תגית: יעקב

הפרשה השבוע עוסקת ביציאתו של יעקב מבית הוריו אל הלא נודע בחרן. יעקב, איש תם יושב אוהלים נדרש לעזוב את החממה שבה נולד וגדל, ולצאת לעולם שהוא איננו מכיר ובטח לא נחשף אליו קודם לכן. יעקב בורח מאחיו, עשו, שרוצה להרגו, ויצחק אביו מודיע לו כי תכלית המסע שלו היא לשאת אישה מהמשפחה של אמו, רבקה, שבחרן ולא מהכנעניות. נראה כי יעקב יוצא לדרכו בעל כורחו, בעוד רבקה, אמו, בשעתה, יצאה למסע שלה מתוך הקשבה לקול פנימי, ואילו סבו, אברהם, יצא למסע שלו מתוך ציווי אלוקי, מה שמעורר מחשבה עבורנו- כמו מי מהם אנו יוצאים למסע חיינו?

במסעו של יעקב אל הלא נודע הוא מתפלל, חולם את חלום 'סולם יעקב' המפורסם, ומקבל את ברכת הדרך מה' והבטחה כי הוא ימשיך את דרך אבותיו. בהמשך מגיע יעקב לחרן מתחתן, ומ-ארבע נשותיו, לאה, רחל, ו2 שפחותיהן, זילפה ובלהה, נולדים להם 11 ילדים. יעקב במהלך כל התקופה עובד עבור לבן, דודו וחמו. אומנם יעקב מנסה לסיים עם הפרק בחרן ולחזור לביתו שבכנען- "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי… וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי–לְבֵיתִי…" (בראשית ל', פס' כה',ל') תוך שהוא מדגיש את הרצון שלו 'לעשות לביתו', אך לבן מצליח להשאיר אותם ל-6 שנים נוספות.
לכן, לאחר 20 שנות עבודה בחרן נראה כי יעקב זקוק לתזכורת שחרן היא אכן רק תחנה במשימה שלו. ה' מודיע ליעקב שהגיע השעה שעליו לקחת את משפחתו חזרה לביתם המובטח בכנען. מסביר הרב קוק בעין אי"ה, פרק ט אות רס"ג – על חשיבות המרכז שבנה יעקב-
"שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתו מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראלי. ואמר " (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; " (בראשית כ"ח)  לא כאברהם שקראו 'הר' ויצחק שקראו 'שדה' שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדל הוא, שמורה על התייחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ה' דורש אותה ומכל מקום דווקא נחלתו של יעקב היא בלא מצרים, שההתייחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התייחדות של טמיעה בפרטיות, אפילו בחוק אומה שלמה בלאומיותה, כי אם התרכזות למען הוסיף לה ההשפעה וההתחברות היותר מועילה. על כן דווקא יאמרו עמים רבים לכו ונלכה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב, זאת היא תורת החיבור של שתי הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו בתור מרכז להכין כח מלא בעד הכלל."

יעקב הוא הראשון שלמעשה בונה את הבית של האומה הישראלית, לא רק של פרט או משפחה. אברהם אבינו שהיה אב המון גויים ומשושלתו יש גם את ישמעאל, היה זה שהביא את מהפיכת המונותואיזם, האמונה באל אחד. יצחק, בנו של אברהם, ביסס את משפחתו בכנען ולא יצא ממנה. איפיין אותו מוטיב 'השדה', והשהייה בארץ ישראל, ומשושלתו יש גם את עשו. לעומת זאת, יעקב הוא שילוב של יצחק ואברהם, מיעקב אבינו שיוצא לגלות ושב לכנען עם 12 השבטים, אין אומות נפרדות נוספות אלא יצירה של האומה הישראלית, השיבה שלה לכנען וחיזוק הברית עם ה'.

