השבוע אנו קוראים את פרשות ניצבים-וילך, שתי פרשות המגיעות תמיד בימים שלפני ראש השנה. לכאורה, הן עוסקות בסיום דרכו של משה, בחידוש הברית עם העם ובהעברת ההנהגה ליהושע. אבל דווקא ברגע של מעבר מסתתר רעיון גדול ורלוונטי במיוחד: מה הופך אוסף של אנשים לחברה, ומה מאפשר לה להמשיך גם כאשר המציאות והמנהיגות משתנות?

פרשת ניצבים נפתחת במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כ"ט, ט'). משה אינו פונה רק למנהיגים או לחזקים שבעם. הוא מונה את ראשי השבטים, הזקנים, השוטרים, הגברים, הנשים, הילדים והגרים. כולם עומדים יחד. אין זו רק תמונה של מעמד חגיגי. יש כאן תפיסה חברתית עמוקה: חברה אינה נבנית רק ממי שמקבלים החלטות, אלא מכל מי שחי בתוכה. חזקוני מדגיש כי "כולכם" כולל את כולם, ללא קשר למעמדם, העומדים יחד בפני הברית (חזקוני, דברים כ"ט, ט').

ומכאן אפשר לקחת את הרעיון צעד נוסף. חברה חזקה אינה חברה שבה כולם חושבים אותו דבר. להפך. עצם העובדה שהתורה מונה קבוצות שונות כל כך מזכירה שהשלם מורכב מקולות שונים. המבחן של חברה אינו היכולת למחוק את השונות, אלא היכולת להחזיק אותה בתוך מסגרת משותפת.
וזה מקבל משמעות מיוחדת דווקא ערב ראש השנה. אנחנו רגילים לחשוב על השנה החדשה במונחים אישיים: מה אני רוצה לשנות, להשיג ולאחל לעצמי. אבל ניצבים מזכירה לנו שיש גם שאלה אחרת: איזו חברה אנחנו רוצים להיות?
הדרך שבה אנחנו מדברים זה עם זה, מתווכחים, מקשיבים למי שחושב אחרת ונוטלים אחריות גם על מה שאינו "שלנו"- כל אלה בונים, יום אחר יום, את החברה שבה אנחנו חיים.

האחריות נמצאת כאן
בהמשך אומר משה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא" (דברים ל', י"ב–י"ג).
חז"ל הפכו את הביטוי "לא בשמים היא" לעיקרון משמעותי: לאחר שהתורה ניתנה, ההכרעה אינה נשארת בידי השמים אלא מסורה לבני האדם ולשיקול דעתם. כך נאמר במסכת בבא מציעא (נ"ט, ב'), בהקשר של מחלוקת חכמים והצורך להכריע באמצעות דיון וכללים אנושיים של הכרעה. גם בלי להיכנס למשמעות ההלכתית, יש כאן רעיון אקטואלי: לא הכול נמצא בשליטתנו, אבל האחריות על מה שאנחנו עושים עם מה שנמצא בידינו- כן.
אנחנו יכולים לחכות שהמציאות תשתנה, שמישהו אחר יפתור, שהמנהיג הנכון יגיע או שהנסיבות יסתדרו. אבל בסופו של דבר, הבחירות שלנו, ההתנהלות שלנו והאופן שבו אנחנו מתייחסים זה לזה- נמצאים כאן, בידינו.

ואז מגיע הרגע שבו משה הולך
וכמעט בלי הכנה, מגיעה פרשת וילך.
משה, המנהיג שהוציא את העם ממצרים והוביל אותו במשך ארבעים שנה, אומר: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם… לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" (דברים ל"א, ב'). הוא יודע שהגיע הרגע להיפרד מהתפקיד. וזה אולי אחד הרגעים האנושיים ביותר בתורה: לא רק לדעת איך להוביל, אלא לדעת מתי להעביר את ההובלה הלאה. משה אינו נאחז בתפקיד. הוא מעביר את האחריות ליהושע ומחזק אותו: "חֲזַק וֶאֱמָץ".

