תגית: יצחק

Photo by Frank Albrecht on Unsplash

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אך, הפעם ה' אומר ליצחק לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך אותו בכל הברכות שברך את אברהם.
יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. אך, הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')." יצחק בוחר לחפור מחדש את בארותיו של אברהם אבינו למרות העימותים עם הרועים המקומיים, הפלישתים.
בימים אלו אנו נלחמים שוב את אותה מלחמת האבות, המלחמה כנגד הפלישתים, שהחמאס והפלשתינאים אימצו את שמם. המלחמה מתרחשת אף באותו איזור, בארץ הפלישתים, שהיא ברצועת עזה. השבוע בפרשה, הפלישתים סותמים את הבארות שחפר אברהם ואילו יצחק מגלה וחושף אותם מחדש. הפרשה מבטאת את אחיזתו האיתנה של יצחק בארץ. פרשת תולדות מתחילה למעשה עוד מפרשת לך לך, כשאברהם בוחר בסופו של דבר להתיישב בחברון, מרכז הארץ, והוא מתבשר על לידתו של יצחק, ממשיך דרכו.

אז מי הם הפלשתינאים? מסביר ד"ר מאיר סיידלר,
"מקור השם "פלשתינה" לחבלי ארץ ישראל קדום מאוד. זכויות היוצרים לכינוי זה רשומות על שמו של אבי ההיסטוריונים הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפני ספה"נ. הרודוטוס, לפי עדותו, ביקר במישור החוף של ארץ ישראל (בעזה ובאשקלון), ושם נודע לו על הפלשתים שהתגוררו באזור ונבוכדנצר מלך בבל הגלם זמן לא רב לפני כן עם יהודי הארץ. מכאן השם שנתן לחבל ארץ זו: פלשתינה. השם פלשתינה שימש בהמשך שם חלופי לארץ ישראל כולה, כך כינו אותה גם הבריטים בימי המנדט, "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י), ותושביה, שקיבלו אזרחות ארץ ישראלית, כונו "פלשתינאים. ערביי ארץ ישראל כונו "ערבים פלשתינאים", ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינאים".
…המונח "עם פלסטיני" כמציין את ערביי ארץ ישראל מופיע לראשונה בשנת 1964 באמנה הפלסטינית של אש"ף. אם כן, שלא כעמים האחרים שגיבשו את זהותם הלאומית במהלך מאות רבות, העם הפלסטיני נולד פתאום, על הנייר. זאת ועוד, הלאומיות הפלסטינית נולדה למעשה מהסכסוך הערבי–ישראלי. יוצא שהפלסטינים חייבים את קיומם הלאומי לציונות. כאשר טענה גולדה מאיר שאין דבר כזה עם פלסטיני היא עוררה התנגדות עזה, אולם דבריה מצאו אישור בלתי צפוי אצל זוהייר מוחסיין, אחד מבכירי אש"ף. בשנת 1977 התפרסם בעיתון ההולנדי Trouw ריאיון עם מוחסיין שבו הוא מודה בפה מלא: "אנחנו פלסטינים מסיבות פוליטיות בלבד" (הריאיון פורסם ביום 31 במרץ 1977 בעמוד 7 למטה)." משתמע מכך, שכל מי שגר באותה העת, יהודי או ערבי כונה פלשתינאי. בעצם, הפלסטינאים הערבים הינם למעשה פליטים ממדינות ערב.

השבוע בפרשה שלנו, כאמור, הפלישתים סותמים את בארות המים שהם מקור החיות, בעוד יצחק אבינו מגלה וחושף את אותם מקורות חיים. ממש כמו החמאס שהחל בתקיפה אכזרית שהפתיעה אותנו ב-7/10 וביצע פשעי מלחמה מחרידים, טבח והשליט מוות בכל מה שנגע, כך נהגו גם שותפיהם, אזרחים פלסטינאים שבחרו להמשיך עם אותם זוועות וטרור, וכך גם נהגו הפלישתים כאשר סתמו ואטמו את בארות המים, החיים.

הרב שבתי סבתו מבהיר,
פרשת תולדות מקדישה מקום נרחב לבארות המים שחפרו עבדי יצחק אבינו. ולמעשה, מתעוררות השאלות הבאות:
מהו המסר שהתורה מעבירה לנו בתיאור בארות המים בחייו של יצחק?
מה משמעות השמות אשר קרא להן, ומדוע היה חשוב לחזור ולקראן בשמות אשר קרא להן אברהם?
אנו עדים לריב קשה שהתחולל בין רועי גרר הפלישתים לבין רועי יצחק, בשאלת הבעלות על בארות המים. אפשר להבין את הוויכוח בין רועי גרר לרועי יצחק למי שייכים המים, אך אי אפשר להבין את מעשה הפלישתים לבארות שחפר אברהם אבינו.
"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר"(בראשית כו, טו).
מה הפריע לפלשתים לשאוב מים מן הבארות אחרי מותו של אברהם? מדוע לסתום את הבארות ולמלא אותם בעפר? אין ספק שזה היה ביטוי לשנאה עזה. מה מקורה של שנאה זו? האם היא תוצאה של קינאה בלבד?
את התשובה נמצא בפסוק הבא:
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו (פסוק יח)".
השמות שניתנו לבארות, הם אלו שהיו לצנינים בעיני הפלישתים. מדוע?
…הם היו מוכנים לוותר על מי שתייה מתוקים ובלבד ששמות הבארות לא יתנוססו לתפארה. כעת ברור מדוע התעקש יצחק להעניק לבארות המשוחזרות את אותם שמות בדיוק אשר נתן להם אביו. מתחולל מאבק קשה, שעל פניו הוא ויכוח בשאלת הבעלות על הבארות: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם (בראשית כו, כ)". אולם עמוק עמוק בתודעתם של הפלישתים, הייתה פה שִׂנאה עזה לכל מה שהבארות הללו יצגו ולשם ה' המתנוסס עליהם…"

