תגית: אהבה

השבוע אנו פותחים פרשה חדשה- פרשת לך־לך, הפרשה השלישית בחומש בראשית.
אחרי עולמו של נח- עולם שאיבד את דרכו ונשטף במים- מתחיל עידן חדש. האדם הראשון שבונה עולם מוסרי לאחר המבול הוא אברם (בהמשך אברהם). אם נח היה מי שניצל מן החורבן, הרי שאברהם הוא מי שמוזמן לברוא מציאות חדשה.
“לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ… אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”- זהו קול הקריאה הראשון בתולדות העם היהודי. קריאה לצאת מהמוכר, מן ההרגל, ולצעוד אל עבר שליחות פנימית וחיצונית. אם נח קיבל ציווי לבנות תיבה כדי לשרוד את המבול, הרי שאברהם מקבל ציווי לצאת- לא לברוח מפני העולם אלא להיכנס אליו, להשפיע עליו, ולהיות אור בו.
אברהם בניגוד לנח, אשר שם מבטחו בתיבה ונסחף בגלי המבול ללא יוזמה או פעולה מצדו, בוחר בדרך של תנועה ואחריות. הוא נענה לקריאה האלוקית באופן אקטיבי, יוצא, הולך ומתקדם- לא מחכה שהמציאות תישא אותו, אלא צועד לתוכה באומץ ובאמונה. אצל נח, התיבה היא מקום של הגנה; אצל אברהם, היציאה לדרך, והדרך עצמה היא המקום שבו נולדת הברית.

ובמרכזה של הברית הזו עומד רעיון עמוק:
“וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.”
אברהם איננו רק אב לעם ישראל, אלא אב רוחני לאנושות כולה. הוא מגלם את היכולת לראות את צלם האלוקים שבכל אדם, וליצור שפה מוסרית אוניברסלית שלא מבטלת את הייחוד, אלא מעניקה לו משמעות עמוקה יותר.
הרב קוק (מתוך מידות הראי"ה, אהבה, פסקה ה) כתב כי:
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה… והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם… אך עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקדושה, תמיד לא זזה מהצלם האלוהי שנחנן בו האדם בכללו… גרעין קודש זה ירומם את הכל."

במילים אחרות, אהבה אמיתית איננה רגש חולף או תשוקה עזה, אלא כוח חיים מתמיד המחפש דרכים להיטיב, לרומם ולתקן. אהבת הבריות, לפי הרב קוק, נובעת מעוצמה מוסרית ולא מחולשה. היא מכירה בכך שגם בעולם שבור יש ניצוץ אלוקי שאותו ניתן לרומם.
אהבה כזו דורשת תבונה וגבולות- היא איננה ויתור או נאיביות, אלא מחויבות עמוקה לבניית עולם מתוקן יותר, שבו כל אדם וכל עם יוכלו לממש את ייעודם. האחדות האמיתית, מזכיר לנו הרב קוק, איננה ביטול של השוני אלא הכלתו- מתוך מבט של אהבה.

גם הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל עסק במשמעות ה"ברית" והבהיר כי יש להבחין בין ברית לבין אמנה חברתית.
ברית איננה חוזה זמני אלא קשר עמוק המבוסס על ערכים משותפים, אחריות ומחויבות. היא מחברת בין שונים, לא מתוך אחידות אלא מתוך מחויבות הדדית לייעוד מוסרי משותף.
“הברית שאליה נקרא אברהם, ואליה אנו נקראים גם היום,” כתב הרב זקס, “איננה ברית של דמיון אלא של אחריות.”

וכך, אם בפרשת נח נדרשנו לבנות תיבה בתוך מבול של שנאה, הרי שבפרשת לך־לך אנו נקראים לצאת מן התיבה- ללכת אל העולם, לשאת את האמונה, ולבנות גשרים של תקווה ואמון בין אנשים ועמים. מאז ה־7 באוקטובר 2023 נדמה שהקרקע רעדה תחת רגלינו. זה היה רגע של תוהו ובוהו, של חושך, כאוס ואובדן אמון בסיסי במציאות.
אך כמו אברהם, גם אנו נדרשים ללכת- לא לברוח מהכאב, אלא לצעוד דרכו. להמשיך לבנות ולתקן, לבחור בחיים גם כשהלב נשבר.
אנו רוצים לחיות בביטחון, אך מולנו עומד אויב שאין בו אמינות ואין בו מוסר- אויב שמחזיק בגופות יקירינו ומונע ממשפחות רבות את האפשרות לסגור מעגל ולמצוא נחמה. אכזריות כזו שוברת לב, אך מול פני המוות- אנו בוחרים שוב בחיים.