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל עסק בדיוק במעבר הזה בין משה ליהושע. הוא מצביע על ההבדל בין דברי משה ליהושע- "כי אתה תבוא את העם הזה"– לבין דברי האל- "כי אתה תביא את בני ישראל…" זקס רואה בכך שני ממדים משלימים של מנהיגות: היכולת ללכת עם האנשים, לצד היכולת להוביל אותם ולשאת אחריות.
וזה שיעור שאינו שייך רק למנהיגים גדולים. הוא נוגע לכולנו- במשפחה, בעבודה, בארגונים ובקהילה. הצלחה אינה נמדדת רק במה שהצלחנו לעשות בעצמנו, אלא גם ביכולת שלנו להעביר ידע, אחריות ואמון הלאה ולאפשר לאחרים להמשיך את הדרך, להצמיח מנהיגים. מי שבונה הכול סביב עצמו יוצר תלות. מי שבונה אנשים סביבו יוצר המשכיות.

לא רק מי מוביל- אלא מה אנחנו משאירים
משה אינו מסתפק בהעברת ההנהגה. הוא מצווה לכתוב את התורה ולהעביר אותה הלאה, ומצווה על מעמד 'הקהל'– התכנסות של העם אחת לשבע שנים כדי לקרוא וללמד גם את הדורות הבאים. כלומר, משה מבין שמנהיג יכול לסיים את תפקידו, אבל מה שנבנה בתקופתו צריך להיות גדול ממנו ולהמשיך אחריו. זהו גם אחד הרעיונות שהרב זקס מדגיש: בסוף דרכו משה עובר מתפקיד המנהיג והמוביל לתפקיד המורה- מי שהופך את ניסיונו לידע ולמורשת שאחרים יכולים לשאת הלאה.

ניצבים, בחירות- ואז וילך
קשה לקרוא את הפרשות האלה השנה בלי לחשוב על המציאות הישראלית. אנחנו חיים בתקופה של מלחמה, אובדן, חטופים, מחלוקות עמוקות וחוסר ודאות. ובסוף אוקטובר צפויות בישראל גם בחירות לכנסת ה־26. הבחירות הן אחד הרגעים שבהם המילה "כולכם" מקבלת משמעות מעשית: חברה דמוקרטית אינה אמורה לחשוב אותו דבר. היא מאפשרת לקבוצות שונות להיאבק על דרכן, לבחור ולהשפיע- ובו בזמן להמשיך לחיות יחד גם לאחר שהקלפיות נסגרות.
לא כולם צריכים להסכים. אבל אם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים כחברה, אנחנו צריכים למצוא את המקומות שבהם אנחנו עדיין יכולים לעמוד יחד.

ופרשת וילך מוסיפה לכך שאלה נוספת: האם אנחנו יודעים גם ללכת הלאה?
האם אנחנו מסוגלים לאפשר שינוי, להאציל אחריות, לתת מקום לדור הבא, ולא להיאחז בכל מחיר במה שהיה?
אולי כאן נמצאת אחת המשמעויות היפות של המעבר בין שתי הפרשות:
ניצבים – ואז וילך.
קודם עומדים יחד סביב מה שחשוב באמת. אחר כך ממשיכים ללכת.
אולי ראש השנה אינו רק זמן לשאול מה אני רוצה שיקרה לי בשנה הבאה. הוא גם רגע לשאול:
מה אני מביא איתי אל החברה שבה אני חי?
על מה אני מוכן לשאת אחריות?
ומה אני רוצה להשאיר לדור שאחריי?
ובתוך כל השונות, המחלוקות והוויכוחים- האם אני עדיין יודע לזהות את הדברים שעליהם אנחנו יכולים לעמוד יחד?

פרשות ניצבים-וילך אינן מבטיחות שהדרך תהיה פשוטה. הן מציעות משהו אחר: מנהיגים יכולים להתחלף, המציאות יכולה להשתנות, ואפילו חברה יכולה לעבור טלטלות גדולות- ועדיין, אפשר להמשיך.
כדי לעשות זאת, דרושים שני דברים: אנשים שמוכנים לעמוד יחד סביב מה שחשוב, ואנשים שמוכנים ללכת קדימה כשמגיע הזמן.