החמאס וגם פלסטינאים רבים אינם מכירים בזכות הקיום של העם היהודי ולבטח לא בארץ ישראל. למעשה, פעילותו היחידה של יצחק שהתורה מתארת בפירוט מסוים היא חפירת הבארות שבה עסק. מסופר לנו איך הוא פתח מחדש את הבארות שאברהם חפר לראשונה, ומובא תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.
אברהם, אבי האמונה, חפר בארות אלו כאמצעי הישרדות וברכה בארץ. על ידי פתיחתם מחדש, יצחק מחזיר לעצמו את הירושה הרוחנית שלו, ומזכיר לנו את החשיבות של הערכה ושמירה על השורשים הרוחניים שלנו. התעקשותו של יצחק בחפירת בארות, למרות ההתנגדות, היא עדות לאמונתו ולסבלנותו. כך, גם אנו ממשיכים 'לחפור בארות' , במחיר אנושי יקר וכואב אנו מטהרים ומנקים את עזה מכל הטרור, האלימות, והשנאה ששוררת שם.
לאחר ששיקם את בארות אביו אין יצחק מסתפק בבארות אביו בלבד, אלא הוא מוסיף עליהם בארות גם משל עצמו: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". יצחק ממשיך את בארות העבר ומוסיף עליהם בארות משלו. כך גם אנו צריכים לנהוג עם העבר המפואר שלנו להמשיך אותם אבל גם להוסיף עליהם משלנו לפי צורך השעה והדור.

אסיים עם דבריה של מרים פרץ: "ממשיכה לשיר גם כשקוברים"–
"שישמע חמאס אני מסוגלת לשיר, ובמשפחות השכולות עוד ישירו וירקדו. אנחנו כאן כיוון שהכוח שלנו הוא לא בכמות הטנקים או המטוסים שיש לנו, הכוח שלנו הוא בחיים שלנו. אנחנו ממשיכים לחיות, אנחנו ממשיכים לשיר, ואנחנו ממשיכים לרקוד גם כשקוברים את בנינו. פרעה לא יכול לנו, היוונים והגרמנים לא יכלו לנו. גם לא חמאס ולא חיזבאללה.
העם הזה נלחם רק על דבר אחד: על הבית שלו, על זכותנו לשיר, לרקוד, לשמוח, לטייל ,לשחות בים, לחיות חיי חירות בארץ הזו.""

המחיר הוא כואב, כבד מנשוא. מיטב בנינו ובנותינו קיפחו את חייהם במערכה על ביטחונה של המדינה. 'במותם ציוו לנו את החיים'. זו איננה קלישאה, אלא עובדה היסטורית. רק בזכות מסירות נפשם המרגשת של חיילי וחיילות צה"ל הקדושים, אנו חיים כאן היום. סיפורי הגבורה של מלחמות ישראל הם חלק בלתי נפרד ממורשת ישראל. הם הגיבורים שלנו. ודור ההמשך איננו נכנע, הוא ממשיך להילחם בגבורה ובאומץ כדי להשיג את עצמאותנו, ולהעביר הלאה את אותה מורשת מעוררת השראה.

שבת של שלום ובשורות טובות❤️

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

נכון לציין כי עם כל האתגרים, ייחודו של צה"ל ברוחו וגישתו. צה"ל אימץ, נוסף על הוראות הדין, גם קוד אתי הידוע בכינויו "רוח צה"ל". בין השאר, נקבע בו העיקרון הגדול של "טוהר הנשק", לאמור:
"החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם."
לשמור על צלם אנוש זה הכרח, ועדיין, עלינו לשאול את עצמנו, כפרטים וכחברה, בעת מלחמה, האם זה מוסרי לסכן את חיילנו?

השבוע הפרשה מספרת לנו את הסיפור של יצחק אבינו. כבר בתחילה יצחק מצווה להישאר בארץ ולא לרדת מצרימה למרות הרעב. יצחק ורבקה עוברים לשבת בגרר יחד עם הפלשתים. וכמו שארע עם אברהם ושרה, גם עתה אנשי המקום נותנים את עיניהם ברבקה שמתוארת כיפת מראה. בהמשך, עינם צרה גם בהצלחתו הכלכלית של יצחק, מה שמוביל את אבימלך, מלך גרר, לדרוש מיצחק כי "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (כו, טז). ויצחק לא מתעמת, הוא קם והולך. עם זאת עדיין מתעורר מאבק והפעם על בארות המים שיצחק חופר, ושוב יצחק הולך– "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ…" (בראשית כו, כב).
למעשה, בין הפעילויות של יצחק, חפירת הבארות היא היחידה שהתורה מתארת בפירוט. מסופר לנו איך יצחק פותח מחדש את הבארות שאברהם אביו חפר לראשונה. במקביל מובא לנו תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.