ערך החיים עבורנו הוא ערך עליון.
דווקא משום כך, הרצון בשלום איננו חולשה אלא עוצמה מוסרית. שלום איננו נאיביות- הוא אחריות.
והאחריות מחייבת גבולות ברורים ומצפן מוסרי שאינו מתבלבל בין טוב לרוע, בין מי שמקדש חיים לבין מי שמקדש מוות.

אסיים בדבריו של הרב זקס-
"…אלוקים מורה לנו את הדרך הנכונה- אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. אלוקים לא בלם את אדם וחווה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל. השאלה המציקה לי אחרי השואה, גם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא: "היכן האדם?"

קריאתו של אברהם: "לך־לך"- איננה רק סיפור קדום, אלא קול נצחי הקורא גם לנו: לצאת מהפחד ומהייאוש, ליזום ולבחור באור, באמונה ובאחריות הדדית. ובתוך עולם שסוער בכאב ובחשיכה, אנו נקראים לשוב ולבנות את הברית- בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין האחר- כדי שנוכל להמשיך להאיר באורו של אברהם: אור של חסד, של תעוזה מוסרית, של משמעות ותקווה.

שבת מבורכת  💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ומי ייתן ותיושם הפסקת אש ראויה ומכבדת שתביא לפירוק החמאס מנשקו ולסיום המלחמה. אמן כן יהי רצון.

השבוע אנו קוראים את פרשת עקב, הפרשה השלישית בספר דברים. משה רבנו עומד בסוף מסעו המנהיגותי ומזהיר את העם: דווקא לאחר שתיכנסו לארץ, תבנו בתים, תאספו תבואה, ותצליחו- שם טמון המבחן האמיתי. לא הקרב, לא המדבר- אלא השגרה. כשהמאמץ הגדול והקשיים הראשוניים מתחלפים בשפע וביציבות, קל לאדם לשכוח את המקור לכל הטוב, ולייחס את ההצלחה לכוחו ולחוכמתו בלבד. חז"ל מזהירים כי תחושת ביטחון זו עלולה לכרסם בענווה, לפגוע בתקשורת הזוגית, החברתית והלאומית, ולהוביל לניתוק ופירוד- שכן במקום שיח של הכרה והודיה, נוצר שיח של אגו ותחרות. דווקא בשעה של שגשוג, נדרש לזכור כי השפע הוא מתנה ותוצאה של שליחות משותפת, ולא הישג פרטי בלבד.
במרכז פרשת עקב עומד חיבור עדין בין שמירה על המצוות לבין שמירה על הלב. משה רבנו מתאר לבני ישראל את כל הטוב שעתיד לבוא אם ילכו בדרך ה', אך גם מזהיר:
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז).

חז"ל ראו בפסוק הזה לא רק אזהרה היסטורית, אלא נורת אזהרה חיה לכל דור. כשאדם או עם מתחיל לייחס לעצמו את ההצלחה, להאמין שהוא "עשה את זה לבד", מתעוררת גבהות הלב- תחושת עליונות שמצמצמת את היכולת להקשיב, להכיל ולהיות מחוברים זה לזה. גבהות הלב היא אחד הדלקים הגדולים ביותר לפירוד וריחוק- בזוגיות, במשפחה, בחברה, וגם ברמה הלאומית.
המסר הזה נוגע בנו בחדות בימים אלה וכנראה גם בימים של טרום המלחמה. בעידן שבו הטכנולוגיה מתקדמת, הכלכלה צומחת והחברה הישראלית מפגינה עוצמות מדהימות- קל לטעות ולחשוב שהכול תלוי רק בנו, שאנו "כל יכולים".

משה לא רק מזהיר-
הוא גם נותן דרך מעשית לשמר את התודעה הזו: להעביר את הסיפור הלאה, ללמד את הדורות הבאים, לקשור תפילין, לקבוע מזוזה, ולשלב את ההודיה והאמונה בחיי היומיום. הוא בעצם אומר לנו- הכרת הטוב היא לא רגש רגעי אלא אורח חיים מתמשך.
החיבור לימינו ברור- איך אנו בונים חברה שמכירה במקורות כוחה, שלא נשבית בשאננות, ושזוכרת להודות- זהו הבסיס לחוסן האמיתי שלנו. וכמו שאומרת הפרשה- אם נשמור על האיזון הזה, נזכה שגשמי ברכה יגיעו בעתם, ושפע יבוא לא רק באדמה- אלא גם בלבבות. בדור שבו הרשתות החברתיות מרימות אותנו גבוה בן רגע, אך גם מפילות אותנו בקלות, קל להשאב למעגל שבו כל אחד עסוק בהוכחה שהוא "צודק יותר", "חכם יותר" או "מוסרי יותר". מה שנעלם ברגעים כאלו הוא היכולת לשמוע באמת את האחר, להבין שהחוזק שלנו כעם וכחברה אינו תלוי בעוצמה האישית בלבד- אלא ביכולת שלנו להישען זה על זה.