אולי זו המתנה של השבת שלפני ראש השנה: לעצור לרגע, להסתכל על השנה שהייתה ועל החברה שאנחנו חלק ממנה- ואז לא רק לאחל שנה טובה, אלא לשאול מה אנחנו מוכנים לעשות כדי שהיא תהיה כזו?
שנזכה בשנה הקרובה לעמוד יחד בפרט כשמתבקש, להקשיב גם כשאיננו מסכימים, לשאת אחריות על החלק שלנו, לדעת להעביר הלאה כשמגיע הזמן, ובעיקר- להמשיך ללכת. לא בהכרח באותו קצב או באותו כיוון, אבל עם מספיק משותף כדי שנוכל להישאר חברה אחת גם בתוך השונות.

שנה טובה, שנה של בחירות טובות, אחריות, בריאות הגוף והנפש, המשכיות ותקווה.

שבת שלום 🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.

יש רגעים בלוח השנה שבהם הזמן כאילו נעצר. הערב נעמוד כולנו יחד בדומייה, וכל רעשי היום-יום יידמו לרגע אחד ארוך של זיכרון. זהו רגע שבו אומה שלמה מביטה פנימה ושואלת שוב את אותה שאלה כואבת: איך חיים לצד המחיר הכבד של הבחירה להגן על החיים?

בישראל ההתגייסות לצבא איננה אירוע רחוק או מופשט. היא מתרחשת בגיל שבו רוב הצעירים בעולם רק מתחילים לחלום את חלומותיהם. מיד אחרי התיכון, כשהלב מלא תוכניות, מסעות, לימודים ואהבות- נערים ונערות לובשים מדים. הם עדיין ילדים בעיני הוריהם, אך בלבם כבר בוערת תחושת שליחות עמוקה: להגן על הבית, על המשפחה, על האפשרות הפשוטה לחיות כאן חיים רגילים.

בשנתיים וחצי האחרונות חווינו זאת בעוצמה שלא הכרנו זמן רב. המלחמה, אירועי האיבה, האזעקות, חוסר הוודאות- והבשורות הקשות שהגיעו שוב ושוב. שמות שהופכים ברגע אחד לכותרת, לפנים על מסך, לסיפור שנכנס ללב ולא יוצא ממנו. חיילים שנפלו בקרב, באימונים, בתאונות, בפיגועים… כל אחד עולם שלם, וכל עולם כזה מותיר חלל שלא ניתן למלא.

הכאב הזה איננו רק כאב של משפחות פרטיות. הוא כאב לאומי. הורים שקוברים את ילדיהם- תמונת מציאות שאינה טבעית בשום סדר חיים. ילדים שנפרדים מהוריהם מוקדם מדי. אחים, חברים, שכנים, מורים מעגלים שלמים שנפער בהם חור. ובתוך הכאב הזה עולה שוב ושוב השאלה האנושית ביותר: כיצד ממשיכים לחיות?

דווקא כאן מתחדד הפער העמוק שבין הרצון שלנו לבין המציאות שנכפתה עלינו. בתורה מופיעה הקריאה הפשוטה והעמוקה: "ובחרת בחיים". זוהי שאיפה בסיסית- לחיות, ליצור, לבנות, לגדל ילדים, לשמוח בחגים, לעבוד, לטייל, לחלום. לבחור בחיים פירושו לבחור בטוב, בשגרה, ביציבות. אך המציאות מזכירה לנו שוב ושוב שיש מי שבוחר אחרת- מי שמקדש מוות, אלימות והרס. וכאשר אלה הכוחות שמולנו, הבחירה בחיים מחייבת לעיתים גם נכונות להילחם עליהם.

זו אולי אחת הדילמות הקשות ביותר של הקיום כאן: אנחנו מבקשים שלום, ובו בזמן אנו נאלצים להלחם בכדי להגן על החיים והבית שלנו. ולכן, צעירים בני שמונה-עשרה מוצאים את עצמם נושאים על כתפיהם אחריות כבדה בהרבה מגילם. סרן איתן אוסטר ז״ל הטיב לחדד, "לוחם אמיתי נלחם לא בגלל שנאתו למי שעומד מולו, אלא בגלל אהבתו למה שעומד מאחוריו". אנחנו לא יוצאים לשדה הקרב מתוך אהבת מלחמה- אלא מתוך אהבת חיים. מתוך הרצון הפשוט להבטיח שלילדים שיגדלו כאן תהיה מציאות בטוחה יותר מזו שקיבלו.

