פרשת תולדות

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה וחייהם של ילדיהם התאומים, עשיו ויעקב, שנולדו להם – ושבחרו בדרכים שונות מאוד בחיים.
הנושא שבחרתי השבוע-  כיצד אנו מתמודדים עם חינוך ילדינו ?
העימות בין יעקב ועשיו התאומים שמגלים כבר מגיל צעיר אופי שונה. עשיו היה איש ציד שבילה את רוב זמנו בשדה, ואילו יעקב היה איש תמים יושב אוהלים, חכמינו מפרשים את "ישב אהלים" כרועה צאן.
 יום אחד, כשעשיו שב עייף מן השדה, הוא מצא את יעקב מבשל נזיד עדשים.
"הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנוכי!" (כה, ל) הוא קרא לאחיו. יעקב הסכים לתת לו את הנזיד אך בתנאי שעשיו ימכור לו את בכורתו (עשיו נולד ראשון ולכן הוא נחשב הבן הבכור). עשיו הרעב ממהר לקבל את ההצעה בשבועה, והוא מלגלג על הבכורה.
בהמשך יצחק מבקש לברך את בנו הגדול עשיו, אך אשתו רבקה קוראת ליעקב ומצווה עליו להתחזות לעשיו כדי לקבל את הברכות. רגעים ספורים לפני שהוא נכנס לאביו, מלבישה אותו רבקה את בגדיו של עשיו.
" כז,טו וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.."
ממש סיפור מתח. בתנ"ך יש לא מעט סיפורים של מאבקים משפחתיים, קריאת פרשה זו מיד הציפה לי את סיפורם של קין והבל שגם שם- יש עימות בין האחים.
העימות בין עשיו ליעקב מתואר באופן כמעט זהה לזה של קין והבל. תחילה לידתם של האחים ונתינת שמם, עשיו ויעקב, ובשלב השני בחירת המקצוע: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (כה:כז). זהו תיאור ייחודי, שניתן למצוא לו מקבילה רק אצל קין והבל: "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (ד:ב).
קין שהיה איכר – עובד אדמה, החליט להקריב מנחה לפני אלוהים מתנובת שדהו, וכמוהו הבל- רועה צאן, שהקריב את בעלי החיים המשובחים ביותר שבמרעהו. ה' קיבל את מנחתו של הבל ולא את מנחתו של קין.
קין לא יכול היה לשאת את העובדה שדווקא מנחת אחיו הקטן התקבלה והועדפה, בעוד שהוא נדחה, והדבר ממלא אותו בכעס ובקנאה. ה' פנה אליו ומסביר לו כי אם ינהג בדרך הנכונה, ויתגבר על יצרו הוא גם יצליח אך קין אינו שועה לדבריו, הוא קם והורג את אחיו בהיותם בשדה.
למעשה בפרשת קין והבל נפתח דף חדש בתולדות העולם. יש אומרים- קנאה, שנאה, מלחמה ורצח ירדו לעולם.
הזהות הנוספת היא בתיאור העדפת ההורים. כלומר, כשמנתחים את הסיפורים בניסיון למצוא מכנה משותף הדבר הראשון הבולט לעין הינו לכאורה העדפת ההורה את אחד הילדים וזאת בצורה מופגנת לעיני האח/ים האחר/ים.
קין והבל- "האב" מעדיף את האח הצעיר ובכך יוצר קנאה ומתח בין השניים המובילה לרצח אח(במקרה זה דמות האב מגולמת ע"י ה').
יעקב ועשיו- העדפה בולטת והפעם כל הורה מעדיף ילד אחר ובכך יוצר מתח, תחרות וקנאה בין השניים:
"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:" (בראשית פרק כה, כח).
כאן המקרא אומר לנו במפורש על העדפת ההורים. תחרות וקנאה המביאה לרצון לרצח אח.
"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:" (בראשית פרק כז, מא).
סיטואציות שמופיעות ביחסי ילדים במשפחה, רצון עז של אח להיפטר מאחיו על ידי מוות או מסירתו.
הפרשות הללו מעוררות אותנו לחשוב ולהבין מדוע ילדים מקנאים וקורא לנו לשים לב הן לפעולות שלנו שמגבירות קנאה, והן לביטויים של קנאה חריגה.
יש אומרים שעשיו ויעקב הם תיקון לבנים של אדם וחווה, קין והבל. מה שברור הוא שבשני המקרים יש מסר מאוד חזק- שני אחים שדרכיהם ובחירותיהם שונות באופן מהותי אחד מרעהו;  השניים נמצאים בקונפליקט שלא מאפשר להם לחיות אחד עם השני. ואימותינו ואבותינו הגדולים שעשו כמיטב יכולתם, כל מחשבותיהם, פעולותיהם, ומעשיהם נעשו עם חשיבה עמוקה וראייה לטווח הרחוק לא מנעו את הפירוד שאגב נראה בלתי נמנע, אז נשאלת השאלה כיצד אנו יכולים? והאם אנו יכולים למנוע את הפירוד? עפ הכתוב יכול להשתמע חלילה שמלכתחילה לא היה מצב ליצירת אחדות של האחים.
כתוב בספר משלי כב', חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". הגר"א כתב שאי אפשר לאדם לשבור לו את דרכו ומזלו, וע"פ הגמרא מי שנולד עם ייעוד של עיסוק בדם למשל… יהיה שוחט, רוצח או מוהל. כלומר, עיסוקו יהיה ודאי בדם, אך יש לו דרכים שונות למימוש יעודו מותנה בבחירות שיעשה. ואם ננסה להפנות אותו לאפיק שונה מטבעו, הדבר לא יצלח. ולכן, נאמר חנוך אותו עפ"י דרכו, ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה. כשאני מכריחו נגד טבעו, הילד ישמע לי מיראתו, אך כשלא יחשוש והפחד ייעלם, הילד יסור מהדרך שנוגדת את טבעו, כי אי אפשר להכריחו בניגוד לטבעו, ולדרך ההנהגה שאליה הוא נוטה.
עפ"י עקרון זה, כתב הרש"ר הירש בפרשה, שיש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו, ההולמת את תכונותיו ונטיותיו הרדומות בנפשו. "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות."
אבל הלקח החשוב ביותר הוא אולי שהבטחות גדולות — ארץ, ילדים, משפחה… תולדות— מתממשות באמצעות התחלות קטנות.  המנהיגים מתחילים בחזון גדול לעתיד, אבל בהבנה ובמודעות שהמסע ליעד ארוך. זה מסע של צעד אחר צעד, מעשה אחר מעשה, יום אחר יום. אין קיצורי דרך או קפיצת דרך, ומוטב שכך. אברהם קנה רק שדה קטן, והוליד רק בן אחד שימשיך את בריתו, ולא התלונן על כך שלא קיבל את כל מה שהובטח לו, אלא הלך לעולמו בגיל 175 שלֵו ושבע רצון. למה? כי הוא התחיל. הוא- כמו שאר אבותינו ואימותינו, השאירו לדורות העתיד תשתית שנוכל לבנות על גביה. שינוי גדול ומשמעותי הוא תמיד תוצר של כמה דורות. אף אחד מאתנו לא יזכה לראות בחייו את רוב התולדות והפירות של עמל דורנו. ע"פ הרב קוק,  מבוגר שמתבונן בילד, לא תמיד מצליח להבין את המניע למעשיו, יש שינויים תרבותיים שאנחנו לא מסוגלים להבין, הפער בין הדורות הוא עצום. קצב ההתפתחות העולמית הוא מהיר וגורם לכך שכל שלוש שנים נדמה לנו כאילו התפתח כאן דור חדש.
עלינו ללמוד את הנפש של הילד, בלי זה לא נוכל לחנך אותו. עלינו לזהות מהו המזון הרוחני, התרבותי והמנטלי שהילד זקוק לו, וכך הילד יוכל לקבל את הכלים הדרושים לו ולהתקדם קדימה. ויחד עם זאת עלינו להפנים ולהבין שכל מהות הבחירה מתבטאת בסוף בבחירה שיעשה הילד. בכוחנו וביכולתנו לתת ארגז כלים שיסייע וישפיע בבחירה הסופית, אך בסופו של יום הבחירה תעשה ע"י הילד אם ללכת בדרך זו או אחרת.
כמעט בכל מערכות היחסים שאנו מנהלים, החל מהמערכת הזוגית בתא המשפחתי, דרך היחסים בעבודה ובקהילה ועד ניהול יחסים בינלאומיים, כולנו נתקלים בקונפליקטים וחיכוכים ומתקשים להגיע להסכמות. התורה איננה אוסף של סיפורי אגדות. תולדות הם ההתפתחויות וההשלכות למעשיו והישגיו של האדם. גם בתוכנו קיים העולם הקטן שבו מתרחשת מלחמה דומה. סוד הבחירה משמעותו שיש בתוכנו פנימה כל הזמן מלחמה בין הטוב לרע, בין האגו והאנוכיות לוויתור וסובלנות. גם פה נדרש מאתנו לנצח, לתת לטוב שבתוכנו לצאת החוצה ולהשתלט על מעשינו ורגשותינו. לתת לחסד שבנו לגבור על אנוכיות ואגו מזיקים.  והבחירה בסופו של דבר תהיה של כל אחד ואחת מאתנו.
מי ייתן ונצליח לבחור בטוב שבתוכנו, ולצייד את ילדינו בארגז כלים שיסייע להם גם כשיתבגרו לבחור בטוב בפרט במצבים מאתגרים, ושנצליח לתקן את הפירוד באחדות. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ומבורך🌺
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל

חיי שרה

השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה הרביעית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים, ועל המו"מ שניהל אברהם כדי לרכוש עבורה חלקת קבר בחברון. שרה נקברת במְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה שבחברון שהופכת בהמשך לאחוזת הקבר של האבות .מסופר על השליחות המיוחדת של אליעזר, עבדו של אברהם, למצוא שידוך ראוי ליצחק. ואכן, הכלה המיועדת, רבקה, מתגלה כאישה רגישה, שכולה נתינה וחסד. רבקה היא למעשה בתו של בתואל, בן אחיו של אברהם. לאחר פטירתה של שרה משיב אברהם את פילגשו הגר, המכונה קטורה, ונולדים להם ילדים נוספים. בגיל 175 שנים נפטר אברהם אבינו. ובסיום הפרשה מספרת התורה על שושלת משפחת ישמעאל, ועל כך שהוא נפטר בגיל 137 שנים.
התובנה שאתמקד בה מהפרשה היא איך להפוך את הכתוב בתהילים "כִּי-אָמַרְתִּי–עוֹלָם, חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פ"ט ג'), למציאות חיים נגישה, פעילה, מעשית וחיה. הפרשה שלנו השבוע מציפה את השאלה מה מונע אותנו מלעשות חסד מכל הלב, ולהיות משפיעים?  ידוע שאברהם אבינו הוא ביטוי למידת החסד, ואליעזר, השדכן הראשון בהיסטוריה שבפרשה זו מתגלה במידותיו הטובות, מסירות נפש ונאמנות מלאה לאברהם במילוי שליחותו, מנסה למצוא שידוך ליצחק, מישהי שהמעלה העיקרית שלה היא טוב-לב ונכונות לעזור לזולת. וכמו אליעזר גם אני בוחרת השבוע את רבקה. רבקה שבוחרת להתנדב ולסחוב בעצמה כמות אדירה של מים, משימה מאתגרת וכל מאמציה עבור אליעזר אותו לא הכירה כלל, ועבור הגמלים הצמאים שלו. רבקה מלמדת אותנו כיצד ביכולתנו לרומם את חיינו ואת חיי הסובבים אותנו, בעזרת השמחה האמיתית שבנתינה נקייה; מה שנקרא נתינה מכל הלב.
בחיי היום יום של כל אחת ואחד מאתנו, אנו ודאי פוגשים אנשים, מכרים, קרובים וכו שייתכן וזקוקים לסיוע מכל סוג שהוא. אבל, פעמים רבות הם מתביישים או חשים אי נעימות לבקש עזרה במפורש. במצבים אלו אנו יכולים ללמוד מהנהגתה של רבקה אמנו, שמהווה השראה לסיוע ומתן מענה לצרכיהם של אחרים. כמה אנו רגישים להבעת פניו של אדם, פליטת פה, או הערה שולית כלשהי שיכולות להצביע על צורך מסוים? כולנו עסוקים בשוטף, כולנו שאובים לתוך השגרה עם כל המחויבויות שבה, ומפספסים לא פעם את הרמזים, והסימנים לצורך בעזרה. בנוסף, מהצד השני, כשאנו אלו הזקוקים לעזרה, לא נעים ולא מרגיש לנו בנוח לבקש את העזרה "וחוצמזה אנחנו יכולים להסתדר לבד" , יתכן כי ע"פ הנורמות החברתיות עליהם גדלנו, בקשת עזרה היא ביטוי לחולשה ותלות באחר חס ושלום?! בשורה התחתונה, יש רגעים לא מעטים שהיינו שמחים לקבל תמיכה, עזרה, אפילו רק חיבוק אוהב תומך ומפרגן אבל מסתבר שרבים מאתנו לא ממש חזקים בלבקש…  אני מאמינה שיש לנו את היכולת והכח לפתח מודעות ורגישות לרמזים, סימנים ותגובות שאנו מקבלים מאחרים, כמו היכולת לפתח ולחזק שריר בגוף, ובכך להגדיל את יכולתנו לעשות חסד עם הזולת.
הנחלת ערכים של סובלנות, רגש לזולת, וכבוד הדדי הם יסוד חיוני לחברה בריאה. אני זוכרת מצבים שידעתי על קשיים מסוימים שחברות שלי חוו כמו, בגידה, גירושים, מחלות וכו ותהיתי האם נכון לפנות אליהן ולברר באופן ישיר שמא ביכולתי לעזור בדרך כלשהי? ההרגשה, לא פעם היא של מבוכה, וחדירה למרחב שהוא לא שלי… לא לפגוע, ולא להעליב חלילה. מצד שני, יותר מידי סיפורים שמענו למשל על הורים שלא הבחינו בקשיים אמתיים שילדם עובר בבי"ס, או הבחינו וחששו לשאול, הילד לא שיתף, ולא פעם הקשיים נחשפו רק כשהגיעו לקצה… אני מאמינה שנכון להיות אקטיביים ולא לחכות לבקשות עזרה, לפתח רגישות לסביבה,  אבל חשובה לא פחות הדרך, כיצד אנחנו נכנסים לאותו מרחב של האחר, ועם איזו תחושה השארנו אותו/אותה? האם גם ידענו להרפות כשצריך ולהפנים שהעיקר הוא ההשתדלות שלנו? האם הצלחנו להעביר את המסר שאנחנו פה עבורם, שהנתינה שלנו נקייה וטהורה, רצון אמיתי להשפיע טוב?! אני מניחה שאם המסר לא צלח לנו כדאי שנתבונן ונברר מה באמת מניע אותנו והאם הנתינה שלנו נקייה?! אני עוצמת עיניים ומדמיינת את הנתינה של רבקה שמיהרה ורצה לעשות חסד, כפי שמתואר בפרשה,
 "{יח} וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל-יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ: {יט} וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֨יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם-כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת: {כ} וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל-הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶל-הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל-גְּמַלָּֽיו:.. {כה} וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם-תֶּ֥בֶן גַּם מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם-מָק֖וֹם לָלֽוּן:" (בראשית כד')
אז חומר למחשבה בשבת🤔 מה מידת האחריות שלנו כלפי האחר והסביבה? ומה מניע אותנו בעשיית חסד?
שנזכה כולנו ללימוד, חינוך, אימון, ועבודה פנימית להגיע למעלה של 'ואהבת לרעך כמוך', שנגיע לשמחה האמיתית שבנתינה הנקייה, ונזכה להוסיף חסד לעולם. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ומבורך🌸
השיעור מוקדש לרפואתם השלמה של נוי לאה בת יהודית, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל.

 