אומר הרב אילעאי עופרן- "האידאולוגיה מבקשת להנחות את ההתנהגות האנושית. הפסיכולוגיה מבקשת להסביר אותה. פסיכולוג אינו אומר כיצד ראוי לנהוג, האידאולוג אינו מחפש הסברים להתנהגות של בני אדם. האם אנחנו מונעים על ידי הפסיכולוגיה שלנו או על ידי האידאולוגיה שלנו?
אחרי למעלה מ-20 שנה בבית לבן מחליט יעקב לשוב לבית אביו. התורה נותנת שתי סיבות להחלטה זו של יעקב, בראשית ל"א:
פסוק ב – "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם."
פסוק ג – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ."
לכאורה פסוק ג מייתר את פסוק ב. אם הקב"ה מצווה על יעקב לעזוב את בית חותנו, מדוע צריך לספר לנו שבלי שום קשר, יעקב התחיל לחוש שם שלא בנוח?
לאמונה כוח אדיר, מכונן ומניע. האדם מסוגל לחולל מהפכות עצומות מתוך להט אידאולוגי, אך התורה מדגישה בפנינו כי הצרכים הפסיכולוגיים גם הם הכרֵחַ בל יגונה. לרקע, להקשר ולאווירה שבה מתקיימת הנפש יש משקל רב ביכולת שלה להיענות לציווי האלוהי. האידאולוגיה זקוקה לפסיכולוגיה. אידאל שאינו קשוב לצורכי הנפש סופו שאינו מתקיים."

יתכן, וזו הסיבה שלקח ליעקב שנים רבות להשלים את משימתו בחרן, ההקשבה לצורכי הנפש. יעקב לאחר לקיחת הבכורה מעשו ובריחתו מכנען, בונה את ביתו, שלימים הופך לבית האומה הישראלית, והוא מבין שעליו לעבור מסע אישי של תיקון, של ברור האמת. ובמשך כל 20 שנותיו בבית לבן ניכר כי הוא חווה אותו כסביבה זרה, ולא כבית, הוא זוכר את שליחותו, והוא דבק בדרך של יושר, אמת, אמונה, צניעות וחריצות מה שמאפשר בסופו של דבר לאידיאולוגיה להתממש.

שבת מבורכת❤️

השיעור מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של אימי האהובה, מזל בת עליזה, בתוך שאר חולי ישראל.

עברתי דירה לפני כשבוע והמחשבה על הסידורים הנדרשים בהתאם כמו- גמר חשבון עם חברת החשמל, מים, אינטרנט, טלפון, וכו' יצרה במהירות אפוד מגן פנימי למאבקים שעדיין לא קרו אבל ברור לי שיקרו… המציאות שבה אנו חיים מדרבנת אותנו כבר לביים מאבקים מוקדמים בלתי נראים כי זה ברור שהולך להיות מאבק… על מה אנחנו נאבקים? אנחנו נאבקים על זכותנו לחיות בכבוד, לקבל מקום שיאפשר לנו מימוש צרכנו ולהיראות ולהשמע, לקבל יחס ראוי ושירות תואם ציפיות וכו'. במילים אחרות, אנחנו נאבקים על מה שאנחנו מאמינים ששייך לנו, שלדעתנו צריך להיות שלנו.

לכולנו יש פער בין הרצוי ובין המצוי, ובשוטף אנו עסוקים בלצמצם את הפער הזה. הלו"ז היומי שלנו עמוס וגדוש, והעיסוק הנוסף של מתן מענה לתקלות בשוטף מגביר את הלחץ והתסכול מה שמייצר פלטפורמה נהדרת למאבקים נוספים בפרט כשאין לנו אמון במערכת ובסביבה. המאבקים שלנו הם להספיק במגבלות הזמן שיש, פרנסה, הישגים, גידול ילדים, זוגיות, משפחה, חברים, עבודה וכל המשתמע מכך. אנחנו חיים בתוך מאבק מתמשך הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, שמתבטאים במאבקים של עם ישראל במהלך הדורות וההיסטוריה בניסיון לשמר ולהנציח את קיומו.

בפרשה הקודמת, 'ויצא', התורה מדגישה שהמאבק בין שני הבנים, יעקב ועשיו, התחולל כבר ברחם אמם. ההתרוצצות ברחמה של רבקה מתפרשת בנבואה כאות למאבקם העתידי, כפי שמתפרשת גם לידתם, כשידו של יעקב אוחזת בעקב עשיו. נשאלת השאלה האם ההכרה במאבק שבין האחים בשלה כבר בעודם ברחם אמם, בשלב כה מוקדם של חייהם?
בפרשה השבוע אנו פוגשים את המתח בפרט בהכנותיו של יעקב למפגש עם עשיו, (פרק לב- פס' ד') "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו…". בבת אחת כל המתיחות של לקיחת הברכה והבכורה עולה, ועשרים שנות הגלות של יעקב בחרן כאילו נמחקו. ותשובת המלאכים (פסוק ז'): "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו", תיאור עשיו ומחנהו נשמע מאיים, מדוע 400 איש צריכים ללוות את עשיו? ותגובת יעקב- "ויירא יעקב מאד, ויצר לו" יעקב במצוקה מה שמסביר את פעולותיו בהמשך.

