חומש בראשית- פרשת חיי שרה- "יקומו החיים וילחמו על החיים"

Image by AndreasAux from Pixabay

השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה החמישית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים. שרה נקברת במערת המכפלה שבחברון. בסופה של הפרשה, בגיל 175 שנים נפטר גם אברהם אבינו. עד פטירתם מתו אנשים רבים בעולם, דורות שלמים חיו את חייהם ומתו, ולא מצאנו עיסוק ואזכור כה רב לגבי מותם כפי שאנו מוצאים בפרשה זו. יש התעסקות גדולה מאוד סביב הפטירה – הספד, בכי, קניית קבר והקבורה עצמה.
שואל הרב שרגא סימונס- "…שמה של פרשת השבוע "חיי שרה" – חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!…
חז"ל מסבירים כי "צדיקים במיתתם נקראים חיים", כלומר מסביר הרב רונן נויבירט, "הצדיקים, משאירים חותמות של נצח כאן בעולם, חותמות המשאירות אותם בחיים. חותמות הנצח שהשאירו כאן בעולם, ממשיכות להדהד, מאות ואלפי שנים לאחר מותם…
ולכן, נקראת פרשתינו פרשת "חיי שרה". זוהי אינה פרשה של מוות. זה איננו עוד סיפור שחולף. זוהי פרשה חיה, פרשה של חיים. ובכל שנה נחזור לפרשה זו. לעד ולעולמי עולמים. זהו סיפורם הנצחי של אבותינו הקדושים, אשר גם במותם נקראו חיים."

מה שבטוח, גיבורי "חרבות ברזל" כבר נצרבו אצלנו בתודעה. אנו בעיצומה של המלחמה, ופרשה זו מדגישה את הפערים אותם אנו חווים ביתר שאת בשבועות האחרונים. האויב נגדו אנו נלחמים מקדש את המוות ובז לחיים. בעוד אנו, היהודים, מקדשים את החיים. כולנו צאצאים של אברהם ושרה, והדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו בהחלט מהווה השראה ומזכירה לנו לא לוותר לעצמנו, להעיז, לדבוק בערכים ואמונות עליהם התחנכנו, לחלום רחוק, ולדעת שיחד ננצח. במקור במשנה, במסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה' נאמר: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ולהיפך. זהו ביטוי המתייחס לערכם הרב של חיי אדם.  "מציל" מתייחס לכל הצלה פיזית, נפשית או רוחנית; לכל אדם יש תכלית ותפקיד בעולם בו הוא משפיע. בכל מעשה קטן או גדול יש אפשרות לחולל שינוי. בעוד מנגד החמאס מקדש את המוות וכופר בשורש החיים באכזריות וברוע בשיא התגלמותו.

הרבנית הדסה פרומן מסבירה,
" התמונה הולכת ומתבהרת. זהו סרט שלא בטוח שהיינו רוצים להיות בו אך אנו חייבים לראות אותו ולהפנים אותו היטב… כל הכוח והכישרון והגבורה: המפקד הצועד בראש חייליו שיגנו על האזרחים, שימסרו את נפשם על אחרון התינוקות שלא יפגע. זהו צבא החיים. התמונה מתחדדת, כך בונים חיים, כך נלחמים על חיים. שואב כוח מהחיים. גם הטקטיקה שלנו היא טקטיקת חיים- מאמץ לנסות לחסוך סבל גם לתינוק שמעבר.
לעומת זאת, אצלם הפירמידה הפוכה. אי שם מתחבאים המפקדים, החיילים בשטח והתינוקות בקידמת החזית. כך נראית פירמידת המוות. וכך גם נוצר האבסורד של המלחמה הזאת… התמונה הזו רחבה הרבה יותר והיא מאפיינת תהליך אזורי ועולמי: הטרור האסלאמי מקדש את המוות וכופר בשורש החיים, באלוהים… חמאס בעזה הוא לא רק אויב שלנו, הוא אויב של כל אוהבי החיים. זוהי מלחמת מוות למוות. יקומו החיים וילחמו על החיים."

ובחזרה לפרשתנו, שרה אימנו, חיה מאה עשרים ושבע שנים, אולם לא במספר השנים תפארתה. 'שני חיי שרה' – ש"כולן שווין לטובה"- אומר רש"י, ורומז כי אצל שרה לא היה הפרש בין ה'ברוטו' ל'נטו' של שנות חייה. אלו הם 'חיי שרה', ומכאן גם הטעם לשמה של הפרשה.
מסופר גם על הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, כי פעם שאלוהו מהו הדבר החשוב ביותר עבורו. ציפייה הייתה כי הבעל שם-טוב ידבר אודות סולם ערכי מסוים, מדרג רוחני או על  הדרכה לדברים שהם עיקר ואליהם כדאי וראוי לשאוף. באופן מפתיע השיב הבעל שם טוב: 'הדבר החשוב לי ביותר הוא זה אשר אני עושה אותו עכשיו."