וירא

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית והיא ממשיכה את סיפורי אברהם.
נושאי הפרשה- ההבטחה על לידת יצחק, בנם של אברהם אבינו ושרה אימנו בגילם המופלג, אברהם בן 100 ושרה בת 90, חורבן סדום ועמורה, הערים המושחתות ביותר בהיסטוריה, הצלתו של לוט, אחיינו של אברהם, ומשפחתו, גירוש הגר וישמעאל ועקידת יצחק. והפרשה מסתיימת עם הבשורה על הולדת רבקה, אשתו לעתיד של יצחק.
הפעם בחרתי להתמקד בניסיון העשירי של אברהם, עקידת יצחק, מדוע להציב ניסיון כל כך קשה?
"א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. .. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. … וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה…
יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ." (בראשית כב)
בתפילת שחרית בכל בוקר נהוג לקרוא את פרשת עקידת יצחק. דרמה מטלטלת שחרותה בתודעה של כל הדורות, ושהשפיעה רבות על האנושות והמוסר בכלל. העקידה כסמל לגילוי של אמונה ומסירות, כדגם להקרבה אישית וקידוש השם. ע"פ החת"ם סופר- העקידה היא מקור הכח לכל יהודי, בעצם לא ניסיון שניכשל, חלק מהיותנו עם סגולה, אור לגויים, העקידה נתנה לנו את הכח וההשראה לכל הדורות. מפרשה זו אנו שואבים השראה למושג ההקרבה והקרבן במדינת ישראל המחודשת העוקדת את ילדיה על מזבח הגנת המולדת. הניסיון הזה יוצר בעיה מוסרית והלכתית גם יחד, מישהו חס ושלום עלול לחשוב בטעות שרעיון של העלאת אדם כקורבן הוא נכון וראוי. דוגמא לכך היא יפתח הגלעדי, "גיבור חיל", ששפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. לפני ניצחונו נדר יפתח נדר לה' ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו ראשון מביתו, ולאחר שלצערו הייתה זו בתו היחידה שיצאה ראשונה לקראתו בשירים ובמחולות, הקריב אותה לעולה.
חז"ל גינו את יפתח, שפעל לדעתם בקיצוניות רבה, בחוסר שיקול דעת וללא מחשבה, ובכך המיט אסון על עצמו ועל ביתו שהרי יפתח היה רשאי להתיר את נדרו משום שלא התכוון להקריב אדם כאשר נדר את נדרו.
בפרשה שלנו מתואר שלקח לאברהם אבינו 3 ימים להגיע מירושלים לבאר-שבע, מדוע כל כך הרבה זמן? מפרשים מסבירים שזה הזמן שבו מתעוררים הספקות, הבלבול וההרהורים בדרך לביצוע המשימה. מוסיף רש"י ומסביר שהבוקר של היום הרביעי זה הזמן שנדרש להפנים ולהבין את מה שהתבקש לעשות. כלומר לאברהם היו שלושה לילות שינה וארבעה ימים עיכוב ביצוע למשימה, זמן שמספיק לעיכול, להרהור, ולתהייה על הציווי של הקב"ה לעקוד את בנו יצחק. כל זאת בכדי שלא יגידו שנטרפה דעתו של אברהם, הייתה לו אפשרות להתחרט. שאלה נוספת שעולה מדוע עושים עניין מאברהם ולא מיצחק? הרי יצחק היה כבר בן 37, אי אפשר להכריח אותו לשכב כעולה ולקשור אותו, הוא כבר איש בוגר ומתואר בפרשה שהוא שוכב ופושט את צווארו לשחיטה, משתף פעולה בגבורה ובאופן מלא. והתשובה- שליצחק זה היה ניסיון חד פעמי, מסירות נפש חד פעמית, עושה דבר גדול ברגע העקידה ואז זה נגמר, לעומתו אברהם יצטרך לחיות עם ההקרבה ומסירות הנפש הזו כל חייו, כל בוקר מחדש לחיות עם הידיעה וההבנה שהוא שחט את בנו.
מפרשים אומרים שהנושא למעשה בעקידה זה אנחנו ולא אברהם אבינו, מסירות הנפש וההקרבה שלנו, העקידה היא למעשה כמו תמרור עד לאן עלינו ללכת, הקב"ה לא מנסה, לא עושה מבחנים אלא מותח את החבל במטרה להפיץ ברבים את רעיון מסירות הנפש וההקרבה. חכמינו אומרים שלכל אדם יש איזו שאיפה ומטרה שמניעה אותו, כמו- הקמת משפחה, רכישת מעמד, פרסום, צבירת הון, יצירת מהפכות וכו". לכל אחד ואחת מאתנו יש איזה יצר, איזה אגו, איזה אני שאותו אנו רוצים להשיג, להילחם, ולהפיץ כי אותה מטרה מבחינתנו היא הכי חשובה וגורמת לנו להרגיש משמעותיים. לאברהם אבינו המטרה והתכלית היו האמונה בקב"ה. הוא שהכניס את האמונה באל אחד ובשביל זה הוא רב עם אביו והיה מוכן לקפוץ לאש….. ולבסוף הוא מקבל את הניסיון, אולי לומר ההתנסות הקשה ביותר, של לחסל ולהשמיד את המטרה שלשמה חי והתנהל, לחסל את כל האני מאמין שלו, ואת כל מה שהניע אותו בחייו; מעשה העקידה עמד בסתירה מוחלטת לכל מה שניסה אברהם אבינו לעשות,
שהרי העיקר מבחינתו היה לפרסם את האלוקות בעולם. כשאברהם אבינו מעלה את בנו לעולה, משמע שלא יהיה לו המשך וקיום לפרסום האלוקות, זהו מעשה ללא כל היתכנות שכלית. הוא מוכן לשחוט את העתיד ואת העבר שלו את כל ה137 שנים שלו, לשחוט את האני הפנימי שלו, אברהם כאמור יצטרך להמשיך לחיות את חייו עם העובדה שעקד את בנו.
במילים אחרות, הכוונה היא לא לעקוד את הילדים אלא לעקוד את האני שלי את האגו שלי. אמיתות מסירות הנפש היא למסור את האני, שזה מעל השכל או הרגש. על מה כל אחד ואחת מאתנו צריך ומוכן לוותר בחייו, על כבוד, על כסף, על האגו שלנו, על מה אנו יכולים לוותר למען הערכים החשובים, הערכים העיקרים? אברהם אבינו עשה וויתור שהוא מעל הטבע.
ועל כך כתב הרב יעקב אריאל במאמרו, עקדת יצחק בפרספקטיבה של דורות-
"זה תפקידו של השופר מקרן האיל, להפנים את רעיון העקדה ולהפוך את מידת הדין שבתפיסה הפרטנית הקטנונית והלא-מוסרית של חלק מבני דורנו למידת הרחמים, המעמידה את ערך הכלל ואת הערכים המוסריים בכלל בראש הסולם. וזאת מבלי לקפח ולדכא את הפרט. פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה שבורה, מרוסקת ופרטנית באמצע.
"וירא את המקום מרחוק" ממרחקי דורות עומד אברהם ומשקיף לדורות הבאים. הוא לא אב ויצחק אינו בנו יחידו ואהובו. הם מייצגים את עם ישראל ובעצם את האנושות כולה. מעמד לאומי וכלל אוניברסלי מתחולל כאן. לא מוות יש כאן אלא חיים עד העולם.
האיל שהוקרב תמורת יצחק בהר המוריה תוקע תקיעה גדולה ומבשר בשורה חדשה לאנושות כולה, בשורה של צדק, של מוסר, של חיים ושל שלום. כי ממקום העקדה תצא הקריאה:
"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". "
ונסיים בדבריו של הרב קוק,
"אסור לה ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמיים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם הולך ועולה על פיה אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח פועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה." [אורות הקודש לראי"ה קוק,ח"ג].
כלומר, שני כוחות מצויים באדם. הכוח האחד הוא כוח יראת השמיים. זה הכוח של האמונה וההלכה, על העולם שבין אדם למקום, ועל מקומה של יראת ה' בעולמו של המאמין.
הכוח השני הוא כוח המוסר הטבעי. זה הכוח של הטבעיות והנורמאליות שטבוע בנו, על הגשת עזרה לנזקק, החיוך בבוקר לנהג האוטובוס, הבוקר טוב לשכן, נהיגה זהירה בכביש, וכו' השותפות בעול עם הכלל. זה הכוח של הבין אדם לחברו של האדם.
האם אילו כוחות הסותרים זה את זה, מנוגדים זה לזה, או שמא אלו כוחות המשלימים זה את זה, וחופפים זה לזה ?
זה כבר תלוי באדם וביכולתו לבנות ולנווט את אישיותו ועולמו, את ערכיו ורצונותיו באופן הראוי.
מי ייתן ונזכה להשלים כוחות אלו ולנווט את עולמנו באופן שיקדם וימנף את ערך הכלל והפרט למקום של אחדות, צדק, מוסר אהבה ושלום. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם השלמה של נוי לאה בת יהודית, רחל בת נבב, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל.