יעקב אבינו מתכונן למאבק עם אחיו עשיו, הוא מעביר את משפחתו ואת כל אשר לו במעבר יבוק בכדי שכשיאיר היום הוא יהיה מוכן לקראת עשיו ומחנהו, שלא ייתפס במצב של חולשה – כשהוא באמצע מעבר הנחל. בנוסף, הוא מחלק את משפחתו ורכושו לשני מחנות – (פסוק ט): "ויאמר: אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה". יעקב ממשיך בתפילתו הנרגשת לה', תפילה המביעה את גודל חרדתו. ואז מגיע השיא- בסופו של אותו לילה מתרחש המאבק עם "האיש המסתורי", מלאך, והוא נמשך "עד עלות השחר" (כה). כשיוצא יעקב מן המאבק, הוא מבורך על ידי המלאך והוא צולע על ירכו. מאבק שמתנהל כאמור עד עלות השחר, מחושך לאור, ונצחונו של יעקב סופי ומוחלט. יחד עם זאת, ברגע האמת, רגע המפגש של יעקב עם עשיו, לפחות ע"פ הפשט, יש תיאור מרגש שלכאורה אין בו כל מאבק כלל. יעקב נערך למלחמה מול עשיו, אבל הוא מתקבל באהבה, בחיבוק, ובהמשך אפילו בהצעה לחבור וללכת ביחד. "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ." עשיו רץ אל אחיו, מחבק ומנשק אותו. יש מפרשים האומרים שההכנה המוקדמת של יעקב היא שהביאה לתגובתו של עשיו כמו גם להבנתו שאם ינהג אחרת גם הוא ישלם מחיר כואב.

מסתבר שלכל אחד מאתנו יש סולם שעליו יש כוחות יוצרים ומקדמים המבקשים להעלותנו בסולם, אך לצידם קיימים גם כוחות יצריים המבקשים להורידנו למדרגות התחתונות בסולם. גדולתנו נבחנת דווקא במאבק המתמיד שלנו בכוחות היצריים, ביכולת האיפוק וההתגברות בכדי לגייסם לטובת הכוחות היוצרים וכך להיות במצב של עליה מתמדת בסולם.
יעקב אבינו בחר להתמודד במאבקיו השונים בכלים מקדמים ויוצרים-
טקטיקה ואסטרטגיה – תכנון, חישוב, וזהירות-
שליחת השליחים לעשיו במטרה לפייסו, חציית העם והצאן לשני מחנות- במטרה להגן על המחנה, שליחת מתנות לעשיו שוב במגמה להתפייס, ותפילה לה' – הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים."
בנוסף, יעקב משתמש בשיח נכון ומקרב לפני המפגש, הוא שולח שליחים לעשיו שיסבירו לו מה מטרת המפגש וגם הסבר לגבי מועדו המאוחר בעקבות עבודתו הקשה אצל לבן, יש פה ממש הכנה מוקדמת. בזמן המפגש, יעקב משתמש בביטויים "עבדך", "אדני" ו"מצאתי חן בעיניך" מספר פעמים לרכך את ליבו.
למעשה, יעקב אבינו ממחיש לנו כי האמונה וביטחון בצדקת הדרך, דבקות במטרה, ושימוש בשפה מקרבת מעניקים חוסן ויכולת לחולל שינוי לטובה. בסופו של דבר, יעקב עובר בשלום את המפגש הטעון עם עשיו אחיו. כך גם עם מאבקו עם המלאך, מאבק לדורות, שבו יעקב כאמור מנצח. מפרשים מסבירים כי זה גם מפגש בין יעקב, עם ישראל, לעשיו שמזוהה עם הנצרות.

המאבקים הללו של יעקב באים ללמד אותנו שהאתגרים והמאבקים בחיינו לא מסתיימים, ולא פעם נמצא את עצמנו במתח של התמודדויות וקבלת החלטות, אבל כשיש בליבנו אמונה, שאיפה, רעיון, מיקוד, ובסופו של דבר גם מימוש, ניתן להשיג פתרונות מקדמים בדרך של הכשרת לבבות, התמדה ויסודיות בשילוב היכולת לנהל את האגו שלנו ולא להיפך.