כאמור, יצחק חופר מחדש את הבארות שאברהם אביו חפר ושהפלשתים סתמו, והוא נותן להם את אותם שמות שאברהם העניק להם. אחר כך הוא מגלה שוב מקורות מים נוספים, ושוב המקומים מתעמתים איתו. יצחק עקבי ושקדן, והוא ממשיך לחפור עד שהוא יוצא משטח המריבה וחופר את רחובות, ואז את באר שבע – שם הוא בונה מזבח ועבדיו כורים באר. אבימלך מבין שאין מנוס, ואין באפשרותם למנוע את הצלחתו ושגשוגו הכלכלי של יצחק, ולכן, עדיף לו לכרות עימו שלום. ואכן, הם כורתים ביחד ברית, ויצחק קורא לבאר 'שבעה' על שם השבועה שנשבעו וכך קוראים לעיר- באר שבע, עד היום.
הסיפור סובב כולו סביב הבארות, חשוב לזכור כי מקורות מים בימי קדם התבססו על מי הגשמים שנאגרו, ומי התהום שהיה צורך בחפירת בארות בכדי להגיע אליהם. לכן, התנהלו מאבקים סביבם. בארות המים היו חלק מביטוי הרווחה, העושר, והמחסור בהם היה ביטוי למצוקה כלכלית. מעניין לשים לב לשמות המקומות והבארות שהם בעלי משמעות וכוונה- גרר, עושק, שטנה, רחובות, וכמובן באר שבע, שביטאו את האירועים הנלווים.

מסביר הרב יהושע ויצמן- "התורה מספרת מה עלה בגורל הבארות שחפרו עבדי אברהם: “וכל הבארות אשר חפרו עבדיו אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר”. מיד לאחר שיצחק עוזב את אבימלך הוא חופר מחדש את הבארות שסתמו הפלשתים… ונראה לומר, שהבארות הם המבטאים את האידיאלים הגנוזים בתוך המציאות. אנו פוגשים את המציאות עטופה במיני עטיפות כעפר המכסה את הארץ, ועלינו לדעת שבתוך המציאות החיצונית הזו גנוזים רעיונות ועולמות רוחניים שעלינו לחפור על מנת למוצאם ולהעלותם למעלתם האמיתית. דוגמה לדבר הוא רעיון הלאומיות אשר פרח בדור שהקים את המדינה והצית לבבות רבים לאהבת העם והארץ. בדורינו אנו מרגישים ש”סתמום פלשתים וימלאום עפר” וכל הדברים שנבנו מכח אותם אידיאלים “חזרו לסורם”. תפקידנו היום הוא לגלות את הרעיונות העמוקים הגנוזים בתוך המציאות שלנו ולהעלותם לדרגתם האמיתית. יצחק חפר קודם כל את בארות אבהרם אביו כדי לרוממן ולשגבן כמות שהן: “ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו”, ככתבן וכלשונן, שכן אלו יסודות אמיתיים שיש לשמרן. לא בהרס הרעיונות ובסתירתם נבנה, כי אם בהעלאתם למקומם הראוי בשמם האמיתי.
אלא שיצחק אינו מסתפק בבארות אלו וממשיך לחפור גם את הבארות “שלו”, השייכים לתקופתו, לחשוף את היסידות הרוחניים המנשבים בדורו."

כך גם מסבירה הרבנית נעמה מנוסי, התפקיד של כל אחד ואחת מאתנו הוא לגלות את האור המצוי בתוך הבור שלנו. למעשה, הבחירה שלנו מתקיימת בבור, וממש כפי שמרים בשנות הנדודים במדבר, הייתה מביאה לאנשים מים חיים לנפש, מים של אמונה, בטחון ותפילה כך אנו עם היכולת לגילוי אותן כוחות. מרים היא מלשון התרוממות הרוח, ובאר מלשון ביאור למציאות, גילוי אור, חיות והבנה דווקא במקומות החשוכים שבנפש. מוסיפה הרבנית נעמה מנוסי שלא להיות בהתנגדות, להיפך להתחבר לשאול והחשיכה שבתוכנו, המצוקות, הכאב, החששות, הצער, הפחדים וכו' החיבור הוא שמאפשר את גילוי האלוקות שבנו. לכן, נאמר "אמת מארץ תצמח". האותנטיות היא שמייצרת אינטימיות, קרבה עצמית, שבהמשך מי ייתן והיא תתבטא גם בשאר מערכות היחסים שלנו, מתוך תנועה של מים חיים, של חיבור, וקרבה. אחרי הכל, מה שמשפיע עלינו בעיקר אלו הבורות שמהדהדים בתוכנו, החסר של האור ואי- זרימת המים בבור, לא המציאות החיצונית, אלא המציאות הפנימית שבתוכנו.
הרבנית נעמה מנוסי מסבירה כי הרבי מליובאוויטש אומר שבכל אחד יש מעיין מים חיים אך לעיתים מקור הנביעה סתומה בעקבות המשברים שאנו חווים בחיים. יחד עם זאת, יש לנו את יכולת הבחירה לחזק את עצמנו ולמשוך אורות מלמטה למעלה, העלאת הנפש שלנו מלמטה מעלה ע״י הסרת העפר, פינוי הסתימות באמצעות תפילה, התמודדות ויצירת חיבור, אמונה, בטחון, הכלה, אהבה ועוד. על ידי הסרת כל העומסים שעל ליבנו נצליח למצוא את מקור הנביעה, נקודת השמחה. וזו העבודה שלנו, ממש כמו יצחק, שהוא ביטוי לחיבור עם נביעת השמחה שבנו.