החברה הישראלית למדה לחיות עם המתח הזה- בין השגרה לאזעקה, בין חג לאובדן, בין שמחה לדמעות. אנו חוגגים, עובדים, מתכננים, בונים- ובמקביל נושאים בלבנו את הזיכרון. אולי זו אחת מצורות החוסן העמוקות ביותר: היכולת להמשיך לחיות למרות ועל אף הכאב. כי כל חיים שנמשכים כאן הם עדות לניצחון החיים על מי שמבקשים לקטוע אותם.

עבור רבים, יום הזיכרון הוא גם יום אישי מאוד. הוא מחזיר פנים ושמות של חברים, של בני כיתה, משפחה, של אנשים שהיו חלק מהחיים ונגדעו מוקדם מדי. האובדן בגיל צעיר מטלטל במיוחד, כי הוא נושא עמו את כל מה שיכול היה להיות- החלומות שלא הוגשמו, המשפחות שלא הוקמו, השנים שלא נחיו. וכשחושבים על כך, הלב באמת נקרע.

ובכל זאת, בתוך הכאב הזה צומחת גם תחושת משמעות עמוקה. כי אותם צעירים נהרגו מתוך בחירה להגן על החיים של אחרים. הם בחרו לעמוד בקו שמאפשר לרובנו להמשיך לחיות חיים רגילים ככל האפשר. במובן הזה, הם נטועים עמוק בתוך סיפור החיים של כולנו.

אולי זהו המסר העדין שמלווה את יום הזיכרון: הזיכרון איננו רק מבט לאחור- אלא גם התחייבות קדימה. להמשיך לבנות כאן חיים ראויים, טובים, אנושיים יותר. להיות ראויים למחיר היקר. לבחור בחיים- לא רק כמילים, אלא כדרך חיים.

בסיום היום העצוב והכואב הזה, כאשר הדגלים חוזרים להתנופף במלוא גובהם והמעבר החד אל יום העצמאות מגיע, מתגלה אחד הפרדוקסים העמוקים של המציאות שלנו: הכאב והתקווה שזורים זה בזה. מתוך האובדן צומחת מחויבות לחיים, ומתוך הזיכרון- כוח להמשיך.

שנזכה לבנות כאן מציאות של חיים, של שלום ושל עתיד טוב יותר- למענם ולמעננו.

יהי זכר הנופלים והנופלות שמור בליבנו לעד🙏🏼❤️ אמן כן יהי רצון.

 

אנחנו בשנה לא מעוברת, לכן, השבוע בספר דברים קוראים שתי פרשות, פרשת "ניצבים", ופרשת "וילך".
"ניצבים" ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
משה רבנו ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה. והוא מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." (דברים ל') וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט)וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל'). קצת תמוה, אנחנו צריכים שהתורה תצווה עלינו לבחור בחיים בכדי שנחייה? האם יש אדם שפוי, אדם בריא בנפשו שבחר או יבחר במודע ובכוונה תחילה במוות (להוציא כמובן את אויבנו הארורים המקדשים את המוות)?

בפרשות ניצבים-וילך, המסר המרכזי שמודגש הוא חשיבות הבחירה החופשית והאחריות האישית שלנו להתמודד עם המציאות, והבחירות שלנו. התורה קוראת לנו לקבל החלטה מודעת לחיות, ולא רק מתוך כוח האינרציה, אלא מתוך בחירה, היותנו נחושים ובתודעת חיים. זה לא מובן מאליו.
בפרשת וילך, משה מודיע לעם שהוא קרוב למותו, ושלא הוא יוביל אותם אל הארץ המובטחת. במקום זאת, יהושע בן נון ינהיג את העם. משה מחזק את יהושע ומעודד אותו ואת העם להיות חזקים ואמיצים לקראת הכניסה לארץ ולמלחמות הצפויות שם.
פרשות ניצבים וילך משלבות בין קריאה לברית מחודשת לבין חילופי מנהיגות. הן מציגות למעשה את המתח בין קושי להתקדמות ואת החשיבות של בחירה נכונה, במיוחד במצבים מאתגרים. המיקוד הוא בבחירה מודעת בחיים מתוך תודעת תכלית והכוונה, יחד עם האופן שבו התורה קוראת לנו לקחת אחריות על הבחירות והמעשים שלנו. במקרים רבים אין אנו יכולים לבחור את הסיטואציה שאיתה אנו מתמודדים אך ביכולתנו לבחור את אופן ההתמודדות.
הציווי "ובחרת בחיים" מדגיש את הצורך לבחור בחיים מלאי משמעות, חיים מוסריים ומכווני מטרה. בפועל, רבים מאתנו נתקלים בהתמודדויות, אתגרים, ומעכבים שמובילים לוויתור על חלומותינו ויעדינו. התורה מתארת את הברירה בין קללה לברכה, בין מוות לחיים, ומכוונת אותנו לבחור תמיד בחיים – לא חיים של אינרציה או הישרדות, אלא חיים שמובילים למשמעות נצחית.

