תגית: אברהם

הפרשה השבוע מעלה שאלות נוקבות-  מדוע יעקב בעזרת רבקה אמו, גונב את הברכה שנועדה לעשו, ברכה שמשפיעה על כל הדורות. מדוע יעקב צריך היה לעבוד על אביו? מדוע רבקה לא פונה ישירות אל יצחק ומסדירה איתו את העניין? ולמה ה' הוביל את המהלכים כך שהברכה הזאת תילקח במרמה? רבקה ברוח הקודש מבינה שהברכות צריכות לעבור דרך יעקב, ולכן מתוך תחושת חוסר ברירה היא מצווה ומסייעת ליעקב לגנוב את הברכות מעשו. מסתבר שיעקב שהיה איש תם יושב אוהלים צריך היה לעבור מסע פרטי בתוך המסע הלאומי, כדי להגשים את שליחותו כמנהיג נבחר.

כותב הרב ד"ר עידו פכטר, "….במשפט האנושי המטרה אכן עשויה לקדש את האמצעים, אך לא כן במשפט מול הא-לוהים. מטרת המשפט האנושי היא לאו דווקא לחנך את האדם הפרטי, אלא לקיים סדר חברתי המאפשר לבני אדם לחיות זה עם זה. משפטו של הא-לוהים, לעומת זאת, דן את האדם כשלעצמו, ולא רק ביחס לסביבה החברתית שבה הוא פועל. מבחינה זו, כל מעשה שאדם עושה, ללא שום קשר למטרתו ותכליתו, מטביע חותם, ולו הקטן ביותר, בנפש האדם. אדם שישתמש באלימות כדי למנוע מחברו להתאבד, אף שעשה מעשה טוב ונכון, ייפגע מכך,  שכן סוף סוף מעשהו היה כרוך בסוג של קהות חושים ופגעה ברגישות שלו לכאבו של האחר. נפשו הורגלה, ולו במעט, לנהוג באלימות. על כן, גם אם המעשה שלו היה חיובי בעיני בני אדם, בעיני עצמו, וממילא גם בעיני א-לוהים, המעשה נשא איתו מחיר שעל האדם לשלמו.

כזה היה המחיר שיעקב שילם על מעשיו. אכן הוא הציל את הברכה מידי עשו והביאה אל זרע ישראל, אך מעשה הגניבה אינו "מתקדש" בעקבות כך. הרמאות היא רמאות, ויעקב צריך לשלם עליה… העבירה היא עבירה, גם אם המטרה טובה. היא הטביעה חותם בנפש האדם, ויש לבקש עליה כפרה, לטהר ולנקות את הנפש."

כנראה המחיר של בחירה חופשית הוא גם לדעת ליפול ויחד עם זאת לדעת לקום, לתקן ולדייק, ולמנף את הקיים. ואכן, בהמשך דרכו נאלץ יעקב להתמודד עם לבן, חותנו, שמרמה אותו מספר פעמים, ולהתמודד עם התנהלות 12 בניו וההשלכות לכך בכדי לתקן את החותם שבנפשו. הפרשה נקראת 'תולדות' ולא 'יצחק', מדוע? מתוארים לנו אירועים רבים שנדמה שכבר קראנו עליהם בעבר, רק שהפעם זה עם יצחק ולא עם אברהם. הפרשה פותחת ומדגישה כי יצחק הוא בנו של אברהם, גם יצחק כאביו מגיע לגרר עם אשתו, רבקה, מפאת הרעב בארץ, המוצגת כאחותו בדיוק כפי שקרה עם שרה, אמו, וגם הם מתעמתים עם אבימלך. הברכות שיצחק קיבל ושמוזכרות בפרשה דומות ומשויכות לאביו אברהם וכך הלאה. נראה שהמסר הוא למעשה שליצחק יש מורשת שאותה עליו להעביר לבנו יעקב, יחד עם ברכות שהוא קיבל מאברהם אביו. מורשת, משפחה, מסורת וזיכרון לאומי הם שיוצרים את "תולדות", הם שיוצרים המשכיות ורציפות בין הדורות, ובסופו של דבר מביאים לחיבור ואחדות. לכן, יש חשיבות כל כך גדולה להבהרה שהחותם שאנו מטביעים בנפשנו מכל סיבה שהיא מחייב אותנו לעבודה פנימית בכדי שנצליח לצאת ממצבים תקועים ומאתגרים בחיינו, ובהמשך לתקן ולהשפיע על התולדות שלנו לטובה, בכדי שנצליח לעבור למציאות טובה יותר. המהלכים הללו הם אלו שמגלים ומוציאים לאור את הטבע האמיתי שלנו ושל הבריאה שבה אנו חיים.

מסביר הרב דב בערל וויין- " התולדות של העם היהודי מתבססים על זיכרון משותף וחוויה היסטורית, על לימוד תורה ושמירת מצוות, על תחושת שליחות ועל זהות לאומית חזקה. חוט השני של אידיאליזם, עזרה לזולת, חסד וחמלה – בקיצור, הברכות של אברהם אבינו – עובר בסיפור היהודי בכל דורותיו.
לא פעם נדמה לנו שדברים חומריים ועושר הם מה שעובר בירושה אצל בני אדם. אבל יש פה אי הבנה של אמיתות החיים. האידיאלים, האמונות והמסורות של הקדושה ועבודת השם הם הירושה האמיתית שלנו והערובה לכך שלעם ישראל תמיד יהיו תולדות."

שבת שלום❤️

עד פטירתה של שרה אמנו מתו אנשים רבים בעולם, דורות שלמים חיו את חייהם ומתו, ולא מצאנו עיסוק ואזכור כה רב לגבי מותם כפי שאנו מוצאים בפטירת שרה אמנו. בפרשה ישנה התעסקות גדולה מאוד סביב פטירתה – הספד, בכי, קניית קבר והקבורה עצמה.