יצחק מכניע את אותן קולות שקוראים להתבוננות חיצונית. הוא ממוקד בלאמן את השריר של הקולות המחזקים ומתעלם מאלו המחלישים אותו, מתוך התבוננות פנימה. זוהי עבודת עומק, לגלות שגם בתוך אתגרי המציאות ניתן להעמיק את השורשים שלנו ולגלות מים חיים, וכך להביא להתחדשות הכוחות הרוחניים שלנו. בעצם, אנו הופכים להיות משפיעים על ידי לקיחת אחריות על הכוחות, חיזוק הביטחון עם הטמעת השליחות שלנו, שהם מקור המים החיים שבנו, וכך מתאפשר אף להעניק לאחרים מכוחות אלו. יצחק לא עזב מעולם את גבולות מולדתו, שכן מסעו היה מסע פנימי, מסע אל תוך מעמקי העצמיות, אל המהות הפנימית. מי ייתן ונגלה ונממש את האורות הפנימיים שבנו למרות ואף על הכיסויים שהחיים מזמנים לנו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️🌞

בפרשה הקודמת, פרשת לך לך, קראנו על הבשורה לאברהם כי יוולד לו בן, ותגובתו של אברהם-
"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: … וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק…" והשבוע מסתבר שבפרשה שלנו הצחוק נוכח ושכיח אף יותר, ואפילו מאפשר כנראה את פתיחת רחמה של שרה אמנו בהמשך-
"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ…"
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה…"
"וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא. כִּי צָחָקְתְּ. "
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק."

מסתבר שאת הצחוק כדאי לקחת מאד ברצינות. הצחוק מספק לנו הזדמנות להתעלות מעל למגבלות, ומהווה גשר למעבר בשלום בין המצוי לרצוי. חוש הומור הוא ביטוי לסתירות שבחיים. כל עוד האדם צוחק והוא משועשע מול הפער שהוא חווה הוא מצליח לברוח מהכאב והסבל כי הצחוק מאפשר לו לשכוח לכמה רגעים את התקוות שהתנפצו ואת המועקה הקיומית. ישנם סוגי הומור שונים- אירוניה, קומדיה, בדיחה, ציניות וכו'; כל אחד מהם מסייע באופן שונה מהאחרים בהתמודדות שלנו עם הקיום ועם האבסורד שבו. למשל, צחוק ישמעאל נראה כצחוק אחר ביחס לצחוק אברהם וצחוק שרה. אפשר להבין מהפשט כי לפחות בעיני שרה, הצחוק של ישמעאל רע ומצדיק גרוש.

צחוק הוא ביטוי של שחרור והרפיית מתח. ההנאה מצחוק לא דועכת וגם לא מתמעטת עם הזמן. באמצעות הגישה ההומוריסטית לחיים, אנו זוכים להתייחס אל עצמנו ולעולם ברצינות ויחד עם זאת להכניס נימה של צחוק וקלילות שמקלים בהתמודדות. מה המכנה המשותף לכל סוגי הצחוק? מדוע יש עיסוק כה רב ופרשנויות כה מרובות לנושא הצחוק בפרשה? מדוע יש חשיבות לעובדה שאברהם וגם שרה צחקו עד כדי קריאת שמו של הילד על שם הצחוק? ומדוע יש התמקחות עם שרה אם צחקה או לא?

מסביר הרב גור גלון-
"נראה לומר, כדברי אונקלוס, שישנם סוגים שונים של צחוק. יש צחוק שעניינו שמחה ויש צחוק שעניינו צחוק אירוני-מריר ומפקפק. מבאר אונקלוס… שרה צחקה ואברהם צחק, אלא שצחוקו של אברהם כולו הודיה ושמחה – אברהם נופל על פניו בהודיה ושמח בשמחת ההמשכיות דרך האמונה והחסד, תוך שהוא מציין את גודל הפלא … לעומת זאת הצחוק של שרה מערב בתוך שמחת הבשורה גם אירוניה וצחוק מריר שמבטא פקפוק בכך שהדבר יהיה. ואולי זו הכוונה במילים  "ותצחק שרה בקרבה…", שמבחוץ היה כאן צחוק של שמחה והודיה, אך בפנים היה שמץ של הרהור, שמץ של ספק. ודווקא בגלל שהספק הזה, שחסרון הדק הזה של האמונה איננו גלוי, צריך הקב"ה לחשוף אותו. דווקא הדברים שאינם גלויים הם הדברים הכי משפיעים…
אולי אפשר לומר, ואני מעלה זאת בזהירות רבה, ובעיקר כדי שנוכל ללמוד מזה לחיינו, שאחרי שהקב"ה בישר את הבשורה על לידת יצחק, הוא היה חייב לדבר עם אברהם ושרה כדי למוסס את המחסום ללידתו של יצחק, שעד שלא תהיה אמונה שלימה של שרה, לא יוכל יצחק להיוולד… "