מי ייתן ונצליח כולנו במאבקנו הקטנים כגדולים להתקדם, לעלות בסולם לצמוח ולחולל שינויים לטובה. אמכי"ר.
שבת שלום❤

השבוע בפרשת תולדות מתואר לנו כיצד יעקב ועשו נאבקו זה בזה עוד בהיותם ברחם אמם. ברחמה של רבקה יש תאומים המייצגים שני לאומים שעתידים להתעמת במהלך הדורות. השניים שונים באופי ובחזות, ומהפשט נראה כי הם גם הופלו ע"י הוריהם: "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כה')
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס- "מדוע אהבה רבקה את יעקב – אנו יודעים. עוד לפני הולדת התאומים הכאיבה לה כל כך התרוצצותם ברחמה, שהיא הלכה "לִדְרֹשׁ אֶת ה'". וכך נענתה:
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ,
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ,
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
(בראשית כה, כג)
רבקה הבינה כנראה את הדברים כך: בנה הצעיר יגבר על בנה הבכור וישעבד אותו, ויהיה ממשיכם ההיסטורי שלה ושל יצחק, אבי עַם הברית. לכן, משנולדו, אהבה את הצעיר. אבל אם כך, מדוע אהב יצחק דווקא את עשו? האם לא סיפרה לו רבקה מה שמעה כשדרשה את ה'? ומשגדלו הנערים, האם לא ידע יצחק שעשָׂו פרוע ופזיז? האם אפשר להעלות על הדעת שאכן, כפשוטו של מקרא, יצחק אהב את עשו רק "כִּי צַיִד בְּפִיו", כאילו הקיבה קובעת את האהבה? קשה להאמין. הרי על כפות המאזניים מונחת שאלת ירושת הברית עם ה'…
המגיד מדובנה מוסיף ומסביר שרק יצחק התפתה להאמין לעשו, מפני שרבקה, שגדלה לצד אחיה הרמאי לבן, למדה לזהות הונאה. יצחק, לעומת זאת, גדל באוהל אברהם ושרה. הוא הכיר רק יושר מוחלט, ועל כן לא חשד שמרמים אותו….
יצחק אהב, אם כן, את עשו משום שלא ידע מיהו ומהו באמת. זו התשובה הקלאסית. אבל יש תשובה אפשרית אחרת: יצחק אהב את עשו דווקא מפני שידע היטב מיהו ומה מעשיו.
פעם פנה אדם לראי"ה קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. הבן, אמר האב שבור הלב, מסרב אפילו לראות בעצמו יהודי. מה לעשות?
"אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?", שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב, "מעתה והלאה אֱהַב אותו אפילו יותר".
לפעמים גדול כוח האהבה מכוח הנזיפה. ייתכן שכאשר התורה אומרת לנו שיצחק אהב את עשו בגלל הציד שבפיו, כוונתה ללמדנו שהוא לא היה עיוור למעשיו ולטיבו. אם יש לכם שני ילדים, האחד 'ילד טוב ירושלים' והשני משרך דרכיו, למי תקדישו יותר תשומת לב? עם מי חשוב שתבלו זמן רב יותר?"