האסון שהחל באכזריות קיצונית ב-7 לאוקטובר עצום ובלתי נתפס, והוא מהקשים והאיומים ביותר שידעה ישראל בכל שנותיה. יחד עם זאת, הרבה תלאות וחורבן ידע העם היהודי בתולדותיו. חורבן בית ראשון ושני, חורבן יהדות בגדד, גירוש צרפת, אנגליה, ספרד, שואת יהודי אירופה, ועוד.  אך, תולדות ישראל גם מתאפיינות בסיפורים רבים על בנייה מחדש, צמיחה ושגשוג. אני מאמינה בחוסנה של החברה הישראלית לקום ולהשתקם גם מהשבר הזה. האופטימיות שלי נשאבת מהעם המדהים שאנו חלק ממנו, מההתגייסות המעוררת השראה של החברה הישראלית מיד עם פרוץ המלחמה, עשייה שמתמשכת בעוצמות ומהווה עורף יציב, אוהב ומחזק, מרגש!מאחלת לנו שנזכור את העבר ונפעל למען העתיד, לאור המורשת שהורישו לנו הנופלים, מורשת של חיים, אהבת הארץ ותחושת שליחות עמוקה תוך הבטחת קיומנו כעם חופשי בארצו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

יום השואה והביטוי בפרשת קדושים-

גבורתה של לילי קשטיכר 1923-1973

יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתח הערב. לפני מספר שנים שיתפתי את סיפור גבורתה של לילי קשיטכר ז"ל, ניצולת שואה. לימים יצרה איתי קשר הבת היקרה שלה, דניאלה סלה, שהתרגשה מהשיתוף וחיזקה שזו הייתה צוואתה של אמה, להפיץ ולספר. וכך מתעדת הנכדה, לילי בן עמי-
"בהגעתה למחנה אושוויץ בירקנאו, לילי, צעירה ובודדה בת 21 ,שרדה את הסלקציה ונבחרה לחיים. בתוך אושוויץ בירקנאו היא הפכה לאסירה חפה מפשע. כל חפציה, בגדיה ושיערה נלקחו ממנה. היא קיבלה סט אחד של מדי אסיר מפוספסים וניסתה להשיג מטפחת שתכסה את ראשה הקירח. מעט המזון היה מרק מים אפורים עם אבנים; מזון שלא ראוי לבהמות כך סיפרה. היא התגעגעה מאד למשפחתה ודאגה להם. הייתה מאד מאוד רעבה. סדר היום היה שעות ארוכות של עמידה במסדרים בקור או תחת השמש הקופחת. הייאוש היה גדול והיו שהתאבדו על גדרות התיל החשמליים…
בלאגר בבלוק 3 נולד כעת תינוק קטן. הוא הביא אור לחיינו. כולן רצו להציל את התינוק ולמנוע מהגרמנים לדעת מהתינוק! אבל איך מסתירים תינוק? כנראה שחייל S.S הגרמני ידע על התינוק, כי לפתע הוא החל לעשות חיפושים במגורינו בכל בוקר ובכל ערב. התינוק הוסתר בפינה חשוכה, אבל אי אפשר היה להציל יותר את הקטן. מספיק שאת אמו, היולדת, יכולנו להציל. כי ההרגל היה שאת האם ואת תינוקה ביחד לוקחים לכיוון השער על עגלה קטנה. אנו האסירות היינו מאוחדות מאוד. החלטנו למסור את התינוק לידי חייל ה S.S הגרמני מבלי שהוא יידע של מי התינוק. עטפנו את התינוק בשמיכה והנחנו אותו בחוץ ליד דלת הכניסה לבלוק. בכל רגע יכול היה לבוא הגרמני הרשע. התינוק העטוף נשם בכבדות. הרמתי בזרועותיי את הנולד הרך האומלל, וראיתי שבכף ידו הקטנה יש קו חיים ארוכים." מתוך יומן זיכרונות מאושוויץ, לילי קשטיכר, 1951
כדי לעודד את האסירות, לילי קראה להן גורלות בכף היד. האסירות התגודדו סביב לילי שהשתדלה לעודד אותן ב"נבואותיה". "רציתי לעזור לנשים שם, התעסקתי ב'נבואות' למיואשות, דיברנו על ארץ ישראל בעתיד וחיברנו למנגינת 'התקווה' מילים וחרוזים." "פעם קראתי את הספר 'היד המדברת' מאתMajleuy Jozsef  קריאה בכף היד ופענוח כתב היד ביסודו היה הפתגם: 'אם תעזרי לעצמך, גם ה' יעזור לך' וזה באמת הרבה פעמים הצליח." מתוך המאמר "איך נשארתי בחיים?" לילי קשיטכר הירט, ירושלים.