הפתגם שאומר 'זמן שווה כסף' נשכח מאתנו לא פעם בהתנהלות השוטפת. בסרט שנקרא 'עולם הזמן', ‘In Time’, ניכר לעין שזמן אכן החלופה היותר משמעותית לכסף. זהו סרט מ2011 שמציג עולם בדיוני בשנת 2161, שבו יש פריצת דרך גנטית שגורמת לאנשים לחיות לנצח. למרות זאת, החיים מוגבלים על ידי שעון דיגיטלי הטבוע על אמת היד של כל אחד ואחת. הזמן הוא המצרך היקר ביותר ואתו מתנהל המסחר והכלכלה בעולם. סרט מעורר חשיבה ומומלץ לצפייה.

אנשים רבים שחלו במחלות קשות והרגישו את קיצם קרב- כשנרפאו חוללו שינויים משמעותיים בחייהם. כולנו יודעים שזמן החיים שלנו קצוב ובכל זאת, אנו לא חיים כל יום בתודעה שזמננו מתקצר… המילה מחר או שבוע הבא או פעם הבאה שגורה בפינו בטבעיות.

מסביר הרב שרגא סימונס- "אחת מהטרגדיות האנושיות הגדולות ביותר היא תופעת בזבוז הזמן…  שמה של פרשת השבוע "חיי שרה" – חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!…

כשהתורה מתארת את חייו של אברהם אבינו, היא משתמשת במלים "ואלה הם ימי שני חיי אברהם" (בראשית כ"ה) התורה משווה את הימים לשנים, ובכך מספרת לנו שלמרות שצמיחתו של אדם רגיל נמדדת בטווח של שנים, אצל אברהם ושרה – ניתן היה למדוד את הגדילה (הצמיחה) בטווח של ימים. שניהם התפתחו מדי יום ביומו כשהם חיים את ימיהם באופן מלא ומוחלט… הגמרא אומרת שכל ימיה של שרה אימנו היו שווים בטיבם ובאיכותם, למרות שהיא סבלה במשך 90 שנים מעקרות, וגם נחטפה פעמיים בחייה! בדומה לכך, גם אברהם אבינו נלחם במלחמות… הכוונה היא, שלא משנה מה עבר עליהם, אברהם ושרה ראו בכל רגע בחייהם הזדמנות ללימוד וצמיחה…"

הנטייה לוותר לעצמנו, לא להעז, לא להאמין, לא לחלום רחוק, וכו' איננה עוצרת עבורנו את הזמן. כמו כן, ברור שיש צורך באיזון וכל אדם זקוק לזמן בשביל להתאושש ולהתרענן, ובכל זאת כדאי שגם הרגיעה שלנו תהיה בעלת מטרה ומוגדרת. כולנו צאצאים של אברהם ושרה, והדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו בהחלט מהווה השראה ומזכירה לנו שהשעון מתקתק לו כל הזמן.

הרב איתמר אלדר נותן דוגמא "'באגדה מפורסמת המספרת על אדם שהגיע לכפר אחד ובטרם נכנס עבר בבית הקברות ושם נדהם לגלות כי המשותף כמעט לכל המצבות הוא הכיתוב המורה על גילם הצעיר של הנפטרים: בן שנה, בן שנתיים, בן שלש וכו'. בחרדה גדולה נכנס האדם לכפר ומיד כשנתקל באדם הראשון שאל אותו  האם הייתה בכפר מגיפת ילדים כלשהי, שהרי אחרת כיצד ניתן להסביר מדוע קבורים כ"כ הרבה ילדים בבית הקברות? האיש חייך והשיב כי בכפר זה לא מונים את שנותיו של האדם כנהוג, כי אם אוספים רק את הרגעים בהם אותו אדם חי את חייו באופן מלא ומשמעותי ומכאן גם ההסבר למספרים הנמוכים הנקובים על גבי המצבות'…

הפער שבין הכמות והאיכות מתגלם בחיינו באינספור דוגמאות שבהם אנו נתבעים לדרך ארוכה, לעיתים טפלה וחסרת טעם לכאורה, בזמן שכל ענייננו הוא במטרה הנעלה והנשגבת שבקצה הדרך. רבים מאתנו מבלים שנות לימוד רבות טפלות ולא מעניינות, בשביל תעודה חשובה שמקבלים בסוף. אנו עמלים שנים רבות בעבודות חסרות משמעות בשביל קידום שיבוא בסופן. ישנם אנשים שכלל אינם נהנים מעבודתם, אולם הם בהחלט נהנים מתלוש השכר השמן שנכנס לחשבון הבנק שלהם מדי סוף חודש. וכך ימים שלמים, חודשים ולעתים שנים שלמות, משמשים בסך הכול אמצעי טפל למטרות שההנאה מהן קצרה ומזערית ביחס לשנות העמל – 'ורהבם עמל ואון'.

סוד אריכות הימים, מלמדת אותנו החסידות, הוא למצוא את הטעם גם באמצעי. לאחוז ברגע ולשהות בו לכשעצמו, ללא קשר להיותו אמצעי למשהו אחר. כל רגע, מלמדת אותנו החסידות, הוא הזדמנות. מכל סיטואציה אפשר ללמוד, ומכאן שאל לנו להיות עיוורים וחרשים נוכח ההווה בגלל העתיד. העתיד הוא ללא ספק חשוב, אולם גם כשזה יגיע, הוא כבר ידאג להסיח את דעתנו לעתיד חדש שיכנס תחתיו. החסידות טוענת שכל רגע הוא נצח, וכל שנייה מסתירה בחובה מציאות אינסופית. רק מי שמצליח להתמסר לרגע, ומנסה להפיק ממנו את המרב תוך שהוא מסיר את הלוט הסופי מעל האינסופי, יוכל לגעת בנצח ולזכות ב'אריכות ימים'.

המשימה הזאת איננה קלה בעולם המערבי והתחרותי בו אנו חיים. המרוץ הוא אינסופי והיעד לא תמיד ברור, וכל רגע מהווה בסך הכול מבוא אל הרגע הבא. כך ימים שלמים, חודשים ושנים עלולים לעבור מבלי שטעמנו את טעמו של פרי הנצח.

