תגית: פרשת בא

Image by Heiner Sollermann from Pixabay

פרשת בא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. שלוש מכות נוספות מכה ה' את המצרים, מכת ארבה, מכת חושך, ולבסוף המכה הקשה מכולן – מכת בכורות עד שמתרצה פרעה, מלך מצרים, לשחרר את בני ישראל. פרעה המבועת מבקש מעם ישראל לקום ולצאת ממצרים.

נשיא מדינת ישראל, מר יצחק הרצוג, משתף:
"כשאני קורא את התיאור המקראי של יציאת מצרים, עולה בעיני רוחי התמונה שבה משה דורש מפרעה לשחרר את בני ישראל, העבדים, ובכך מחולל את הגדולה שבמהפכות העולם העתיק. הבשורה שבתמונה הזו מחייבת את הדורות כולם. התורה שלנו מתקוממת נגד מוסד העבדות. היא אומרת לא לעבדות באשר היא: בתקופה הקדמונית ובימינו אנו.
כשקוראים את פרקי המאבק של משה בפרעה אנו מגלים, להפתעתנו, שלא רק פרעה התקשה לשחרר את בני ישראל, גם הם עצמם, השבויים במצוקתם, התקשו לשמוע ולהפנים את בשורת הגאולה… לעתים נדמה שגם בני דורנו התרגלו להיות שבויים. נדמה שהפכנו לבני ערובה של החרדה הקיומית, של הפסימיות והפסיביות. שנשבינו בשלשלות הפחד…"

בפרשה זו ובכלל בחומש שמות, ניכר כי השחרור מעבדות הוא לא רק פיזי אלא גם מנטלי. כאשר ה' אומר למשה ואהרון כי החודש הזה (א' בניסן שנת 2,448 לבריאת העולם), בני-ישראל ייצאו מעבדות לחירות, מה הכוונה ומה המשמעות? נראה כי השחרור העצמי שלנו מהעבדות מחייב התוודאות לסיפור האישי והלאומי שלנו.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- הסיפור המשפחתי-
המחבר האמריקני ברוס פיילר פרסם רב־מכר עיוני ושמו 'הסודות של המשפחות המאושרות'. זהו ספר מרתק המשתמש במחקרים מתחומי הניהול, כגון טיפוח צוותים, פתרון בעיות ויישוב סכסוכים, ומציע ליישם את תובנותיהם גם בין כותלי הבית – באופן שיסייע למשפחה להיעשות ליחידה מלוכדת הנותנת מקום לצמיחה אישית של הפרט.
אולם ככלות הכול, בסוף הספר הוא משמיע טענה מפתיעה: "הדבר החשוב ביותר שיש בידכם לעשות למען משפחתכם הוא הדבר הפשוט מכולם: לפתח סיפור משפחתי חזק". הוא מצטט מחקר שנעשה באוניברסיטת אמורי, ועל־פיו ככל שילדים מכירים יותר את סיפור משפחתם "כך מתחזקת תחושת השליטה שלהם בחייהם, הערכתם העצמית גדֵלה, והערכתם כלפי תפקודם המשפחתי משתפרת".
סיפור משפחתי מחַבֵּר ילדים לדבָר שהינו גדול מהם. הוא עוזר להם להבין איך הם משתלבים בעולם שהתקיים עוד לפני שהם נולדו. הוא נותן להם נקודת־זינוק של זהות. כל אלה נעשים בתורָם בסיס לביטחונם העצמי של הילדים. בזכותם יכול הילד לומר: הנה אני; זהו הסיפור שאני חלק ממנו; אלה הם השורשים שמהם אני צומח מעלה־מעלה.
משה רבנו… רצה שנעזור לילדינו להבין מי הם, מאין באו, איך נעשו אבותיהם לאומה ומה היו הרגעים המכוננים שעיצבו את חייהם ואת חלומותיהם. הוא רצה שניתן לילדינו זהות ע"י כך שנהפוך את ההיסטוריה לזיכרון, ואת הזיכרון לתחושת אחריות…
המסע הארוך אל החירות, רומזת פרשתנו, אינו רק עניין של היסטוריה ופוליטיקה, ודאי לא רק סדרה של ניסים. הוא כרוך ביחסים שבין הורים וילדים. הוא עובר בסיפור־סיפורים, בהנחלת הסיפור הלאומי מדור לדור. הוא מסע אל הרגשת נוכחותו של אלוקים בחיינו. הוא דורש מאתנו לפנות בחיינו מקום לשֶׂגב, לפליאה, להכרת תודה, לענווה, לאמפתיה, לאהבה, לסליחה ולחמלה– והטקס, השיר והתפילה עוזרים לנו לעשות זאת. על־ידי כך אנו מקנים לילדינו ביטחון עצמי, אמון ותקווה, כמו גם זהות, השתייכות ותחושה של התהלכות טבעית בעולם. האמונה מתחילה במשפחה. התקווה נולדת בבית."

