזנם הרגישה של חז"ל שמעה את הצורך של משה לומר לאהרן "קרב אל המזבח", וממילים אלו למדו כי אהרן התעכב. ברגע הגדול של כניסתו לתפקיד הכהן הגדול, אהרן לפתע קופא. מדוע? מה קרה? מה מעכב אותו?
רש"י, על בסיס דברי חכמים במדרש, מספר כי "היה אהרן בוש וירא לגשת". הפרשנים מסבירים שברגע כניסתו של אהרן לעבודות הכהונה הוא נזכר בחלקו בחטא העגל, ולכן פחד והתבייש למלא את תפקיד הכהן הגדול. פעמים רבות ברגעים גדולים צפים בנו החסרונות שלנו. הם מעוררים סימני שאלה על היכולת למלא את התפקיד ומערערים את הביטחון הנדרש כדי להצליח. אהרן שואל את עצמו האם הוא ראוי למלא את תפקיד הכהן הגדול; האם הוא ראוי להיות מי שיביא סליחה וכפרה לעם ישראל; האם השכינה אכן תשרה במשכן ובישראל כאשר הוא השליח המקריב את הקרבנות שזהו מטרתם?
ממשיך רש"י במקום ומספר לנו כי משה אמר לו: "למה אתה בוש? לכך נבחרת!". ר' אפרים מסדילוקב, נכדו של הבעל שם טוב, מביא מסורת בשם סבו לפיה משה אמר לאהרן שהבושה הזו, בדיוק בגללה הוא נבחר לתפקיד.
הפחד והבושה שיש לאדם ברגע בו הוא נכנס למלא תפקיד עלולים להיתפס בעיניו או בעיני אחרים כביטוי לחוסר התאמה ואולי אף עדות לכך שהתפקיד "גדול עליו". אהרן ומשה מלמדים אותנו שמסקנה זו לא תמיד נכונה. פחד ובושה עשויים לבטא גם הכרה בגודל התפקיד והאחריות. בעיקר הם מלמדים כי התפקיד הרם לא מסמא את עיני האדם מחסרונותיו ומגרעותיו, כי אם, מקנים לו מודעות המסייעת לו להישאר בתודעת שליחות.
אמנם לעיתים יש גם מי שמפחד ומתבייש למלא תפקיד משום שהוא באמת לא ראוי לו. נשאלת השאלה כיצד ניתן להבחין בין בושה ופחד שכאלה לבין אלו המלמדים דווקא על כך שהאדם ראוי?
על שאלה זו עונה ה"שפת אמת" ואומר כי בושה ופחד ראויים אינם מפחיתים את האנרגיה החיובית והחיוניות שיש לאדם, לכן כאשר הסביבה תעודד אותו למלא את התפקיד הוא יקבל אותו על עצמו כפי שאהרן נענה לאמירתו של משה "לכך נבחרת". אולם אם הבושה והפחד מערערים את האדם והוא מרגיש חסר בטחון למרות פניית הציבור אליו לקבל את התפקיד, זהו סימן לכך שהוא באמת איננו ראוי לו. אשרי הציבור שמנהיגיו ממלאים את תפקידם מתוך מורא ובושה ראויים."

בשבועות האחרונים, מהדהדת ברחובות בדומיננטיות ובעוצמה רבה הקריאה- "בושה" "בושה". מכל עבר, כולם, עושים בקריאה זו שימוש שוב ושוב. בושה הוא רגש שאמור לגרום לתחושה לא נעימה כאשר אדם סבור שעשה מעשה שלא מקובל בעיניו או בעיני הציבור, מעשה שהוא בניגוד לנורמות המקובלות. ל"בושה" יש תפקיד.  
וכך יתכן חש אהרון כאשר האש משמיים לא יורדת אל המזבח. אהרן יורד מהמזבח ונכנס לאוהל מועד יחד עם אחיו, משה רבנו. האחים, אהרון ומשה, יוצאים מאוהל מועד, ועולים יחד אל המזבח. הפעם, שניהם יחד נושאים את ידיהם ומברכים, ואכן- מגיעה האש ואוכלת את הקורבנות שעל המזבח. העם שנכח וראה, הריע. ברגע המכונן הזה, יתכן כי האש המובטחת משמיים הייתה זקוקה לנוכחות ושיתוף הנהגת שני האחים יחד על המזבח.

