Photo by Claudio Schwarz on Unsplash
השבוע פרשת ויגש שהיא הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית. הפרשה ממשיכה לתאר את אירועי יוסף ואחיו.
מצב האחים חמור. יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בעקבות הרעב הכבד בארצם, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף במצרים?
פרשת ויגש נפתחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו ועל כן הוא נחוש לשחרר את בנימין. יהודה מספר ליוסף את כל הסיפור על אחיהם יוסף שהיה בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, שנטרף למוות על ידי חיה רעה, ואת העובדה שאביהם עדיין מתאבל עליו. הוא מוסיף ומשתף את יוסף כי בנימין הוא בעצם הבן היחיד שנותר ליעקב מרחל, וגם הבן זקונים, ולמעשה חיי יעקב אביהם בסכנה אם בנימין לא יוחזר בשלום לביתו. יהודה מבקש את רחמיו של יוסף, ומציע ליוסף שייקח אותו לעבד במקום בנימין.
מסביר הרב ד"ר דרור פיקסלר– לפתור או להפטר?
"מנהיג נבחן במצבים של קשיים ודילמות. סדרת הפרשות האחרונות מספקת לנו הזדמנות להציץ למנהיגותם של יוסף ויהודה.
יוסף ללא ספק היווה בעיה לאחיו. אח מפונק המועדף בידי האבא, החולם חלומות של התנאות וכולו מלא ברגשי גדלות. במקום לנסות ולפתור את הבעיה, האחים מנסים להיפטר ממנה באמצעות היפטרות מיוסף. לאחר שנים מתגלגלים האחים לעמידה מול יוסף בדמותו של שליט מצרי. הם אינם מכירים אותו, ויוסף מחליט להיחשף בפניהם רק לאחר שהוא משחזר את הסיטואציה ההיא אך הפעם עם אחיו בנימין. שוב זהו האח המפונק והמועדף שאינו יורד למצרים עם השאר ונשאר קרוב לאבא בבית. יוסף מעמיד את האחים במבחן אמיתי וקשה. האחים אינם יודעים כי הגביע, שלכאורה נגנב, הושם בתיקו של בנימין. הכל מצביע כביכול על היות בנימין לא רק מפונק אלא גם גנב. זאת ועוד: הפעם נראה שהבעיה היא של בנימין והוא הביא אותה על עצמו. אלא שהפעם האחים מנסים להתמודד עם הבעיה ולא להפטר ממנה. במקום ללכת שוב בדרך הקלה (השארת בנימין במצרים), הם לוקחים אחריות. שינוי זה מלמד את יוסף כי הלקח נלמד. רק אז יוסף מתגלה אליהם…
שתי האופציות, לפתור את הבעיה או להיפטר ממנה, מתגלגלות לפתחנו אינספור פעמים במהלך החיים…
מתברר שהחלש ביותר מבחינת המעמד החיצוני, יהודה, מתגלה כדמות החזקה ביותר בסיפור העלילה. לא התדמית החיצונית קובעת את המעמד של האדם. החוסן הפנימי לעצמו הוא שיקבע אם יהיה עבד או אדון לעצמו ולסובבים אותו; האם ינסה להתמודד עם הבעיה או יפטר ממנה ואז יחזור וילכד בה."
נראה כי בימים אלו החוסן שלנו משפיע על המנהיגות שלנו. ומשפיע גם על "איך" אנו בוחרים לפתור או להפטר מהאתגרים שבחיינו. בעיתות מלחמה, במיוחד, ההנהגה של כל אחד ואחת מאתנו נבחנת. איך אנו בוחרים לממש אותה? בשיחה שהייתה לי השבוע עם שרית, מנהלת מרכז הגישור ברעננה, היא הסבירה שהאתגר שהיא חווה נעוץ בהבדלים של "איך" אנשים בוחרים לשתף, לחנך, להטיף וכ"ו. לעיתים, העוצמות של ההתבטאויות מותירות תחושה של זעם, כעס, אטימות ואף שנאה. הקושי להסכים שאנו לא בהסכמה. והחשש החוזר ונשמע מאנשים רבים הוא שכל העשייה המבורכת של העורף התומך בחזית הלוחמת יתפוגג וישאב לאותן התבטאויות נוקשות.