אם נבחן זאת בהקשר למלחמות והאתגרים הקשים שכולנו חווים, בפרט בשנה האחרונה, ניתן לראות שההתגברות על האתגרים הפיזיים והנפשיים שקולה להחלטה לבחור בחיים בכל רגע נתון. כמו במלחמות פיזיות, גם במלחמות היומיום – מול קשיים, סימני התנגדות או תחושת זמניות – התורה אומרת לנו לבחור לא לוותר. המוות, במובן הפילוסופי והתורני, מייצג את ההפקרות, את איבוד הכיוון והערכים.
הנפש היא נצחית, והיא שמניעה אותנו להמשיך, גם כאשר הגוף החומרי נתקל במכשולים זמניים. הבחירה "בנצח", היא הבחירה במציאת המשמעות העמוקה מעבר לאתגרים הרגעיים, באותם רגעי חיים קטנים שבהם אנו נדרשים לראות את המהות שמניעה אותנו קדימה.

הרמב"ם מבהיר שהבחירה החופשית היא יסוד מוסרי שקיים בכל אדם, והיא זו שמבדילה את האדם משאר הברואים. האדם יכול לבחור בין טוב לרע, בין צדק לעוול, והוא נושא באחריות מלאה על בחירותיו. כך מחדד הרמב"ם, ב-  "הלכות תשובה" פרק ה, הלכה א:
"רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו."
התורה קוראת לנו לקחת אחריות מלאה על כל בחירה שאנו עושים, על הבחירות האישיות והקולקטיביות. כל בחירה שאנו עושים, הן כיחידים והן כעם, משפיעה על מהלך חיינו וגורלנו. ברגעים הקשים ביותר, כאשר נדרשת התקדמות או שינוי, דווקא אז חשוב להפעיל את ההכרה המודעת לבחור בדרך הנכונה, ולבחור בחיים במלוא מובן המילה.

באופן זה, פרשות ניצבים וילך מזכירות לנו שאנו עומדים תמיד בצומת דרכים בין ייאוש לתקווה, בין ויתור לעשייה, בין חיים למוות – לא רק פיזי, אלא גם רוחני. הבחירה בחיים היא, אם כן, בחירה בהתפתחות, בהתקדמות, באומץ להמשיך גם מול קשיים, וביכולת להפיק הנאה ומשמעות בכל רגע ורגע. כשאנו בוחרים לחיות מתוך תודעה כזו, אנו מגלים שהחיים עשירים הרבה יותר ממה שחשבנו. וכפי שהרב נריה זצ"ל אמר: "אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם, במקום להוסיף חיים לשנים שלהם."

פרשות ניצבים וילך מזכירות לנו לא רק את הבחירה האישית שלנו בחיים, אלא גם את המחויבות להמשיך את דרכם של אלו שנפלו ו"ציוו לנו את החיים". בקריאה הזו אנו נדרשים לקחת את הערכים, המסירות והאומץ של הדורות הקודמים – ולהפוך אותם למעשים של חיים, צמיחה ואחדות. הבחירה בחיים אינה רק עבורנו, אלא גם עבור עתיד הדורות הבאים.
שתהא לכולנו שנה של שלום, צמיחה וביטחון, שנה שבה נזכה כולנו לחזור ולהשיב הביתה בשלום את כל החטופים, המפונים והחיילים בריאים בגוף ובנפש, שנזכה גם להשיב את כל הגופות, ולמרות השנה שטלטלה את נפשנו בעוצמה, שנצליח לבחור לחיות חיים מלאי משמעות ושמחה. שתהיה לנו שנה של אחדות וחוזק, ושנצליח להתגבר על כל האתגרים שלפנינו כפרטים, משפחות, וכאומה. שנה טובה ומטיבה! אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