שרה אימנו, לעומת זאת,  חייתה מאה עשרים ושבע שנים, אולם לא במספר השנים תפארתה. 'שני חיי שרה' – ש"כולן שווין לטובה"- אומר רש"י, ורומז כי אצל שרה לא היה הפרש בין ה'ברוטו' ל'נטו' של שנות חייה. אלו הם 'חיי שרה', ומכאן גם הטעם לשמה של הפרשה.

מסופר על הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, כי פעם שאלוהו מהו הדבר החשוב ביותר עבורו. ציפייה הייתה כי הבעל שם-טוב ידבר אודות סולם ערכי מסוים, מדרג רוחני או על  הדרכה לדברים שהם עיקר ואליהם כדאי וראוי לשאוף. באופן מפתיע השיב הבעל שם טוב: 'הדבר החשוב לי ביותר הוא זה אשר אני עושה אותו עכשיו'."

למשל, גם כשאני צוברת שעות נהיגה מרובות מסיבות מוצדקות אני יכולה לבחור למה אני מקשיבה בנסיעה ואיך אני נהנת ומממשת את הזמן המבוזבז כביכול… משפט חזק שמהדהד לי הוא של הרב נריה זצ"ל- "אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם, במקום להוסיף חיים לשנים שלהם." מי יתן ונצליח ליצוק בחיינו תוכן ולחיות חיים של משמעות ותכלית. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

לעילוי נשמתו של הרב ד"ר יונתן זקס, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים

בפרשה הקודמת, פרשת לך לך, קראנו על הבשורה לאברהם כי יוולד לו בן, ותגובתו של אברהם-
"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: … וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק…" והשבוע מסתבר שבפרשה שלנו הצחוק נוכח ושכיח אף יותר, ואפילו מאפשר כנראה את פתיחת רחמה של שרה אמנו בהמשך-
"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ…"
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה…"
"וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא. כִּי צָחָקְתְּ. "
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק."

מסתבר שאת הצחוק כדאי לקחת מאד ברצינות. הצחוק מספק לנו הזדמנות להתעלות מעל למגבלות, ומהווה גשר למעבר בשלום בין המצוי לרצוי. חוש הומור הוא ביטוי לסתירות שבחיים. כל עוד האדם צוחק והוא משועשע מול הפער שהוא חווה הוא מצליח לברוח מהכאב והסבל כי הצחוק מאפשר לו לשכוח לכמה רגעים את התקוות שהתנפצו ואת המועקה הקיומית. ישנם סוגי הומור שונים- אירוניה, קומדיה, בדיחה, ציניות וכו'; כל אחד מהם מסייע באופן שונה מהאחרים בהתמודדות שלנו עם הקיום ועם האבסורד שבו. למשל, צחוק ישמעאל נראה כצחוק אחר ביחס לצחוק אברהם וצחוק שרה. אפשר להבין מהפשט כי לפחות בעיני שרה, הצחוק של ישמעאל רע ומצדיק גרוש.

צחוק הוא ביטוי של שחרור והרפיית מתח. ההנאה מצחוק לא דועכת וגם לא מתמעטת עם הזמן. באמצעות הגישה ההומוריסטית לחיים, אנו זוכים להתייחס אל עצמנו ולעולם ברצינות ויחד עם זאת להכניס נימה של צחוק וקלילות שמקלים בהתמודדות. מה המכנה המשותף לכל סוגי הצחוק? מדוע יש עיסוק כה רב ופרשנויות כה מרובות לנושא הצחוק בפרשה? מדוע יש חשיבות לעובדה שאברהם וגם שרה צחקו עד כדי קריאת שמו של הילד על שם הצחוק? ומדוע יש התמקחות עם שרה אם צחקה או לא?

מסביר הרב גור גלון-
"נראה לומר, כדברי אונקלוס, שישנם סוגים שונים של צחוק. יש צחוק שעניינו שמחה ויש צחוק שעניינו צחוק אירוני-מריר ומפקפק. מבאר אונקלוס… שרה צחקה ואברהם צחק, אלא שצחוקו של אברהם כולו הודיה ושמחה – אברהם נופל על פניו בהודיה ושמח בשמחת ההמשכיות דרך האמונה והחסד, תוך שהוא מציין את גודל הפלא … לעומת זאת הצחוק של שרה מערב בתוך שמחת הבשורה גם אירוניה וצחוק מריר שמבטא פקפוק בכך שהדבר יהיה. ואולי זו הכוונה במילים  "ותצחק שרה בקרבה…", שמבחוץ היה כאן צחוק של שמחה והודיה, אך בפנים היה שמץ של הרהור, שמץ של ספק. ודווקא בגלל שהספק הזה, שחסרון הדק הזה של האמונה איננו גלוי, צריך הקב"ה לחשוף אותו. דווקא הדברים שאינם גלויים הם הדברים הכי משפיעים…
אולי אפשר לומר, ואני מעלה זאת בזהירות רבה, ובעיקר כדי שנוכל ללמוד מזה לחיינו, שאחרי שהקב"ה בישר את הבשורה על לידת יצחק, הוא היה חייב לדבר עם אברהם ושרה כדי למוסס את המחסום ללידתו של יצחק, שעד שלא תהיה אמונה שלימה של שרה, לא יוכל יצחק להיוולד… "

יש צחוק של אהדה, וצחוק של הסכמה, צחוק של מבוכה וצחוק שמגיע רק כי אחרים צוחקים. המבטים, תנועות הגוף, צורת השפתיים וקולות הצהלה של הצחוק, כולם מעבירים מסר ברור לטיב הצחוק. הוא מביא לשחרור מוגבר של אנדרופינים שגורמים למצב רוח טוב, רמה פחותה של הורמוני הסטרס אדרנלין וקורטיזול, מה שמייצר מערכת חיסונית חזקה יותר ולחץ דם נמוך יותר. במילים אחרות, רבים יעידו שהצחוק מחזק את המערכת החיסונית שלנו, משפר את מצב הרוח, מפחית כאב וקונפליקטים, ומגן עלינו מפני ההשפעות המזיקות של מתח וכעס. שום דבר אינו מצמצם כעס וקונפליקט מהר יותר מאשר צחוק משותף. התבוננות בצד המצחיק יכולה להציב בעיות בפרספקטיבה ולאפשר לנו להמשיך הלאה מעימותים מבלי להחזיק במרירות או טינה. כילדים, קל היה להצחיק אותנו אבל כמבוגרים יש נטייה להיות רציניים יותר והצחוק הופך לנדיר יותר. יתכן והפרשה הזו מתזכרת אותנו שהומור מקל על הנטל שלנו, מעורר תקווה, מחבר אותנו לאחרים, משאיר אותנו ממוקדים ודרוכים, ואף עוזר לשחרר כעס ולהיות יותר סלחנים. הצחוק מסייע להביא את הנפש והגוף שלנו בחזרה לאיזון. וכנראה שאלו בדיוק ההסברים מדוע יצחק שמסמל את הגבורה והדין נקרא על שם הצחוק- האיזון שאליו אנו שואפים. תאכל'ס הצחוק הוא תרופה כייפית חינמית, וקלה לשימוש.

מוסיף הרב נח וינברג זצ"ל-
"אין כמו צחוק גדול ומשחרר להרגיע, לאפשר לעצמנו להביט על הבעיות באור אחר, ולהכניס אותנו לפרופורציות. אולי זו הסיבה שבגללה רשימת הקומיקאים היהודיים כה ארוכה. עם זאת, לצחוק יש להב כפול, וכשמשתמשים בו באופן שלילי, הוא עשוי להסב נזק גדול. כמו בהקנטת הזולת, לעג, או שימוש בצחוק בקלות ראש, צחוק מוגזם, צחוק שלילי- ציניות, סרקזם וכו' כל אלו עלולים להיות הרסניים. לכן, עלינו להבין את הדינאמיקה של הצחוק ואופן השימוש היעיל בו, כך שנצליח להשתמש באנרגיה חיובית זו לשינוי מקדם ולצמיחה."

כולנו רואים וחווים את העולם מנקודת מבט המוגבלת לחושים שלנו. אנו כבולים לעולם הפיסי של הגוף, ומושפעים מהלך הרוח שלנו בכל רגע נתון מה שמייצר אינספור פרשנויות לסיטואציות שאנו חווים. בתקופה זו כשאנו מאותגרים ומתמודדים עם נגיף שהופך לנו את המציאות ומציב בפנינו אתגרים כלכליים, מנטליים, רגשיים וחברתיים הצחוק מבטא זאת בבדיחות מרובות על המצב והשלכותיו, והסרטונים המצחיקים ממחישים את הפערים הקיימים באופן שמקל על ההתמודדות שלנו ומעלים חיוך.
הפרשה מחדדת לנו להשתמש בצחוק בכדי לשמור על הבעיות שלנו בפרופורציה ולהשפיע טוב על הסביבה שלנו. ההבנה שהחיים אינם אוסף של בעיות, אלא אוסף של הזדמנויות שניתן למנף אותם באמצעות הצחוק וההומור. הצחוק יכול להביא לרגיעה ולחדש את מצבורי האנרגיה המדולדלים שלנו ושל הסובבים אותנו. מאחלת לכולנו שעם כל האתגרים נמצא את הדרך לתבל את חיינו בצחוק ובחיוך. אמכי"ר.

שבת שלום😄

הפרשה השבוע פותחת- "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׃ וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה׃ וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, א-ג).
הציווי האלוקי לאברהם ששולח אותו למסע אל הלא נודע, "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", מסע שגלומה בו ההבטחה. לקום, להשאיר את המוכר והידוע מאחור ולצאת לדרך חדשה. הצורך לעזוב את הכל, להתחיל מחדש בכדי לממש הזדמנות לחיים טובים יותר, האומנם?

"לֶךְ-לְךָ" שולח אותנו לצאת מקיבעון ומהרגלים שמהווים לרוב חסמים במימוש ייעודנו. רק יציאה מעצמנו בכל הרבדים, יציאה מהיותנו מצויים בנוחיות של ארצנו, ממולדתנו- שהיא המשפחה המורחבת שבה גדלנו, ולבטח מבית אבינו – יציאה מכל מה שהכרנו- היא שמאפשרת שינוי משמעותי. קיבלנו ציווי לעשות פסק זמן שבו אנו בוחרים מחדש מה נשאר ומטיב עמנו, על מה אנחנו מוותרים, ומה אנחנו מחדשים.
שתי המלים הקצרות, לך לך, מבהירות לנו את התהליך הנפשי הנדרש ביצירת שינוי בחיינו:
לֶךְ – היפרדות – היפרד, התרחק, צא למסע.
לְךָ – ייחוד – לעצמך, לאישיות שלך, להתגבשות של זהותך, לייחוד שלך כאדם.

 אברהם אבינו היה מהפכן שמצא את זהותו ואת ייחודו כפורץ דרך שמנחיל דת מונותיאיסטית בעולם של עובדי אלילים. מה השינוי הזה חייב אותו? אומר הרב צדוק הכהן מלובלין, "כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו" אבר(ה)ם, שהיה איש צדיק, המהפכן שהנחיל את האמונה באל אחד מלמד אותנו שיעור עצום באמונה.

בהקשר הזה הרב ד"ר יונתן זקס מסביר-
"המנהיגים… הם אינם עושים מה שאחרים עושים רק מפני שאחרים עושים כך. הם הולכים אחרי קול פנימי, הם נענים לִקריאה. הם רואים לא את מה שישנו, אלא את מה שעשוי להיות. הם חושבים מחוץ לקופסה. הם צועדים לְשיר לֶכֶת אחר.
סמלה הדרמטי ביותר של התופעה, מאז ומעולם, הן מילותיו של אלוהים לאברהם, המילים שהוציאו את ההיסטוריה היהודית לדרך: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).
למה נחוצה הייתה העקירה הזו? כי בדרך כלל אנשים פועלים מתוך קונפורמיות. הם מסתגלים למוסכמות זמנם ומקומם, וסופגים את התרבות שסביבם: מֵאַרְצְךָ. ברובד עמוק יותר, הם מושפעים מחבריהם ומשכניהם: מִמּוֹלַדְתְּךָ. ובעומק העומקים הם מעוצבים בידי הוריהם והמשפחה שגדלו בה: מִבֵּית אָבִיךָ.
אני רוצה שתהיה שונֶה, אומר אלוהים לאברהם. לא שוני לשם שוני, אלא שוני שמטרתו להתחיל משהו חדש: דת שלא תסגוד לכוח ולסמלֵי הכוח – שהרי כך עושות, לאמיתו של דבר, הדתות האליליות, כאז כן היום. אני רוצה באברהם, אומר אלוהים, "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
להיות יהודי פירושו לערער על המוסכמה הרווחת מסביב כאשר, כפי שקורה לא אחת, העמים נסחפים אחר אלילים. כך קרה באירופה במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. זה היה עידן הלאומנות: המרדף אחר הכוח בשמה של מדינת-הלאום, מרדף שהוביל לשתי מלחמות עולם ולמותם של עשרות מיליונים. גם עכשיו… כאשר ברחבי המזרח התיכון ואפריקה מדינות מידרדרות לאלימות ולמה שתומס הובּס כינה "מלחמה של כל אדם כנגד כל אדם…
אברהם הוא בלי ספק האדם המשפיע ביותר בהיסטוריה. כיום רואים עצמם כממשיכי דרכו 2.3 מיליארד נוצרים, 1.8 מיליארד מוסלמים ועוד 14 מיליון יהודים – למעלה ממחצית האנושות. אבל אברהם לא משל בשום אימפריה, לא פיקד על שום צבא גדול, לא עשה שום נס ואפילו לא נשא דברי נבואה. הוא הדוגמה העילאית בכל ימי היות האדם על האדמה להשפעה בלי כוח.
מה אם כן סוד השפעתו? הוא היה מוכן להיות אחֵר. חז"ל אומרים שהוא נקרא "עברי" כי "כל העולם מֵעֵבר אחד – והוא מֵעֵבר אחד". כל מנהיג יודע שלפעמים מנהיגות פירושה בדידות. ובכל זאת המנהיג ממשיך ועושה את מה שהוא צריך לעשות, כי הוא יודע שלא תמיד הרוב צודק, ולא תמיד יש חוכמה בחוכמה המקובלת. דגים מתים שטים עם הזרם. דגים חיים שוחים נגד הזרם. כאלה הם המצפון והאומץ. כאלה הם גם בניו של אברהם. הם מוכנים להעמיד את אלילי הזמן במבחן…"

האם אנחנו באמת פועלים לפי אמות המידה שאנו מאמינים בהם? האם כל מה שעשינו עד היום תואם את הרצונות והחלומות האמיתיים שלנו? היכן בדרך ל"מימוש העצמי", לייעודנו, מה שאנחנו באמת רוצים נשכח מאיתנו? מי אמר שכל מה שאנו עושים צריך להיות מושלם? גישה מעין זו שוללת את היכולת של האדם להשלים ולקבל את עצמו על יתרונותיו וכישרונותיו, אך יותר מזה גם עם חסרונותיו. אמונה עצמית או היכולת להאמין בעצמי היא במילים אחרות בטחון עצמי, אותה תחושה נעימה מחזקת, ודוחפת, של "אני יכול". האמונה בעצמנו היא כח פנימי שמניע אותנו קדימה ומאפשר לנו להגשים ולממש את רצונותנו, להרגיש משמעותים ומוערכים, בטוחים ונינוחים בחיים.

אברהם אבינו בהתנהלותו מבהיר לנו שאמונה עצמית אמיתית לא נובעת מנסיון כוחני לשנות את צורת החשיבה שלנו בשיטות טכניות או על ידי תיכנות תת המודע או שכנוע עצמי כזה או אחר. היא נובעת מהאמון העמוק שאנחנו נותנים בעצמנו, כי האמונה בעצמנו מעניקה לנו תחושה שהכל אפשרי; היא משחררת מחסימות ותחושת התקיעות.

אמונתו של נח בה' ניכרת ומתוארת בכתובים –"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ…  (כב) וַיַּעַשׂ, נֹחַ:  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים–כֵּן עָשָׂה"
האמונה שחסרה לנח הייתה האמונה בעצמו, כל שנות בניית התיבה לא פנה נח אל ה' בבקשה לבחון מחדש את דין המבול, ולבחון פתרון חלופי להחרבת העולם. נראה כי נח לא האמין שיש ביכולתו לשנות את גזרתו של ה'. אומר הרב דן טיומקין "רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שמצות האמונה בקב״ה, כוללת גם מצוה להאמין בעצמנו, שגם בנו יש נשמה אלוקית. ההיסטוריה היהודית הוכיחה לנו שגם יהודי שנראה רחוק מאד מכל קשר לעצמו או ליהדותו ואמונתו, יכול ברגע אחד לקנות את עולמו ולהתחבר, בזכות אותה נקודה שמרובה בנו. אם רק נאמין בעצמנו, נצליח להוציא את הכיסוי מאותה נקודה לוטה בערפל, ולגלות את כל האוצרות הנפלאים שקיימים בנו!"

אנו אלו שמנהיגים את עצמנו, אחראים לבחירות ולהתנהלות שלנו בעולם. מי יתן והאמונה בעצמנו כי "יָכוֹל נוּכַל לָהּ" תניע אותנו לעשייה, לתעוזה ולמימוש. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

מחזק אותנו הרב קוק באור האמונה בדבריו–"זיו החיים החזק הוא אור האמונה;" וב-אורות התורה יא', ב'- הוא מסביר-
"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה… המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור… וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים."

השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה החמישית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים, ועל המשא ומתן שניהל אברהם אבינו כדי לרכוש עבורה חלקת קבורה בחברון. שרה נקברת במערת המכפלה שבחברון. למעשה, במערת המכפלה קבורים ארבעה זוגות – אדם הראשון וחווה; אברהם ושרה; יצחק ורבקה; יעקב ולאה.

לאחר מכן, מסופר על השליחות המיוחדת של אליעזר, עבדו של אברהם, שנשלח למצוא שידוך ראוי ליצחק. אברהם לא רוצה שיצחק בנו יתחתן עם אישה כנענית, ולכן הוא שולח את עבדו אליעזר למשפחתו שבארם נהריים. ואכן, שם בסמוך לבאר מתגלה הכלה המיועדת, רבקה, בתו של בתואל, בן אחיו של אברהם. רבקה משקה את אליעזר מים ומציעה להשקות גם את גמליו; רבקה היא אישה רגישה, שכולה נתינה וחסד.

בהמשך, אליעזר נפגש עם משפחתה של רבקה, וכבר למחרת בבוקר הם, אליעזר ורבקה, יוצאים בחזרה לארץ כנען. וכפי שמתואר בבראשית פרק כד'- " (סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ;" יצחק לוקח את רבקה, כלתו, לאוהל שרה אימו.

בנוסף, לאחר פטירתה של שרה אמנו משיב אברהם את קטורה. יש פרשנים שאומרים שזוהי הגר, ונולדים להם ילדים נוספים. לפני מותו, אברהם אבינו מחלק את הירושה לבנו יצחק, ממשיך דרכו, ולבני פילגשיו, שאומנם לא מקבלים חלק ונחלה בארץ ישראל אבל מקבלים מאברהם מתנות ומשולחים לארצות המזרח.

בגיל 175 שנים נפטר אברהם אבינו, ויצחק וישמעאל קוברים אותו יחדיו. בסיום הפרשה מספרת התורה על שושלת משפחת ישמעאל, ועל פטירתו בגיל 137 שנים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית.  עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו אינו מוותר על מצוות הכנסת אורחים.

הפרשה מתחילה ב- נראות ה' אל אברהם אבל לא מצוין מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. הוא מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לאברהם שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. המלאך הראשון מבשר על לידתו של יצחק, המלאך השני מרפא את אברהם מכאביו, והמלאך השלישי מבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי – הפיכת סדום ועמורה. במסכת בבא- מציעא, פרק ז´, עמ´ פ"ו, דף ב´- מסופר לנו מי היו שלושת המלאכים שבאו לאברהם ומה היה תפקידם:
א) מיכאל- לבשר לשרה
ב) רפאל- לרפא את אברהם
ג) גבריאל- להפוך את סדום
בסיום הביקור אברהם אבינו מלווה את אורחיו שממשיכים לסדום.

ה' מספר לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה בעקבות מעשיהם הרעים והאכזריים, ואברהם פותח במשא ומתן עם ה' ומנסה להציל את סדום (ובכך גם את לוט אחיינו). אברהם מתחיל מהיתכנות קיומם של 50 צדיקים בעיר, ומגיע עד ברור לגבי קיומם של עשרה צדיקים. וה' מבטיח לו שגם בעבור עשרה צדיקים לא יחריב את סדום ואברהם משתתק ומבין שדינם של סדום ועמורה נחתם.

המלאכים מגיעים לביתו של לוט (אחיינו של אברהם) שגר בסדום. ומיד מגיעים אנשי העיר, אנשי סדום, וצרים על פתח הבית, כי ע"פ חוקי העיר אין להכניס אורחים. המלאכים מודיעים ללוט שהם עומדים להרוס ולהשחית את כל העיר ע"פ צו אלוקי. הם מזרזים את לוט לקחת את כל משפחתו ורכושו ולצאת מן העיר. הם מורים להם ללכת לאחת הערים הקרובות שם לא יפגעו בהם, ובמקביל הם מזהירים אותם שלא להביט לאחור אבל אשת לוט מביטה לאחור והופכת לנציב מלח.

בנות לוט שיחד עם אביהן נמלטות ומוצאות מקלט במערה שבהרים, חושבות שהעולם כולו נחרב כמו בימי המבול, והן חוששות שהגיע הקץ לעולם כי רק הם נותרו לקיים אותו. ולכן, גילוי עריות מבחינתן הוא המענה היחיד שנותר. הן נכנסות להריון מלוט, אביהן, ויולדות את עמון ואת מואב.
יחסי ישראל, עמון ומואב יהיו מסובכים לאורך כל ההיסטוריה מצד אחד ומצד שני יש לזכור שדוד המלך הוא צאצא של רות המואבייה (צאצא של לוט).

בהמשך מסופר לנו שאברהם ושרה שוב נודדים, והפעם הם עוברים לגרר. כמו בירידה למצרים גם כאן נלקחת שרה לבית המלך, לאבימלך, וגם הפעם אומר אברהם כי שרה היא אחותו. בלילה מלאך ה' נגלה בחלום לאבימלך ומזהיר אותו שלא להתקרב לשרה כי אשת איש היא. אבימלך נבהל וממהר להשיב את שרה לאברהם, ומפצה אותם בצאן, בקר, עבדים ושפחות.

וכפי שהבטיח ה' ובישר המלאך לאברהם ושרה, כעבור שנה, נולד להם בן זכר – יצחק. אברהם בן 100 שנה ושרה בת 90! לאחר שמונת הימים מל אברהם את בנו, יצחק, ובהמשך עורך אברהם משתה הודיה גדול.

בהמשך שרה מבקשת מאברהם לגרש את הגר אמתה ובנה ישמעאל, ואברהם למרות הקושי שבדבר משלח את הגר לבאר-שבע, למדבר, שם נגלה להגר מלאך האלוקים המעודד אותה ומבטיח לה שמבנה, ישמעאל, יהיה עם גדול.

לאחר שגרש אברהם את בנו, ישמעאל, נותר אברהם רק עם בנו יצחק. ואז ה' פונה אל אברהם ומצווה אותו- " (ב) וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ." (בראשית כב')

אברהם איננו מתמהמה – "(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ… אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים." (בראשית כב') . מיד כשהגיעו לראש ההר הוא מכין את המזבח שעליו יוקרב יצחק, בנו יחידו. אברהם קושר את ידיו ורגליו של יצחק על המזבח, ולא מתוארת כל התנגדות מצדו של יצחק, להיפך (הערכות הקיימות לגבי גילו של יצחק נעות בין 13 שנה ל-37 שנה, כלומר, יצחק לגמרי בעל דעה עצמאית). ואז, כשהסכין כבר מונפת מעל צווארו של יצחק עוצר אותו מלאך ה' ואומר לאברהם-

"(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם…  (יב) וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:" (בראשית כב')  ואברהם אבינו מקריב איל כקרבן לה' תחת בנו, יצחק. ה' מברך את אברהם שבזכות אמונתו ירבו צאצאיו ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים.

אברהם אבינו שב לבאר שבע, ומסופר לנו על צאצאי אחיו, נחור, על התרחבות המשפחה. בין שאר בניו של נחור מוזכר בנו בתואל שרבקה, ביתו, תתחתן בעתיד לבוא עם יצחק.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

בפרשת וירא מסופרים לנו סיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו, וסיפור הכנסת האורחים שקיים לוט ואף מוכן היה בעבורה להקריב את בנותיו, מסירות נפש בהכנסת האורחים. כידוע, לוט היה אחיה של שרה אמנו והתלווה ויצא עם אברהם למסעו מאור כשדים, דרך חרן ועד לכנען. וכמו שלאברהם היה נסיון לא פשוט לעזוב את ארצו ומולדתו, על אחת כמה וכמה ללוט, שלא שמע בעצמו את ציווי ה׳, ולא הובטחו לו הבטחות רבות כמו לאברהם. למרות זאת בחר לוט להתחבר אל אברהם וללכת עימו, אז מדוע הכנסת האורחים שקיים לוט לא קיבלה את אותה מידת הערכה וציון לשבח שקיבל אברהם אבינו?

לוט בניגוד לאברהם ידע שאורחיו הינם מלאכים, שזהו כבוד גדול ולכן לא פלא שקם לקראתם. לוט בחר לעזוב את אברהם, ולקבוע את אוהלו בסדום בגלל תאוות הממון; לאחר שריפת והשמדת העיר סדום לוט ברח למערה בניגוד להוראותיהם של המלאכים, השתכר ושכב עם בנותיו. יחד עם זאת, המפרשים מסבירים שלוט היא דמות עם הרבה ניגודים, ולכן גם זכה לנכדה הידועה, רות המואביה, שממנה יצא שושלת המלכות.

בעוד, ששלושת המלאכים שבאים לאברהם נראים לו כעוברי אורח, אנשים זרים שאברהם כלל לא הכיר. רק יותר מאוחר מתברר לו שהם מלאכים. מוסיף הרב יהונתן גפן, "הנהגתו של אברהם עם אורחיו מהווה סמל ודוגמא לכל אדם על היחס הראוי לאורחים, וכיצד יש לשרת ולספק את צרכיהם, ולהעניק להם את המיטב ואת המירב. ניתן לראות כיצד התעלם אברהם לחלוטין ממצבו הבריאותי שהיה בכי רע, ולא חסך כל מאמץ במטרה להעניק לאורחיו אירוח מושלם ואת ההרגשה הנעימה ביותר…"

בנוסף, הפרשה פותחת שה' נראה אל אברהם אלא שאברהם רואה 3 עוברי אורח המתקרבים לעברו, והוא עוזב הכל ולא קם לקראתם כמו לוט אלא רץ לקראתם וכולו עסוק במצוות הכנסת האורחים. אברהם אבינו בוחר בהכנסת האורחים, אורחים שהוא האמין שהם אנשים ללא מעמד מיוחד, עוברי אורח, על ההתגלות האלוהית. ואומנם נראה שה' מחכה עד שאברהם יסיים לטפל באורחיו.

על פניו נראה שזו אולי חוצפה ומעורר תהייה אבל מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, "בחירתו של אברהם מלמדת אותנו עיקרון חשוב. עובדי האלילים בזמנו סגדו לשמש ולירח ולכוחות הטבע כאלוהות. הם העריצו את הכוח ואת בעליו. אברהם, לעומתם ידע שאלוהים נמצא לא בטבע אלא מעבר לו. יש בכל היקום רק דבר אחד שאלוהים נתן בו את צלם דמות תבניתו: האדם. כל אדם, רב אונים וחסר אונים כאחד…. אברהם ידע אמת פרדוקסלית: לחיות חיי אמונה פירושו לראות את חותמו של אלוהים בפניו של האדם הזר… זוהי גדלותו של אברהם. הוא ידע שעבודת האלוהים והכנסת אורחים דבר אחד הן ולא שניים… חז"ל עוררו אותנו להבין עיקרון העומד ביסוד חיי האמונה: אנו מכבדים את אלוהים דרך כיבוד צלמו, האדם."

פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית. בסוף הפרשה הקודמת, פרשת נח, התורה מספרת לנו על התולדות שלאחר המבול ועל משפחתו של אברהם אבינו. השבוע הפרשה כולה עוסקת באברהם אבינו ובסיפור חייו.
בפרשת לך לך אנו פוגשים לראשונה את אברם, הוא אברהם אבינו. ע"פ המדרש הוא אותו ילד שבגיל צעיר ניתץ את כל הפסלים של אביו, ושינה את פני כל העולם. אברהם אבינו הוא למעשה ראשון המאמינים ב-אל אחד ומייסד האומה העברית. כמו כן, השפעתו של אברהם ומעמדו כאמור היו בקנה מידה עולמי.

הפרשה פותחת ב-
"(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה, בְּרָכָה". (בראשית יב')
הציווי הראשון של ה' לאברהם- לקום ולהתחיל מחדש, ללכת למסע לארץ לא נודעת- ארץ כנען. ה' מבטיח את ברכתו לאברהם ולצאצאיו. ואברם אכן קם, עוזב הכל והולך לארץ כנען.

הפרשה מתארת לנו כיצד בזמן הרעב בארץ כנען, נודדים אברם ומשפחתו למצרים. אברם מבקש משרה להציג את עצמה כאחותו ולא כאשתו בכדי שהמצרים לא יהרגו אותו בעקבות יופייה. אברם ניצל, ושרי נלקחת לבית פרעה, והתוצאה- ה' מעניש את פרעה בנגעים ומחלות. פרעה מבין ששרי היא למעשה אשתו של אברם והוא מחזיר לו את שרי, ואת כל הרכוש שנתן לו בעבורה, ומבקש מאברם ומשפחתו לעזוב ולחזור לארץ כנען.
בדרכם חזרה ממצרים לארץ כנען בכדי שלא תהיה מריבה בין אברם ולוט, ובין הרועים שלהם, אברם מאפשר ללוט לבחור את דרכו ואת השטח לבניית ביתו, והם נפרדים. לוט בוחר להתיישב באיזור כיכר הירדן ובסדום, ואברם מתיישב בארץ כנען. אך כשפורצת מלחמה בהמשך בין מלכי ארם נהרים למלכי ככר הירדן, יוצא אברם להציל את אחיינו לוט, שנפל בשבי.

לאחר מכן, כורת אברם את ברית בין הבתרים עם ה' שמבטיח לו ולזרעו שירבה אותו כעפר הארץ וככוכבים שבשמיים וכמו כן, מבטיח לאברהם אבינו ולזרעו את הארץ כולה, מנהר מצריים ועד נהר פרת.

בהמשך מתואר כיצד שרי, היא שרה אמנו, עדיין לא מצליחה ללדת. ולכן, היא מציעה שהגר, שפחתה, תלד לאברם בן במקומה. אך לאחר שהרתה הגר, היא איננה מכבדת עוד את גבירתה שרי, ובתגובה שרי מענה אותה, והגר בורחת מפניה למדבר. מלאך ה' מצווה את הגר לשוב ולסור חזרה למרותה של שרי, ומבטיח לה-"(י) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב. (יא) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ. (יב) וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם–יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, יִשְׁכֹּן." (בראשית טז).  והגר אכן חוזרת ויולדת את בנה ישמעאל. אברם בן שמונים ושש שנה כשישמעאל נולד.  

שלוש עשרה שנים חולפות ללא שום אירוע מיוחד, ואז אברם זוכה להתגלות נוספת בה הוא מצווה על מצוות ברית המילה, ועל הבשורה שיהיה לו זרע משרה למרות גילם המופלג. יהיה להם בן ושמו יהיה יצחק, והבן הזה הוא שימשיך את הברית שכרת אברם עם ה', ברית עולם. גם בקשתו של אברם לישמעאל מתקבלת, וישמעאל יהיה לעם רב וגדול.
באותו מעמד ה' משנה את השמות של אברם ושרי לאברהם ושרה, " (ה) וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ…. (טו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי: כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ." (בראשית יז')
בסיום הפרשה מתוארת ברית המילה שעשו אברהם והוא בן 99 ובנו ישמעאל בן 13, כמו כן אברהם מל את כל בני ביתו, ואת עבדיו. 

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. 

המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת לך לך נקראת בספר ישעיהו (פרק מ' פסוק כז ועד פרק מ"א פסוק טז). בפרשת לך לך אנו פוגשים לראשונה את אברהם אבינו; הרב יהודה שביב מסביר שפרשת לך לך- "ראשיתה בצווי ה' אליו להינתק מעברו המשפחתי והגיאוגרפי וסופה בציווי ה' אליו לקבוע בבשרו אות האמור להפריד בינו ובני ביתו לבין הסובבים אותו – ברית מילה. ובתווך-המון פרטים ואירועים מחייו, מאותם שיש להם משמעות לדורות, בחינת: 'מה שאירע לאבות סימן לבנים' "….
כלומר, דרך הנבואה היא לא להרחיב ולדבר על האבות אלא עניין הנבואה הוא להתייחס לדור של הנביא ולדורות הבאים. הדיבור על האבות הוא בבחינת חיזוק ועידוד, ולכן נבואת ישעיה מזכירה את אברהם אבינו- "זרע אברהם אהבי" (מא, ט)…"
יהודה שביב ממשיך- "ההליכה המתמדת היא המאפיינת את המתואר אודותיו בפרשה, שכולה עומדת בסימן לך-לך, בסימן הלוך ונסוע, ואף לקראת סופה פונה אליו ה' בקריאה להיות הולך "התהלך לפני והיה תמים" (יז, א). והוא אמור לשמש כמין תמרור לבניו אחריו, להיות אף הם "קוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" (מ, לא).
כפי "שאברהם הוא מהלך תדיר וכדרך שבניו אחריו קרויים להיות מהלכים תדיר, כן גם בחירתו של אברהם …. היא תדירית. ואף זרעו נבחר תדיר, כפי שאומרת הנבואה: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי בחרתיך ולא מאסתיך" (מא, ח-ט).
דוד נתיב, מרצה לתנ"ך, מבהיר שבעצם פרשת השבוע עוסקת בפעילותו הנמרצת של אברהם, והיא מקבלת ביטוי בהפטרה שעוסקת בפעילותם של עם ישראל.
"אברהם, אב המון גויים, קרא בשם ה', הנגלה אליו וכורת עימו ברית. הוא פעיל ומעורב בעשייה רבה: במצרים, בכנען ומול מלכי ארצות הפרת והחידקל. הוא זכה להערכה רבה מצד מלכי ירושלים וסדום. הוא "אב המון גויים" ומביא דבר ה' אליהם.
כך גם בני בניו, עם ישראל, מגלמים את דרך אברהם, אבי האומה. בהפטרה בא לידי ביטוי פן זה. ואף שעם זה צועד אלפי שנים על במת ההיסטוריה, הוא ימשיך במרוצתו: "ירוצו ולא יגעו, ילכו ולא ייעפו".
דברי העידוד שהשמיע ישעיהו הנביא לעם ישראל באו לחזקו בשעה קשה, השעה שהם מצויים בה, שעת הגלות.
ובמילים אחרות, ההפטרה אומרת לנו שהברית שנכרתה בפרשת השבוע עם אברהם אבינו, תעמוד לאורך כל הדורות כולם.