הרמב"ן מסביר שהסכנה האמיתית איננה רק גאווה חיצונית, אלא התרופפות האמונה וההכרה בטוב שמגיע ממקור עליון. וכשהלב מתמלא בעצמו, הוא נעשה פחות פנוי לאחר. התוצאה- תקשורת נפגעת, נוצר ריחוק, ועם הזמן מתגבשים ניתוק ופירוד, גם בין חברים, בני זוג, קבוצות בעם, ואפילו בין האדם לעצמו.

כשאדם מאמין שעמדתו, רגשותיו או הבנתו הם ה"נכונים" היחידים- הקשב נעלם. התקשורת הופכת לשיח חד-כיווני, והקשר האנושי נשחק. בסופו של דבר, המציאות הישראלית שלנו מדגימה זאת היטב. המחלוקות הפנימיות, ההתנצחויות והחומות הרגשיות שנבנות בין חלקי העם- כולן ניזונות, במידה רבה, מהיעדר יכולת לעצור, להקשיב באמת, ולתת מקום למישהו אחר מבלי להרגיש שזה מאיים עלינו.
משה ממשיך ומציע תיקון:
"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח).
הזיכרון הזה איננו רק אמוני, אלא גם פסיכולוגי וחברתי- הוא פותח פתח לענווה, והענווה היא הבסיס להקשבה, לאחדות, ולאפשרות אמיתית לנהל שיח מקרב במקום שיח מרחיק.

אהבה כגשר מעל פערים-
בשבת שעברה ציינו את ט"ו באב, יום שהמשנה מתארת כאחד הימים השמחים בשנה. חז"ל קישרו אותו לאיחוי קרעים היסטוריים בעם- ביטול גזרות, חיבור שבטים, שידוכים ואיחודים. המסר של היום הזה נשאר רלוונטי לכל השנה גם בימינו. אהבה אמיתית איננה תוצר של הסכמה מלאה, אלא של היכולת לראות את הטוב באחר גם כשהוא שונה ממני. דווקא ענווה, פותחת ערוצים של הקשבה, מאפשרת לקיים שיח אמיתי, ומחזירה את תחושת ה"אנחנו" לפני ה"אני". כשיש ענווה, יש מקום גם לכאב של האחר.

אהבה אינה רק רגש- היא פעולה. היא שיחה עם מי שאנחנו לא מסכימים איתו, היא חיבוק לחייל שחוזר מותש, היא תפילה לשבוי שאנחנו לא מכירים. ט"ו באב הוא קריאה להחליף את גבהות הלב בענווה, ואת האגו באחווה. והבחירה היא יומיומית, בפרטים הקטנים של התקשורת בינינו. ואם נזכור שכל הצלחה היא מתנה משותפת– נוכל באמת לחיות את חזון "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לא רק כיום אחד בשנה, אלא כל השנה כולה.
פרשת עקב קוראת לנו לזהות מתי גבהות הלב מנהלת אותנו- בעמדותינו, בדיבור שלנו, ובתגובות המיידיות. כשאנחנו שמים את עצמנו במרכז מוחלט- אנחנו מנתקים את הערוץ שמחבר אותנו לאחרים ולעצמנו באמת. הפרשה קוראת לנו לבחור להחליף את הגאווה בענווה, בזיכרון משותף של מקור הטוב, ובחתירה לאהבה שמסוגלת לבנות גשרים גם מעל תהומות.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

היום י"ז בתמוז, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, למשל, החסר באהבת חינם. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