הפרשה השבוע נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, וביום שני הקרוב, כ"ה באלול, הוא יום בריאת העולם. בימיו האחרונים, משה רבנו עסוק בלהתוות דרך לעם ישראל ולהזהירו: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע"(דברים ל', ט"ו). רבים כתבו על החיבור שבין הפרשה לימי תשרי, וביטוי לכך מצוי בפסוק י"ט בספר דברים פרק ל׳:

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ."

איך אפשר לצוות מישהו שכבר חי- לחיות? המשנה אומרת "שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי," אז היכן הבחירה פה? כלומר יש חיים שכביכול נכפו עלינו אבל בשביל לחיות אותם באמת, מסביר הפסוק, צריך לבחור בהם. אז מה המשמעות של "ובחרת בחיים"?  נראה כמו ציווי לבחור בחיים, וההסבר לכאורה- כדי שנחיה שאחרת למה התוספת: "למען תחיה"?

רבי מנדלי מקוצק אומר: שיהיו חיים בשביל הטוב, ולא להיפך: לא שתהיה עושה מעשים טובים כדי שתחיה אלא שתחיה כדי לעשות מעשים טובים! ההבנה שאנו חיים למען מטרה מסוימת, בשאיפה תמידית, ולא חיים ללא תוכן וללא ייעוד. אם כך, הציווי לחיות הוא לא כדי שנחיה, אלא טמון כאן רמז לכיוון עמוק יותר לחיים.

אומנם נכפה עלינו להיות מי שאנחנו- גנטיקה, מנת משכל, נטיות, תכונות וכו' אך התורה באה ואומרת לנו שעצם הבחירה המודעת שלנו בחיים ובמה שיש לנו מעצימה ומעניקה להם חיות שמבטאה את הרצונות שלנו. הבחירה היא שמרחיבה לנו את האפשרויות הקיימות. כשאנו בוחרים אנו כבר לא עומדים חסרי אונים ומצומצמים, אלא אנו לוקחים בעלות, ויוצקים לתוכה חיות שמניעה אותנו. יש הרבה אנשים "חיים" שהם "מתים"- כי הם מתנהלים על אוטומט, "מה שיוצא אני מרוצה" ונוטים לעיתים גם להימנע מלבחור. בנוסף, כמה פעמים בחיינו אנו חושבים על רעיונות גדולים, על תוכניות גדולות בחיים, אידאולוגיות שישדרגו את חיינו, קובעים חוקים והלכות שיתקנו את חיינו אך מתוך העיסוק בדברים אנו שוכחים את החיים מסביבנו.

המסר המרכזי הוא הציווי המוסרי שעל אדם לחיות על פי תפיסת עולמו שבו הוא הקברניט של חייו, אדון לגורלו, הוא שמכריע הכרעות מרכזיות ונושא באחריות להן בעצם בחירת דרכו. נראה כי הפסוקים מחזקים שהתנאי לדרך הטובה הוא בעצם- לעשות את מה שאנו בוחרים ולעשות מכל הלב. זה ציווי נפלא וחשוב – לעשות את הטוב במסירות מתוך הנעה פנימית, כפי שכתוב "בפינו ובלבבנו".

שמעון פרס ז"ל נהג לומר כי "אופטימיים ופסימיים מתים אותו הדבר – הם רק חיים בצורה שונה."  לצירוף – "ובחרת בחיים" יש שתי משמעויות עיקריות:
1) התייחסות לקדושת החיים בעצם הבחירה שלנו בהם.
2) בחירה בחיים ראויים ומשמעותיים – החיים שאותם נרצה לחיות, החיים שלנו, המבוססים על ערכים, מוסר, אמונות, התבוננות, מחויבות ואחריות שיכוונו את חיינו הפרטים ויהוו מפתח להתעוררות ולצמיחה שעל פיהם תתנהל החברה, המדינה והעולם כולו.