"פעם הקאפו הגרמנייה ביקשה גם לדעת מכף ידה את גורלה. היא קראה לי בפנים קודרות לבוא אליה. היא הגיעה עם כלב הזאב ובידה מקל. היא הרביצה לי בחוזקה על גבי ועל כתפי. עמדתי מולה עם קרחת, בבגד האסירות המפוספס. "בואי" צעקה ולקחה אותי לעליית הגג. רק שתינו היינו שם. היא הושיטה לי את כפות ידיה. עצמות ידיה היו חזקות. הסקרנות בערה בה. כנראה פנתה אלי לשמוע טובות על עצמה ועל חייה. היא הבהילה אותי בשאלותיה:
"האם היטלר יצליח במלחמתו?" אלוהים ייתן לי רעיון להינצל התפללתי בתוכי "'האם היטלר ינצח במלחמה? רק מכף ידו של היטלר אני יכולה לראות את זה ולענות לך' ותכף המשכתי ודיברתי על האהוב שלה שבוודאי הוא בחזית (כל הגברים היו שם). היא התפלאה שקראתי את מחשבותיה הנסתרות, שכחה את המדים שלה, תווי פניה התרככו. האם אהובה אוהב אותה עדיין? האם יגיע ממנו מכתב? רק זה עניין אותה. היא אמרה שתביא את מכתביו ומכתב ידו אפשר יהיה לדעת יותר. למחרת, שחררה אותי מהעבודות ומהמסדרים המייגעים ובקשה ממני לעטר את מכתביה בלבבות צבעוניים. כך הגעתי לצבעים! ידעתי, שכל עוד אני עובדת עבורה, היא לא תשלח אותי לסלקציה, לאש של תנורי הגז וההשמדה. אבל אין לדעת מתי היא שוב תשתגע. מתוך המאמר "איך נשארתי בחיים?" לילי קשיטכר הירט, ירושלים 13.2.1951
"הקאפו והגרמנים לא חשבו שאנחנו כותבות שירה בזמן הזה, הם חשבו שאנחנו עסוקות בניקיון אישי ובהשמדת כינים. עודדתי את חברותי לבטא את עצמן בכתיבה ובציור, למחות נגד המשטר הגרמני ונגד אי הצדק של הגרמנים. גם נתנו פרס אחת לשנייה. בקשתי מהאחראית שמחלקת את האוכל להשאיר בקערה כמה כפות מרק ותפוחי אדמה כפרסים. את הפרס קיבלה מי שהוציאה פתק עם שמה. את היצירות סימנו במספרים, שחס וחלילה לא יישאר שם על הדף. השחלנו את הדפים בחוט כדי לשמור אותם ביתר קלות. מעל למיטה שלי, לילי, הייתה תלויה קופסא על חבל ושם התרכזו ה"כתובים" של ימי הראשון. אם הגרמנים היו מוצאים את זה, זה היה מוות בטוח. אז לקחתי על עצמי שהכל שלי. … לכל אחת היה מספר מזהה, היו בנות שסיפרו בעל פה ולא כתבו." מתוך המאמר "מה ששמרתי לבני" / לילי קשטיכר, 1950
"בין השירים והסיפורים, נמצאו דפים דהויים וקרועים הנוגעים בנושא יוצא דופן הקשור ישירות לחייהן של האסירות היהודיות. בדפים אלו, לילי מתווה כללי התנהגות הומאניים ברורים בתוך חברת האסירות. הטקסטים כתובים בשפה ההונגרית והם כוללים מחשבות בדבר הצורך להתחשב האחת בשנייה, להגיע להבנה, לדעת לקבל ביקורת כי היא נובעת רק מאהבה ומדאגה. כמו כן, מובאים כללי התנהגות של העמידה בתור במשך זמן רב. "אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמור על כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו." כללים אלו נקבעו על ידי האסירות, למרות הכל ואף על פי כן, בניגוד וללא שום קשר לכללים שקבעו מפקדי המחנה. על פי החיבור – הדרך לשרוד היא באמצעות שיתוף פעולה."

השבוע פותחת פרשת קדושים- "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ": (ויקרא יט, ב).הרב מאיר משה מסביר- "בלשון פשוטה יותר: להיות קדוש משמע להיות מותאם, כל אשר בך – החומרי הרגשי והרוחני כולם פועלים בהתאמה על פי קוד מוסרי אחד. האדם הקדוש הוא אדם פשוט במובן זה שאין בו מורכבות, אין בו סתירות בין מחשבה למעשה, בין פנים שונות שבו. הוא אדם אותנטי, שתוכו כברו." ובאותו הקשר הפרשה ממשיכה- "(יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:" (ויקרא יט).