יש צחוק של אהדה, וצחוק של הסכמה, צחוק של מבוכה וצחוק שמגיע רק כי אחרים צוחקים. המבטים, תנועות הגוף, צורת השפתיים וקולות הצהלה של הצחוק, כולם מעבירים מסר ברור לטיב הצחוק. הוא מביא לשחרור מוגבר של אנדרופינים שגורמים למצב רוח טוב, רמה פחותה של הורמוני הסטרס אדרנלין וקורטיזול, מה שמייצר מערכת חיסונית חזקה יותר ולחץ דם נמוך יותר. במילים אחרות, רבים יעידו שהצחוק מחזק את המערכת החיסונית שלנו, משפר את מצב הרוח, מפחית כאב וקונפליקטים, ומגן עלינו מפני ההשפעות המזיקות של מתח וכעס. שום דבר אינו מצמצם כעס וקונפליקט מהר יותר מאשר צחוק משותף. התבוננות בצד המצחיק יכולה להציב בעיות בפרספקטיבה ולאפשר לנו להמשיך הלאה מעימותים מבלי להחזיק במרירות או טינה. כילדים, קל היה להצחיק אותנו אבל כמבוגרים יש נטייה להיות רציניים יותר והצחוק הופך לנדיר יותר. יתכן והפרשה הזו מתזכרת אותנו שהומור מקל על הנטל שלנו, מעורר תקווה, מחבר אותנו לאחרים, משאיר אותנו ממוקדים ודרוכים, ואף עוזר לשחרר כעס ולהיות יותר סלחנים. הצחוק מסייע להביא את הנפש והגוף שלנו בחזרה לאיזון. וכנראה שאלו בדיוק ההסברים מדוע יצחק שמסמל את הגבורה והדין נקרא על שם הצחוק- האיזון שאליו אנו שואפים. תאכל'ס הצחוק הוא תרופה כייפית חינמית, וקלה לשימוש.

מוסיף הרב נח וינברג זצ"ל-
"אין כמו צחוק גדול ומשחרר להרגיע, לאפשר לעצמנו להביט על הבעיות באור אחר, ולהכניס אותנו לפרופורציות. אולי זו הסיבה שבגללה רשימת הקומיקאים היהודיים כה ארוכה. עם זאת, לצחוק יש להב כפול, וכשמשתמשים בו באופן שלילי, הוא עשוי להסב נזק גדול. כמו בהקנטת הזולת, לעג, או שימוש בצחוק בקלות ראש, צחוק מוגזם, צחוק שלילי- ציניות, סרקזם וכו' כל אלו עלולים להיות הרסניים. לכן, עלינו להבין את הדינאמיקה של הצחוק ואופן השימוש היעיל בו, כך שנצליח להשתמש באנרגיה חיובית זו לשינוי מקדם ולצמיחה."

כולנו רואים וחווים את העולם מנקודת מבט המוגבלת לחושים שלנו. אנו כבולים לעולם הפיסי של הגוף, ומושפעים מהלך הרוח שלנו בכל רגע נתון מה שמייצר אינספור פרשנויות לסיטואציות שאנו חווים. בתקופה זו כשאנו מאותגרים ומתמודדים עם נגיף שהופך לנו את המציאות ומציב בפנינו אתגרים כלכליים, מנטליים, רגשיים וחברתיים הצחוק מבטא זאת בבדיחות מרובות על המצב והשלכותיו, והסרטונים המצחיקים ממחישים את הפערים הקיימים באופן שמקל על ההתמודדות שלנו ומעלים חיוך.
הפרשה מחדדת לנו להשתמש בצחוק בכדי לשמור על הבעיות שלנו בפרופורציה ולהשפיע טוב על הסביבה שלנו. ההבנה שהחיים אינם אוסף של בעיות, אלא אוסף של הזדמנויות שניתן למנף אותם באמצעות הצחוק וההומור. הצחוק יכול להביא לרגיעה ולחדש את מצבורי האנרגיה המדולדלים שלנו ושל הסובבים אותנו. מאחלת לכולנו שעם כל האתגרים נמצא את הדרך לתבל את חיינו בצחוק ובחיוך. אמכי"ר.

