דנה בפרשה

השבוע פרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר. הפרשה האחרונה העוסקת במסע בני ישראל במדבר סיני. היא למעשה סיכום של המסע כולו, של 40 שנה, וההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. בפרשה מופיעה רשימה מפורטת של סה"כ 42 התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע, מיציאת מצרים ועד נהר הירדן מול יריחו. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, כשבתחנה שבה מת אהרון, בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, מוזכר גם תקציר סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה.

בנוסף, בהקשר להכנות לכניסה לארץ ישראל הפרשה מתארת את רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו למעשה מסתיימת תקופה ומתחלף דור. דור יוצאי מצרים הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר, והם אלו שיכניסו את בני ישראל לארץ ישראל. משה רבנו כידוע לא זוכה להיכנס לארץ ישראל אך גורל עמו חשוב לו וכמנהיג מסור הוא דואג לכל הפרטים לפני מותו; בראש העם יעמדו אלעזר הכהן ויהושע בן-נון, ותחתיהם נשיאי כל שבט, ששמותיהם מצוינים בפרשה.

ההכנות לכניסה לארץ נמשכות גם בשאר הפרשה, והציוויים לקראת הכניסה לארץ כוללים –
• ציווי על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל.
• הארץ תחולק ל-12 חלקים, נחלה אחת לכל שבט, חוץ מלשבט לוי העוסק בקודש ולא במרעה ובשטחי חקלאות. לכן, שבט לוי יתגורר מסביב לכל אחת מערי ישראל וב-48 ערי מגורים נוספים.
• 6 מתוך 48 ערים אלו מיועדות לא רק ללויים אלא הן משמשות גם כערי מקלט לרוצחים בשגגה (מי שהרג אדם אחר בטעות, בלי שהתכוון לכך) בערים אלה ההורג-בטעות מוגן מפני כעסם ונקמתם של בני משפחתו של ההרוג.
• דיני רוצח בשגגה- התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, לבין הורג בשגגה.
• מצוין כאמור מינוי נשיאים לשבטים.

בסוף הפרשה, ובהמשך לסיפור בנות צלפחד בפרשת פנחס, מתלוננים בני שבט מנשה, שבטו של צלפחד, שהעברת הנחלה לבנות עלולה להוציא את הנחלה מחזקת השבט ע"י נישואים לבן שבט אחר. טענתם מתקבלת ומחייבת את בנות צלפחד, כמו גם בנות אחרות במצב דומה, להינשא לגברים מבני שבטן בלבד. ככתוב- "(ח) וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו. (ט) וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר: כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ, יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר לו).