ללא ספק, קדושים היו הם, תוכם כברם. להיות קדושים בתנאים הזויים וכל כך לא אנושיים זה אומר להיות ממש אלוקיים. תכניתם של הנאצים הייתה לרצוח ולהשמיד את היהודים באשר הם, ועד האחרון שבהם. אנחנו מצווים לזכור ולהנציח את כל אלו שניספו וגם אלו שניצלו מאותן זוועות. בדבריהם האחרונים ובכתביהם הם הרבו לבקש- "אל תשכחו". הזיכרון היהודי אינו רק אקט של זכירה, אלא פעולה שיש בה עדות ומתווה דרך על-דורי. "זכור"- זוהי מצווה של הנצחה וזיכרון לשם המשך הקיום של כולנו. בדבריהם יש סוג של צוואה חיה שמורה דרך לדורות הבאים. ניצולים כמו לילי קשטיכר ז"ל מעוררים בנו השראה ומעבירים לנו מסר חשוב- בידנו הבחירה לחיות את החיים ולגלות תעצומות נפש ואומץ לב. הם שביטאו גילויי עוצמה אנושית שהצליחה לשמור על המוסר, ראיית האחר, התרבות והאנושיות גם במקום הכי אפל שיש. בזכותם אנו לומדים להעריך יותר את המשמעות והערך של ה-חיים, ואת היותנו במדינה עצמאית וריבונית. יהי זכרם ברוך.

שבת רגועה ומבורכת❤

אווה פרנקל  Franckel Evaציירה תמונת נוף מהחלון הסמוך של מגורנו. בתמונה הכל חי, כך רואים הכול. מה שהן ראו במשך שישה חודשים כל הארבע מאות נשים". מתוך המאמר "מה ששמרתי לבני" / לילי קשטיכר, 1950

פרשת שמיני ויום השואה- זיכרון בסלון

אתמול בערב זכינו לקיים זיכרון בסלון בביתנו עם קהל מגוון ומפרגן. מיכל מלכובסקי, חברה קרובה ובת גרעין שלי, שיתפה וסיפרה את הסיפור מעורר ההשראה של אביה שניצל בשואה ונפטר לפני כ-4 שנים. העדויות השונות שאנו שומעים מעוררות פליאה ותהייה מהיכן שאבו אותם ניצולים את כוחם ועוצמתם. כמו אביה של מיכל שנותר בודד בעודו ילד צעיר כי כל משפחתו הושמדה בשואה כפי שתואר בספר לזכרו-
"אני זוכר את המראות במחנות…
אני זוכר את אבי חנן- לפי מה שנודע לי עוד נראה באושוויץ יום לפני השחרור בלי משקפיים, כשהוא לא יכול לראות. לא שרד.
אני זוכר את אימי צבייה ואחותי ציפורה- נרצחו בטרבלינקה
אני זוכר את אחי מרדכי- סוזאנה סיפרה לי שנתפס בניסיון לעזור ליהודים, עונה ונורה.
אני זוכר את סבתא פרומה- נותרה גוססת לבדה בגטו.
אני זוכר את האחות של אמא שלי ומשפחתה- בעת חיסול הגטו הסתתרו עם עוד יהודים. כשהילד שלה בכה, היא סתמה לו את הפה וחנקה אותו, אך לבסוף נמצאו ונרצחו.
אני זוכר את בן דודי- ילד קטן, צעיר ממני בשנתיים, יפהפה שהומת בידי אימו."

מיכל תיארה בפנינו כיצד אביה שהגיע ממשפחה ענפה, בזכות אומץ ליבו, והתושייה שלו ובזכות אישה יקרה ופולנייה, סוזאנה, שהחביאה אותו ושמרה עליו כאילו היה בנה, ובהמשך בזכות הפרטיזנים, ניצל אביה, בנימין מלכובסקי ז"ל. מה שבטוח בליבו של בני ז"ל כמו של ניצולים רבים הייתה בערה פנימית- הבערה הפנימית לחיים למרות ואף על פי כל הזוועות שחוו.
וכך מתאר בנימין מלכובסקי ז"ל שהיה אז ילד כ-בן 9-
"בבית סידרו לי מקום מתחת למיטה. חפרו שוחה לפי מידותיי, ושם הייתי שוכב מהבוקר, עם אור ראשון עד השקיעה. פנימה הוחדר צינור על מנת שאוכל לנשום. היה לי קשה לשכב כך יום שלם, יום אחר יום בכיתי, לא רציתי. הם החלו להשקות אותי וודקה ולתת לי לעשן סיגריה לפני שנכנסתי לבור. כך רוב הזמן הייתי מטושטש. בלילה סוזאנה הייתה מוציאה אותי לנשום אוויר בבית הקברות שליד ביתה… אחכ סוזאנה הייתה מחבקת אותי ואומרת: "אל תשכח מאיזה בית אתה בא, אתה רוצה לחיות? אתה חייב להסתתר כך."