מסתבר שהעדפה הורית היא תופעה שכיחה שמתרחשת בעיקר כי לכל ילד יש אישיות אחרת, ובאופן טבעי נוצר קשר אחר. לפעמים מדובר בבן בכור או בילד שזקוק לעזרה ולהגנה מיוחדת, התנהגות מסוימת, במקרים אחרים מדובר פשוט בכימיה וכו'. כל אחד מאתנו רוצה שהוריו יאהבו אותו הכי בעולם, ולכן, להעדפה הורית יש השפעה משמעותית על נפשם של הילדים שחווים קיפוח, המתבטאת בהתנהגותם (קנאה, תוקפנות, ריצוי וכו'), עיצוב אישיותם וביטחון העצמי שלהם.
נראה כי מדובר באחד הנושאים הכי מודחקים ולא מדוברים במשפחה. ויחד עם זאת, הוא שכיח הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. עדות לכך מצויה כבר בסיפורי התנ"ך, סיפורים על ילדים שזוכים ליחס מיוחד מהוריהם. החל מקין והבל, השבוע ב'תולדות' -יעקב ועשו, ממשיך עם האחיות רחל ולאה וכמובן, הסיפור על יוסף ואחיו. מדובר ב- יחסי אחים וה-מריבות/קנאה ביניהם, התחרות ביניהם על תשומת לבו של ההורה, ובנוסף תיאור העדפתו של ההורה את אחד הילדים על פני האחרים, כמובן מסיבות שונות.
תחושת קיפוח היא לעיתים קרובות חלק מהיחסים בתוך המשפחה. לכל אח/אחות יש תפקיד שמחייב אותו/ה – ולכן גם נגזל מאחיו. החכם לעיתים אינו יכול להיות גם המתוק. הספורטיבי לא פעם נחשב לא רציני. החרוץ אינו יכול להיות גם היצירתי. בקיצור, אנחנו מכניסים את ילדינו למגירות מוגדרות ומצמצמות כפי שהורנו יש להניח נהגו אתנו. הדרמה המשפחתית הזו עלולה להפוך למכשול שמלווה אותנו לכל אורך חיינו. ככל שהדפוסים ברורים ונוקשים יותר, כך נגזל חופש הבחירה. הבחירה להיות אנחנו עצמנו, ולהתפתח בהתאם לנטיות הטבעיות. "המקופח" – וגם "המוצלח" שחי כל חייו עם תחושת אשם כי המקום שהוא קיבל היה כנראה על חשבון האח… שניהם משלמים את המחיר.

ידוע כי תהליך ההתבגרות, באופן מיטבי, כולל מרד ובדיקה מחדש של הגבולות שאימצנו בילדות. זה יכול לקרות בגילאים שונים, 12, 17, 40, 65 וכו' בשלב כלשהו, אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו הכולל את הפרשנות שלנו, ומתעמתים איתו. מתבוננים ובוחנים מה ניתן ומה נגזל מאתנו. זהו שלב מהותי, השלב שבו אנו בוחרים מה לקחת ומה אנו משאירים מאחור.
היכולת להבין שהחוויות שלנו יחד עם הפרשנות שלנו מטביעים את חותמם בהתנהלות חיינו. בסוף היום, כולנו בני אדם, וכמו שיש הצלחות יש גם כישלונות, והגישה כי הורנו בד"כ נוהגים באופן הכי טוב שהם מכירים ומאמינים מאפשרת לנו לבחור את סיפור החיים שיקדם אותנו, ויאפשר לנו ליטול אחריות על התפקיד שכל אחד מאתנו ממלא בחייו ובחיי סביבתו, ובכך לעבור תהליך של התבגרות, הבשלה וחכמת חיים, לעומת התבגרות של תחושת קמילה ותבוסה.
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס- " לא כל הילדים הולכים בדרכי הוריהם. אם יצחק התכוון שעשו ישנה את אורחותיו ויהיה ממשיך דרכו שלו, הוא נכשל. אבל ישנם כישלונות מעוררי כבוד. אהבתנו לילדינו, גם כאשר הם מאכזבים אותנו, היא כישלון מן הסוג הזה. הרי כך בדיוק גם ה' אוהב אותנו."

מי ייתן ונצליח להשתחרר מכל אותן חוויות ילדות שמעכבות את מימוש ייעודנו, ובמקביל שנצליח לאפשר לילדנו להתפתח ולממש את ייעודם ע"פ נטיותיהם הטבעיות. אמכי"ר.
שבת שלום💞

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. הפרשה מתחילה- "(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה." (בראשית פרק מז)
מתוך 147 שנותיו, חי יעקב את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב.
יוסף מביא בפני יעקב את בניו, אפרים ומנשה, כדי שיברכם, ויעקב מתייחס אליהם בברכתו כאילו היו בניו. וזו הברכה הידועה-(בראשית מ"ח טו):
"וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"
יוסף מנסה להזיז את ידי יעקב ששיכל את ידיו, והניח את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה ובירך אותם כי הוא חושב שהדבר נובע מראייתו הלקויה של הסב הזקן, יעקב, ולכן, הוא מנסה לתקן את מה שנראה כטעות. אך יעקב מסרב ומסביר שמנשה הוא אומנם הבכור והוא ראוי לברכה, אך אפרים יגדל ממנו ולכן הוא ראוי להתברך בימין.
ומפה מגיעה גם הברכה הפרטית שלנו, ההורים, לילדינו-
את הבנות אנו מברכים "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה", ואת הבנים אנו מברכים "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"(בראשית, פרק מח', פס' כ')
ולבסוף, פסוקי ברכת כוהנים: "יברכך ה' וישמרך: יאר ה' פניו אליך ויחונך: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"