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת מסעי היא ההפטרה השנייה בסדרת שלושת ההפטרות שלפני תשעה באב, שלוש נבואות תוכחה ופורענות קשות הנקראות כאמור בימים של בין המצרים. עיקר ההפטרה היא בפרק ב' בספר ירמיהו, ומתחילה בדיוק במקום בה הסתיימה הפטרת פרשת מטות בשבוע שעבר. העם ממיר את אמונתו ונאמנותו, ופונה אל עבודת אלים אחרים. גם במישור המדיני העם מחפש את מבטחו באימפריות כמו אשור ומצרים, ולא בה', בעוד בפרשת מסעי השבוע יש ציווי ברור על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל רגע לפני כניסתו של עם ישראל לארץ.
הנביא ירמיהו פונה לעם ואומר- "(ד) שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ה) כֹּה אָמַר ה' מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:" (ירמיהו ב') מדוע בני ישראל התרחקו מה'? גם אם יש צרות וקשיים, מאיפה האמונה והביטחון שעבודה זרה היא המענה שיסייע? הרי הניסיון ההיסטורי, מזכיר להם ירמיהו, הוכיח שעבודת ה' היא שסייעה לעם ישראל בעבר, "(ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם: (ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ…" ירמיהו מדגיש כי התוכחה מופנית ראשית להנהגה של העם, שההליכה אחרי העבודה הזרה החלה דווקא באליטה של העם. "(ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ:" הכוהנים עצמם, שאמורים להיות מוקדשים לעבודת ה', ואפילו נביאים- פנו ברובם לעבודת הבעל. תגובת ירמיהו היא הביטוי הידוע והמוכר 'שומו שמים' שמקורו בהפטרה השבוע, "(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל-זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם-ה:", קריאה המביעה זעזוע צער ותדהמה.
מערכת 929 מסבירה-
"הוראת התורה מחייבת את הכוהנים לנדוד בין ערי ישראל וללמדם תורה. מתברר שהכוהנים התבצרו בעולם הפולחן שבמקדש, התפרנסו מקופת הציבור, ואת תפקידם העיקרי – הוראת התורה – שכחו. הקבוצה השנייה שאותה תוקף ירמיהו הם "תופסי התורה" ש"לא ידעוני". ידיעת ה' אינה ההשגה האינטלקטואלית של התורה. הידיעה מתבררת במעשה המוכיח שהעושה יודע את אלוהיו. המדד הקובע את מידת דתיותו של אדם, הוא תשומת הלב שלו לצורכי החיים שסביבו, ולא רק למערכת היחסים שבינו לבין אלוהיו.
אין משל מובן וברור יותר. את נטישת דרך האלוהים ואת הבחירה בפולחנים חלופיים, מתאר הנביא באופן שיהיה נהיר לכל תושב הארץ: הענקתי לכם את הטוב ביותר שאדם יכול לחלום עליו – מקור מים חיים. ואתם בגדתם, נטשתם את מקור המים והעדפתם לחצוב בורות משלכם. אלא שהבורות הללו הם בורות נשברים שאינם מחזיקים מים; הם מופרכים, חסרי ערך ומשמעות, "(יג) כִּי־שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם׃"
ירמיהו הנביא מציג את עבודת האלילים של העם כטעות טרגית של אנשים מבוהלים וטועים שהלכו אחרי ההבל והשקר בגלל ראייה מעוותת של המציאות וכשל של ההנהגה הרוחנית שהובילה גם לבגידה באמונה בה' ובדרכי התורה.
האחריות הלאומית שלנו גם כיום היא הצורך בדבקות בדרכנו המוסרית והתרבותית. אומר הרב דוד מנחם- כשבפנימיות שלנו נצליח להאיר את אותה נקודה יהודית אז נוכל להיות גם אור לגויים. עלינו להבין מהי התרבות המיוחדת והנקודה הערכית של עם ישראל.
שנצליח לגלות ולחשוף את הנקודה היהודית העברית המוסרית שאנו אמורים להראות בפנימיות שלנו כך שנוכל גם לתרום ולהעניק לעולם כולו. אמכי״ר.

שבת שלום❤

לעיתים רחוקות אנו נוכחים באופן מלא- למשל, בזמן שאנו אוכלים אנו צופים בטלוויזיה, או קוראים, בזמן שאנו עם הילדים אנו חושבים על העבודה או מתעדכנים בטלפון, כשמישהו מדבר אלינו אנו כבר מתכננים בתוכנו כיצד נגיב, או לחלופין אנו בטוחים מה הוא רוצה לומר לנו במקום באמת להקשיב… יש לנו נטייה לנתח את העבר, להתרפק עליו, או לחוש צער או פספוס. אנחנו מנסים לנחש את העתיד, לדמיין אותו, או לחלופין להיות מודאגים לגביו. בעצם, אנו מעניקים תשומת לב ענקית למחשבות סתמיות אינסופיות שאין להן שום ערך ממשי לחיים, כי הן בעיקר ספקולציות ללא ודאות.
היכולת להיות Multi-taskers, ולנהל חצי עולם במקביל נחשבת עבורנו מתנה נכספת כשבעצם יותר ויותר מחקרים מראים, שהמחיר שאנו משלמים על תשומת לב חצויה, ולא להיות נוכחים, גדול פי כמה מהתועלת שלכאורה אנו מקבלים.
ההתנהלות הזו מעלה את רמת המתח הפנימי שלנו וגם אם הצלחנו איכשהו להתרגל לחיות במתח הזה, במשך הזמן אנו מפתחים סימפטומים נפשיים ורגשיים, כמו- עצבנות, קוצר רוח, וחוסר שביעות רצון מה שמוביל לעיתים גם לתגובות גופניות, סימפטומים כרוניים ומחלות.
"…עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם…" אומר ירמיהו בפרק ב', הצמא שלנו והחיפוש אחר מים חיים וחציבת בורות שאינם מצליחים להתמלא במים הם ביטוי לחיפוש שלנו אחר ביטחון, יציבות, שקט ואיזון, והוא שמניע את הפעולות שלנו, רק שאנחנו מחפשים כנראה במקום הלא נכון. ההתנהלות והבחירות שלנו מייצרות בורות ש'נשברים', בורות שלא מחזיקים מים. משמעות הביטוי "לא מחזיק מים" במילון הוא 'לא משכנע', 'מופרך'.
אנחנו משוכנעים ומאמינים שהתנועה הפנימית הבלתי פוסקת של מחשבות, דעות, פרשנויות, זיכרונות ותקוות, היא זו שמגדירה אותנו, את מי שאנחנו, אבל ההוויה האמיתית והשורשית שלנו, מצויה עמוק יותר בתוכנו, זוהי תודעה שהיא נקייה מרעש, שקטה, יציבה ומאוזנת.
תכלס, אין שום דבר בעולם החיצוני, עולם המשתנה ללא הרף, שמסוגל ויכול לספק לאורך זמן את הערכים הללו. המקום היחיד שמסוגל, הוא כאמור מקום פנימי, שנמצא בנו כאן ועכשיו, מתחת לכל השכבות שליקטנו ושערמנו על עצמנו באינטראקציה שלנו עם החיים. יש פה קריאה להתבוננות פנימה ללא פרשנות, ללא שיפוטיות, להיות נוכח, להכיר ולהתחבר לחלק אלוק שבנו, כך שהבורות שלנו יתמלאו ויחזיקו מים חיים.אבי ורשבסקי מסביר-
"אנו מורגלים לפקפק בעצם המושג של מקוריות, אותנטיות, ולזהות על נקלה את עולם ההשפעות ההדדיות שמאפיין כל עם וכל תרבות. אין באמת תרבות מבודדת שעומדת בפני עצמה, ואפילו חכמי בית שני, שיצאו בשצף נגד "חכמה יוונית" נשאו שמות יווניים, השתמשו בעברית מלאה במילים יווניות, ונימקו את הטיעונים שלהם באמצעות לוגיקה ורטוריקה יווניים.
ובכל זאת, השימוש של ירמיהו ראוי להתבוננות נוספת בעיקר מפני שיש בו מרכיב של בחירה. ירמיהו בוחר לחזק את רגש האותנטיות והחזרה לשורש, למרות שהיה יכול לבחור אחרת…"
ואורי הייטנר, איש חינוך וחוקר מוסיף- "בורות המים הם סמל לארץ ישראל. כאשר נעמי שמר מקוננת בשירה "ירושלים של זהב" על חלוקתה של העיר, היא בוחרת במטאפורה "איכה יבשו בורות המים?" התיקון, בשחרור ירושלים, מתואר במילותיה כ"חזרנו אל בורות המים". היא שבה אל ארץ ישראל, אל בורות המים, הבורות שיבשו כשניתקנו מהם, אלו שבים עכשיו לנבוע עם שובנו אליהם…"

שבת מבורכת💞

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, פרשה אחת לפני אחרונה בחומש במדבר. כלומר, אנו בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק. הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו ומשמעותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים.
בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל, והפעם בני ישראל יוצאים למלחמת נקמה בהם. המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל, ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. משה כועס על מפקדי הצבא שהביאו את בנות מדיין אל המחנה, אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל בפרשה הקודמת. לכן, משה מצווה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. ואז מגיע ציווי על היטהרות, טבילת הכלים והגעלתם בכדי להכשיר אותם.
בהמשך, יש תיאור מפורט של חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה', לכוהנים וללויים. פרשת מטות מסיימת בסיפורם של שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה. לאחר שבני-ישראל כובשים את צידו המזרחי של הירדן, שהיה בו שפע של שטחי מרעה וכרי דשא, מבקשים ראובן וגד את רשותו של משה ליישב את השטחים הללו שהיו ראויים לגידול צאנם. תחילה מסרב משה, בעיקר לאור העובדה ששאר שבטי ישראל עומדים לפני מלחמה קשה ומשתמע ששניים וחצי שבטים אלו רוצים להתיישב בשקט ושלווה עם משפחתם וצאנם ולא לעזור לאחיהם. השבטים מבינים את כעסו של משה ובפעם השנייה שהם פונים אליו, הם מציעים– שהם, שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, שבחרו להתיישב בעבר הירדן המזרחי, לא יעזבו וייתנו לשאר השבטים להילחם לבד. הם מציעים להשאיר את משפחתם וצאנם בעבר הירדן בעוד הם ייצאו בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ. משה נענה לבקשתם אך מזהיר אותם שאם לא יקיימו את הבטחתם, הם יקבלו חלק ונחלה רק בארץ כנען ככל שבטי ישראל, ויש הסכמה- "(לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר:  אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה." (במדבר לב)

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפרשה פותחת ביחס הנדרש מאתנו לנדרים והבטחות שאנו נותנים. הרב ד"ר יונתן זקס מטיב להסביר-"בני ישראל מתקרבים לארץ. הם עומדים לבנות חברה מטיפוס חדש וחסר תקדים. חברה חופשית המיוסדת על ברית בין העם לאלוקיו. שלטון החוק יישמר בחברה כזו לא בכוח הזרוע אלא בכוח נאמנותם של אנשים להתחייבויות המוסריות שלהם. בחברה כזו, חברת ברית, המילים הן קדושות. עיקרון קדושתו של הדיבור עומד בלב היהדות, באשר היא קוד של חופש קולקטיבי, חוקה של חירות.
הדבר דורש הסבר. כל חברה צריכה חוקים. בלעדיהם היא תשקע באנרכיה. אנשים נשמעים לחוקים משלוש סיבות. הראשונה: הם מפחדים מפני עונש. בחברה המבוססת על כוח, זוהי הסיבה העיקרית למילוי החוקים. הסיבה השנייה היא שכדאי לשמור חוק. סיבה זו מאפיינת את החברה המבוססת על התועלת האישית. בשתי סיבות אלו יש חסרונות. הכוח משחית. כך, לפעמים, גם בקשת התועלת האישית. כי כאשר אנשים דואגים לעצמם ולא לאחרים, המצליחים פורחים והאחרים סובלים. הצדק והחמלה מפנים את מקומם לחמדנות ולניצול.
התורה מציגה דרך שלישית, סיבה שלישית לשמור חוק. אנשים נשמעים לחוק מפני שהם החליטו לעשות זאת מרצונם החופשי. כך קורה בחברה המבוססת לא על כוח ולא על בקשת התועלת האישית אלא על מחויבות מוסרית וולונטרית. התורה היא סיפור מסעם של בני ישראל אל רעיון רדיקלי וייחודי זה: אל הפוליטיקה של הברית… כשאנחנו כובלים את עצמנו במילים אנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר אלא כדי ליצור: ליצור עתיד סדור מתוך הכאוס של הדחפים והיצרים האנושיים. המייחד את האדם איננו רק השימוש בשפה. הרי גם לבעלי חיים אחרים יש שפות… המייחד את האדם הוא השימוש בשפה לצורך התחייבות להתנהגות עתידית שלו – ויכולת זו היא הבסיס ליצירת הדדיות ואמון בין בני אדם. אחת מצורות ההתחייבות הללו היא ההבטחה. סוג אחר הוא הנישואים. סוג שלישי, ייחודי ליהדות, הוא הבנת החברה כברית, כמערכת של הבטחות המחייבות את שני הצדדים, בין עם ישראל לאלוקיו.
הקדוש ברוך הוא השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא עולם חברתי. התורה אומרת לנו שהמילים בוראות משום שהמילים הן קדושות; כלומר, מפני שהן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן יוצרות אמון. האמון הוא לחברה מה שהחוקיות היא לטבע: הבסיס לסדר, היפוכו של התוהו.
אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד.
הנה לנו הטעם למיקומה של פרשיית הנדרים והשבועות בסוף ספר במדבר: בני ישראל העומדים על סף ארץ הקודש, על סף המקום שבו יבנו חברה חופשית, צריכים תזכורת לקדושתם של הנדרים והשבועות.
הפיתוי להפר את מוצא פינו הוא לפעמים אדיר. לכן כה חשובה היא האמונה באלוקים – אלוקים היודע כל מה שאנחנו חושבים, אומרים ועושים, ורואה בנו אחראים לקיום התחייבויותינו…
חברה חופשית תלויה באמון. אמון תלוי במילוי התחייבויות. בדרך זו הולכים בני אדם בדרכי ה', שהשתמש בשפה כדי לחולל מציאות. מילים יוצרות מחויבות מוסרית, ומחויבות מוסרית, הנשמרת מתוך אחריות ואמונים, יוצרת אפשרות לחברה חופשית. עשו אפוא תמיד את אשר הצהרתם שתעשו. אם לא נשמור את מוצא פינו, סופנו שנאבד את החופש שלנו."
שבת מבורכת

היום, י"ח בתמוז, ואנו צמים את צום י״ז בתמוז שנדחה להיום בעקבות השבת, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות, את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולנסות ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, החסר באהבת חינם למשל. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

אז מה קרה בי"ז בתמוז?
חמישה אסונות משמעותיים ומרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית בימי י"ז בתמוז:
1.) לוחות הברית הראשונים אותם קיבל משה רבנו בהר סיני, נשברו על ידו כאשר ירד מההר וראה את חטא העגל.
2.) קרבן ה'תמיד' אותו היו מקריבים מימי הקמת המשכן בתמידות וברצף פעמיים ביום, נאלץ להיפסק מאחר ובעקבות המצור והמלחמה לא נמצאו עוד בהמות להקרבה בירושלים.
3.) חומות ירושלים נפרצו, אירוע שקדם לחורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לספירה).
4.) לפני המרד הגדול, שרף המצביא הרומאי אפוסטמוס, ספר תורה – אקט שמהווה תקדים לכל השריפות הנוראיות של ספרי קודש יהודיים במשך הדורות.
5.) צלם (פסל של עבודה זרה) הוצב בהיכלו של בית המקדש – חילול השם וקודשיו.
בתחילה היה הצום מתקיים ביום התשיעי בתמוז, שהוא היום בו נפלה ירושלים בימי הבית הראשון (בשנת 586 לפנה"ס).
אולם, לאחר שהיא נכבשה שוב בי"ז בתמוז – כיבוש שהוביל לחורבנו של בית המקדש השני – החליטו חז"ל לייחד צום אחד עבור כל אותם אסונות שאירעו בתאריך זה. שנזכה להפיץ אהבת חינם ובשורות טובות,
צום קל ומועיל ושבוע טוב ומבורך❤🙏🏻

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה פותחת בשבחו ושכרו של פנחס בן אלעזר על מעשהו הנועז בסוף הפרשה הקודמת, לאחר שעם ישראל חטא עם בנות מואב, נגרר לעבודת אלילים והגיע לשיא הידרדרותו כשנשיא שבט שמעון לקח אישה נוכרית, מדיינית, ושניהם חטאו לעיני כל עדת ישראל. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, החליט להשיב את הסדר לכנו, ולעצור את המגפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, ולכן, הוא לוקח רומח והורג אותם.
פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לקראת הכניסה, ולהתחיל בהכנות הנדרשות. הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, אך מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה. נערך מפקד לכל הגברים מעל גיל 20 בכל שבטי ישראל. הפוקדים עוברים ובודקים כל משפחה וכל שבט ולבסוף מסכמים- לרשות בני ישראל עומדים 601,730 גברים מעל גיל 20. מפקד דומה נערך גם לבני שבט לוי האחראים על עבודת הקודש. להם אין חלק ונחלה, ככתוב- " (סב) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם, שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף–כָּל-זָכָר, מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמָעְלָה: כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר כו)
כל המתפקדים הם בני הדור החדש, לאחר שכל דור המדבר מת במשך הזמן בעקבות עונש חטא המרגלים, חוץ מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה שלא חברו עם המרגלים ודיברו על הארץ טובה.
בהמשך מסופר על חמשת בנות צלפחד שבאו לתבוע את נחלת אביהן בארץ. אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה. ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב ולבסוף קרובי המשפחה מצד האב.
משה יודע שהוא לא יזכה להיכנס לארץ, וה' אומר לו לעלות על ההר להשקיף ולראות אותה מרחוק. משה דואג לעם ישראל ומבקש מה' למנות מנהיג שימלא את מקומו. הוא מבקש שיהיה זה אדם שידאג לכל אחד ואחת מבני-ישראל, בעת מלחמה יצא בראש הצבא, שיהיה רועה נאמן ויוביל את בני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת וישובה.
ואכן, ה' ממנה במקום משה רבנו את יהושע בן-נון, משרתו המסור ותלמידו המובהק, ומצוה את משה להסמיכו לתפקיד המנהיג, ככתוב- " (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (פרק כז) משה מכנס את כל העם וסומך על יהושע את שתי ידיו בנוכחות ולעיני כל ישראל, כל העדה, והכהן הגדול אלעזר.
הפרשה מסיימת בתיאור של עבודת הקורבנות וחגי ישראל. אחד מהקורבנות הוא קורבן התמיד שהוקרב יום יום ואשר מרמז על התמדה ועקביות בעשיה שלנו.
התורה מונה את קורבנות המועדים : פסח, שבועות, ראש השנה ויום-הכיפורים, סוכות שמיני-עצרת.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת פנחס ממשיכה את סיפורו של אליהו, הנביא הגדול, בספר מלכים א פרק י"ח.
כשפרשות מטות ומסעי מחוברות קוראים בשבת פרשת פנחס את הפטרת פרשת מטות, לכן הפטרת פרשת פנחס נדירה יחסית ונקראת רק בשנים מעוברות.
הקשר שבין הפרשה השבוע להפטרה מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל "במבט ראשון נראה שהזיקה היא בין שתי הדמויות: זו שעל שמה נקראת הפרשה – פינחס; וזו עליה מדברת ההפטרה – אליהו… ודאי שיסוד הזיקה הוא מעשה הקנאות והפגיעה במרשיעי ברית… אולם בעוד שאצל פינחס מתברר שמעשה הקנאות הוא שהעלה אותו אל במת המנהיגות ובעטיו זכה הוא לברית שלום ולכהונת עולם, הנה אצל אליהו נראה שהקנאות היא שמביאה את שליחותו הנבואית לסופה."
פנחס דבק במשימה, ולא נתן את דעתו למציאות היותו נתון במיעוט. מיעוט בקרב המון שואג, ובכל זאת דבק בדבר ה'. דרכו של פנחס הגיעה ממחשבה סדורה, עם מגמה טהורה, עם אחריות ציבורית ועם אומץ גדול להובלת תהליכים. היינו רוצים שהאנשים סביבנו יהיו אכפתיים ולא יעמדו מנגד כשהם עדים לעוולה מוסרית. צריך להבחין בין הרגש החיובי העומד בבסיסה של קנאה זו, לבין הפעולה הננקטת. הפעולה חייבת להיות בדרכים לגיטימיות כמו מחאה באמצעות דיבור ראוי או הפגנה וכו'. לכן, אין ספק שהפעולה החריגה שנקט פנחס שמורה ליחידי סגולה וממנה אי אפשר ללמוד לקח לדורות.
מעשי קנאה הינם מעשים המחייבים אותנו לבחון האם זוהי קנאה מחושבת, או שמא קנאה הנובעת מדחף לא מבוקר, ונקמה. מהי מגמת הקנאה? האם היא מגמה שלילית, מסכסכת, כוחנית, מגמה שמפרידה או שמחברת בין אנשים? האם זו קנאה מתוך מסירות נפש וגילוי אחריות למצב הקיים או להיפך,קנאה מבריחה מאחריות ומייאוש שנוצר? הנטייה שלנו היא למהר ולדון את עצמנו ואת האנשים בכלל.
הן ההפטרה והן הפרשה מעלים את השאלה האם תמיד עלינו לדון אדם לכף זכות? הרב שניאור אשכנזי מעביר שיעור שלם על המסר הזה, והוא מבהיר, אין הכוונה להיות נאיביים, ממש לא! אלא הוא מסביר, שבזמן שאנו דנים אנשים עלינו לדון את כל ה-אדם! לא להתבלבל מהבגדים, מההופעה החיצונית, והמעשה אלא לראות את כל מה שעבר על האדם, הרקע, המניעים, החינוך שקיבל, את המצוקות, את ההתמודדויות, האופי, הניסיונות וההתמודדויות וכו'. "הכול צפוי, והרשות נתונה; ובטוב העולם נידון…" (מסכת אבות, פרק ג משנה טו) ה' דן את כל האנשים אומר הרב שניאור, בעין טובה, שופט את המכלול ולא רק את המעשה, שופט את כל ה-אדם!
עלינו להסתכל פנימה על נפש האדם, פנימיות הנשמה, ולהיות סוכנים של לימוד זכות, סוכנים של תקווה שמקנים כוח להתגבר. הנתינה לכף זכות מעניקה תקווה שאפשר לשנות, שאם קלקלנו משמעותו שאנחנו גם יכולים לתקן. מי ייתן ונצליח לראות את כל ה-אדם ולזרוע זרעים של תקווה לשלום ולאהבה. אמכי"ר.
שבת שלום❤