במלחמה הזו התערער לנו הבית. רבים מאתנו איבדו מישהו שחשוב ויקר לו. הרצון הוא לחיות את החיים, ולא לתת לאנשים שאיבדנו להישכח כי הם חיים בתוכנו. אנחנו חייבים לחיות למענם, למעננו ולמען הדור הבא. אנחנו חייבים לספר את סיפורם וסיפורנו.
אנחנו חיים עם פחדים, רגשות אשמה, כעסים, קנאה וכו'. מצבים רגשיים שיוצרים דאגות ומזינים מחשבות שהופכות להשקפות, דעות ואמונות. במלחמה הזו אמיתות האמונות של האויבים בהם אנו נאלצים להילחם מבוססת על שנאה וקנאות דתית שיוצרים רוע בלתי נתפס ותאווה הזויה לכוח ולשליטה.

כלומר, בנוסף למלחמה החיצונית שנכפתה עלינו, אנו מנהלים מלחמות פרטיות ב- כנסת, קהילה, בעבודה, במשפחה ובעיקר עם עצמנו. אלו מלחמות שכיחות ותכופות שגורמות גם לכאב, פירוד וסבל, הכובלים ומעוורים אותנו.
האם ניתן למנוע מלחמות? כנראה שלא. המציאות מדברת בעד עצמה. איננו יכולים לשנות את מצבם הפנימי של אנשים אחרים הגורם להתנהגות זו, בפרט כאשר ההתנהגות לא אנושית, וזוועות השבת השחורה הולכות ונחשפות לנגד עינינו, מעבר לכל דמיון. רוע בהתגלמותו. אך, אנו יכולים לשנות את עצמנו, את התודעה שלנו. במצב כזה מורכב וכאוב אין טעם לעדן ולנסות לעבד רגשות ובדרך להילחם בעצמנו. אלא, פשוט להיות בהכלה, ללא שיפוט, לאפשר למה שמבעבע בנו להיות, כי יש אינספור רגעים של הצפה רגשית ותחושת חוסר אונים. פשוט לחוש חמלה לצער העמוק, לפחד, לייאוש ואפילו לשנאה. עדיף לארח אותם במרחב הפרטי שלנו, לפני שהם גולשים למרחב הציבורי… כך ננתב את כוחות החיים שלנו לחיות את החיים.
הדאגה ללוחמים שלנו, הכאב העצום על הנרצחים והנופלים, הדאגה המכרסמת כל חלקה טובה לחטופים שעדיין לא הוחזרו, והדאגה למשפחות המפונים שעדיין לא יכולים לשוב לביתם. בצפון ובדרום אינספור ערים שהפכו לערי רפאים. כולנו, כפרטים, וכעם חווים טראומה, החוסן והביטחון שלנו התערערו. ולכן, יותר מתמיד, כדי לא לכבול את עצמנו ולשעבד את חירותנו לעצב ולכאב שמשתקים ומסיחים את דעתנו, עלינו להמשיך לחזק ולמסד את הסולידריות החברתית כמו שהיא באה לידי ביטוי במהלך כל התקופה הזו. עלינו להטמיע בשגרה את אותן עוצמות מרגשות, תומכות ומחברות, שבסופו של דבר שומרות על חירותנו. 