לך לך

השבוע פרשת לך לך (בראשית יב-יז)
פרשת לך לך היא הפרשה השלישית של ספר בראשית. בסוף הפרשה הקודמת, פרשת נח, התורה סיפרה לנו על משפחתו של אברהם אבינו, והשבוע הפרשה כולה עוסקת באברהם ובסיפור חייו.אנו פוגשים לראשונה את אברם, הוא אברהם אבינו, הוא אותו ילד שבגיל צעיר ניתץ את כל הפסלים של אביו, ושינה את פני כל העולם. אברהם אבינו הוא למעשה ראשון המאמינים בא-ל אחד ומייסד האומה העברית. השפעתו ומעמדו חבקו עולם. הפרשה פותחת בפסוק המוכר- "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה, בְּרָכָה".הציווי הראשון של ה' לאברהם- לקום ולהתחיל מחדש, ללכת למסע לארץ לא נודעת- ארץ כנען. ה' מבטיח את ברכתו לאברהם ולצאצאיו.אברהם מל את עצמו בגיל 99 וגם את בנו ישמעאל.הפרשה נחתמת בבשורה אותה מבשר ה' לאברהם:עתיד להיוולד לו ולשרה בן ושמו יצחק, למרות גילם המופלג.
הפעם אני בוחרת להתמקד בציווי של 'לך לך'-
הקריאה הזאת,  לא נאמרה רק לאברהם אבינו אלא "מעשי אבות – הם סימן לבנים", זו קריאה לכולנו. גם לנו יש דרך שאנחנו אמורים למצוא. 'כאן ועכשיו' זו קריאה שמהדהדת בליבנו. וכשחושבים על זה קצת יותר לעומק, הביטוי "לך לך" קצת מוזר (בכלל תנסו לתרגם אותו לאנגלית…). אנחנו כבר רגילים אליו, אבל מה הכוונה לך לך? ללכת לאן?
הרב דוד אגמון מסביר שאברהם אבינו אינו רק דמות היסטורית שמייצגת את תחילת האומה הישראלית,  והתורה עצמה היא לא רק איזה ספר היסטוריה שבא לתאר את קורות חייו של אברהם אבינו לפני כמעט ארבעת אלפים שנה, אלא התורה היא מדריך אישי לחיים, הדרכה חיה וקיימת לכל אחד ואחת מאתנו, כיצד לנהוג במהלך החיים. לכן, ע"פ המקובלים, אברהם אבינו הוא בעצם כח עצום שפועל בתוך הנפש של כל אחד ואחת מאתנו, כח שמסייע לנו להגיע לתכלית העבודה שלשמה אנחנו פה.  כדי להבין מיהו אברהם אבינו עבורנו כיום, עלינו לעסוק באותו ציווי שקיבל אברהם- 'ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו,'  עליו לצאת מכל המוכר, וללכת אל מציאות חדשה. ציווי המתבטא בעבודה האישית שיש לכל אחד ואחת מאתנו במשך חיינו.
השבוע טסתי לחתונה בארצות הברית, ובאחת מהנסיעות שלי נתקלתי בתמרור שאמר  "WRONG WAY", ותהיתי אם היינו מתרגמים לעברית היה כתוב "דרך שגויה/לא נכונה" תמרור חשוב שללא ספק ברגעי האמת יכול להיות ממש לעזר הרי כולנו מתמודדים עם קשיים ועם מצבים לא רצויים. בחוויה האישית שלי אין ספק שכשאני מצויה על הדרך הלא נכונה, אני נתקלת ללא הרף ב׳תמרורים׳ ובסימנים של "את לא במסלול הנכון". מה שגורם לתחושה שהמציאות של החיים לעיתים בלתי אפשרית. ריבוי סימנים שכאלו למעשה דורש מאיתנו עצירה ועשיית חשבון נפש, לברר עד כמה נכונה דרכנו, ואז כמו שהוויז מעדכן- "מחשב מסלול  מחדש". אנחנו מחויבים לחשב גם כן.  אחרי הכל, אנו חיים בעולם דינמי ומתפתח, שבין אם נרצה או לאו הוא מחייב אותנו לצאת מהקונכייה.
"לך לך", לאן?- • האר"י הקדוש הסביר שאין אדם דומה לאדם אחר מיום בריאת האדם והלאה, ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חברו לתקן. כלומר, שלכל אדם יש את היעוד והתפקיד המיוחד שלו, את התיקון שעליו לתקן בחייו, שבעבור זה ירדה נשמתו לעולם. לכל אדם יש טבע ותכונות נפש שמיוחדים לו, המתאימים והמסייעים בתהליך התיקון האישי. לכן, על כל אחד ואחת מאתנו מוטלת העבודה לצאת "מארצך ומולדתך ובית אביך", לצאת מאותם התנאים והתכונות הטבעיות שלנו. • הדבר הראשון שנדרש מאברהם אבינו הוא ללכת, להתקדם, להתעלות. זהו מסר שמהווה את אחד היסודות המרכזיים בחיינו, מימוש היכולות שלנו, ושיפור הקיים כמובן ע"פ יכולתנו. • הגעה והשגה של ציון דרך בחיים לא מקנה פטור של עשיתי כבר הרבה בחיי, להיפך הן מצמיחות אותנו לנקודת היעד הבאה.• להשתדל ממש כמו אברהם אבינו כמה שיותר להרחיב את מעגל ההשפעה שלנו.• מעשים טובים לעיתים יכולים לתת תחושה שעשינו מספיק ושמישהו אחר ייקח אחריות אז זהו שגם בתחום זה עלינו להתקדם ולבחון כיצד ניתן לעשות עוד. • הדרך הפחות מפורסמת, והפחות מוכרת, היא דרך האמת שלי בדרך לעצמי. שמצריכה אותי ללכת אל עצמי, ללכת אלי, או כמו בפסוק: "לך לך". אי שם בפנימיות  צרובה נקודת אמת, נקודה אלוקית, שמוחבאת לה בתוך ים של בלבולים והסחות דעת. כדי למצוא אותה, צריך לעזוב את "ארצך ומולדתך ובית אביך", ולאו דווקא במובן הגאוגרפי – לפעמים הכוונה לדברים שמקבעים אותנו, הרגלים שונים, חיקויים של דברים, פחד וכו דברים שלא באמת מובילים אותנו ליישוב הדעת, האושר והאמת הפנימית שלנו.לכן, כל אחד מאיתנו שמספיק אמיץ, ומספיק קשוב לשמוע את הקריאה, צריך לחפש, צריך ללכת, ללכת אל עצמו כדי למצוא את הדרך. בדרך יש הרבה ניסוי וטעיה. התהליך הזה מחייב עצירה ובחינה עצמית פנימית האם אני נמצא בדרך הנכונה, או שטרדות הזמן השכיחו ממני את העיקר וגרמו לחיים שלי להיזרק למקום אחר לגמרי.אז שימו לב-   רק בשנתו המאה נודע לו, לאברהם אבינו, שהוא בסך הכל בתחילת הדרך. חיים עשירים היו מאחוריו, ועם זאת מתברר לו שעדיין לא הגיע אל מימוש ייעודו. עובדה – רק עכשיו בגיל מתקדם שכזה מצווה עליו הקב"ה "לך לך…" משמע, שהוא, אברהם אבינו, מחדש האמונה המונותיאיסטית, שהיתה למהפכה הרוחנית הגדולה ששינתה את פני החברה האנושית עד לבלי הכר, הידוע באהבת האדם במיטבה והמפליא במידת הכנסת האורחים שלו למעשה עדיין רק בתחילת דרכו למימוש ייעודו. עד כה, כל ניסיונותיו היו הכנה בלבד, שלבים בעלייתו בסולם חייו. מאחלת לכולנו שנזכה להתקדם להמשיך, להשתכלל, ולהשתפר בסולם חיינו. שלא נחשוש לצאת לדרך לחיפוש האמת האישית והפנימית שלנו, ושנזכה לממש את יכולותינו וייעודנו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום ומבורך ❤

פרשת נח- תקציר!

פרשת נח
היא הפרשה השנייה בספר בראשית, והיא ממשיכה את סוף פרשת בראשית בכך שהעולם הפך להיות מושחת – חוץ מאדם אחד בשם נח.
"(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. (ח) וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. " (בראשית פרק ו')
נח היה איש צדיק; נולדו לו שלושה בנים, שם, חם, ויפת. הדור של נח מסתבר היה מושחת, "רק רע כל-היום", והקבה מחליט להביא מבול על העולם ולהשמידו. הוא מצווה על נח לבנות תיבת עץ שתכלול שלוש קומות ולפתוח בה חלון. מבול הגשם נמשך ארבעים יום, והשהות הכוללת בתיבה היא שנה. במשך המבול נכחדו כל האנשים ובעלי החיים שהיו בארץ. רק אלו שנכנסו אל התיבה ניצלו.
נח מצווה להביא אל התיבה מכל בעלי החי, והוא נענה לכל הציוויים האלוקים.

מספר פרטים מעניינים על תיבת נח-
* תיבת נח נבנתה במשך 120 שנה.
* את התיבה נח בנה לבדו ללא עזרת אדם (לכן, נמשכה הבניה זמן ממושך כל-כך).
* על נח לבנות את הספינה הענקית הזאת על פסגת ההר!
* לאחר הבניה נח מרח על התיבה זפת מבפנים ומבחוץ כדי למנוע דליפת מים.
* את העצים לבניה נח הביא מיערות-עד שגדלו ליד העיר בגדד. העצים, שנקראו "עצי גופר", היו חזקים ועמידים במים.
* אורכה של התיבה היה כ– 150 מטר. רוחבה כ– 25 מטר וגובהה כ- 15. היא נחלקה לשלוש קומות. העליונה שימשה למגורי נח ומשפחתו(נח, אשתו נעמה, שלושת בניו ונשותיהם). באמצעית התגוררו בעלי החיים שהיו בתיבה. בקומה התחתונה נשמרה האשפה שהצטברה במשך ימי השהות בתיבה. שלושת הקומות היו מחולקים לתאים קטנים.
* בדרך נס התיבה – שלא הייתה גדולה במיוחד – הצליחה להכיל נציגים מכל החיות שבעולם.
* מכיוון שהמבול החריב את היקום כולו, היה ציווי אלוקי לשמר מעט מכל מין ומין. ביום המבול התקבצו לפני התיבה זוגות זוגות, זכר ונקבה, ונח הכניסם לתיבה. על נח הוטל להאכיל ולפרנס אותם במשך השהות בתיבה.

האם לנח היה נוח?

הרב דוד אגמון אומר לנו שפרשת נח מתארת בפנינו תמונה עוצמתית להבנת המציאות העכשווית שלנו, מבול מלשון בלבול – מציאות מבלבלת, והסחות דעת מרובות. במקביל, הפרשה נותנת לנו כלים כיצד לעבור את המבול הנוכחי בשלום ומגלה מה יש לנו ללמוד מהתנהגותו של נח.