אותה אש שבערה בבנימין ז"ל והביאה אותו לבחירה בחיים היא שהובילה והניעה אותו לעלות לארץ, ללמוד, לעבוד ולהתחתן. והוא, אכן זכה להקים בית לתפארת עם ילדים, נכדים ונינים, ולשרת שנים רבות כקצין בכיר במשטרה. לשמחתי זכיתי להכיר אדם שלמרות כל הזוועות שעבר היה עם שמחת חיים ייחודית וטוב לב.

בפרק ו' (ויקרא, הפרשה הקודמת, פרשת צו)  נאמר בפירוש- "(ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה." כלומר, כל  אחד צריך אש שתבער בו תמיד, אחרת הוא כבה ומת מבפנים. אש תמיד צריכה לבעור בנו, אש שמייצרת בערה פנימית שהיא אנחנו. כשהאש בוערת-אנחנו חיים. הבערה הזו חיונית בכל גיל ובכל מצב שבו אנו מצויים בפרט ברגעים המאתגרים כשאנו מתקשים לראות את קרן האור והתקווה לעתיד טוב יותר. יחד עם זאת, הפרשה השבוע מזכירה לנו להיות זהירים – שלא נתלהב מדי והאש תכלה אותנו. ובאותה מידה, שלא תדעך ותהפוך לגיץ מהבהב שכמעט כבה.

הפרשה הקודמת, פרשת צו נחתמה בשבעת הימים שבמהלכם שוהים אהרון ובניו בתוך המשכן כחלק מתהליך ההתקדשות שלהם. והשבוע הפרשה שלנו, פרשת שמיני, נפתחת ביום השמיני – הוא יום היציאה מהמשכן והכניסה הממשית אל תוך התפקיד החדש, והתגלות השכינה- התרגשות גדולה. אך בעיצומה של החגיגה, הקדשת אהרון ובניו הופכת לאסון. מתואר לנו כי נדב ואביהוא, מקריבים לפני ה' אש זרה שלא צוו עליה.
והתגובה היא מיידית-
"…וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יי' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יי." ותגובתם של משה ואהרון, האב השכול, לאסון לא מאחרת לבוא-
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן."

למותם של נדב ואביהוא, בני אהרון, בהדליקם אש זרה, אין הסבר אחד משכנע. פרשנים שונים פירשו את חטאם או את העדר עוונם בדרכים שונות, האש הזרה לנו יתכן והיא קדושה בעיני אחרים ולהיפך, מה שבטוח היא מתריעה בפנינו לברר מהי.
משברים בחיינו, שבעה, ימים כמו- יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות מזכירים לנו שאש כאמור תמיד צריכה לבעור בנו, ולהזכיר לנו מה באמת חשוב בחיינו– לאהוב ולהרגיש אהובים, לחזק את תא המשפחה, להרגיש משמעותיים וממומשים, ולפתח רגש לזולת. אחרי הכל, אנחנו לא חיים כאן לנצח. ובו בזמן, להבחין ולברר מהם אותם דברים בחיינו ששואבים מאתנו אנרגיות מיותרות ומבעירים בנו אש זרה.

אהרון שאיבד את שני בניו ביום החגיגה הגדולה חווה טרגדיה נוראית, והוא בוחר להגיב בדממה, 'וידם אהרון'. יש מצבים שבהם כל מילה מצמצמת את עוצמת התחושות. בכל שנה שאיננה מעוברת, כמו השנה, מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמיכות לשבת פרשת "שמיני". רבים מאוד מניצולי הזוועה ושורדי הקרבות בחרו גם בתגובת- הדממה. המשימה של כולנו לכבד את הדומייה של אלו הבוחרים בה, ויחד עם זאת להזמין ברגישות ובאהבה את אותם ניצולים לפרוץ את מחסומי הלב ולשתף בכדי שנצליח להעביר זאת גם לדורות הבאים. מחובתינו להיות קשובים יותר מתמיד ולהבין שעדויות אלו בטח ממקור ראשון הולכות ומתמעטות, רבים מהם כבר לא בחיים, ודבריהם חשובים מאין כמותם בכדי שנצליח להנציח, ולממש "והגדת לבנך".  רק כך נצליח להבטיח את המשכיותו של העם היהודי, לחדש את יכולת האמונה והתקווה, ולפעול למען תיקון עולם. יהי זכרם של כל קורבנות השואה, חללי צה"ל, וקורבנות האיבה ברוך, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

מוקדש לעילוי נשמתו של בנימין בן צבייה ז"ל
ולעילוי נשמתה של שרון בת אתי, בת כיתתי, שנפטרה לצערנו בטרם עת.
אמן, יהי זכרם ברוך.

כיצד ניתן להחזיק בשמחה מבלי שתחמוק מאתנו?