שבת שלום😄

השבוע בפרשת תולדות מתואר לנו כיצד יעקב ועשו נאבקו זה בזה עוד בהיותם ברחם אמם. ברחמה של רבקה יש תאומים המייצגים שני לאומים שעתידים להתעמת במהלך הדורות. השניים שונים באופי ובחזות, ומהפשט נראה כי הם גם הופלו ע"י הוריהם: "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כה')
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס- "מדוע אהבה רבקה את יעקב – אנו יודעים. עוד לפני הולדת התאומים הכאיבה לה כל כך התרוצצותם ברחמה, שהיא הלכה "לִדְרֹשׁ אֶת ה'". וכך נענתה:
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ,
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ,
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
(בראשית כה, כג)
רבקה הבינה כנראה את הדברים כך: בנה הצעיר יגבר על בנה הבכור וישעבד אותו, ויהיה ממשיכם ההיסטורי שלה ושל יצחק, אבי עַם הברית. לכן, משנולדו, אהבה את הצעיר. אבל אם כך, מדוע אהב יצחק דווקא את עשו? האם לא סיפרה לו רבקה מה שמעה כשדרשה את ה'? ומשגדלו הנערים, האם לא ידע יצחק שעשָׂו פרוע ופזיז? האם אפשר להעלות על הדעת שאכן, כפשוטו של מקרא, יצחק אהב את עשו רק "כִּי צַיִד בְּפִיו", כאילו הקיבה קובעת את האהבה? קשה להאמין. הרי על כפות המאזניים מונחת שאלת ירושת הברית עם ה'…
המגיד מדובנה מוסיף ומסביר שרק יצחק התפתה להאמין לעשו, מפני שרבקה, שגדלה לצד אחיה הרמאי לבן, למדה לזהות הונאה. יצחק, לעומת זאת, גדל באוהל אברהם ושרה. הוא הכיר רק יושר מוחלט, ועל כן לא חשד שמרמים אותו….
יצחק אהב, אם כן, את עשו משום שלא ידע מיהו ומהו באמת. זו התשובה הקלאסית. אבל יש תשובה אפשרית אחרת: יצחק אהב את עשו דווקא מפני שידע היטב מיהו ומה מעשיו.
פעם פנה אדם לראי"ה קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. הבן, אמר האב שבור הלב, מסרב אפילו לראות בעצמו יהודי. מה לעשות?
"אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?", שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב, "מעתה והלאה אֱהַב אותו אפילו יותר".
לפעמים גדול כוח האהבה מכוח הנזיפה. ייתכן שכאשר התורה אומרת לנו שיצחק אהב את עשו בגלל הציד שבפיו, כוונתה ללמדנו שהוא לא היה עיוור למעשיו ולטיבו. אם יש לכם שני ילדים, האחד 'ילד טוב ירושלים' והשני משרך דרכיו, למי תקדישו יותר תשומת לב? עם מי חשוב שתבלו זמן רב יותר?"

מסתבר שהעדפה הורית היא תופעה שכיחה שמתרחשת בעיקר כי לכל ילד יש אישיות אחרת, ובאופן טבעי נוצר קשר אחר. לפעמים מדובר בבן בכור או בילד שזקוק לעזרה ולהגנה מיוחדת, התנהגות מסוימת, במקרים אחרים מדובר פשוט בכימיה וכו'. כל אחד מאתנו רוצה שהוריו יאהבו אותו הכי בעולם, ולכן, להעדפה הורית יש השפעה משמעותית על נפשם של הילדים שחווים קיפוח, המתבטאת בהתנהגותם (קנאה, תוקפנות, ריצוי וכו'), עיצוב אישיותם וביטחון העצמי שלהם.
נראה כי מדובר באחד הנושאים הכי מודחקים ולא מדוברים במשפחה. ויחד עם זאת, הוא שכיח הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. עדות לכך מצויה כבר בסיפורי התנ"ך, סיפורים על ילדים שזוכים ליחס מיוחד מהוריהם. החל מקין והבל, השבוע ב'תולדות' -יעקב ועשו, ממשיך עם האחיות רחל ולאה וכמובן, הסיפור על יוסף ואחיו. מדובר ב- יחסי אחים וה-מריבות/קנאה ביניהם, התחרות ביניהם על תשומת לבו של ההורה, ובנוסף תיאור העדפתו של ההורה את אחד הילדים על פני האחרים, כמובן מסיבות שונות.
תחושת קיפוח היא לעיתים קרובות חלק מהיחסים בתוך המשפחה. לכל אח/אחות יש תפקיד שמחייב אותו/ה – ולכן גם נגזל מאחיו. החכם לעיתים אינו יכול להיות גם המתוק. הספורטיבי לא פעם נחשב לא רציני. החרוץ אינו יכול להיות גם היצירתי. בקיצור, אנחנו מכניסים את ילדינו למגירות מוגדרות ומצמצמות כפי שהורנו יש להניח נהגו אתנו. הדרמה המשפחתית הזו עלולה להפוך למכשול שמלווה אותנו לכל אורך חיינו. ככל שהדפוסים ברורים ונוקשים יותר, כך נגזל חופש הבחירה. הבחירה להיות אנחנו עצמנו, ולהתפתח בהתאם לנטיות הטבעיות. "המקופח" – וגם "המוצלח" שחי כל חייו עם תחושת אשם כי המקום שהוא קיבל היה כנראה על חשבון האח… שניהם משלמים את המחיר.