פרשת נח עוסקת בעיקר בעניין המבול, התנהגות דור המבול, בניית התיבה, כניסת נח ובניו אל התיבה, המבול עצמו, אות הברית – הקשת בענן, ובעולם שאחרי המבול. כמו כן, מסופר על דור הפלגה וסיפור מגדל בבל. הפרשה מסיימת בתולדות של שם במשך עשרה דורות עד לאברהם אבינו.
הפרשה הזו מכילה בתוכה המון דימויים ציוריים ותמיד יש לי התלבטות על איזה מתוכם לבחור לכתוב. יש מבול, יש תיבה, יש בעלי חיים, יש יונה, יש קשת, יש מגדל בבל ויש צדיק אחד. הפעם בחרתי לכתוב על צדיק אחד, והתיבה.
נח הוא אדם אמיתי ואנושי. יש לו ספקות, ומאבקי אמונה פנימיים, בדיוק כמו לכולנו. אבל בסופו של יום, נח עושה את העבודה. וזה מה שעושה אותו לצדיק. הוא בונה את התיבה, סוחב פנימה את כל החיות, מציל את האנושות ואז הולך לבנות מחדש עולם שנהרס.
אנחנו יכולים לחיות עם שאלות בלתי פתורות. העיקר שנוודא שהספקות שלנו לא משתקות אותנו.
ע"פ המדרשים יתכן שנח היה הססן ופקפקן אך בשורה התחתונה, הוא ביצע את המשימה.
האמת שסיפור המבול מותח ביקורת על נוח. במשך מאה ועשרים שנים בונה נח את התיבה, ובמשך כל התקופה הארוכה הזו לא עלה על דעתו לנסות ולבטל את גזירת המבול כדי להציל את העולם כולו?! למשל, להתפלל לקב"ה שיבטל את גזירת החורבן של העולם, הגזירה שקרבה ובאה. נח היה מוקף רשעים שהיו זקוקים למנהיג צדיק שילמד אותם מהו טוב וינחה אותם בדרך הטוב. אז זהו, כנראה שנוח היה צדיק אך הוא לא היה מנהיג. בפרשה אין ביטוי של נתינה מספקת מ-נח למען בני דורו.
יחד עם זאת, במובנים רבים, הרבה יותר קשה לחדש ולבנות מחדש עולם שחרב, מאשר להתחיל משהו שהוא חדש לחלוטין. כאשר הכל מתרסק, יש נטייה להתפתות ולבחור בדרך הקלה – להרים ידיים ופשוט להתייאש מהכל.
פרשת השבוע מלמדת אותנו איך להתמודד עם אתגרים שכאלה ולא להתייאש.
בפני המעטים ששרדו עמדו שתי אפשרויות:
מצד אחד הם יכלו להתייאש, ולאבד את רצון החיים.
ומצד שני, הם יכלו לחזור ולבנות את חייהם – ובמקביל את העולם כולו – בדרך טובה וראויה יותר.
כיוון שקיבלו את המלצתו המעודדת של נח, כשליח נאמן החליטו האנשים לבחור באפשרות האמיצה, להתחיל מההתחלה, ולבנות מחדש עולם טוב יותר.
כשנדמה שהכל מתפרק לנו מול העיניים, ניתן לגמרי לבחור שלא להתייאש, ואפילו לקבל ולהכיל את האתגר המחייב אותנו לקום ו"לאסוף את השברים". קשה זה עדיין אומר אפשרי, וזה מה שבחר לעשות נח הצדיק.

סיון רהב מאיר הטיבה לתאר את התיבה, "כל חיינו נעים בין הפנים לחוץ, בניסיון לאזן… תיבת נח היא אייקון מפורסם במורשת שלנו, עד שלפעמים אנחנו כמעט לא חושבים על משמעותו. אם במיתולוגיה היוונית "תיבת פנדורה" מסמלת את כל הרע שעלול לקרות, אצלנו "תיבת נח" היא עניין חיובי ואף הכרחי. נוח מתבקש לבנות תיבה אל מול מציאות של שחיתות, אלימות והרס שבה הוא חי. הוא מכניס פנימה את משפחתו ואת החיות כדי להציל אותם מפני המבול.
תנועת החסידות ראתה בפסוקים האלה מסר רלבנטי לכל קורא: "בוא אל התיבה", אומר אלוקים לנח בפרשה, ובעצם אומר זאת גם לנו. כל אחד חי במבול של טרדות, פרנסה, בלגן ומשימות. אנחנו כבר לא בגן העדן של פרשת בראשית, והמציאות שסביבנו היא לעתים רבות סוחפת, מבלבלת, מטרידה. מה עושים מול המבול הזה? באים אל התיבה. מוצאים נקודות של שלווה, מנוחה, התכנסות ושקט.
תיבה, כך הסביר הבעל שם טוב מייסד החסידות, היא שם נרדף ל'מילה'. לדבריו, אחת מ"תיבות נח" שלנו, כבר אלפי שנים, היא המילה הכתובה – מילות התורה ומילות התפילה. האדם צריך "להיכנס אל התיבה" כמה פעמים ביום, להיטען ולהתמלא בתוכן על ידי תפילה ולימוד תורה, ורק אז לעשות את מה שנאמר בהמשך הפרשה: "צא מן התיבה"."
כלומר, "תיבה" היא גם ספינתו של נח, אבל גם מילה (כשאומרים ראשי תיבות- מתכוונים למעשה לאותיות הראשונות של המילים). כל אחד מאתנו רוצה לבנות תיבה – החיים הטובים ביותר עבור עצמנו, בני משפחותינו והסביבה שלנו. ובכל זאת, במקביל אנחנו מחויבים להשתמש בכוח התיבות, המילים, כדי להגיע אל הזולת ולהשפיע עליהם טוב. כמו שלנח ניתנו 120 שנה להקים את התיבה שלו, כך ניתנות 120 שנים (האיחול השכיח "עד 120 שנה..") – משך חיים מלאים – לעשות את אותו הדבר.
לקחת אחריות – למען עצמנו, למען המשפחה שלנו, החברה שלנו, והעולם שלנו.
שנצליח לבנות לנו תיבה מכילה, שלווה, שמאפשרת לנו להיטען בתוכן ובאנרגיות טובות שכשנצא מהתיבה יהיו לנו כוחות מחודשים לעשייה ולהשפעה טובה ומטיבה על הסביבה כולה. אמן כן יהי רצון. שבת שלום ומבורך❤

בראשית

אמש רקדנו בשמחת תורה והשבת מתחילים מחדש, מבראשית, הפרשה הראשונה בחמשת חומשי התורה. הפרשה מספרת על בריאת העולם, בריאתם של אדם וחוה ומיד לאחר מכן החטא של עץ הדעת. הפרשה ממשיכה בסיפורם של קין והבל, ולאחר מכן מונה את עשרת הדורות מאדם ראשון ועד נח .
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ…" העולם היה ריק, שומם וחשוך ורק רוח אלוקים ריחפה על פני המים. ביום הראשון לבריאת העולם אמר האלוקים: יהי אור! ויהי אור. הוא הבדיל בין האור ובין החושך. למעשה בעשרה מאמרות נברא העולם. סיפור הבריאה מתאר את התהליך שבו נבראו העולם והיצורים החיים בו בשישה ימים. וביום השביעי הקב"ה מסיים את בריאת העולם ושובת מכל מלאכתו, ומעניק ברכה מיוחדת ליום השבת, שבה נגמרה מלאכת הבריאה.
הפרשה מתחילה בהפרדה בין אור לחושך,הכוונה כמובן היא לא רק לאור הפיזי שמאיר לנו את הדרך אלא מדובר גם באור הרוחני. תודעתנו הרוחנית, העוזרת לנו להימנע מלמעוד באתגרי החיים. האור כמייצג את האמת, את הערכים הנצחיים, את הרוחני שמתעלה מעל עולם החומר, השגרתי, והחולף.
לא פעם אנחנו ממלאים את חיינו בחומריות– במכוניות, טלפונים, תכשיטים, רכוש וכו. מנסים לחדש את עצמינו בכל אייפון חדש שיצא לשוק, ושוכחים למלא את עצמנו בתוכן רגשי, רוחני, במזון לנשמה. העיסוק בסיפוק החומרי, משאיר חלל ריק בחיינו.
האור הוא למעשה נתינת מקום משמעותי לפיתוח יחסים אנושיים אמיתיים, במשפחה, ובסביבה בה אנו חיים, ושלרוב הם אינם מצויים בראש סדר העדיפויות שלנו. העיסוק באור צריך להביא אותנו לשאלה האם חיינו מלאים במשפחה בחברים, נתינה לאחר או שאלה חיי בדידות נעדרים כל שמחה אמתית ומחויבות?
זו הסיבה שהתורה פותחת בסיפור בריאת העולם על ידי אלוקים. זהו הבסיס לאפשרות המוסר ולדרישה המוסרית מבני אנוש. זו אמת המידה, לאורה יבחנו מעשי אדם ומחשבות לבו, מעשיו הטובים והרעים כאחד. זהו נתון היסוד המעניק משמעות להיסטוריה האנושית ולמעשי כל יחיד בה.
"הערכים המכונים "מערביים" שהעולם המתורבת מקבל כמובנים מאליהם – "מונותאיזם", "ואהבת לרעך כמוך", "שלום עולמי", "שוויון בפני החוק", "חינוך כללי", "כל בני האדם נבראו שווים", "כבוד האדם", "ערך החיים"- כולם באים מן התורה. אדם עלול לקרוא את התורה ולחשוב בטעות שהיא נדושה ופשוטה (כי הערכים שבה ייראו לו מוכרים) בלי להבין ולדעת שהערכים של החברה שכולנו מכירים הגיעו אליה מן התורה. צריך רק להתבונן בהיסטוריה כדי לראות שהחשיבה האנושית לא הייתה תמיד כל כך ברורה ולוגית. ברבריזם ועבודת אלילים היו פעם הנורמה שמוסריותה לא עמדה בספק." (הרב סטפן בארס)

"וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. .."
לאחר האכילה מעץ הדעת, הקב"ה שואל את אדם שאלה פשוטה, אך מלאת משמעות: "אַיֶּכָּה?" הייתכן שה' לא ידע היכן נמצא אדם? יודע תעלומות בוודאי שיידע היכן אדם וחווה מצויים, לכן, מטרת השאלה הייתה, אם כך, שהיא תהדהד בכל אדם ואדם מאז האדם הראשון ועד לסוף הדורות. בעצם הקב”ה קורא לכל אדם שבכל זמן ועת ישאל את עצמו- איכה? היכן אני בעולמי? כבר עברו וחלפו כך וכך ימים ושנים מחיי, עד היכן הגעתי בעולמי? זו לגמרי קריאה לבדק בית פנימי ותמידי – איפה אני? לאן אני הולכת? מהם הרצונות שלי? האם אני בכיוון נכון וטוב?
השאלה איכה לא נועדה לגלות היכן האדם נמצא מבחינה גיאוגרפית. היא נועדה לדחוף אותנו לתנועה נפשית של התבוננות וחשבון נפש.
האדם באופן טבעי מתחבא בין עצי הגן, מתחמק מלקיחת אחריות לחייו. השאלה איכה נועדה לעמת אותנו עם עצמנו. לעיתים גם לזעזע ולהעיר אותנו. עצם הנכונות שלנו לקבל על עצמנו את השאלה איכה, ובסופו של דבר גם להשיב עליה, זו תחילת דרכנו האמיתית.
כשנפגוש מכר בדרכינו ונשאל אותו "לאן אתה הולך?" סביר להניח שייתן מענה ברור כמו "אני הולך לקניות, אני הולך לבדיקות, אני הולך ללמוד וכד'. אבל אם המענה שלו יהיה- "וואלה, אני לא באמת יודע לאן אני הולך" – זה יהיה סימן שהוא כנראה תמהוני ויתכן שהוא אפילו לא ממש בריא בנפשו. כלומר, מי שלא יודע לומר להיכן הוא הולך או נוסע ברכבו כשאנו פוגשות אותו בדרכו הוא משתמע כאדם לא ממש יציב. מצד שני, נראה לנו סביר והגיוני שביחס לחיים שלנו זה נורמאלי והגיוני שלא נדע להיכן אנחנו הולכות. מה המטרה של חיינו? מה הייעוד שלנו? שאלות שעלינו לשאול אותן בשכיחות, ולוודא שהוויז שלנו אכן מכוון ליעד הרצוי. מה שהזכיר לי את הסיפור הבא-
בתקופה שברית המועצות הייתה במשבר כלכלי חריף היו תורים ארוכים ברחובות לקבלת מצרכים בסיסיים. מספרים שאדם אחד במוסקבה, התכופף לרגע לקשור את שרוכיו, ומיד נעמד אחריו אדם אחר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד ותוך זמן קצר נעמדו מאות אנשים אחריו. בשלב מסוים שאל האיש האחרון בתור את האיש שלפניו –
"מה מחלקים?"
"לא יודע, אשאל"
כך עברו את כל האנשים בתור ואף אחד לא ידע למה הם מחכים ומה מחלקים. כשהגיע השני בתור לשאול את הראשון, ענה לו "לא מחלקים שום דבר, סתם עמדתי לקשור את השרוכים"
"אז מדוע אתה ממשיך לעמוד כאן ואנחנו אחריך כמו טיפשים אם לא מחלקים כאן שום דבר?"
ענה לו הראשון בתור: "עד שנתמזל מזלי ואני לראשונה בחיי עומד ראשון – שאוותר על מקומי ואלך?" (מתוך- 'העולם לא יכול להתקיים בלעדיך'- משה שרון)
מאחלת לכולנו שנה של התחדשות, חיבור והנאה בלימוד המשותף של התורה, ושנזכה לחיבור לוויז הפנימי שלנו שיסייע לנו להגיע ולממש את יעדינו בשמחה, בבריאות ובאהבה.
שבת שלום ומבורך❤

וזאת הברכה

השבוע אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים", אל פרשתו החותמת ומסיימת את חמשת חומשי התורה. הפרשה- וזאת הברכה, תיאור יומו האחרון של משה רבינו. בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. לאחר הברכות, משה עולה להר נבו ורואה מרחוק את כל הארץ. שם משה מת ונקבר, במקום שאיש אינו יודע היכן הקבר נמצא. בני ישראל בוכים ומתאבלים על משה שלושים יום, ויהושע מחליף אותו. התורה מסתיימת באמירה שמשה היה גדול הנביאים של עם ישראל, האדם האחרון עלי אדמות שהתראה עם ה', וראה אותו פנים אל פנים. וכך נאמר: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים". (פרק לד' פסוק י)
לא תמיד קל לנו לראות דברים מסתיימים, בייחוד אם התרגלנו אליהם, התרגלנו למצב קיים. אבל בחיים ובמציאות נוצרים שינויים שאנחנו לא פעם חייבות לקבל. בפרשת השבוע בני ישראל חייבים לעמוד מול מציאות שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, עוזב את העולם ויהושע יורש את מקומו. במקביל עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש – חיי הנדודים במדבר מסתיימים, ועתה עליהם להתכונן ליישב את ארץ ישראל.
בעצם כל סוף מבשר גם על התחלה חדשה. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. זוהי למעשה תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, מה שמעורר אצלנו את הציפייה והתקווה.
"הסופר צבי פרימן- שאל- מה בא קודם, התורה או העם היהודי? האם העם נמצא כאן אך ורק כדי לקיים את התורה ואת מצוותיה? או שהתורה נמצאת כאן אך ורק כדי לחשוף את עושר הנשמה? או שמא מהווים התורה והעם היהודי שלמות אחת בלתי נפרדת?" כשמשה רבינו ראה את בני ישראל עומדים וסוגדים לעגל הזהב היו לו שתי אפשרויות:
האחת – התורה.
האחרת – בני עמו.
הוא לא היה יכול לבחור בשתיהן גם יחד. בלי שמץ של היסוס השליך משה רבינו את לוחות הברית ובחר להציל את עמו, עם ישראל. לכאורה, משהו שעושה אותנו למרות חטאינו, ומעשינו הפחות טובים אפילו ליותר בעלי ערך מן התורה עצמה, מחוכמתו הנשגבה ביותר של אלוקים. עם זאת, כיצד נוכל לדעת בביטחון שהנשמה כביכול יותר גדולה ונשגבה מן התורה? כיצד נוכל לדעת מהו ערכם של חיי אדם באשר הם?
והתשובה–– רק משום שהתורה מספרת לנו את הסיפור הזה. בלי התורה, לא היינו יודעים מהי גדולתם של הנשמה ושל בני עמנו. כלומר, למעשה הנשמה לא יכולה להגשים את גדולתה בלי התורה, ולא ניתן לרדת לעומק פשר התורה לפני שהלוחות הושלכו ונופצו למען בני העם.
לכן, כנראה שהתורה במהותה יכלה להיכנס רק מרגע שמשה הקריב אותה למען בני עמו. זאת אומרת משה במעשהו העביר לעם את סדרי העדיפויות והמהות שהתורה מגלמת בתוכה- נתינת מקום לסליחה, להשקעה אנושית, הרגש לזולת, למה שהוא מעבר לחוק היבש.
עם הלוחות השניים באה גם יכולתה של התודעה האנושית להרחיב את התורה בתוך המסגרת הנתונה של התורה שבעל-פה. במקביל, באה גם האפשרות שניכשל ועדיין נוכל לעשות תשובה ולתקן את דרכינו.
ומכאן היחס לכל כישלון. למעשה, יש רק דבר אחד היכול לקדם אותנו יותר מהצלחה, וזהו כישלון. כשאני מצליחה, אני שלמה ומלאה. זה אדיר, אבל עם השלמות לא ניתן לפרוץ אל מעבר לגבולות יקומי הפרטי.
כשאנחנו נכשלות, אנחנו שבורות. מרגישות לעיתים אפילו חסרות ערך. פוגם בדימוי העצמי שלנו, ובאנרגיות שלנו. באותו רגע של כישלון היינו רוצות לא פעם להיעלם, לברוח. אבל למעשה כשאנחנו שבורות, אנחנו יכולות להגיע הכי גבוה שיש. כשאנחנו כלום, אנחנו יכולות לקבל את הכל. אנחנו זקוקות לשלמות, כפי שהלוחות היו שלמים. עם ישראל התחרט וביקש סליחה וכפרה לכישלונם עם עגל הזהב, ומשה רבינו חצב זוג לוחות חדש. כלומר, הלוחות השניים לא היו יצירתו של אלוקים כמו הראשונים, אלא הישג של עבודה אנושית. הזכות להם התקבלה באמצעות כפרה וחרטה מצד בני העם וכן הודות לתחנוניו העיקשים של משה. הלוחות האלה נשארו בשלמותם.
יחד עם זאת, הן הלוחות השניים, השלמים, והן המקוריים, השבורים, הונחו יחדיו בארון הברית. כך גם בארון ליבנו מונחים שני זוגות של לוחות, אחד שבור ואחד שלם. אנו, היצורים הנבראים, עבודת חיינו היא לנתב ולאזן בין התודעה שעבורנו נברא העולם כולו, שאנחנו מיוחדים ויחידים ובלעדינו העולם לא יכול להתקיים, ובאותו הזמן לזכור שאנחנו כלום, זמניים, אפר ועפר. כך נוצר איזון בחיינו. רק לב האדם יכול להיות שבור ושלם בעת ובעונה אחת. וזו כנראה התכלית, היכולת שלנו, בני האדם, לעשות את הבלתי-אפשרי לממשי.
אנחנו מסיימות מסע של שנה לימוד, חמשת חומשי תורה, יישר כוח, ותודה! יחד עם זאת, אנחנו לגמרי בפתחו של מסע מחודש של החומש מאחלת לכולנו מסע מהנה, מפרה ומצמיח. ושנזכה למצוא את האיזון בחיינו מתוך צמיחה, רגש לזולת, סליחה לעצמנו באמת, וחיבור, שניגע בנקודה הכי עמוקה בנפשנו. אמן כן יהי רצון.
מועדים לשמחה❤