יתכן כי הפרשה השבוע מסבה את תשומת הלב לפרשנויות שלנו. האחים מתבוננים במעשיו של אחיהם הצעיר, יוסף, ומסיקים כי הוא פוגם באחדות המשפחה ומרחיק אותם מאביהם, יעקב. והתוצאה, בין האחים נוצרת קנאות, שנאה, ותחושת איום כי יוסף שפוגע בשלמות המשפחה, גם מחפש להיות היורש לברכותיהם של האבות, ממש איום.
אך במבחן המציאות אנו לומדים אחרת, יוסף לא חשב וגם לא תכנן להרוג ואו להרחיק את אחיו ובטח לא לקבל את ברכות אביו לבדו. יוסף חיפש את קרבתם של אחיו. בפרשה שלנו השבוע כמו גם בפרשה הקודמת, יוסף יכול להרגם ואו להענישם ולקבל מאביו את ברכותיו לבדו. והוא יכול, די בקלות, גם להצדיק את מעשיו כי לא רק שאחיו זרקו אותו לבור, הם גם היו אחראים למכירתו ולעובדה ששיקרו והסתירו את מעשיהם מאביהם.
יוסף נגלה לאחיו, הוא בוכה ונרגש מהאיחוד המחודש. והוא מגלה גישה סולחנית ומפייסת. יוסף דואג לכל מחסורם. אך מסתבר שגם שנים מאוחר יותר, לאחר מות אביהם, יעקב, האחים עדיין מביעים את חששם מיוסף, שמא יפגע בהם עתה שאביהם איננו. הם נותרו עם אותו חשד ראשוני כלפיו. נראה כי דעתם של האחים הייתה נחרצת לגבי יוסף אחיהם. הם שפטו אותו וגזרו את דינו. חטא האחים היה חטא הפרשנות; הם פרשו את המציאות באופן שסגר את הדלת בפני אחיהם הצעיר, יוסף; הם הסיקו מסקנות מוטעות וזרקו אותו לבור, ובהמשך אף מכרו אותו לעבדות. האחים גם אחראים לאבלו המתמשך של אביהם, יעקב.
יוסף מעוניין באחדותם, ואיננו חותר תחתם כלל. הוא בוכה לשמע אחיו מתוודים ומתחרטים, וגם בהמשך כאשר יהודה עומד בפני מציאות דומה בה עמד בזמן מכרתו של יוסף, אך הפעם, יהודה מוסר נפשו למען בנימין. אז יודע יוסף כי אכן אחיו תיקנו את מעשיהם, והוא מנחשף בפניהם.
יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, בשבוע שעבר, התייחס לאתגר של כולנו,
"…בכל שנות קיומו התמודד העם היהודי בפני משברים ואתגרים שאיימו לקרוע את חבליו הדקים ולערער את הייחודיות והמיוחדות שליוו אותו משך דורות.
ב-23 באוגוסט 1903, עם פתיחת הקונגרס הציוני השישי בבאזל, ניצב בנימין זאב הרצל אל מול 611 צירים מרחבי העולם, והציג בפניהם את הצעתו של צ'מברלין להקמת התיישבות יהודית. היכן? באוגנדה. התוכנית עוררה מחלוקת רבה, ערערה את אחדות הדעות והביאה לפילוג בתנועה הציונית.
בשנת 1923 סדק נוסף נפער בתנועה הציונית. על רקע המדיניות הפייסנית שננקטה בעיניו אל מול השלטון הבריטי, הגיש זאב ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני וכריזמטי, את מכתב התפטרותו להנהלה הציונית. הוא פרש, גרם לטלטלה והקים את ברית הציונים הרוויזיוניסטים.
ערב קום המדינה, הוסגרו אנשי האצ"ל והלח"י לידי הבריטים ותחושה קשה של מלחמת אחים ליוותה את היישוב. גם כשהופגזה אוניית אלטלנה, עלה החשש לפירוד שיוביל להתפוררותה של החברה ולפגיעה באחדות העם.
ב-1995 נרצח ראש ממשלה בישראל. גם אז התעוררה התחושה הציבורית שהנה, או-טו-טו אנחנו בפני מלחמת אחים. כך גם בהסכמי אוסלו ובעקירה מגוש קטיף.
זה עשרות בשנים מתמודדת החברה שלנו עם אתגרים משמעותיים, בין עדתיים, מלחמות ופיגועים, חילוקי דעות בנושאי דת ומדינה, חינוך וגיוס לצבא, התיישבות וכלכלה. אחדות ולא אחידות סייעו לנו להתגבר על קשיים ומחלוקות, שכן אחידות מלאה אינה יכולה להתקיים בחברה.