חג שמחת תורה- המענה. הריקוד עם ספר התורה הוא ביטוי לשמחה המיוחדת והנצחית שרק התורה יכולה להכניס לחיינו. "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח), כך מסבירה שרה דבי גוטפרוינד, יועצת משפחתית,
"להלן חמש דרכים שבהן התורה מכניסה לחיינו חיות ושמחה עמוקים.
1. היא נותנת לנו מטרות נעלות יותר. המדד האמין יותר לשמחה בת קיימא בחייו של האדם הוא מטרה שמביאה להתעלותו. כל המטרות האישיות שלנו, חשובות ככל שתהיינה, הן חלק מתפקיד גדול יותר המשותף לכל היהודים – להכניס אור לעולם, להפוך את העולם למקום רוחני יותר ולהעביר הלאה את המסורת הקדושה שלנו. התורה נותנת לנו שאיפות נעלות יותר.
2. היא מראה לנו כיצד להכיר תודה. רוב האנשים מבינים מדוע הכרת תודה מעלה את רמות השמחה שלנו, אולם אנחנו לא בהכרח יודעים איך להרגיש הכרת תודה על בסיס יום יומי. התורה מנחה אותנו להודות מספר פעמים ביום. בשלש תפילות, ובברכות על אוכל ועל מצוות. היא מגלמת בתוכה מודעות מידית לכל הטוב והחסד שאנחנו מקבלים ממקור החיים, מהרגע בו אנחנו פוקחים את עינינו ליום חדש.
3. היא מלמדת אותנו לקוות. החיים קשים והרבה פעמים בלתי צפויים. בפני רבים מאיתנו עומדים אתגרים שונים, שמקשים עלינו לראות את הדרך הלאה. אולם התורה מלמדת אותנו שאין דבר שאינו אפשרי; שאלוקים אף פעם לא נותן לנו ניסיונות שאיננו מסוגלים לעמוד בהם; שמחר יהיה יום חדש; שהישועה בוא תבוא, ושאנחנו לא מתמודדים לשווא.
4. היא מחברת אותנו. בעולם שבו כל כך הרבה אנשים בודדים ותלויים בחברה וירטואלית, התורה מוציאה כל אחד מאתנו מבדידותו. היא מראה לנו כיצד ליצור קהילות ולקרב בין אנשים. היא מלמדת אותנו שאנחנו זקוקים זה לזה. היא עוזרת לנו לתת גם כשלא ברור לנו איך. היא מחברת בין סבים לנכדיהם. היא מגשרת על פערי התרבות שכל כך הרבה פעמים מפלגים אותנו. היא נותנת לנו שפה משותפת ואמת משותפת. היא מחברת אותנו זה לזה.
5. היא סוחפת אותנו. הרגעים הכי שמחים שלנו מגיעים כשאנחנו "נסחפים", עסוקים ושקועים לחלוטין בפעילות כלשהי. אנחנו מתעלים מעבר לגבולות הגשמיים והרגשיים שלנו, על ידי שקיעה מלאה באנרגיה של הרגע. התורה נותנת לנו את תחושת הסחיפה הזאת כשאנחנו עושים מעשה טוב או מצוה שמאתגרת אותנו מחד, אך מאידך נמצאת בטווח השגתנו. אנחנו מבקרים חולים, אפילו אם בתי החולים מלחיצים אותנו. אנחנו מזמינים את האלמנה מהשכונה לסעודות שבת, למרות שאין לנו מצב רוח לאורחים. אנחנו נותנים צדקה למרות שאנחנו מוטרדים מהמצב הכלכלי שלנו. אנחנו בוחרים להתגבר על המגבלות הפנימיות שלנו וממשיכים הלאה, גם כשאנחנו נאלצים להכריח את עצמו לעשות את זה.
התורה נותנת לנו את תחושת ההיסחפות הזאת גם דרך שירה וריקוד. זאת ההיסחפות של שמחת תורה, שמלמדת אותנו כיצד להתעלות מעל למגבלות שלנו, כיצד לשמוח, כיצד להתחבר. כיצד לשיר שירים שיוצרים מעגלים על מעגלים שעולים ומתנשאים מעבר לרוקדים עצמם. המלים שאנחנו שרים מחזירות אותנו אל המהות הפנימית שלנו, אל המטרות הנעלות, הכרת התודה, התקווה, השמחה הטהורה של התקרבות לבורא. עבור הרגע הזה הוא ברא אותנו. עבור השמחה הזאת הוא ברא את העולם. זאת השמחה שלא תחמוק מאתנו בין אם אנחנו עומדים על פסגת העולם או רק מתחילים את הטיפוס. היא נמצאת למעשה ממש בזרועותינו – התורה היקרה שהוא נתן לנו. אושר ושמחה שמרקדים מעל ומעבר לעצמם."
לכן, כשביקשו מרבי עקיבא לסכם את כל התורה על רגל אחת, הוא אמר "ואהבת לרעך כמוך", שזהו הבסיס של התורה כולה. הכל נועד בכדי להביא אותנו לשם.
מחר, בין ארוחה לארוחה, נשתדל לקבל על עצמינו מחדש את התורה, ולהזכיר לעצמינו להמשיך לעבוד על "ואהבת לרעך כמוך". במילים אחרות, להמשיך לפתח את הרגש לזולת, לקבל את האחר, את השונה, ואת עצמינו. נזכור שהעוצמה והכוח שלנו היא באחדות שלנו.
חג מבורך ושמח💐

פרשת בלק- מה המטרה ולמה בלק?

קשה להבין למה נותן ומאפשר ה' לְרֶשַע כזה, כמו בלק ובלעם, להתקיים בעולם. מזעזע יותר שלא רק שה' מאפשר לבלעם להמשיך בדרכו לקלל את עם ישראל, הוא אפילו עוזר לו להגיע לשם! המדרש אומר "מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (במדבר רבה כ, יב). בקביעה זו טמון ההסבר, מדוע בפעם השנייה שהגיעו השליחים לבלעם כביכול 'התחרט' ה' מהאיסור שהטיל על בלעם בפעם הראשונה, והסכים שייצא לדרך עם המשלחת השנייה? יש מפרשים המסבירים שהסיבה שהניעה את בלעם לצאת לשליחותו של בלק (לקלל את ישראל) בפעם הראשונה הייתה- שנאתו העצומה לעם ישראל, מבחינתו זה או הוא או עם ישראל, לעומת זאת, בפעם השנייה הייתה זו תאוות הבצע, הכסף שהניע אותו לקלל את עם ישראל, ומזה אין חשש, כי זו שנאה שפשוט לבטלה ע"י המרבה במחיר. פירוש נוסף מסביר את נושא הבחירה החופשית לאדם. ה' לא מתערב במעשי האדם. חוק הבחירה החופשית המשאירה את ההכרעה כולה בידי האדם לטוב ולרע. ולכן, אפשר ה' לבלעם ללכת בפעם השנייה.
אז מה השיעור פה? החיים הם לא המאבק בין רצון הקב"ה לרצון האדם. בעצם, המאבק הוא רצונו של האדם הנאבק לא פעם עם עצמו בלקיחת החלטות, במחשבות, בהתלבטויות וכו'. לרוב, הבעיות בחיינו הן תוצר של ההחלטות שעשינו מתוך הבחירות האישיות שלנו.
כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה למשל לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה ילווה כל דבר שיקרה לו. אם הוא חפץ שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיניע את הלך חייו.
הבעיה היא שהרבה מאתנו לא לגמרי הבהרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים מחיינו, ומה המוכנות שלנו כדי לממש את הרצונות שלנו. ייתכן שאנו אומרים שאנו רוצים "הצלחה" אבל אנחנו לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות" שלנו ולשלם את המחיר הנלווה… רבים מאתנו מאמינים שמשפחה וחברים מצויים בסדר עדיפות עליונה, אבל הבחירה שלנו בפועל יכולה להיות בעצם כסף, כבוד, קידום, וכו'. במילים אחרות, עלינו לעשות בירור לאן אנחנו הולכים? והאם זה המקום שאליו אנו רוצים להגיע באמת. בסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו.
הרב יהונתן גפן מסביר "איך להגיע לבירור אמיתי על מטרות האמת בחיינו?
"איך היסוד הזה משתייך אלינו? הרב נוח ויינברג זצ"ל היה אומר שכל אדם צריך לשאול את עצמו שאלה אחת יסודית: "לשם מה אני חי בעולם הזה, מהי מטרת חיי?" ממש לא פשוט לענות תשובה אמיתית לשאלה הזאת – … הרב ויינברג מציע דרך שתוכל להקל מעט על התהליך: לחשוב תחילה עבור מה היינו מוכנים למסור את נפשנו ולמות למענו, ואז לומר לעצמנו: 'למען המטרה הזאת אני רוצה לחיות'.
דוגמא טובה לכך היא חינוך הילדים. כולנו מוכנים למסור את נפשנו (פשוטו כמשמעו) עבור ילדינו, למרות זאת – האם אנו מקדישים מספיק זמן וכוחות כדי לחיות למענם? האם אנחנו שמים לב לניסיונותיהם לזכות בתשומת הלב שלנו? או שמרוב טרדותינו (המוצדקות) אנחנו מזניחים את העיקר?
דוגמא נוספת לכך היא יחסנו לכלל ישראל. רובנו, אם לא כולנו, היינו מסכימים למסור את נפשנו עבור עם ישראל במצב של איום רוחני או גשמי חלילה. אולם האם אנו מוכנים לחיות עבור כלל ישראל? האם אנו משקיעים מעט מזמננו כדי לעזור לאחינו היהודים שזקוקים לכך? לרבבות יהודים אין לחם לאכול ובגד ללבוש, ולמיליונים אין כל מושג מהי משמעות יהדותם. האם אנו מוצאים זמן בסדר יומנו העמוס כדי לסייע להם?
אנו חיים בתקופה בה כלל ישראל זקוק לנו, אולם לא כדי שנמות על קידוש ה', אלא כדי שנחיה למען קדושת שמו. בלעם נחשב רשע למרות השגותיו הנעלות. הוא ידע בדיוק מה אלוקים רוצה ממנו, אולם הוא לא היה מוכן לחיות למען רצון ה'… אנחנו יודעים טוב יותר מבלעם, אנחנו רוצים ומוכנים לחיות למען ה', אולם לפעמים גם אנחנו עלולים לשקוע בעניינים שונים, ולשכוח את מטרתנו האמיתית. אם נחשוב ונתעמק שוב ושוב בשאלה 'עבור מה היינו מוכנים למות', נוכל להזכיר לעצמנו עבור מה עלינו לחיות."

מדבריו של הרב שניאור אשכנזי-
לכל אחד מאתנו יש בלק, מלשון בלוקים, הפרעות, אתגרים או קשיים בחיים. מה שמעורר תמיהה, כי הרי הקב"ה רוצה שנתקדם, נצליח אז מדוע הוא, האלקות, מציב לנו סלעים ואתגרים בדרך? כביכול כיצד הוא איננו מגן עלינו? מדוע עלינו להתמודד כל הזמן עם בלוקים בגלגלים שלא מאפשרים לנו להיות יותר מצליחים, יותר טובים. לא מעט אנשים טוענים שככה זה בחיים, "מה לעשות", "זה מה יש" וכד'. למעשה, הקב"ה שולח את בלעם לא בכדי שיקלל את עם ישראל אלא בשביל שנתגבר על הקושי ונזכה להפיק מכך ברכות, שנזכה להתחזק. כלומר, רוע יכול ליצור טוב, ורוע גדול יכול ליצור טוב גדול. כשאנו מתגברים על הקושי, הצרה הופכת לצוהר, ואנו הופכים להיות יותר חזקים ממקודם, ולכן נקראת הפרשה בלק, כי בזכות בלק הגיעו הברכות הכי גדולות. אם אנו נבין מה הקושי צופן לנו נבין שאחרי שנתגבר על הקושי נהיה משודרגים יותר. הכל שאלה של התבוננות שלנו בדברים, באירועים, באנשים וכו' לא לראות בלק, בלוקים, אלא לראות קדימה, לראות ולהבין את הקושי שבעצם אומר "אנו מסוגלים ליותר". מטרתם של הבלוקים וההפרעות בחיינו להעיר בנו כוחות רדומים כדי שנתעלה מעליהם ובזכותם נקבל את הברכות. אם רק נדע לנצל את האתגר הזה ולהיבנות על גביו ולגייס את כל הכוחות הנדרשים נזכה בצמיחה ובגדילה שלנו. בכל בוקר בתפילת שחרית אנו מצטטים את בלעם, מילים שבלעם אמר בהשראה עליונה. הדרך הכי טובה לאפשר לאדם לגלות את העוצמות שבנו ולממש את היכולות שלנו זה כשאנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו, מה שנוטה לקרות כשאנו במשבר; גורם לנו לצאת, להשקיע ולהתאמץ. מדוע? כי מול התנגדות אנו מפעילים כוח, מאמץ שהופך להיות שריר ובסופו של דבר הופך להיות חלק מאתנו. החושך עוזר לנו לגלות את האור, את כל הטוב שיש. חישול ובנייה מגיע לא פעם דווקא מתוך החושך.
פרופסור יורם יובל מסביר שהאתון מסמלת את המטפל שמנסה לעזור למטופל, במקרה זה בלעם, להרחיב את התודעה והמודעות שלו כדי שיפקחו עיניו ויצליח להיחשף לתת מודע שלו. בלעם, המטופל, פיזית מתואר גם כסתום עין, ובנוסף אינו רואה את מלאך ה' החוסם את דרכו, ולכן מכה את אתונו, המטפל. לפתע יש ירידה של אסימונים, רגע של הארה, שאתה קולט ורואה דברים שקודם לכן לא נראו כלל.
הרב שניאור אשכנזי מסביר מדוע נקראה הפרשה על שמו של בלק שרצה להרע ולהזיק לישראל-
"…אצל בלק אנו מוצאים כי לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם גרמה להוספה אצל עם ישראל – והם התברכו בברכות נעלות יותר על ידי בלעם. כך שהזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון וההוספה שנעשה אצל עם ישראל."

מי ייתן ונצליח לגלות את העוצמות שבנו, לצאת מאזור הנוחות, ולזכור עבור מה עלינו לחיות. שנצליח לממש אהבת חינם ולדייק את הוויז שלנו. אמכי"ר.

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.