מסביר הרב ישראל אלתר,
"חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז, נקודת הפתיחה של שלושת השבועות המכונים "ימי בין המיצרים", ימי הפורענות, שבסופם חל צום תשעה באב-
1.) הראשון, צבא רומי פרץ את חומות ירושלים לאחר מצור שנמשך שלוש שנים. הרעב הקשה ששרר בעיר הכריע את תושביה והם לא היו יכולים לעמוד בפני עוצמת החיל שעמד מולם. התלמוד הבבלי מספר לנו סיפור מזעזע: היו שלושה עשירים בירושלים ולהם מאגרי אוכל ועצים שהיו יכולים להחזיק את אנשי העיר למשך עשרים ואחת שנים. אך לאן נעלמו מאגרים אלו? הם נשרפו. חכמי ישראל רצו לסיים את המצור עוד בתחילתו וביקשו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים, אך בעיר היו בריונים שסירבו לכך 'נצא ונעשה מלחמה איתם' אמרו. 'אבל אין לנו סיכוי', ענו החכמים. מששמעו זאת הבריונים שרפו את מחסני האוכל במטרה ליצור מצב דחק שיגרום לעם לצאת למלחמה. אבל אנשי העיר לא יצאו, מה שגרם לרעב שהוביל בסופו של דבר לפריצת חומות ירושלים.
2.) הדבר השני שאירע הוא שריפת התורה על ידי אפוסטמוס. בספר התודעה מביא את הדעה שמדובר בנציב רומאי בשם סטפנוס, וכך כותב יוספוס פלאוויוס: "בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחרי השודדים לתפסם, ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש…"
3.) האירוע השלישי היה העמדת צלם בהיכל, הוצב פסל בתוך בית המקדש. על מנת לנסות להמחיש את המשמעות של העניין הבה נדמיין לעצמנו צבא זר שהשתלט על מדינת ישראל ובתוך מליאת הכנסת הציב צלב הקרס גדול לראווה. דמיינו את הזעזוע, שאת הנפש, החלחלה ומאידך גיסא הפחד מפני העתיד הצפוי ליושבי הארץ.
4.) הדבר הרביעי שהתרחש היה שבירת לוחות הברית הראשונים. לאחר מתן תורה, לאחר שאלוקים דיבר עם עם ישראל ונתן להם את עשרת הדברות, עלה משה רבינו להר סיני ושהה שם למשך ארבעים יום. לקראת סוף יום הארבעים, שש שעות לפני שמשה יורד מההר, בנה עם ישראל את עגל הזהב והחל לעבוד אותו. כאשר משה ירד מן ההר וראה זאת השליך מידיו את לוחות הברית ושבר אותן.
5.) האירוע האחרון היה ביטול קורבן התמיד. בבית המקדש היו שתי קורבנות שהוקרבו יום יום ללא הפסקה, אחד בבוקר ואחד בין הערבים. הרוטינה, השגרה, יכולה להיות אפורה ומשעממת אבל רק באמצעותה אנו יכולים להתקדם ולבנות בניינים גדולים ויציבים. ברגע שנשברה השגרה, ברגע שהעולם המסודר אותו יצרנו לעצמנו מזדעזע, איננו מי שהיינו קודם לכן. ברגע שבטל התמיד, העולם היהודי כבר לא אותו הדבר. מושגים שנלקחו כמובנים מאליהם התפוררו ונמוגו והחורבן הפך לממשי.
כשחושבים על זה צום י"ז בתמוז די מוזר. אנו צמים על כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים  על ידי הרומאים לאחר שלש שנות מצור, דבר שהוביל לחורבן בית המקדש השני. אבל זה לא הגיוני, הרי בעוד כשלושה שבועות יחול תשעה באב ובו נצום על חורבן הבית! מדוע שלא נאחד את שני הצומות יחד, הרי הם חלק מאותו תהליך? אלא שמכאן אנו לומדים שפריצת החומות מאפיינת אסון נוסף שהתרחש, בעל אופי שונה. בתקופת בית המקדש הראשון בימי חזקיהו המלך, צבא אשור היה במהלך מסעות כיבוש בארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים… אך ירושלים ניצלה.
בעוד שבימי בית שני, העיר שביטאה את החיבור בין אלוקים לבין האדם, והיוותה עוגן רוחני ולבסוף גם עוגן פיסי, נפלה בידי האויב. האסון שמבוטא בנפילת חומות ירושלים הוא ההבנה הנוראה שנכשלנו, שעכשיו אנו עומדים בפתח גלות נוספת ומי יודע מה יתרחש במהלכה וכמה זמן תימשך. בתשעה באב אנו צמים על החורבן הממשי של בית המקדש, בי"ז בתמוז אנו צמים עלינו, על חורבן העם. זוהי תזכורת כה משמעותית עבורנו, אחרי הכל, האהבה היא כוח אוניברסלי רב עוצמה שיכול להפוך קללה לברכה ולמגר את השנאה. בזמני משבר כמו בעת הזו, עת מלחמת חרבות ברזל, האהבה מאחדת את העם, מחזקת אותו ומסייעת בריפוי פצעים רגשיים וחברתיים. באמצעות אהבה, ניתן ליצור עולם טוב יותר, שבו יש פחות שנאה ויותר ברכה ושלום.

וכך אומר לנו הנביא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" – לעתיד לבוא יהפכו הצומות לימי ששון ושמחה." אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

Photo by Adam Hornyak on Unsplash

היום, חג ט"ו באב, חג האהבה, אנרגיות עצומות וטובות שאנו כה זקוקים להם בימים אלו, אנרגיות שיוצרות חיבורים. ביהדות, החמישה עשר בחודש אב, הוא יום של שמחה, פיוס ואהבה בעם ישראל. המשנה מתארת את ט"ו באב בארץ ישראל בימי קדם כיום שבו היו לובשים בגדי לבן, והנשים היו יוצאות לרקוד בכרמים למטרת שידוכים.