בשבועות האחרונים עושה רושם כי גל חדש-ישן של אתגרים עומד בפני החברה הישראלית.
התחמשות גרעינית של איראן ואיומים מצפון משתלבים בהתמודדות עם מציאות מתחדשת של טרור, פעולות איבה, ירי חסר אבחנה וניסיונות ערעור תחושת הביטחון של אזרחי המדינה.
במקביל, השיח הציבורי מקצין. ביטויים קשים וחסרי אחריות מושמעים מפיהם של נבחרי ציבור ומחאות חברתיות משבשות לעיתים את אורח חיינו.
חיינו במדינה עצמאית משלנו אינם מובנים מאליהם. קריאות למרי אזרחי, לסירוב פקודה כמו גם לקיחת החוק לידיים וענישה קולקטיבית, אסורות בתכלית. הן מערערות את היציבות שלנו ומשרתות את האינטרסים של אלו החפצים בכישלוננו…
אנשי ימין ושמאל, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, מתיישבים וחברי קיבוץ, דתיים, וחילונים. עכשיו, יותר מתמיד, עלינו להכיל דעות אחרות, גם אם אינן מקובלות עלינו.
אחדות. לא אחידות.
75 שנה לעצמאותנו ואנחנו כבר לא חלק מקהילות גלותיות הנתונות לחסדי אחרים. אנחנו חלק ממדינה, מתרבות, מאומה. בכדי להמשיך וליהנות מהפירות שאליהם פיללו אבותינו ולשמם נאבקו משך שנים, מוטלת עלינו הזכות כמו גם החובה להתווכח, להביע עמדות, להשמיע ולהשפיע. חילוקי דעות – כן. פירוד – לא. עלינו להביט הלאה לדורות הבאים, ולהוריש להם את החומר הייחודי של עם ישראל, זה שהצליח להדביק את החלקים בעם שלנו, גם אם אינם חלקים שווים – אחדות."
אנו בעיצומה של מלחמה שנכפתה עלינו, שבויים שעדיין לא שבו הביתה, ושוב, בעת מצוקה וחירום, אנו מתגלים כציבור מגובש התומך באופן מעורר השראה במאמץ המלחמתי. ולכן, עם כל האבל וההלם הנורא שמהול בדאגה עצומה לגורל החטופים, ולצרכי המפונים והחיילים, מחויבים אנו לברר ולוודא איך יראה הבוקר המיוחל שלאחר המלחמה?
אמא של יותם חיים, החטוף שנורה בשגגה מאש כוחותינו, בכאב רב, הסבירה השבוע, "יש לי בחירה לחיות בבור או לחיות באור, ואני בוחרת כל יום מחדש באור!!!"✨✨✨ עוצמות מעוררות השראה.
השיח הציבורי חייב לשים דגש על "איך" אנחנו ממנפים את ההתגייסות הענפה והמדהימה של כולנו גם ליום של אחרי המלחמה. דיבור מכבד, ניסוח מטרות מוסכמות, הקשבה והכלה. עלינו לגלות ענווה ולעשות מקום לקולות השונים כאשר לפניינו מונחים ערכים אנושיים ומוסריים המחזקים את כוחנו כעם וכא_נשים, ולא רק בעיתות חירום. טרנספורמציה הכוללת את התקשורת שביכולה לייצר שינוי תודעתי ומקדם לאחדות ולתחושת אהבת חינם בפרט כאשר הדעות והקולות כה מגוונים. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום וצום י' בטבת קל ומועיל 💞
הרב מאיר נהוראי מבהיר, "עשרה בטבת הוא אחד מארבעה ימי הצום שנקבעו על ידי הנביאים בעטיו של המצור שהחל על ירושלים. בשנת תשי"א קבעה מועצת הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי בצום עשרה בטבת. יום זה נועד גם לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום יארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. לצערנו, גם השנה במהלך שמחת תורה פקדה אותנו "שואה" בתוך מדינת ישראל. רבים נרצחו , נחטפו , נטבחו באכזריות, ויש נעדרים שאין אנו יודעים על מקום הימצאם. דומה שהצום מתייחס גם למאורעות ולתקופה שלנו וראוי יותר להקפיד עליו."
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.