לאחר מכן, מברך יעקב את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כל אחד בברכה הייחודית לו. בני יעקב וילדיו של יוסף- הם אלה שמהם נוצרו שבטי ישראל. בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף ובהמשך מצווה גם את כל האחים שיעלו את ארונו לקבורה במערת המכפלה שבארץ כנען. יוסף נשבע לקיים את הבטחתו.
לאחר שחונטים את גופתו של יעקב, מבקש יוסף מפרעה רשות לעלות לארץ כנען ולקבור את אביו, ופרעה מאשר זאת.
בטקס מרשים, מכבד, ועשיר יוצאים האחים עם כל עבדי פרעה וזקני ארץ מצרים לקבור את יעקב. מלכי כנען והאומות הסמוכות אף הם מצטרפים לטקס הלוויה ולאבל הכבד.
לאחר שיעקב מת, חוששים האחים שיוסף יתנקם בהם, מאחר והם חשבו כי יחסו הטוב אליהם נבע מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם. הם מספרים ליוסף שאביהם ציווה אותם לומר לו שעליו לסלוח להם והם אף מוכנים להיות לו לעבדים. יוסף בוכה על שאחיו עדיין חושדים בו ועדיין חוששים מנקמתו, והוא מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם, גם לאחר שמת יעקב אביהם. יוסף מבהיר לאחיו שהם חשבו עליו רעה אבל העובדה שנמכר הייתה מאת ה', חלק מהתכנית האלוקית, " לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ', פסוק כ') ובכדי שהוא יוכל לפרנס את משפחתו בשנות הרעב הכבד.
בטרם נפטר, משביע יוסף את אחיו שבבוא היום כשצאצאיהם יצאו ממצרים ויחזרו לכנען, הם ייקחו עמם גם את עצמותיו לקבורה בכנען. יוסף מת בן מאה ועשר שנים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל ייחודי לגדלות, שאליו נוכל להגיע אם נגלה את אותן תכונות מיוחדות והכישורים הייחודיים שמצויים בשורש נשמתנו – ויותר מזה אם נדע להשתמש בהם ולממשם.
כלומר, עולמנו הפרטי והייחודי נבנה לנו כפי כוחותינו וכישרונותינו. הברכה היא שנוכל לראות את עולמנו גודל ומתפתח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה. יעקב אבינו מבין שעליו להשמיע לבניו, לא את מה שהם היו רוצים לשמוע, אלא את מה שהם צריכים באמת. כפי שאמר החזון איש- "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" (החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')
בעצם, כל אחד צריך שיהיה לו יעקב פנימי כזה שיאמר לו מהן חזקותיו וחולשותיו, וידייק אותו לשליחותו ולמימוש ייעודו בעולם, כך שנוכל להבליט את התכונה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. כולנו לא פעם מקשיבים לאותה הרצאה או קוראים את אותו מאמר, ובכל זאת כל אחד לוקח, מבין ומפנים רק את מה שקרוב לשורש נשמתו. ככה אנחנו יוצרים ומקבלים גוונים, ניגונים, וסגנונות, מה שנקרא- זרמים שונים וייחודים. הרי כל אדם הוא פרט בתוך כלל, ולכן נכון שכל אחד יקבל ברכה שכזו באופן יחידי וייחודי, לא רק ברכה ברמה של חלוקה לשבטים, הכלל. כולנו נצרכים על ייחודנו כדי ליצור את האחדות המיוחלת. סיוון רהב מאיר מוסיפה שהאחדות היא סביב היהדות, סביב המיטה של יעקב אבינו אבל כל אחד קיבל פירוש ע"פ הפרטיות שלו, כל אחד מאתנו קיבל את חלקו בתורה, ולכן נאמר "ותן חלקנו בתורתך."

הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב.
הן בפרשה והן בהפטרה עוסקים בצוואות. ההפטרה פותחת ב- "(א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת־שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר׃…" ובפרשה כתוב- "(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת…" (בראשית מט)
מתאר הרב יהודה שביב-
"ימיהם של שני חותמי תקופות קרבים לקיצם; יעקב חותם את תקופת האבות, ודוד חותם את תקופת הבנים הכובשים ומתנחלים. דוד חותם תקופה שראשיתה בימי יהושע – ימי ראשית הכיבוש, הנשלם ע"י דוד. מכאן ואילך מתחילה תקופה חדשה – תקופת הבית… אצל אבות האומה – יעקב ודוד, יש עניין לדורות גם בחלק האישי שבצוואה. גם יעקב וגם דוד מבקשים מהבן הקם תחתם, לעשות את שאין ביכולתם הם לעשות. כך משביע יעקב את בנו יוסף שידאג להעלות את גופתו לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בארץ ישראל, וכך גם מצווה דוד את בנו שלמה לגמול ליואב ושמעי כרעתם ולברזילי כטובתו. אותו גמול שנבצר, כנראה, מדוד לגמול להם."
מטרת שתי הצוואות היא לקבוע ולייצב את ההנהגה בידו של מי שראוי לה. שניהם אומר הרב שביב-"- יעקב ודוד – שוזרים בדבריהם פרק מן הקורות אותם, פרק שיש עימו גם חשבון נפש מסוים. יעקב מספר ליוסף "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען… ואקברה שם בדרך אפרת…" (מ"ח, ז). ודוד מספר על מעשיהם של יואב, ברזילי ושמעי."
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שימיו קרבים. הוא אוסף את בניו סביב מיטתו ונפרד מכל אחד ואחד מהם בנימה ופנייה אישית. יעקב בדבריו אליהם קובע את סדרי העם שעומד לקום מזרעו. בניו, הינם המשפחה המצומצמת אך בעתיד לבוא, הם יהיו לבני ישראל, בקרוב הם יהיו לראשי שבטים של עם ישראל. לכן, צוואתו של יעקב איננה עניין אישי בינו לבין משפחתו, אלא אמירה וקביעה מה יהיה תפקידם העתידי כראשי השבטים, מאחר ולכל אחד תפקיד ייחודי בעם ישראל. למעשה, יעקב אבינו מגדיר לבניו, לכל אחד ואחד מהם את התכונות המיוחדות שיקבעו את התפקיד שיקבלו השבטים שיצאו מהם. ליעקב בנים רבים שימשיכו את מפעל חייו. כולם מתאספים ושומעים תוכחה, ברכה, את כל הדברים הקשורים בייעודם. כל הבנים נמצאים יחד, ויעקב, שחייו היו קשים, זוכה למות בשלווה.
אצל דוד תלויה כל התקווה להמשך שושלת ביתו, בבן אחד. בן אחד שימשיך את מפעלו של אביו. דוד, מלך ישראל, בצוואתו וברגעי חייו האחרונים מנחה את בנו לגבי המורדים במלכות שלא באו על עונשם ולהכיר טובה לאלו שסייעו לו במלכות. זהו נטל כבד על מצפונו כי הוא יודע ששלטון שיקיים את המלכות מחייב צדק ומשפט. במילים אחרות, דוד לא זוכה לשלווה בזקנתו, ובאחרית ימיו עליו להדריך את בנו בהנהגת המדינה.
יעקב אבינו ודוד המלך, שניהם צדיקים שבמיתתם קרויים חיים ושמעשיהם והשפעתם ממשיכה הרבה לאחר מותם. יעקב הוא ישראל שכולנו, עם ישראל, קרויים על שמו, ודוד מלך ישראל ששושלתו שושלת המלוכה היא משבט יהודה – והרי אנו נקראים יהודים.
אז מה המסר?
ברוח דברים אלה ובהשלכה לימינו, מדובר פה על פרידת אב מבנו, ועל פרידת הורים בכלל מילדיהם ועל מעבר דורות. בעצם, אנו נפרדים מהעולם בדרך זהה לדרך שבה חיינו בעולם הזה. כלומר, אם בחיינו ננהג כמנהיגים ראויים וטובים, ובהתאם גם ננתב את הכוח והסמכויות שיש בידנו, ובמקביל נדאג גם להיות נוכחים אז ניתן יהיה גם לצפות שתהא לנו מורשת ראויה להעביר הלאה לילדנו. מי ייתן ונזכה כולנו לחיים טובים, ארוכים ומניבים, חיי ברכה ומימוש, ושנשכיל ונבחר לנווט את מפת הדרכים של חיינו בחכמה ועם רגש לזולת. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה השביעית בספר בראשית, והיא מתארת את קורותיו של יעקב אבינו ב- דרכו לחרן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.