כמו כן, השבוע פרשת 'עקב' המזכירה לנו את התוצאה וההשלכה של המחשבות, המעשים, והבחירות שלנו בחיים. כשאנו מקיימים הלכה למעשה את דברי חז"ל – "כל ישראל ערבים זה לזה", ומגלים ערבות הדדית אנחנו מגבירים את הרגש לזולת, ומוצאים מענה ראוי ומיטבי לצרכינו ולצרכי הכלל. תזכורת חשובה בפרט כשהדעות כה חלוקות.
הפילוסוף והפסיכואנליטיקן, אריך פרום מסביר מהי אהבה,
"האהבה היא כח המפיל את המחיצות המפרידות בין אדם לחברו , המאחד אותו עם אחרים, האהבה עוזרת לו להתגבר על תחושת הבידוד והנפרדות, אבל היא מאפשרת לו להיות הוא עצמו, לשמור על שלמותו. הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחת ובכל זאת נשארות שתיים…
האהבה היא פעילות, לא תוצאה סבילה. טורחים למענה ולא 'נופלים לתוכה'. בדרך הכללית ביותר נוכל לתאר את האופי הפעיל של האהבה אם נאמר שהאהבה היא בראש וראשונה נתינה ולא קבלה… במעשה האהבה – בנתינת עצמי, במעשה החדירה לתוך הזולת, אני מוצא את עצמי, אני מגלה את עצמי, אני מגלה את שנינו, אני מגלה את האדם."

בתקופה האחרונה אנו חווים את- הלגיטימציה לומר מה שבאמת אנו חושבים, הגילוי שאפשר לסמוך על הצעירים, הניכוס המחודש של סמלי הלאום, היכולת לצעוק בחוץ במקום לשתוק בבית, ההכרה בכך שלכל דור ודור יש משימה, יש שליחות. וללא ספק, אנו חווים את האהבה המחודשת והרעננה למולדת. לצערי, התקשורת לא נוטה להעניק זמן מסך ממושך למעשים הטובים שסביבנו, או להציף את המעלות והיתרונות במצבים מאתגרים. החשיפה לעשייה של טוב ותקשורת מקרבת חשובה כי היא מדבקת, כתוב בפרשה- "(יז) כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. (ח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." (דברים י'). במילים אחרות, אנו מצווים- שלא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לזכור את כל אלו בחברה הזקוקים לתמיכה ועזרה, לעשות חסד וצדקה, כפי שזלדה הטיבה לתאר- "שלומי קשור בחוט אל שלומך." להוות דוגמא אישית וללמד גם את הדורות הבאים כפי שמודגש ומצווה בפרשה, "(טז) וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד." (דברים י'), בכל יום עלינו לבחור למול את ערלת הלב שלנו, זו שמייצרת אנרגיות שליליות וקטנות מוחין, ולגלות בתוך ליבנו את המוסר הטבעי.

לאור הקולות הנשמעים ומהדהדים ברחובות ובתקשורת, יודפת הראל בוכריס, מנהלת השקעות משתפת, "ישנם רגעים נדירים במהלך 75 שנות קיומנו, שמגדירים אותנו כעם — בדרך כלל אלו עימותים צבאיים נגד אויב חיצוני. והנה אתמול זה קרה בנקודה סינגולרית אחת שתגדיר איך תיראה החברה והמדינה הישראלית שנים קדימה. מרגע אחד מרוכז של ייאוש טוטאלי עם פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, בשנייה אחת הפך עם הנצח את הייאוש לתקווה עצומה שנשמעה למרחוק."

חודשים רבים שאנחנו נמצאים בסערה מטלטלת שנראה כלא נגמרת. נדמה שאנחנו חווים משהו שלא ידענו כמותו בכל שנות קיומנו. הקיטוב, החששות, הכעס והתסכול מביאים אנשים לקצה, המחאה עדיין חיה ובועטת ולא עושה רושם שזה עומד להיגמר.
בשבוע שעבר, בתשעה באב התאבלנו על החורבן והפירוד, והיום- חג האהבה, אנו מבקשים להשקיע את מרצנו ביצירת חיבורים. עלינו לשאול את עצמנו, מה ניתן לעשות כדי לשמור על… ואף לשדרג את- המרקם העדין שלנו כחברה? איך להקשיב זה לזה ולמצוא את הדרך לחיות כאן ביחד? יתכן וזו קריאה של ממש לחדש הגדרות שהן חלק מהזהות שלנו, של הערכים שלנו, ולדייק אותם למציאות של היום.

חשוב לי להדגיש, כי במקביל למחאה המשפטית ישנן יוזמות רבות שמתגבשות ליצירת קבוצות הידברות אפקטיבית. כלומר, לאן שלא מביטים, יש משב חזק ומרענן של א_נשים המביעים אכפתיות, דאגה וסולידריות ללא קשר לדעותיהם. א_נשים רבים מאמינים שניתן לייצר שיח וחיבור מהלב בעזרת תקשורת מקרבת, גישור, הקשבה לצרכים, ורצון הדדי טוב כדי שיהיה לנו בית שכולנו יכולים לחיות בו למרות הדעות השונות שלנו.