ממשיך הנשיא, יצחק הרצוג:
"…עלינו לשחרר את החברה הישראלית מהחרדות ולהשיב לה את התקווה, את הניצוץ בעיניים ואת האמונה בעתיד טוב יותר. יחד נצא לדרך אחרת. דרך שתשיב אותנו ליסודות המובילים, היוזמים והעצמאיים, יסודותיו של עם שהקפיד תמיד לקחת אחריות על גורלו. נחזיר את האתוס היהודי הציוני שיכנס את כל מגזריה ושבטיה של הארץ ויקנה תחושת שייכות וערבות הדדית לכולם.
כי המפתח לחירות אמיתית נמצא בידינו.
כנכדו של הרב הראשי; כבנו של נשיא המדינה שינק מהמקורות מרכיבים רבים בהשקפת עולמו, אני מאמין שהמאבק על עתיד המדינה ניטש בשדה הזהות היהודית. אני סבור שהעם שלנו נמצא בצומת דרכים היסטורי, ושהשליחות שלי היא לקחת אחריות ולעשות כל הדרוש והאפשרי כדי לשמור על עתידם של החלום הציוני והמדינה היהודית. מדינת ישראל תגיע לפסגות מופלאות, אבל היא תגיע לשם רק אם נחליט לעצב את גורלנו ולהוביל מהלכים אסטרטגיים שיבטיחו את המשך קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. היא תגיע לשם רק אם נדע לאחד לבבות, לגשר על הפערים, להדביר אפליה ולהוביל לשוויון אמת בין כל חלקי הפסיפס המרהיב של העם והארץ שלנו. ליצור כאן "בית" של אמת: מקום שבו כל האזרחים, כל חלקי האוכלוסייה, יכולים להרגיש שייכים אליו.
זו תכלית היהדות.
זו תכלית החלום הציוני."

שבת שלום ובשורות טובות 💞🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

השבוע שלוש מכות נוספות מכה ה' את המצרים, מכת ארבה, מכת חושך, ולבסוף המכה הקשה מכולן – מכת בכורות שמובילה את פרעה, מלך מצרים, לשחרר את בני ישראל. פרעה המבועת מבקש מעם ישראל לקום ולצאת ממצרים.
כמו כן, ה' אומר למשה ואהרון כי החודש הזה (א' בניסן שנת 2,448 לבריאת העולם), בני-ישראל ייצאו מעבדות לחירות, וזהו בעצם החודש הראשון בספירת חודשי השנה, "(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." (שמות יב').
לאחר תיאור יציאת מצרים התורה מפרטת לגבי המצוות הקשורות לקורבן הפסח, לנושא קדושת הבכורות, והחובה לספר לדורות על יציאת מצרים – מה שאנו עושים למעשה בכל שנה ושנה בליל הסדר.

מתאר רון פרושאור, שגריר ישראל באו"ם לשעבר-
"שלח את עמי". שלח את עמי משאול תחתיות, מהשעבוד, מהכניעה, אל המדבר, אל החירות, לבנות חברה, לעמוד כעם, כציבור חופשי וגם כבעל חובות. שלח את עמי לבנות ולהיבנות.
כשמשה ואהרן נשלחים אל פרעה, הם מייצגים עם רצוץ, מיואש, של אנשים משועבדים, שלא נותר להם אלא לאסוף את שבריהם. משה, כפי שאחד העם הגדיר, נשלח כנביא, כאיש האמת. כאדם שהחזון… עומד לנגד עיניו, ושכל חפצו הוא להגשים רעיון מוסרי נשגב, ואהרן, כמנהיג המעשי״, ואני מחדדת הדובר ויד ימינו של משה, מנסים יחד להגשים את החזון שמביא משה בתוך המציאות, על כל האתגרים ועל כל הפשרות שיש לעשות בדרך.
ממשיך השגריר פרושאור, ״עם ישראל, בנקודת הזמן הזו, כשמשה ואהרן ניצבים מול פרעה, עוד צפוי לעבור הרבה מרגע שהוא יישלח למדבר. ראשית, הוא עומד להפוך לעם. הוא עומד לעבור עוד כמה יציאות מצרים במהלך הדרך, ולפגוש במהלכה יותר מפרעה אחד. הוא עוד ייתקל בעמים רבים שיקומו לדכאו, להכניעו, להשמידו. והוא גם צפוי לעמוד שוב על רגליו האיתנות. הוא עתיד להקים בית. מדינה.
עם ישראל היום הוא לא אותו עם עבדים שבור. וגם שליחיו בעולם הם שליחים של עם חזק, למוד קרבות, גאה, מתחדש ובונה. שליחיו מייצגים מדינה יוזמת ועמלה שמחזיקה ב-12 פרסי נובל, שמגדלת בחממות פלפלים במדבר וסטרטאפים בעריה המתועשות. שמדורגת במקומות הגבוהים ביותר בשיעור ההשכלה האקדמית. ששולחת לוויינים לחלל. מדינה שמכריעה מיהם נבחריה במוסדותיה הדמוקרטיים ושמחזיקה בצבא חזק ומוסרי שמגן עליה.
במסדרונות האו"ם, אני צועד זקוף קומה, גאה, כשאני יודע את מי אני מייצג ואת מה אני מייצג. עם עצמאי ומשוחרר. משה ואהרן הם כבר לא שתי ישויות נפרדות… מדינת ישראל מגלמת בתוכה את שניהם.
החזון והמעשה… משולבים באופייה וזורמים בעורקיה. זוהי מדינה שמתמודדת, כמשה וכאהרן, עם מציאות לא פשוטה ואתגרים ופשרות יום יומיות, כשכל אותה העת, החזון והאידאל של משה רבנו, ניצבים לנגד עיניה כמצפן…"