לחלקנו נראה שהבחירה ב"חיים" היא בחירה טבעית, כמעט אינטואיטיבית. אבל הבחירה בחיים היא בחירה שעלינו לעשות, כלומר להכריע בה, ולתת לה ביטוי בעשייה. הבחירה מחנכת אותנו לקחת אחריות.  חווית החיים שניתנו לי ולא בחרתי בהם יוצרת התנהלות חיים הישרדותית. בעוד שבחירה בחיים שניתנו לי נחשבת ביהדות- "חיים". הבחירות שלנו כאמור הם ביטוי לרצונות שלנו בין במודע או לא במודע.

במסורת היהודית נחשבים הימים שבין ראש חודש אלול לבין יום הכיפורים כימים של חשבון נפש אישי וציבורי. מסביר הרב יאיר שטראוס- "הרצון הוא הדבר המשפיע החזק והעוצמתי ביותר שפועל בעולם… לכן עיקר התיקון והקלקול נמצא בתחום הרצון, כח הבחירה אנושי נמצא ברצונות שאותם בוחר האדם לחוות באישיותו. הצד הטכני של מעשי האדם הוא בעל חשיבות שולית וזניחה ביחס לרצונות האדם, שם נמצא עיקר הפעולה שלו על החיים והמציאות ושם עיקר התהליכים הפסיכולוגים שפועלים לטווח ארוך ויציב באמת."

זה הזמן לבחון האם הבחירות שעשיתי משקפות את הרצונות האמיתיים שלי. מטרת ברור הרצונות היא להביא לקיומו של אדם טוב יותר, ועולם טוב יותר.

שנצליח לבחור ולהחיות את חיינו תוך ברור הרצונות שלנו. שנשכיל לכוון ולזכך את הרצונות שבנו כי ככל שאדם בונה בתוכו רצון חיובי והרמוני הוא משפיע על החברה שסביבו ובעקבות כך על כל האנושות ועל כל המציאות כולה. אמכי"ר.

שבת שלום ❤️

בפרשת ניצבים אומר לנו משה רבינו- " (טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע…(יט)… וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל'). קצת תמוה, אנחנו צריכים שהתורה תצווה עלינו לבחור בחיים? האם יש אדם שפוי, אדם בריא בנפשו שבחר או יבחר במודע ובכוונה תחילה במוות?

יתכן שהתורה קוראת לנו לקבל החלטה מודעת לחיות, ולא רק מתוך כוח האינרציה, אלא מתוך בחירה, היותנו נחושים ובתודעת חיים. זה לא מובן מאליו. רבים מאתנו מוכנים לנטוש את החלומות, מטרות ויעדים שלנו, ולהיכנע לנוכח הסימן הראשון של התנגדות, קושי או תקלה. משמעות הציווי האלוקי "ובחרת בחיים" היא להיות נחוש לחיות חיים מלאי משמעות, לחיות אורח חיים מוסרי המוקדש למטרה נעלית. והאמת היא שבכל יום ובכל רגע אנחנו בוחרים בין חיים למוות, כי מוות מסמל את אפסיותו של הדבר שיכול לעמוד מול עינינו במלוא עוזו, אך הוא זמני לחלוטין ולא שורד. בעוד, חיים אמיתיים הם קיום נצחי, דבר שאין לו סוף, שאותו אנו חווים בנבכי ליבנו. יש שמשווים זאת לגוף שהוא זמני והנפש שהיא נצחית.

תאכלס, באפשרותנו לבחור למצות את כל ההנאה האפשרית מהמציאות שסביבנו, ולהעריך את הייחוד שבחיים האמיתיים שהוענקו לנו… כשאנו בוחרים לעשות זאת, אנחנו מופתעים לגלות כמה פשוט לכל אחד ואחת מאתנו ליהנות מחיי היומיום שלנו.

וזה מזכיר לי את המשפט של הרב נריה זצ"ל שאימצתי בסטטוס שלי: "אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם, במקום להוסיף חיים לשנים שלהם."

שתהא לכולנו שנה טובה ומלאת חיים, שנה של הגשמת חלומות, מימוש היכולות והכישורים שלנו, שנזכה לצמיחה וגדילה שלנו כפרטים, כמשפחה, כחברה ובכלל. אמכי"ר.