חג הסוכות

חג הסוכות- תזכורת למה?
בראש השנה היינו עסוקות במחשבה, לעשות תשובה ולהתחבר לפנימיות שבנו, כדי שנוכל להוציא אותנו לאור, לממש את מה שמצוי בנו. בכיפור העיסוק שלנו היה בדיבור, בווידויים, בבקשת סליחה ומחילה, ועכשיו בסוכות אנו כולנו עסוקות בעשייה, בלצאת החוצה מביתנו ולהתחיל ליישם. חשבתי על המשמעות של חג סוכות, מה עניין הארעיות שבו? באחד השיעורים ששמעתי נאמר שבשבעת הימים אנו מצווים לעשות כמעט הכל בסוכה, לאכול, לשתות, להתפלל, ללמוד, לישון, ואפילו לטייל, מה פירוש? לטייל בסוכה🤔, קצת קטנה לא? הרב שיינברגר מסביר שכל העולם מצוי בסוכה, וזה בכלל עורר תהייה. בעצם כולנו ארעיים, זמניים פה בעולם, אנו נולדים מתוך ידיעה שזה לזמן קצוב שבו אנו מקווים למלא ולממש את ייעודנו ושליחותנו. התחושה שלכל אחד ואחת יש מקום וייעוד, ושאנחנו רצויים, נצרכים, ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאה לשמחה ולרגיעה. לכל אדם בעולם תפקיד ייחודי ובלעדי שמותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. על פי האמונה היהודית, ומתוך הקדושה הייחודית של חג הסוכות, השמחה, הפשטות ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מתבהר לנו יותר מה תפקידינו ומקומנו בעולם, ואנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות מחודשים לשנה שלמה לממש אותם. משתמע, שהסוכה היא תזכורת ממשית לעובדה שכל אדם הוא עולם קטן בתוך עולם גדול, ושאכן אנחנו פה בעולם הגדול זמניים, ארעיים, ארציים וברוב הזמן עסוקים בגשמי, ובשגרה השוטפת שלנו. הסוכה מאפשרת לנו להתנתק ל-7 ימים מהחיפוש אחר נוחיות ומיצוק כל היציבות שהבית שלנו משקף. חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", במילים אחרות, "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית, עוזבים את הפינוקים הרבים והמובנים מאליהם ויושבים בסוכה, אנו מבינים שפיתחנו יותר מדי תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא ממש מפנים זמן וחשיבות מספקת לתדלק את הנשמה והרוח שבנו. הסוכה זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד" ואחר החומר. עוד סוג של אוהל אבל "אוהל" שמכיל כל כך הרבה רוחניות ומשמעות. עצם הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח, הוא מתחדש ולומד לבחון את אורחות חייו בשגרה. כעת אחרי שהשארנו את החטאים שלנו מאחור ביום כיפור, אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו מקובעים ופועלים מתוך אוטומט? יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". חג סוכות קורא לנו להתחדש ולהתרענן בעשייה שלנו, בפרט בעשייה שהפכה מכנית ואוטומטית.
הריחוק בין בני האדם ורדיפת ההישגים החומריים הם העושקים הגדולים של השמחה, הזרע לפירוד בין הבריות.
חג סוכות זה חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית, ולכן מנהג ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי ומהותי. בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל אחד ואחת להיכנס ולהתארח אצלנו. מראה שכיח הוא אנשים שעוברים ברוח החג ואחווה מסוכה לסוכה, מבקרים בסוכות אחד של השני וחוברים לארוחה משותפת, ללימוד, משחק, שירה וכד. מאחר וכל הסוכות בעיקרן פשוטות ודומות זו לזו, במשך שבוע שלם מתממשות גם תחושות השוויון והאחווה. בנוסף, דפנות הסוכה העשויות בד דק מרמזות לנו שהמרחק הפיזי בין האנשים קטן הרבה יותר מבדר"כ, ובמקום להסתגר כמו בשאר ימות השנה מאחורי קירות בטון ודלתות פלדה, אנחנו הופכים להרבה יותר נגישים בגשמיות וברוחניות כאחד. כמו כן, מנהג ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) עוזר לנו להתחבר להבנות הללו. כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. וכדי לקיים את המצווה, כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כפי שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת, ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל, וכל סוגי האנשים המצויים בו. האחד משלים את רעהו. לכולם יש מקום ועם ישראל שלם ומושלם רק כשכולם קיימים ומאוחדים לא אחידים.
וברוח זו אסיים עם קטע של הרב שלמה קרליבך, (מתוך הספר לב השמים לחגי תשרי עמ' 313)
"ואז אנחנו מזמינם את האושפיזין קדישין- את אברהם אבינו, את יצחק אבינו, את יעקב אבינו, את יוסף הצדיק, את משה רבינו, את אהרון הכהן ואת דוד המלך. ובכל לילה ולילה אחד מהם הוא אורח מיוחד.
אתם יודעים, ידידים- ככל שאתה עושה יותר טעויות, כך אתה מרגיש רחוק יותר מהאנשים שאוהבים אותך.
אבל אחרי יום כיפור, אחרי שהלב שלנו נטהר, אנחנו שוב עושים שלום עם ההורים שלנו, עם האחים והאחיות שלנו, ועם כל הקרובים שלנו. ואנחנו שוב מתקשרים לאבותינו הקדושים עד אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, וארבע אימהותינו הקדושות.
זה כל כך טוב- שוב להיות בשלום עם המשפחה ועם כל הדורות שעברו.
ואני רוצה לברך אתכם ואותי, שבסוכות נזכה לשבת בשלום גם עם הדורות הבאים- עם הילדים שלנו ועם כל ילדי ישראל ואולי עם כל הילדים שבעולם…" אמן כן יהי רצון, חג שמח ושנה טובה❤

יום הכיפורים

יום הכיפורים, כמו בכל שנה ב-י' בתשרי, יום סיומם של "עשרת ימי תשובה", שמתחילים בראש השנה ובהם אנו אמורים לבקש סליחה איש מרעהו. אין פרשה שמלווה את השבוע של עשרת ימי תשובה, יש קריאה בתורה ליום כיפור כמובן, אבל בשבת לא קוראים פרשה. רבים מאתנו, גם אלו שאינם צמים בימי הצום האחרים הקבועים בלוח השנה היהודי, מקיימים את מצוות הצום ביום כיפור. זהו יום של פסק זמן שניכר אפילו בשקט שברחובות. כמו כן, נהוג לקיים את טקס הכפרות. ובדומה לראש השנה, גם ביום כיפור תוקעים בשופר. התפילות המוכרות ביותר הן "וידוי", "ונתנה תוקף" "וכל נדרי".
השבוע זכיתי להיות בערב סליחות ושירה לנשים במתן שהרבנית אושרה קורן יזמה, ואמש בסליחות נוסח קרליבך, ובהובלתו של יצחק מאיר (שיש לו קול שחודר ישר אל הלב) בבית הכנסת בקבוצת יבנה, בשני הערבים הייתה תחושת סולידריות, עוצמה ושיתוף. אמירת הווידוי והשירים של כולנו יחד בתפילה משותפת, כולנו יחד למען מטרה אחת, לומר ולבקש סליחה. אנחנו כולנו חוטאים ומועדים לא פעם, ולעיתים חוטאים מהמטרה גם לא במודע ואו לא בכוונה. היכולת לבקש סליחה זו מעלה וגדולה של האדם, והסליחות השבוע חיזקו וחידדו לי אילו עוצמות יש בתפילה משותפת, כולנו יחד חוברים כבני אדם שיודעים שמעדנו איפשהו במסע שלנו, ולא משנה מה הן הסיבות, כולנו פה לחזק אחד את השנייה ולהתנקות, יום כיפור מעורר את כולנו, זהו זמן של התעוררות; ההבנה שכולנו שותפים, וכולנו רוצים לשנות, לגדול, לצמוח, להיות אנשים טובים יותר, כי אנחנו יכולים… לרגע מעוררת תהייה החוויה הזו שלכאורה נראית לעיתים שמחה וכאילו לא קשורה כלל למקום של חרטה וצער אבל בואו לא נתבלבל, זוהי שמחה ברצון העז שלנו לממש ולקיים את הטוב שחבוי בכולנו פנימה, ומתוך מקום של תקווה ואמונה היכולת לבקש את הסליחה. בתום הסליחות הנשים חברו יחד ורקדו ושרו בעוצמות שהלב ממש זעק ונשמע, חוויה מרגשת ונוגעת, מה שנקרא חוויה מעוררת. הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי אחרת האדם יהיה בודאי שקוע בחטאים מעל הראש. אבל בשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרות ואו פנויות לפנות מקום לפשפוש ומשמוש המעשים שלנו, אבל אז מגיע יום כיפור, המכפר, קורא ומזמין אותנו להתעורר, כבר אמרנו: זהו זמן של התעוררות?!
בשיעור של הפסיכולוג והרב עילאי עופרן, הנושא היה כיצד מתוודים? עלתה השאלה מה ההבדל בכלל בין וידוי לתפילה ? אחת התשובות הייתה שכשאנו אומרות וידוי אנו מכוונות ולמילים יש משמעות, לעומת זאת בתפילה הרבה פעמים היא נאמרת מתוך שיגרה ללא התייחסות ממשית למשמעות המילים… אבל אז הסתכלנו בסידור, וזה הנוסח-
"אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי.
העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו.
טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו.
מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו.
פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו.
שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו."
כל חטאינו כתובים ע"פ סדר האלפבית. האם אנו באמת יודעות מה זה ניאצנו, צררנו, תעתענו… מתי צררנו או תעתענו פעם אחרונה? אחרי הכל הווידוי שלנו כולל את כל מה שנאמר וכתוב בסידור… ויש תחושה חזקה של תודעה שאנו גדולי החוטאים שהיו אי פעם בקריאת הווידויים, אבל צריך לזכור שאנו מבקשים סליחה גם עבור עם ישראל כולו, ולא רק למעננו. ובכל זאת, מחקרים מעידים שתוכחות, רגשי אשמה ווידויים שוצפי קצף לא ממש מוכיחים את עצמם, אז השאלה המתבקשת היא איך בכל זאת מחוללים שינוי?
מאחר ושנאה עצמית לא מצמיחה אנשים טובים, זה פשוט גדול עלינו, ראשית נכון להתחיל בתשובה, להתבונן בנו באהבה ובהכלה, חלק ניכר נעשה כבר בראש השנה, ובהמשך לעשות ווידוי מתוך כוונה כנה לא לחזור על אותו חטא מה שיביא אותנו בסופו של דבר לתחושת והבעת חרטה על המעידות שלנו הפרטיות, ולא רק של כלל עם ישראל. כי אם נהיה עם רגשות אשם מוגזמים, או ללא רגשות אשמה כלל, לא נזוז לשום מקום מה שלא יאפשר לעשות תשובה מלאה עם כוונה מלאה ומאהבה. אשמה היא מלשון שממה, לא מצמיח דבר, כמה אפסיות יש בנו- אפסיות לא מייצרת מוטיבציה. אשמה וחרטה מייצרות תהליך תיקון כשאנו שוהים בהם במידה הנכונה שמניעה לשינוי, שמביאה למקום שבו הייתי רוצה להיות.
אחד מהווידוים שהביא הרב עופרן היה נוסח למבוגרים שכתבה פרופ' ורד נעם-
"אהבנו,
בנינו,
גידלנו,
דאגנו,
השתדלנו, והצלחנו חלקית.
זייפנו לפעמים.
חטאנו, טעינו, יצאנו מזה איכשהו.
כאבנו, למדנו, מעדנו, ניסינו.
סלחנו מעט מדי לעצמנו ולאחרים.
עשינו משהו בכל זאת.
פרנסנו.
צדקנו לעתים רחוקות.
קיבלנו הרבה,
רצינו הרבה מדי.
שמחנו פחות ממה שהיה אפשר וצריך.
תודה על הכל."
מה שנקרא קצת מכל דבר, מצד אחד אהבנו, בנינו, השתדלנו… ומצד שני זייפנו, חטאנו וכו. וידוי שיש בו מבט אמיתי וחיבור למעשים שלנו, יש בו מנקודת הכוח של האדם, החזקות והטוב שבי, ויש בו את הצד החלש, המעידות שבדרך (או כמו שהרב בני לאו ציטט אין יצר רע, אלא יצר שרע לו-🤓 ) אז ליום הכיפורים השנה אני מזמינה את כולנו לכתוב ווידוי אישי, בשפה שכל אחת מאיתנו מבינה ומתחברת אליה, ווידוי שמפרט מעשים, מחשבות ותהיות שלנו מהשנה האחרונה ושיהיה בווידוי גם מימד של "אהבנו". מאחלת לכולנו שנבין ונתחבר לסליחה שאנו מבקשות ושנצליח להגיע לתשובה מלאה ומאהבה, אכי"ר. גמר חתימה טובה ושבת שלום
השיעור מוקדש לרפואתו השלמה של הרב מיכאל בן אסתר בינה בתוך חולי ישראל

האזינו

מאחר וראש השנה חובר יחד לשבת הקרבה אני מקדימה ומעלה את הפרשה.
פרשת האזינו היא מהפרשות המיוחדות ביותר בתורה. במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, נמצא שני טורים ארוכים של מילים קצרות כי רוב פרשת "האזינו" היא שירה. זו שירה חשובה לכולנו, ומשה רבינו מזמין את העולם כולו להקשיב : "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי"ל"ב, א.
ממש בקרוב יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת בלעדיו והוא דואג להם. משה רבינו מכיר את העם, ארבעים שנה הם נדדו במדבר, דאגו להם לאוכל ולמים, שמעו את תלונותיהם הרבות וטיפלו בהן, שוב ושוב הם ביקשו לחזור למצרים ולא האמינו באלוהים.
ההיסטוריה של הנדודים מלמדת שלבני ישראל תהא התמודדות לא פשוטה עם ארץ חדשה ותנאים חדשים. החששות הללו מביאים את משה לחבר שירה, שירה של אזהרות, תזכורות, הבטחות, זיכרונות ותיאור העתיד שמצפה להם. משה משתדל לצייד אותם בצידה לדרך, צידה נפשית ורגשית ולא חומרית. הוא מזכיר לבני ישראל את כללי ההתנהגות, את התורה, קיום מצוות, והאמונה.
בפרשה זו כתוב כל מה שיקרה לעם ישראל בעתיד. השירה הזאת היא עדות על נצחיות הקשר בין הקב"ה לישראל, בין כל אחד ואחת מאתנו לבין בורא עולם. מכיוון שהפרשה בדר"כ נקראת בשבת שאחרי ראש השנה, אחרי שהמלכנו את הקב"ה מחדש עלינו ועל כל הבריאה, הפרשה באה לחזק אותנו במעמד הימים הנוראים, עשרת ימי תשובה, ולהזכיר לנו את הצורך לשוב אל שורשנו, להתחבר אל החלק הטוב השמור והמובטח לנו שמצוי בנו פנימה. לרוב אנו רואים רק חלקי דברים וחסרונות רבים, ולכן אנו נוטים לאבד את האמונה. הפרשה נוטעת בנו כח של אמונה בתכלית הטוב, כח של שלמות פנימית ותקוה לעתיד.
כבר הזכרנו שהמצווה העיקרית בראש השנה היא לשמוע קול שופר שיעורר אותנו, שמשקף לנו את האופן בו אנו מקשיבות.. ומאזינות. השיטה של ה'אימאגו' טוענת שכדי שנוכל להאזין אנחנו צריכות לנקות את עצמנו ולהפוך ל'אובייקט'- ללא דעה קודמת ומחשבות שליליות. כלומר, ההקשבה צריכה לבוא ממקום נקי וגם נצטרך לפעמים להתכופף ולהוריד את 'האגו' על מנת שנוכל להתחבר אחת לשנייה. מבנה השופר כאמור הינו כפוף מלמד אותנו, שבראש השנה, עלינו להתנקות ולהיות ופחות עם אגו, בכדי שנהיה במצב של שמיעה קשובה, קבלה, חיבור והתחדשות לקראת השנה החדשה.
האזנה משמעותה הקשבה בתשומת לב, כלומר הפנייה היא לא רק לשמוע את דבריו של משה רבינו אבל יש פה קריאה להקשבה מיוחדת, עם מלוא תשומת הלב, בכל אחת ואחת מאיתנו יש משה רבינו שמבקש שנהייה קשובות לעצמנו שנוכל לחבור לשורשנו ולזולת.
ההקשבה הזו מאפשרת לנו לחוות יותר בחוזקה ש- "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". במילים אחרות, כשאנו מכוונות את מילותינו נכון, ברגישות וראיית האחר, הן תתקבלנה באופן הראוי בצד השומע. לעומת זאת, אם מילותינו אינן מתקבלות כראוי בצד השני, כנראה שמשהו היה לקוי באופן ההעברה או בגישה שלנו, מה שקורא לנו לבירור עצמי ופנימי. אז השנה אני מזמינה את כולנו לשתוק בזמן תקיעת השופר, רק להקשיב עם כל תשומת הלב,
ושנזכה לנקיות, התחדשות, והתחברות לשנה טובה ומתוקה. אמן כן יהי רצון.
חג שמח ושבת שלום