אכן, משה הוא מנהיג שקיבל הנחיות ברורות, ליווי צמוד ויותר מהכל, יוצא לשליחותו עם הבטחה ממעל כי שליחותו תישא פרי ותצליח; חלום של כל מנהיג. ועדיין, גם משה עובר מסע חיים, מסע של 40 שנה במדבר וחווה אינספור תיסכולים ואתגרים במימוש שליחותו. המלה "מצרים" הינה מלשון מגבלות, מיצרים ומכשולים. אנו כורעים תחת המגבלות וההרגלים ולו רק בגלל שהם היו גם ההרגלים שלנו אמש.
גם כיום, אנו צריכים לשאול את עצמנו, האם כאומה עצמאית במדינה עצמאית, אנו זוכרים את הערכים שלשמם נשבענו והבטחנו להעביר מדור לדור, ערכים שלמענם רבים מסרו את היקר להם מכל – את חייהם!?

מסביר הרב שלמה יפה, "אנו עבדים לערוצים הקיימים בחיינו ובעולם, כיוון שאנו עסוקים מדי בהורדת האבק מעל כריכות ספר החיים שלנו מכדי לקרוא את דפיו.
…כל תחום בחיינו ניצב מוכן להניב תכלית, משמעות והגשמה, אם אנו אך מוכנים להעז להשתחרר ולהיות חופשיים באמת. "חופשיים באמת" אין פירושו חופש מן השעבוד לאיזה פרעה, מלך או צאר שבמקרה שולטים באותו רגע, אלא זהו חופש מן השעבוד של כל המגבלות שאנו עצמנו מטילים על עצמנו ועל יכולתנו להגשים באמת את הפוטנציאל האלוקי שלנו."

בתקווה שאכן נצליח להיות חופשיים באמת. ולאור ההישגים שלנו והפוטנציאל הקיים, כפרטים וכאומה, נשכיל גם לייצר מרחב חיים משותף ומכבד. ולא רק בעתות משבר, אלא לאור החזון והערכים שהורישו לנו משה ואהרון, מי ייתן ונצליח להטמיע ולחוות כי סך חלקינו גדול מהשלם. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

לעילוי נשמת דודי היקר, יורם בן כזאלה, יהי זכרו ברוך.

הפרשה פותחת בתיאור שלושת המכות האחרונות על מצרים, ובכך היא משלימה את כל  עשר המכות.  המכות האחרונות- ארבה,חושך ומכת בכורות כולן במוטיב של חשיכה והסתרת השמים. וכך נאמר על מכת ארבה – "(ה) וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ;" (שמות י') על מכת חושך- "וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים." (שמות י', כב) ומכת בכורות שהתרחשה ב- "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם." (שמות יא', ד') החשיכה בכולן מבדילה אותן מ-שבע המכות שהוזכרו בפרשה הקודמת. יתכן ומטרת משמעות היעדר האור ושמים במכות האחרונות הינו להדגיש לנו שלמרות המכות והבקשות החוזרות והנישנות של משה ואהרון, פרעה ואנשיו עיוורים למציאות שסביבם ומצויים בהכחשה.
ולכן, חשיבות המצווה הראשונה שמקבל עם ישראל, מצוות קידוש החודש מיד לאחר מכת בכורות. המצווה לגילוי האור מן החושך בכל חודש, בסימן החידוש וההבחן בין המציאות החומרית והארצית למציאות הרוחנית של אור ושמים.