ביטוי לכך נמצא אף בבית הפרטי של כל אחד ואחת מאתנו, וכך מתאר הרב אבי שיש,
"זוג נשוי בא להיוועץ בי בעקבות קשיי זוגיות. ביקשתי מהם לענות על שתי שאלות בנפרד. הראשונה הייתה "כיצד תדע בוודאות שהצד השני אוהב אותך?" והשנייה הייתה "איך יידע הצד השני שאתה אוהב אותו?" שני בני הזוג השיבו באופן שונה. ומתשובותיהם הבנתי שכל אחד מהם לא מבין את הצורך של הצד השני. כדי שהנתינה תהיה בעלת משמעות, חייבים להביע את אהבה כלפי בן הזוג בדרך שהוא זקוק לקבלה.
האהבה והנתינה זה לזה יכולה להגיע באמצעות הכרה בצרכים זה של זה ובמילויים. אם אחד מבני הזוג ייתן וישקיע, אך לא ימלא את הצורך של הצד השני, לא רק שהשקעה זו לא תועיל אלא ההפסד עלול להיות כפול – הן מצידו בהרגשת התסכול והן מהצד השני שהרי כאילו לא נתן. לצערנו תחושה זו יכולה לגרום למתחים רבים…
זיהוי הצרכים של זה לזה הוא הדבק המחבר בין איש לאשתו. לא מספיק רק לאהוב אלא צריך גם לדעת איך לאהוב…
זהו אפוא ההבדל שבין אחדות לדבקות האחדות – היכולת להתחבר זה לזה למרות ההפכים והשונות בינינו כפי שעם ישראל היה מאוחד במעמד הר סיני כדברי רש"י הידועים (שמות יט, ב): "כאיש אחד בלב אחד". מחדש הרבי מלובביץ שהאחדות הייתה שם למרות התרעומות והמחלוקות…
על כן האדם מצווה "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), זאת אומרת שאהבה אידיאלית היא יכולת להבין איך למלא את רצונותיו וצרכיו של זה לזה ומתוך כך לזכות לשכינה ביניהם…"

במילים אחרות, ליצור תקשורת אכפתית, מוסרית ואפקטיבית. שנים ספורות לאחר הקמת המדינה אמר דוד בן-גוריון: "ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר – לא ניתנה לנו עוצמה מדינית – אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים.
'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו." ("חזון ודרך" א').

שנזכה לחגוג את יום ט"ו באב בשמחה, שהאהבה והחיבור בימי קושי ובכלל בשוטף, רק יוסיפו ויתעצמו. אכי"ר.
חג ט"ו באב שמח ושבת מבורכת💗