ידוע כי תהליך ההתבגרות, באופן מיטבי, כולל מרד ובדיקה מחדש של הגבולות שאימצנו בילדות. זה יכול לקרות בגילאים שונים, 12, 17, 40, 65 וכו' בשלב כלשהו, אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו הכולל את הפרשנות שלנו, ומתעמתים איתו. מתבוננים ובוחנים מה ניתן ומה נגזל מאתנו. זהו שלב מהותי, השלב שבו אנו בוחרים מה לקחת ומה אנו משאירים מאחור.
היכולת להבין שהחוויות שלנו יחד עם הפרשנות שלנו מטביעים את חותמם בהתנהלות חיינו. בסוף היום, כולנו בני אדם, וכמו שיש הצלחות יש גם כישלונות, והגישה כי הורנו בד"כ נוהגים באופן הכי טוב שהם מכירים ומאמינים מאפשרת לנו לבחור את סיפור החיים שיקדם אותנו, ויאפשר לנו ליטול אחריות על התפקיד שכל אחד מאתנו ממלא בחייו ובחיי סביבתו, ובכך לעבור תהליך של התבגרות, הבשלה וחכמת חיים, לעומת התבגרות של תחושת קמילה ותבוסה.
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס- " לא כל הילדים הולכים בדרכי הוריהם. אם יצחק התכוון שעשו ישנה את אורחותיו ויהיה ממשיך דרכו שלו, הוא נכשל. אבל ישנם כישלונות מעוררי כבוד. אהבתנו לילדינו, גם כאשר הם מאכזבים אותנו, היא כישלון מן הסוג הזה. הרי כך בדיוק גם ה' אוהב אותנו."

מי ייתן ונצליח להשתחרר מכל אותן חוויות ילדות שמעכבות את מימוש ייעודנו, ובמקביל שנצליח לאפשר לילדנו להתפתח ולממש את ייעודם ע"פ נטיותיהם הטבעיות. אמכי"ר.
שבת שלום💞

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
כבר מגיל צעיר יעקב ועשו מגלים אופי שונה, "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים." (בראשית כה') מתואר לנו גם הבדל ביחס ההורים כלפיהם, " (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב " (בראשית כה').
יום אחד חוזר עשו מן השדה עייף ורואה את יעקב מבשל נזיד עדשים. עשו מבקש מיעקב את הנזיד, ויעקב משיב שתמורת הנזיד הוא מבקש שעשו ייתן לו את בכורתו. ואכן, עשו העייף (שימו לב נאמר עייף לא רעב…:)) מסכים ועסקת החליפין מתבצעת. מיד לאחריה מתואר יחסו של עשו לבכורה- "(לד) …וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה." (בראשית כה')
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אבל הפעם ה' אומר לו לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך את יצחק בכל הברכות שברך את אברהם. והנה כפי שקרה עם שרה, אנשי גרר מתעניינים ברבקה.

יצחק כמו אביו, אברהם, נוקט באותה שיטה ומציג את רבקה אשתו, כאחותו. בהמשך התרמית מתגלה ואבימלך למרות שכעס על תרמיתו של יצחק, מצווה את אנשיו ועמו שלא לגעת ואו חלילה לפגוע ביצחק ורבקה.

יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')."

יצחק חופר מחדש את בארותיו של אברהם אבינו, אך העימותים עם הרועים המקומיים ממשיכים, עד שבסופו של דבר יצחק מגיע לבאר שאין עליה מריבה וקורא את שמה רחובות (מלשון הרחיב ה' לנו).

מסיבות מדיניות ופוליטיות אבימלך חושש שעזיבתו של יצחק בתחושה של נרדף ומגורש היא טעות. לכן, הוא יוצא אליו ומבקש לפייסו ולכרות עמו ברית שלום, והשניים כורתים ברית שלום לדורות.
הפרשה גם מספרת לנו על נישואיו של עשו בגיל ארבעים, ושיצחק ורבקה לא היו מרוצים מבחירותיו של עשו.

בסוף הפרשה, מסופר לנו שיצחק מזדקן, והוא מרגיש שהוא מגיע אל אחרית ימיו. הוא מבקש מעשו לצוד לו ציד ולהכין לו סעודה גדולה שלאחריה הוא יברך אותו. רבקה שומעת את בקשתו של יצחק ואינה מוכנה לקבל זאת. לכן, היא קוראת ליעקב ואומרת לו להביא ליצחק אביו מטעמים שהיא הכינה בעצמה, ומלבישה את יעקב בבגדי עשו בכדי שיעקב יהיה זה שיקבל את הברכות מיצחק, אביו, שכבר כמעט ואינו רואה. רבקה לוקחת על עצמה את כל האחריות למעשה.
וכך, אכן הברכות מוענקות ליעקב. כשעשו חוזר אל אביו, הוא מופתע לגלות שיעקב גנב את ברכתו. הוא כועס כעס עצום, ומחליט שלאחר מות אביו יהרוג את האח הקטן שלקח לו גם את הברכות וגם את הבכורה.
רבקה מבינה את כוונות בנה הגדול, עשו, וממהרת לשלוח את יעקב לחרן, אל לבן אחיה, בטענה ששם ימצא אישה, בארץ הולדתה, בחרן, וכך ניצלים חייו של יעקב.
הפרשה מסתיימת בתיאור נשותיו של עשיו שאינן מוסכמות על הוריו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה החמישית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים, ועל המשא ומתן שניהל אברהם אבינו כדי לרכוש עבורה חלקת קבורה בחברון. שרה נקברת במערת המכפלה שבחברון. למעשה, במערת המכפלה קבורים ארבעה זוגות – אדם הראשון וחווה; אברהם ושרה; יצחק ורבקה; יעקב ולאה.