בפרשה זו מתוארות הלכות הפסח. מריחת הדם על סף הדלת, צליית קורבן הפסח, חג של שבעת ימים ואיסור החמץ- לדורותיכם! כמו גם מצוות הנחת התפילין ופדיון הבכורות. וכך מסתיימת הפרשה,"(טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:  כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם." (שמות יג'), התפילין, ביטוי לזיכרון שלנו, בין השאר לזכור את הציווי של היציאה ממצרים, אירוע מכונן, יציאה שנעשתה ב-"יד רמה" ובעוצמה. התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש", כלומר, הצורך בזיכרון ובו בזמן הצורך בעשייה.

מתאר ושואל הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- " "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" וַאֲמַרְתֶּם, "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כה-כז)… וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." (יג, ח)… וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, "מַה זֹּאת?" וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (יג, יד).
בני ישראל עוד לא יצאו ממצרים, וכבר מורה להם משה איך לספר את סיפור יציאת מצרים. זוהי תופעה יוצאת מגדר הרגיל. מדוע כבר עכשיו? מה פשרה של ההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת עם סיפור סיפורים?"
והרב זקס עונה-
"התשובה הפשוטה ביותר היא שאנו הננו הסיפור שאנו מספרים… אנחנו מתוודעים לזהותנו על ידי כך שאנו מגלים מהו הסיפור שאנחנו חלק ממנו (או מהם הסיפורים שאנחנו חלק מהם). משכנעים דבריו של הפילוסוף ג'רום ברונר כי הסיפור הוא עמוד תווך בהבניית המשמעות, וכי המשמעות היא אשר מאצילה על האדם את אנושיותו. מחשבים אינם צריכים להשתכנע באשר לתכלית חייהם כדי לעשות את אשר הם נדרשים לעשות. גֶנים אינם צריכים שום עידוד ושיחות מוטיבציה. עוד לא שמעתי על נגיף הנזקק למאמן אישי. גם אנו איננו צריכים להידרש למערכי ליבם של כל אלה על מנת להבין מה הם עושים ואיך, שכן אין להם מערכי לב. אבל לבני אדם יש. אנחנו פועלים בהווה בגלל דברים שעשינו או קרו לנו בעבר, ומתוך כוונה לגבי העתיד. לכן, להסביר מה אנו עושים, ואפילו על קצה המזלג, הוא לספר סיפור. קחו שלושה אנשים האוכלים סלט במסעדה; אחד מפני שהוא צריך להפחית משקל, השנייה מפני שהיא צמחונית אידיאולוגית, והשלישי מטעמי כשרות. לפנינו שלושה אנשים הפועלים באופן דומה כלפי חוץ, אך כל אחד מהם שייך לסיפור אחר ונושא משמעות אחרת.
ועדיין, מדוע דווקא סיפור יציאת מצרים?
מכל הדברים שקראתי על מהות הקיום היהודי, אחד המאלפים ביותר הוא זה שכתב הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו בחיבורו 'על דבר הממשל בפולין' משנת 1772. חיבור בכותרת כזאת איננו המקום הצפוי למצוא בו תובנות על המצב היהודי, אך הנה כי כן הדברים אמורים דווקא שם. רוסו מדבר על המנהיגים הדגולים בהיסטוריה. הראשון בהם, לדבריו, הוא משה, אשר "תכנן וביצע מפעל מדהים: כינון גוף לאומי מתוך נחיל של פליטים עלובים שאין להם לא אומנות ולא נשק, לא כישרונות ולא סגולות ולא אומץ; פליטים שאין להם ולו שעל אדמה אחד משלהם, נוכרים בכל מקום שכף רגלם תדרוך בו".
משה, לדבריו, "העז להקים מתוך עם נוודים זה, שבתודעתו עודנו עם-עבדים, ישות פוליטית, אומה חופשית. בעת שנדד עם זה במדבר, ורק אבן למראשותיו בלילות, הכין לו משה מכון לשבתו, משענת חזקה משיני הזמן, מתהפוכות המזל ומצבאות כובשים, ומאז, זה חמשת אלפים שנה, כל הקמים על עם זה להכריתו אינם מצליחים אפילו להחלישו". עם מיוחד זה, הוא אומר, ששנים רבות כל כך הוא משועבד ומפוזר, "הצליח למרות הכול להתקיים עד ימינו, מפוזר בין עמים אחרים מבלי להיטמע בהם לעולם".
גדולתו של משה, הוא אומר, טמונה במצוות התורה ששמרו על היהודים כעם אחד גם בהיותם מפורדים בתפוצות. אבל התורה והמצוות הם רק מחציתו האחת של הסיפור. המחצית האחרת נמצאת בפרשתנו, בכינון מוסד סיפור-הסיפורים כחובה דתית יסודית, המזכירה ומחַייה מדי שנה את מאורעות יציאת מצרים, ומעמידה את הילדים במרכז. ארבע פעמים חוזרת הוראה זו בתורה (שלוש בפרשתנו, והרביעית בפרשת ואתחנן), ובשלוש מהן מוצגים הילדים כשואלים שאלות. חז"ל גזרו מכך את מתכונת ליל הסדר, הפותחת בקושיות מפי הילדים. אם אנחנו הננו הסיפור שאנו מספרים על עצמנו, כי אז זהותנו תישמר לנו כל עוד יחיה הסיפור…
האדיר שבכל אלה הוא סיפור יציאת מצרים, שמסגרתו והקשרו מוצגים בפרשתנו. הוא העניק ליהודים את הזהות הנחושה ביותר שהחזיק בה עם מן העמים. בעיתות דיכוי, הוא נתן להם את תקוות החופש. בשנות גלות, הוא הבטיח להם שׁיבה. הוא לימד מאתיים דורות של ילדים יהודים מי הם וחלק ממה הם. סיפור זה נעשה לסיפור-העל של החירות לעולם כולו, שכן אימץ אותו מגוון מדהים של קבוצות, מהפוריטנים במאה ה-17 עד האפרו-אמריקנים במאה ה-19 והבודהיסטים הטיבטים כיום.
אני מאמין שאני דמות בסיפור של עמי, עם פרק משלי שאני מוזמן לכתוב בו, וכך גם כל אחד מכם. להיות יהודים הוא לראות את עצמנו כחלק מהסיפור הזה, לחיות אותו בזמננו שלנו, ולעשות כל שביכולתנו להעבירו אל אלה שיבואו אחרינו."