כבר בראשית הסיפור כל הגברים במשפחה מתים ונשארות שלוש נשים. נעמי, ערפה ורות. בהמשך, נעמי מחליטה לקום ולחזור לבית לחם. נדמה כי המתבקש הוא שבשלב זה תיפרדנה הנשים, נעמי תחזור לבית לחם והכלות הצעירות ישארו במואב ויקימו משפחה חדשה. אך הכלות מבקשות להתלוות אל נעמי למולדתה. נעמי מודה להן על החסד שעשו עמה ומבקשת שיחזרו לביתם ויקימו שם משפחה. ערפה לבסוף מתרצה ונפרדת מנעמי, ורות לעומתה מתעקשת ודבקה בה.
שתי נשים עניות מגיעות לעיר. האחת נוכרייה, רות, מואביה, מעם שנוא ומוחרם. האחרת, חמותה, נעמי, המוכרת מרקע ומעמד מכובד, שאיבדה את כל מה שהיה לה, בעלה, שני בניה, וכל רכושה, שבה לעירה חסרת כל. "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים". הן מגיעות משדות- מואב, מהשדה- מקום פתוח ולא מוגן, לבית-לחם, לבית- שבפוטנציאל מבטא מוגנות, שייכות, ואינטימיות.
בני העיר מזהים מיד את נעמי – " וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי"? כל העיר שם. גישתם של אנשי העיר לנעמי לא ממש ברורה. אי אפשר לדעת מתוך קריאה בטקסט האם שאלה זו נשאלה בתמיהה, בלעג, בהתרגשות, באימה, בסקרנות, בחיבה או בכעס? יתכן זיק של מרירות וכעס על נעמי ומשפחתה האמידה שנטשו את העיר בעת של בצורת ורעב במקום להישאר לתמוך ולסייע. אנשי העיר לא מגיבים לנאום הכואב ושובר הלב של נעמי. נדמה כאילו הם בוהים בה בדממה, ואינם מגיבים. סוג של נטישת נעמי וכלתה לגורלם. הם לא מקבלים את פניהן עם עוגות, מזון, או הצעות לסיוע, גם לא בהמשך למרות העובדה שהם יודעים כי אין לנעמי בעל או בנים, ואו כל אמצעי קיום. למעשה, אף מלה נוספת לא מוחלפת בין נעמי לבין שכניה לשעבר, בני עירה, עד לרגע שבו בעז נושא את רות לאישה באופן גלוי, ומאפשר בכך את קבלתה מחדש.
נעמי, בצניעותה, בגילוי לב ואצילות מעוררת השראה, לא מסתירה מנשות העיר את האסון שפקד אותה- היותה אם שכולה, אלמנה, חסרת-כל. "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי", שמעשיי אינם נעימים, סוג של לקיחת אחריות על מה שארע לה. היא אומרת להן- "קְרֶאןָ לִי מָרָא" שאחד מהפירושים- שמעשיי מרים, סוג של ביטוי חרטה על שנטשה יחד עם אלימלך בעלה למואב בימי הרעב. נעמי יחד עם כלתה הצעירה שדבקה בה, רות, שהופכת להיות כל עולמה וכל תקוותה, מתמודדת עם "כל העיר" תוך שמירה על כבודה העצמי, ולא מאבדת מעוצמתה. נעמי נחושה לשאת את ההשלכות לבחירה שעשתה משפחתה כשהיא מכוונת מטרה, אמונה וסובלנות; היא לא בורחת ולא מתחבאת. נדמה שנעמי מתמודדת יותר מתמיד עם זהותה.
רוח החסד הנשי, שורה על העלילה כולה במגילה. רות, כלתה, אומרת לנעמי כבר בתחילה-
"כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א, טז).
מסביר הרב יובל שרלו- …הגיורת הידועה ביותר, רות המואביה, שאת מגילתה אנו קוראים בחג השבועות, "הגדירה היטב את הגיור: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". בכך לימדה כי שתי זהויות לאומה – זהות לאומית ("עמך עמי") וזהות דתית ("ואלוקיך אלוקי"). ובכך גם סימנה לדורות את נתיב הגיור הרצוי."
רות עוברת מעמד הר סיני פרטי והיא מפיקה מכך את המיטב, דווקא מתוך השבר הגמור, הפרידה המוחלטת שלה מעמה, מואב, אלמנותה, ללא כל רכוש, היא בונה את זהותה שממנה נבנה בהמשך שושלת מלכות בית דוד.
תתארו לכם לרגע עולם כמו עולמן של רות ונעמי, עולם שתוכו רצוף אהבה וחסד, איך היה העולם נראה אילו נשים כמותן היו מנהיגות את העולם? מחשבה שמלווה אותי זמן מה, בפרט בימים אלו כשיש הרבה משפחות שנפגעו כלכלית, איך הייתה נראית הקהילה שלנו אם כל אחד מאתנו היה מרים את ראשו לרגע ובוחן למי הוא יכול לסייע? מאמץ 2-3 משפחות בקהילה, ומעניק להם תשומת לב, נניח בחגים- טלפון, עוגה, כל דבר שמעניק תחושה של נראות. בתקופה זו גם חברים, שכנים ומשפחות שאנו מכירים ייתכן וזקוקים לתמיכה, לפרגון ומילה טובה. חג שבועות זו הזדמנות נהדרת לחבק, להעניק תשומת לב, ולהביע איכפתיות.
למרות האבל על הקרובים ביותר במגילת רות, תהפוכות הגורל, העוני והדלות, המתח, הדאגה לעתיד והתלות בגברים – אין נעמי ורות מאבדות לרגע את איכותן האנושית. זוהי מגילה שכולה אהבה, חסד והכרת הטוב. רות ונעמי, כלה וחמותה, דואגות זו לזו, אוהבות זו את זו, ומהוות השראה לבחירה בחיים, ובכך הן מקיימות את התכלית שלשמה קיבלנו את התורה.

חג שבועות שמח🌾💓

הפטרת במדבר- קשר נצחי וקיומי!