לאחר מכן, מסופר על השליחות המיוחדת של אליעזר, עבדו של אברהם, שנשלח למצוא שידוך ראוי ליצחק. אברהם לא רוצה שיצחק בנו יתחתן עם אישה כנענית, ולכן הוא שולח את עבדו אליעזר למשפחתו שבארם נהריים. ואכן, שם בסמוך לבאר מתגלה הכלה המיועדת, רבקה, בתו של בתואל, בן אחיו של אברהם. רבקה משקה את אליעזר מים ומציעה להשקות גם את גמליו; רבקה היא אישה רגישה, שכולה נתינה וחסד.

בהמשך, אליעזר נפגש עם משפחתה של רבקה, וכבר למחרת בבוקר הם, אליעזר ורבקה, יוצאים בחזרה לארץ כנען. וכפי שמתואר בבראשית פרק כד'- " (סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ;" יצחק לוקח את רבקה, כלתו, לאוהל שרה אימו.

בנוסף, לאחר פטירתה של שרה אמנו משיב אברהם את קטורה. יש פרשנים שאומרים שזוהי הגר, ונולדים להם ילדים נוספים. לפני מותו, אברהם אבינו מחלק את הירושה לבנו יצחק, ממשיך דרכו, ולבני פילגשיו, שאומנם לא מקבלים חלק ונחלה בארץ ישראל אבל מקבלים מאברהם מתנות ומשולחים לארצות המזרח.

בגיל 175 שנים נפטר אברהם אבינו, ויצחק וישמעאל קוברים אותו יחדיו. בסיום הפרשה מספרת התורה על שושלת משפחת ישמעאל, ועל פטירתו בגיל 137 שנים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

ההפטרה לפרשת וירא היא בספר מלכים ב', פרק ד. כזכור, פרשת וירא פותחת בהכנסת האורחים של אברהם אבינו למלאכים,  וההפטרה עוסקת בהכנסת האורחים של האישה השונמית לנביא אלישע.

לאחר שלש הפטרות שנלקחו מנבואות הנחמה של ישעיהו באה עתה הפטרה מספר מלכים, שמכיל פרקים מהגדולות שעשה אלישע הנביא.  יש כאן מעבר מנפלאות הבורא לנפלאות שבהן נראית יוזמתו של אנוש, בשר ודם. במילים אחרות, אם עד כה עסקנו בפרשיות בראשית, שהן פרשיות של בריאה ונפלאות הבורא, הרי שכאן אנו פוגשים פרשיות שניכרת בהן השותפות האנושית.

האישה השונמית גם היא ללא ילדים, ובעלה זקן .אלישע הנביא לא מהסס להבטיח לה בן, והיא אכן זוכה בבן כפי שבירך והבטיח לה. כמו בפרשת וירא, גם האשה, שרה אמנו, לא כל כך מאמינה למשמע הבשורה, וזוכה לבן בגיל 90.

כשבנה של האשה השונמית לא חש בטוב ומצבו מתדרדר היא איננה מעדכנת את בעלה ופונה לחפש בעצמה את הנביא אלישע שיושיע את בנה. אלישע פותח בתפילה לה' אולם אחר כך מבצע פעולות שנראות לנו כמו ניסיון החייאה והנשמה. נדמה שהנער מת אבל הפעולות בסופו של דבר מצליחות, ואלישע מחייה את הבן. גם בפרשתנו בהיפוך תפקידים, אברהם לוקח לעקוד את בנו וזאת ללא ידיעתה של שרה, וברגע הממש אחרון כשהסכין מונפת באוויר מלאך ה' מציל את הבן, יצחק.

בקיצור, הקשר בין עיקר הסיפור שבהפטרה, לבין עיקר סיפור הפרשה- בשני הסיפורים ישנה הבטחה לבן והמשך השושלת על רקע של עקרות ממושכת, עד כדי שההבטחה נשמעת כלא אפשרית. עבור שרה אמנו וגם עבור האשה השונמית פרי בטן הוא משא נפשן שהן כל כך חפצות בו, והוא כל כך רחוק מהגשמה. בשני המקרים כאמור באה ההבטחה בעקבות הכנסת אורחים נדיבה ולבבית. ובשני המקרים מגיע הבן הנולד עד מצב של מוות, אך ההורים זוכים בו זכייה מחודשת.

אז מה השיעור פה?

ההפטרה למעשה מלמדת אותנו שגם כשנראה שהמקרה חתום וגמור וכגזירה של מעלה – אין עלינו להפסיק לפעול. האשה השונמית ואלישע הנביא לא מקבלים עליהם את הדין. נוכח הבן המת נראה היה שיאמרו לעצמם כי זה רצונו של ה', ויש להשלים עימו ולקבלו. אבל הם אינם משלימים ויחדיו בכוחות משותפים ואמונה מלאה – האשה השונמית ואלישע הנביא- זוכים לראות את הבן המת קם לתחייה.

הרב יהודה שביב מסכם- " ואפשר שאף זה לקח מלקחי העקידה והפרשה: לא! לא יחפוץ ה', בשום אופן לא, בקורבנות אדם. ואל לו לאדם לחשב חשבונות של גבוה, אלא עליו לעשות את כל שבידו, ואף למעלה ממה שבידו, להיטיב ולהחיות."

מי ייתן ונצליח בפרט כשאנו חווים אתגרים לעשות את כל מה שביכולתנו כדי להיטיב ולהחיות. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.