בעצתה של רבקה, אמו, ובברכת יצחק, אביו, יוצא יעקב אל משפחת דודו, לבן, שבחרן. עשיו, אחיו של יעקב, כועס עליו ומתכוון להורגו לאחר שלקח ממנו את ברכות הבכורה, ולכן יעקב נשלח לחרן. בדרכו לחָרָן יעקב ישן בשדה וחולם חלום, החלום על "סולם יעקב". בחלום נראו מלאכים עולים ויורדים בסולם, וה' ניצב עליו ומברך אותו שהארץ שהוא שוכב עליה תינתן לו, והוא, ה', ישמור עליו תמיד. "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ב). יעקב מסמן את המקום באמצעות אבן שעליה הוא יוצק שמן, וקורא למקום בית אל, והוא נודר נדר לה' "(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ." (בראשית כח').

יעקב מגיע לחרן, ומתאהב ברחל, בתו הצעירה של לבן, שמגיעה עם הצאן לבאר, והוא עובר לגור בביתו של לבן. יעקב מבקש מלבן להינשא לרחל ובתמורה הוא עובד שבע שנים. אבל לבן מרמה את יעקב, וכשמסתיימות שבע השנים יעקב מקבל את לאה, הבת הבכורה. ובכדי לזכות גם ברחל, נאלץ לאחר נישואיו ללאה ולרחל לעבוד שבע שנות עבודה נוספות. כלומר, לאחר זמן קצר (כנראה כשבוע) יעקב מתחתן גם עם רחל ומתחייב כאמור לשבע שנים נוספות של עבודה.
הפרשה מתארת כיצד רחל, לאה והשפחות שלהן יולדות ליעקב 12 בנים ובת אחת, ללאה נולדים שישה בנים ובת אחת- ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון ודינה. שני בנים לזילפה (שפחת לאה) גד ואשר. שני בנים לבלהה (שפחת רחל) דן ונפתלי. ובפרשה זו לרחל נולד רק בן אחד- יוסף.

בהמשך יעקב רוצה לחזור לארץ ישראל עם משפחתו המורחבת אך לבן מנגד מציע לו עסקה- "(כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ. (כח) וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה. (כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו–אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי. (ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי—לְבֵיתִי. (לא) וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן-לָךְ; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה–אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר." (בראשית ל') יעקב אבינו נענה ומציע ללבן שהוא ימשיך לרעות את צאנו אבל בתמורה הוא יקבל את הכבשים והעזים בעלי הצבעים המוזרים שיוולדו. ואכן, כל העזים שילדו וולדות נקודים עקודים וטלואים (והם היו מרובים) ניתנו ליעקב. יש אומרים שיעקב אבינו היה מהראשונים שהבין מהי גנטיקה וכיצד לבצע הכלאה. עדרו של יעקב הלך וגדל. מה שמביא את בני לבן להאשים את יעקב בגניבת עדרם ויעקב מרגיש שלבן משנה את יחסו אליו. לאחר מכן, יעקב זוכה שוב להתגלות של ה' שאומר לו לשוב לארצו, במילים אחרות, לצאת ולקיים את נדרו.
יעקב מתייעץ עם נשותיו, ושתיהן מציינות שאין להן חלק ונחלה בבית אביהן, ויותר מזה, לבן, אביהן, מתייחס אליהן כנוכריות. הן אומרות ליעקב שעליו לעשות כפי שה' מצווה אותו. לבסוף, יעקב ומשפחתו בורחים, ורחל גונבת את התרפים, כלי עבודה זרה, של לבן אביה.

לבן שמגלה זאת לאחר שלושה ימים, רודף אחריהם עד שהוא משיג אותם. הוא מאיים ומדגיש שהוא לא פוגע ביעקב ובמשפחתו, שהם בנותיו ונכדיו של לבן, רק בזכות ההתגלות שהייתה לו של מלאך ה' בדרכו אליהם. לבן מחפש את התרפים שרחל, ביתו, החביאה אך אינו מוצא אותם. בסופו של דבר, יעקב ולבן עושים גל אבנים והם כורתים ברית.

הפרשה מסתיימת כשיעקב ממשיך לכיוון ארץ ישראל ופוגש במלאכי ה', והוא קורא למקום המפגש מחניים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