הפטרת פרשת במדבר היא בספר הושע פרק ב' (א'- כ"ב) והיא פותחת ב-
"(א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃" (הושע ב') הקשר שבין פרשת במדבר להפטרתה נמצא כבר בפסוק הפתיחה העוסק במפקד בני ישראל ובפסוקי הסיום המזכירים את המדבר כמקום של תקווה וחידוש הזיקה הקיומית והנצחית שבין ישראל ל-ה' . ההפטרה השבוע היא בפרק ב', תגובה לפרק א' שהוא נבואת תוכחה של הנביא הושע.
בפרשת במדבר, מתואר כיצד עם ישראל צריך להתנהל בעולם אידיאלי, העם חונה מסביב למשכן אהל מועד, מוגדרים מיקומם ותפקידם של כל שבט ושבט במחנה, כשכל המחנה מאורגן על טהרת הקודש. המשכן נוסע אתם ושוכן בקרבם. בעוד בהפטרה הנביא מגלה לנו שמשהו בדרך השתבש, הבחירות שעשו בני ישראל הביאו להתפוררות מערכות היחסים האישיים ומערכת היחסים עם ה', כשמעילה ובגידה מחליפים את האמון וההדדיות, וקדושת עם ישראל נפגמת.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "בעקבות נבואה זו מגיעה הנבואה של פרק ב': כדי למנוע מהעם יאוש נדרשת נבואת נחמה שתעיד על הקשר הנצחי שבין ישראל לאביהם שבשמים. בכך דומים דברי הנביא למהלך הרוחני השזור לאורך ספר במדבר וחיי ישראל במדבר. ישנם חטאים חמורים כמו חטא המרגלים אולם יש מצוות המעידות על האפשרות לכפרה ועל כך שעם ישראל יגיעו לארץ ישראל. המדבר מסמל התחלה מחדש ללא עברו של האדם. סיפוק היצרים והתאוות, הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש חטא המרגלים. המדבר הוא הפניית עורף לדברים אלו."
כלומר, יש צורך לנחם את העם, ולכן, מבהיר הנביא הושע שכל זה עדיין בר-תיקון ובהמשך גם ניתנות המצוות המתייחסות לכך ומצביעות שיש לעם ישראל עתיד; המדבר הוא מקום של התחלות חדשות, במדבר יש הקשבה לדיבור, זהו המהלך הנדרש לתיקון, יציאה ממסלול החיים הרגיל והליכה למדבר, מקום בו האדם נוטה להסתפק במועט, והוא מנצל את הטבע לצרכיו הבסיסיים והנחוצים ואיננו מתאווה אחר קסמי שווא של אופנה והנאה אלא הוא דואג רק לקיומו באופן ראוי.
מוסיף הרב ליכטנשטיין, " משמעות המדבר כמקום התשובה קשורה אף לנקודה נוספת שהנביא מעלה והיא יסוד החטא. שני חטאים מרכזיים חטאו ישראל במדבר, בעגל ובמרגלים… חטא העגל הינו חטא של עבודה זרה הנגרם כתוצאה מאיבוד עשתונות והצורך להרגיש את נוכחותו של כוח על-טבעי הנמצא במגע עמם. יסוד חטא המרגלים, לעומת זאת, איננו עבודה רוחנית מוטעית ומעוותת אלא סיפוק היצרים והתאוות. הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש החטא… שתי התבניות הללו של חטא חוזרות על עצמן לאורך התנ"ך. פעמים רבות הנביאים יוכיחו את ישראל על עבודה זרה ובהרבה מקרים אחרים יתלוננו על נהנתנות חסרת מעצורים. תוכחתו של הושע בהפטרה שייכת לקבוצה השניה, כשההליכה אחרי עבודה זרה נעשית למטרות הנאה ורווח ולא מתוך שכנוע רוחני או דתי… מסר שהתחלה זו תתמקד בדברים הראויים לקיום האדם ולא ברדיפה אחר דברים המסיטים אותו מחיים ראויים. הבעיות הללו הטרידו את דורו של הושע ואת דור המדבר, ומן הראוי שאף אנו ניקח אותם בחשבון."
בהפטרה מציין הנביא את החלפת הכינוי "בעלי" בכינוי "אישי" שמסמלת את התחלת חידוש הברית בין ה' לעם ישראל, "(יח) וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי." (הושע ב') המילה בעל, מציינת בעלות אבל גם את שם העבודה הזרה המרכזית באותה תקופה. בעוד המילה אישי מציינת קשר אינטימי חזק ושונה לחלוטין. אולי נכון לאמץ את הכינוי גם כיום ולאו דווקא מסיבות פמיניסטיות, אלא מסיבות מהותיות.
לסיום- שני הפסוקים האחרונים, כא' ו-כב' מדברים על חידוש הברית ואירוסין/נישואים מחודשים. הפסוקים הללו נאמרים מדי יום בתפילה בשעת הנחת התפילין.
אותה ברית אירוסין חדשה היא נצחית ומושתתת על אהבה, חסד ונאמנות – "(כא) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: " (הושע ב'). קשר שלא ניתן לנתק.
במילים אחרות, אומר לנו הנביא שעלינו לחתור להבנה, לקרבה, לדבקות ולאינטימיות כי זה טבעו של עומק הקשר המחודש "(כב) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה: " (הושע ב'). אמכי"ר.
שבת מבורכת💞