השבוע אנו גם חוגגים את שביעי של פסח, היום השביעי והאחרון של חג הפסח, שחל ב- כ"א בניסן. ביום זה, על פי מסורת חז"ל, אירעה קריעת ים סוף. לסיפור עצמו, כידוע יש מסר משמעותי לחיים שלנו. הם מזכירים לנו שיצירת חיבור וקרבה דווקא עם מי ששונה מאתנו, יכול לאתגר כקריעת ים סוף. זוהי מעין הזמנה לחיות חיים של התבוננות, של התפתחות, של ראיית האחר, ושל צמיחה. מי יתן ונצליח להקהיל ולכנס את הדומה והשונה יחד, כקהילה אחת, קשובה ומאוחדת, שבוחנת את ערכיה, מבררת מה מניעה אותה, מייצרת דיאלוג בונה, ומוודאה שכולנו אכן ממלאים את תפקידנו מתוך מורא, בושה וענווה ראויים המקדמים ומשדרגים אותנו כפרטים וכחברה. אמן כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום🌷💞

פרשת שמיני מכילה שתי פרשיות מרכזיות שנראה שלכאורה אין קשר ביניהן. הראשונה היא פרשת חנוכת המשכן הנעשית ביום השמיני באמצעות הקרבת קרבנות שכיפרו וטיהרו את הכוהנים המשמשים במשכן ואת עם ישראל כולו. במהלך האירוע החגיגי מסופר גם על מותם של נדב ואביהוא, ילדיו של אהרון, שמתו כשהקריבו אש זרה בפני ה'.  הפרשייה המרכזית השנייה בפרשת שמיני היא עיסוק בדיני מאכלות אסורים.
אז מה בעצם הקשר ביניהן?

בין שתי הפרשיות ובמהלכן יש התייחסות לחשיבותה של ההבחנה בין טומאה לטהרה, בין חול לקודש, בין מה שנאכל ללא נאכל וגם בין המכופר ומה שחסר כפרה. נראה כי מה שמקשר בין כל הפרשיות הוא עיניין ההבחנה. נראה שהדרך הנכונה לעלייה בדרגת הקדושה איננה רק בעת השראת השכינה, אלא היא תלויה גם בעבודת הפרט. השראת השכינה ניתנת לנו מהיותנו חלק מהכלל, כמו בימים אלו כשחגגנו את חג הפסח, חג שניתן לכלל העם כארוע חגיגי המאחד אותנו ומהווה השראה והכוונה לכל אחד ואחת מאתנו להתקדם באופן אישי ופרטי במדרגות הקדושה להתעלות רוחנית אישית.

ניקח לדוגמא את הפרשייה הראשונה, הפרשה שלנו פותחת בפרק שבו צריכה להתחולל הדרמה הגדולה, אחרי הכל, זה היום של אהרן ובניו. שבעת ימי ההכנה נגמרו והגענו ליום השמיני, היום הגדול, יום ההכתרה, ביטוי לסליחה מלאה על חטא העגל. הקרבת הקרבנות מתנהלת בחרדת קודש ובדיוק מופתי.
ואז, נדב ואביהוא שוברים את כללי הטקס ומגישים למזבח אש זרה "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם." (ויקרא י', א)

המעשה של בני אהרן, נדב ואביהוא, מעורר תהייה, יחד עם זאת הוא יוצר את ההבנה שהרצון להתנסות במה שאנחנו מוזהרים מפניו, גדול מאתנו. האם מטרתם הייתה להוסיף על עבודת ה' שלהם, או שמא חטאו לה'? לא ברור. על האש הזרה נכתבו פרשנויות מרובות.

הפעם אתמקד כפי שכבר הזכרנו בערב חג הפסח, בעובדה שכולנו מחויבים לקיים את הוראות הסגר ואת הוראות העוצר הנוקשים המחייבים את כולנו להשאר בביתנו. כך התורה מלשון הוראה מחייבת אותנו ובפרט את מי שמשרת בקודש למלא אחר ההוראות ולדייק בהם. בני אהרון שהציתו אש זרה שילמו בחייהם- "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה"(ויקרא י, ב). נראה לי שבתקופה מאתגרת זו שכולנו חווים, אי מילוי ההוראות מסכן את הקרובים לנו גם אם לכאורה נדמה לנו שהסיכוי קלוש. התורה כהוראה מדויקת ומדודה, שכל המוסיף לה, גם בהקריבו לה', גורע, וכל המחסיר מהוראותיה גורע אף הוא. כלומר, העבודה שלנו היא ברמת הכלל אך במקביל גם ברמת הפרט.

מי ייתן ונצליח להבחין בין עיקר לטפל, ועם כל האתגר גם למלא אחר ההוראות בכדי שנצליח להציל נפשות, ובתקווה לבשורות טובות בקרוב. אמכי"ר.

שבת שלום🥰

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, חגית בת אושרה, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה