פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית. בפרשת לך לך אנו מתוודעים לאברהם אבינו, אב המאמינים הראשון, שמצווה לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו וללכת לארץ כנען, הארץ המובטחת. הציווי האלוהי "לך לך" דורש מאברהם להתחיל מסע חדש, לעזוב את המוכר והבטוח למען שליחות רוחנית ואישית שממנה תיוולד האומה העברית.
אברהם עוזב את מצרים בדרכו חזרה לכנען, על מנת למנוע מריבה בין רועי צאנו לרועי צאן לוט, הוא מאפשר לאחיינו לבחור לעצמו את המרחב הנוח לו, ובכך נפרדות דרכיהם. אך, כאשר לוט נופל בשבי במלחמת ארבעת המלכים מול חמישה, אברהם יוצא להגנתו ונלחם להחזירו. הסיפור ממחיש את מחויבותו המוסרית של אברהם כלפי בן משפחתו.
מכאן עולה ערך "פדיון שבויים" כמצווה מרכזית, ששורשיה בסיפור חייו של אברהם. ביהדות, מצווה זו נחשבת לאחת מהחשובות ביותר, מצווה המשלבת הצלת חיים וגמילות חסדים, וגם מתוך הבנה עמוקה כי מצבי שבי פוגעים בביטחונם הפיזי, הנפשי והחברתי של הנמצאים בו.
סוגיית עסקת החטופים שנמצאת על הפרק כבר מזה זמן לא נידונה רק סביב שולחן הקבינט או זרועות הביטחון, אלא גם בזירות נוספות, ובין השאר גם בראי היהדות וההלכה. העיתונאי והמגיש שילה פריד מסביר, " פדיון שבויים מול מלחמת מצווה: הפוסקים חלוקים לגבי עסקת חטופים. הרמב"ם קבע כי "אין מצווה גדולה כפדיון שבויים", אבל כבר במשנה נכתב שפדיון השבויים לא נעשה בכל מחיר. מאמר הלכתי חדש מנסה לעשות סדר: איך אפשר לאזן בין הרצון העז לראות את החטופים חוזרים הביתה, ובין השאיפה לנצח במלחמה מול האויב ולא לעודד חטיפות נוספות? …הרב שאול ישראלי, מראשי הציונות הדתית, טען כי יש להציל שבויים, אך לא על חשבון ביטחונם של כלל ישראל, בעוד הרב יצחק יוסף, הרב הראשי לשעבר, ציין כי יש להעמיד את פיקוח הנפש של החטופים בראש סדר העדיפויות. הקונפליקט ההלכתי והערכי בין הגנה על עם ישראל כולו לבין החובה להביא את השבויים הביתה טומן בתוכו מורכבות שמעטים מסוגלים להכריע בה בבהירות."
השבוע, הפרשה קוראת לנו לזכור שכשם שאברהם לא עמד מנגד, כך גם עלינו לזכור את מחויבותנו העמוקה לשבויים, לפעול ולהתפלל לשובם הביתה לשלום. לאור המציאות הביטחונית המורכבת, הפוסקים נדרשים לשאלות של מידת המחיר או הסיכון שראוי לקחת כדי לפדות את השבויים. בכל מקרה, עיקרון פדיון השבויים נותר איתן וחשוב, והמסורת היהודית רואה בו ערך שמחזק את הערבות ההדדית והאחריות המשותפת בתוך העם היהודי.
שואל פרופסור ידידיה שטרן, נשיא המכון למדיניות העם היהודי למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, עסקת חטופים – כיצד נכריע?
"…הסיסמוגרף הישראלי מזהה שורה של זעזועים בקרקע שעליה אנו דורכים, אך הקו העבה – המסמן את רעידת האדמה הטקטונית – ממוקד בעתיד החטופים.
התרגלנו לכך: למען פדיון שבויים מדינת ישראל פועלת באומץ לב ובנחישות קיצוניים (מבצע יונתן ומבצע ארנון) מחד, ובהתרפסות ונמיכות קומה קיצוניים (עסקאות ג'יבריל, טננבוים, שליט), מאידך. ישראל יצאה למלחמה בגלל שני שבויים (רגב וגולדווסר במלחמת לבנון השנייה) וכעת מסרבת להפסיק מלחמה למען פדיון 101 חטופים. ישראל יודעת להכיל נפילת חיילים בקרב – רוב הישראלים מוכנים לשלוח את ילדיהם לעקידת יצחק משום שהם מבינים שזהו הכרח לשם קיום לאומי ריבוני, אך נפילה בשבי של אזרחים או חיילים, מעוררת דינמיקה שונה, סוערת בהרבה…
ככל ששחרור החטופים נתפס כמרכיב הכרחי לשימור ה"ביחד" הישראלי – ואין ספק שזהו המצב בעיני רבים – או אז דווקא דתיים-לאומיים, הרגישים לקולקטיב, אמורים להעמיד את העסקה בראש סולם העדיפויות. סולידריות וברית גורל – תחילה. וכך גם בכיוון ההפוך: סביר להניח, והעבר מוכיח זאת, ששחרור מאות רוצחים במסגרת העסקה יגרום לאובדן חיי אדם רבים בהמשך…
מסתבר שכאשר על הכף הלאומית מונחת דילמה כבדת משקל מאין כמותה, רבים מבקשים לסמוך את עמדותיהם על מחשבות ורעיונות שפיתחה הציוויליזציה היהודית משך אלפי שנים… ארון הספרים היהודי עמוס תקדימים מגוונים טרגיים לאופני התמודדות של דורות קודמים עם שבי על ידי שאינם יהודים.
אבל האם מתוך המקורות הרבים ניתן להסיק כיצד יש לנהוג כיום בדילמת החטופים? התשובה שלילית. ההלכה אמנם מדריכה אותנו לרגישות מוסרית גבוהה כלפי השבויים, אך אין דין הלכה בעידן גלות, כדינה בעידן ריבונות יהודית. בגלות, השיקולים היו "צרים": הגנה על פרטים וקהילות מפני פגיעה בגוף ובממון בידי מי ששלטו בהם. כיום, במדינת הלאום של העם היהודי, השיקולים חייבים להיות "רחבים": יעדים של ביטחון לאומי.
תשומת הלב והרגישות למצוות פדיון שבויים אסור שתקהה. שבי, במובן מסוים, קשה ממוות, משום שהשבוי (ומשפחתו) הם מתים לשיעורין. מותר לסכן חיי אדם – אפילו רבים – למען החטופים, אך ההכרעה בעד או נגד עסקה אסור שתנבע מנהמת לב, מרגשות אשם ("הפקרנו אותם"), מהעדפה מגזרית או מציווי דתי. הקריטריון היחיד להכרעה הוא מחשבה רציונלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי."
פרשת "לך לך" מעוררת בנו את ערך האחריות ההדדית והמחויבות לשחרור כל שבוי, בדומה לנחישותו של אברהם אבינו שפעל באומץ להציל את אחיינו לוט שנשבה. המסר הנוקב של הסיפור מציב בפנינו את החובה המוסרית שלא להותיר אף אדם מאחור, להילחם על חירותו מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך ובערכים של חמלה ואנושיות.
היום, כשיקירינו השבויים ממתינים זמן כה רב לשוב הביתה, תחושת המחויבות שלנו כלפיהם הולכת ומעמיקה. אנו חשים אחריות עמוקה אך גם לעיתים תסכול – הם כה קרובים פיזית, אך רחוקים במעשה. לו רק יכולנו, היינו פורצים את הגבולות בעצמנו ומשיבים אותם לחיק משפחותיהם. הדחף העמוק להשיב את הביטחון הפנימי ולהשיב את תחושת החוסן הלאומי הוא חלק מהותי מהמוטיבציה של כולנו.
אין זו שאלה של בחירה בין ניצחון להחזרת החטופים. השבתם הביתה בשלום הוא חלק משמעותי מהניצחון, ואי אפשר לנצח כל עוד הם לא שבים. במדינה ריבונית, שבה האחריות והמחויבות כלפי כל אזרח הן בסיסיות, החובה להשיב אותם מתעצמת פי כמה. כאן אנו חיים מתוך אמונה שיש מי שמגן עלינו ומתחייב להשיב את השבויים, לא משנה מה.
בהשראת אברהם אבינו, שראה כל קרוב כמי שראוי לפעולה למענו, אנו נושאים תפילה מתוך תקווה כנה ואמיתית, ומתוך אמונה שנעשים מאמצים כבירים להחזיר אותם הביתה במהרה, בריאים ושלמים. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