הפרשה שלנו מסיימת עם הנחת תפילין. ע"פ ההלכה נהוג להניח תפילין ביום ולא בלילה, יתכן וזה המענה, התיקון, לאותן 3 מכות אחרונות שהיה בהם את מוטיב החשכה, הצורך בגילוי האור מהחושך. בנוסף, כנראה שחירותו האמיתית של עם נובעת מיכולת השליטה שלו לנהל את הזמן בערכיות, ובו בזמן לייצר זיכרון, להטמיעו, ולהעבירו הלאה. לעבדים אין יכולת לשלוט בזמן, מי ששלט בעבדים היו המצרים, המעבידים. לכן, מצוות חידוש החודש כה משמעותית, החובה לקדש לעצמנו את הזמן. לזכור שהזמן הינו ערך חשוב ומשמעותי, ובכל ראש חודש אנו מקבלים תזכורת לחדש את העשייה שלנו, לקחת אחריות על ניהול הזמן שלנו, לנצור את המורשת שלנו ולהעבירה הלאה לדורות הבאים. השבוע קידשנו את ראש חודש שבט שהינו בסימן- שיהיו בשורות טובות.

שבת שלום🏘️

לעילוי נשמת איציק (יצחק) בן מאיר וחסיה (חריט) שנפטר בטרם עת. יהי זכרו ברוך.

מה מקומו של הזיכרון בחיינו? כבר כמעט שנה שאנו חווים את המגיפה הגדולה ביותר לפחות ב-100 השנים האחרונות ששינתה את חיינו מקצה לקצה. מערכת החינוך למשל, סירבה בעקשנות להתאים את עצמה לעידן הדיגיטלי, אך משבר הקורונה אילץ אותה לעשות זאת -לאחר כחודש שהמערכת נאלצה להשבית את בתי הספר, גילו במשרד החינוך שתלמידים יכולים ללמוד גם ללא הוראה פרונטלית, אפשר ללמוד דרך האינטרנט, 'עולם הזום'. מורים יכולים להחליט בעצמם מהם חומרי הלימוד והתרגול שמתאימים לתלמידים שלהם וכמה שעות ביום הם צריכים ללמד, וכו'. אומנם יש במקביל אתגרים עם אופן הלימוד הזה אך כניסת מערכת החינוך לעידן הדיגיטלי היא כבר לא אופציה רחוקה, אלא מציאות מתבקשת. מרחב נוסף דומיננטי הינו הרפואה, עד להתפרצות המגפה ניכר היה שמטופלים ורופאים מתקשים להתרגל לטכנולוגיות חדשות. קשיי רגולציה עיכבו גם הם את ההתפתחות הטכנולוגית. אך כל אלו השתנו. הציבור מגלה כעת שתסמיני דלקת גרון, דפיקות לב מואצות, ואפילו נדודי שינה ניתנים לבדיקה מרחוק, ולא צריך יותר לצאת מהבית כדי לקבל איבחון או מעקב. קיבלנו אפשרות וזמינות של התור הטלפוני, מהפכה ממש.

כמה זמן זה עוד יימשך? רובנו לא ציפינו לתקופה כה ממושכת ואני תוהה מה נזכור ביום שאחרי? המגפה זרקה אותנו לתוך עולם חדש לחלוטין, ושינתה את כל מה שחשבנו שאנחנו מכירים- מגמות הריחוק החברתי והעבודה מהבית, שהואצו בשל התפרצות מגיפת הקורונה, לא ברור אם הנגיף יעצים את חולשות המין האנושי או שנלמד ממנו את הלקח ונעלה על נתיב חיובי יותר? ייתכן שהוא יכתיב סדר עולמי חדש או שדווקא יחזיר את האנושות לדפוסים מוכרים. מספר הנדבקים שובר שיאים, החרדה גוברת ועמה חוסר הוודאות בנוגע לעתיד, ולכן, עד כה דובר ונבחן השפעות הנגיף על בריאות האנשים ועל שיעורי התמותה, אך עדיין לא דובר על איך ייראה היום שאחרי וכיצד הוירוס הזה, שחוצה יבשות וגבולות ישפיע מבחינה מדינית, כלכלית, חברתית, בריאותית וכו' על חיינו ועתידינו. אומנם אין וודאות לגבי מה יילד המחר, אבל באיזה עולם נרצה לחיות כשהקורונה תסתלק? כדאי לזכור שמשבר, כמו לכל דבר יש לו התחלה, אמצע וסוף. וגם למשבר הקורונה הנוכחי יהיה סוף. קצת מאתגר לראות אותו כרגע, אך הוא יבוא. השאלה הגדולה היא איך תראה התקופה שאחרי הקורונה והאם ביכולתנו להשפיע עליה. חשוב שנקבע איך היינו רוצים שהתקופה הזו תראה, אילו הישגים היינו רוצים לשמר ואילו ערכי התנהגות היינו רוצים שיכוונו את חיינו? מה נטמיע בזיכרוננו ובהתנהלותנו? עצם השיח על הזיכרון והיום שאחרי מעניק תקווה, ונותן אמונה שהמצב יכול להשתפר ושממתין לנו עתיד טוב יותר. האם נזכור להתמקד במה שבאמת חשוב, ביחסים שלנו עם עצמנו, עם הסובבים אותנו או נשוב לאוטומט, למרוץ שהיינו בו קודם למגיפה?

השבוע בפרשה שלנו בני ישראל שהינם עבדים וכל עיסוקם הוא בהישרדות היומיומית מצווה לספר לדורות על יציאת מצרים, יש עתיד, יש תקווה והמשכיות, וזה המסר- "(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" (שמות י').

מבהיר הרב גור גלון, ""וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" – כדי שעם ישראל לדורותיו יספר מאב לבן את סיפור יציאת מצרים, לשם כך נעשו כל הנפלאות והמכות. עם ישראל לדורות צריך להתחנך על יציאת מצרים, על היכולת והאמונה, הרצון והציפייה להשתחרר מהמֵּצַרִים הכובלים של המציאות הרדודה שמופיעה בחיצוניות, ולחיות את המגמות האלוקיות העליונות. 'בכל דור ודר חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים'. חייבים להבין שאי אפשר לעמוד במקום ויש הכרח להמשיך ולצאת, להוסיף ולהתקדם… ואני רוצה להביא את סיפורו המרגש והמופלא של נתן שרנסקי שסיפר:
"כשעמדתי בבית המשפט בשלב הקראת גזר הדין, שהיה עלול גם להיות הוצאה להורג, נשאלתי על ידי השופטים אם ברצוני לומר מילה אחרונה לפני הקראת גזר הדין… אמרתי שאת המילים האחרונות שלי לפני הקראת גזר הדין, אני מפנה אל בני עמי. לא היה לי ספק שאם יש משפט אחד שאני רוצה לקחת איתי בדרכי לשנים ארוכות בבית הסוהר זו האמירה "לשנה הבאה בירושלים".
"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה".  "לא מסך הברזל, לא הכלא, לא הצינוק, לא כל אלה יחד מסוגלים לעצור את מסעו של האדם לחופש". (מתוך ספרו "לא אירא רע")… יהיה רצון שנמשיך לחיות את יציאת מצרים לממש את ערכיה עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!" בעצם, זיכרון השייכות של נתן שרנסקי לעם היהודי ומורשתו הוא שנתן לו את הכוחות ותחושת הבן-חורין, ועיצב גם בהמשך את דרכו.

ביהדות המושג לזכור פירושו לחיות, לחיות כאן והיום את מה שהיה אז, להבין שאין זה סתם אירוע רחוק והיסטורי אלא שזהו אירוע שנמשך עד ימינו ויש לו משמעות עצומה, היציאה מהמיצרים של עצמנו. הזיכרון הוא חלק מהסיפור והזהות שלנו.  כפי שכתוב בפרשה השבוע "(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה;…" (שמות יג)

"הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר- "חלילה, לשכוח מרוב שובע מידו של מי באה עליכם הברכה הזאת, ולטעות לחשוב שהכול מידכם: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". ההבדל קטן לכאורה, אבל יחי ההבדל הקטן. הוא לבדו, אומר משה, יכריע את עתידכם הלאומי בארצכם… האתגר האמיתי טמון לא בעוני אלא בעושר, לא בעבדות אלא בחופש, לא בנדודים אלא בקבע… משה הפליא לצפות פני עתיד. דפי ההיסטוריה גדושים בעיי החורבות של אומות שדומה היה כי תפארתן לא תימוט לעולם, אך סופן ששקעו וגלשו אל תהום הנשייה – ותמיד מן הסיבה שמשה חזה בכוח נבואתו. הן שכחו. זיכרונות טבעם לדהות. דרך האדם היא לאבד עם הזמן קשר-עין עם ערכים שאי-אז הוא נלחם למענם, כגון צדק, שוויון, עצמאות וחופש. העם, שמלחמות נעוריו מאחוריו, נעשה חזק… הם מאבדים את תחושת הסולידריות החברתית. הם אינם רואים עוד כחובתם לדאוג לעניים, לחלשים, לנידחים, למפסידנים. הם מתחילים לחשוב שהעושר והמעמד הגיעו אליהם בזכות: מגיע להם. עבותות האחווה והאחריות המשותפת מתחילות להיפרם. אלה שלא שפר עליהם חלקם בוערים בתחושת עוול. הזירה מוכנה למהפכה מבית או לכיבוש מבחוץ. חברות נכנעות ללחצים חיצוניים לאחר ששחיקה פנימית אכלה בהן. את הסכנה הזאת חזה משה ומפניה התריע…  דיבר על חיוניות הזיכרון לבריאותה המוסרית של חברה. לאורך הדורות נעשו ניסיונות רבים לעגן את המוסר במאפיינים אנושיים אוניברסליים… לכל אחת מהגישות הקיימות יתרונות משלה, אך אף לא אחת מהן נמצאה חסינה מכישלונות. ליהדות עמדה אחרת. שומר המצפון הוא הזיכרון. הפועל "זכר" מתהדהד שוב ושוב בנאומי משה… עצמאותן של החברות החופשיות תלויה בהנחלתו של זיכרון. זוהי תובנתו של משה רבנו, ועד היום לא כהה הברק שבה ולא נס ליחה."

שרנסקי בכח "והגדת לבנך…" היה מחובר לזיכרון של שורשו של העם היהודי שהותיר אותו גם בכלא הרוסי כאדם חופשי. והרב ד"ר יונתן זקס ז"ל מבהיר לנו את חשיבות והשפעת הזיכרון על מי אנחנו, על ההתנהלות היומיומית והבחירות שלנו. כך גם הקורונה היא מגיפה שאומנם הפכה את חיינו אבל אני תקווה שנשכיל ונצליח לזכור ממנה את כל אותם השיעורים המטיבים, ולהטמיע אותם לדורות הבאים לעתיד טוב יותר.

שבת שלום💞

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל