דנה בפרשה

השבוע חג ט"ו באב, חג האהבה שכנראה מביא עימו אנרגיות עצומות שרק לאהבה יש להציע, והן מתבטאות לאחרונה בכל גילויי הערבות ההדדית. הפרשה השבוע מדברת על התוצאה וההשלכה של המעשים, הפעולות, הבחירות וכו' שלנו בחיים. כשאנו מקיימים הלכה למעשה את דברי חז"ל – "כל ישראל ערבים זה לזה", ומגלים ערבות הדדית אנחנו מגבירים את הרגש לזולת, ומוצאים מענה ראוי לצרכי הסביבה בפרט בתקופה מאתגרת זו שבה רבים איבדו את פרנסתם, חווים בדידות ומשברים, וכו' התוצאה- הפצת שפע של אור וטוב.

מאז פורסמה תכנית המענקים בה כל אזרח מעל גיל 18 זכאי למענק כשסכומים גדולים יותר יועברו למשפחות עם ילדים, נשמעה ביקורת רבה לצד תמיכה במהלך. אחת התגובות השכיחות לגבי חלוקת הכסף לכולם היא חלוקה ללא הבדלה בין אלו שבאמת נפגעו ממשבר הקורונה וזקוקים למענק, לבין אלו שיכולים להסתדר בלעדיו. רבים טענו כי המשק משווע לסיוע כלכלי- יש להניע את גלגלי המשק, לכבות שריפות וכד', ולכן, נכון לחלק לכולם. בו בזמן, רבים טענו כי יש למקד את המענקים רק לאלו שנפגעו מהמשבר מה שיאפשר מתן מענקים גדולים יותר, ומה שהוביל ועורר יזומות רבות מאנשים פרטיים, גופים ציבוריים ועד אישי ציבור לקרוא לאלו שיכולים לעמוד בכך – לתרום את המענק שקיבלו לאלו שבאמת זקוקים לו.

מרגש לשמוע ולראות יוזמות חברתיות רבות שמתארגנות 'לחלק' באופן עצמאי את הכספים לאלו שיותר זקוקים לכסף. מספר עיריות יצאו ביוזמה תוך מתן דוגמא אישית של ההנהלה שתרמה את המענקים שקיבלו. ח״כ עפר שלח (כחול לבן) יצא בפרוייקט מיוחד לחיבור בין חברות גדולות במשק, שלא נפגעו, לבין ארגונים שעוזרים לאנשים שנפגעו אנושות מהמשבר. גם מולי אדן, יזם היי-טק וסגן נשיא אינטל העולמית לשעבר, מספר על הפרויקט החדש של הקרן הישראלית לערבות הדדית. "הפרויקט הוקם על ידי אנשי היי-טק, ראשי חברות ואנשי מפתח בכלכלה ובתעשייה הישראלית, במטרה לגייס כספים לטובת אלו שנפגעו משמעותית ממשבר הקורונה. הקרן מתמקדת במענקים שחולקו במסגרת פרויקט "צ'ק לכל אזרח", ומזמינה לתרום גם מעבר לסכום שקיבלו. "היוזמה הזאת באה ואומרת דבר כזה: אם ילד הולך לגן בלי סנדביץ', זה לא מעניין אם האבא שלו ימני או שמאלני, ואם הילדה חוזרת מהגן ואין לה ארוחה חמה, זה לא רלוונטי אם אמא שלה היא דתייה או חילונית, ואם משפחה שלמה נזרקת לרחוב כי הצ'ק של שכר הדירה חזר, זה לא רלוונטי אם המשפחה היא ערביה או יהודית. זה לא צודק, זה לא נכון וזה לא צריך לקרות", ואדן מוסיף- "סוכם בנוסף שאותן חברות שיצטרפו ליוזמה יכפילו את הכסף על כל עובד שיתרום, ואני מקווה שזה יהיה ויראלי. לא רק וירוס הקורונה, אלא גם וירוס של המעשים הטובים".

פרויקט מדובר נוסף הוא של 'הצינור'- שהכותרת שלו ברשת מכריזה-
"לא עוצרים כאן! ממשיכים בכל הכח. זה הזמן לסולידריות.
בואו נעזור למענקים הממשלתיים להגיע לאנשים שבאמת צריכים אותם! לאלו שמנותקים מחשמל, לאלו שעומדים להיות מפונים מדירות. לאלו שרעבים ללחם. אנחנו נפזר את הכסף שיאסף כאן בין כמה שיותר משפחות נזקקות. נדאג שהכסף ילך רק לצרכים מיידיים ולכיסוי חובות בוערים. נציג כאן בשקיפות מה נעשה עם הכסף."
מחמם לא פחות התגובות של התורמים- ״… ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ.“ (משנה, מסכת אבות – פרק ב, משנה ה), 'כל הכבוד על היוזמה ועל הסולידריות הישראלית', יוזמה מבורכת… בריאות ורפואה שלמה לכולם ושנדע ימים יפים וטובים יותר'…… ועוד ועוד.

אין ספק, שמטרת המענקים הינה לתת מענה למי שזקוק לו אך חשוב לזכור שקביעת קריטריונים יכולה לגרום לעיכובים ואולי אף למסמוס התוכנית. ולכן, התארגנות היוזמות החברתיות להעברת הכסף לאלו שנפגעו מהמשבר וזקוקים לו, היא ביטוי מובהק ללקיחת אחריות למעורבות חברתית רחבה, שמביעה איכפתיות, וקימה מהכורסה שלפני המסך, ובמקום לתת ביקורת והצעות ייעול, עם ישראל במיטבו החליט לפעול ולא להמתין למענה שיגיע מלמעלה.

נכון לכתיבת שורות אלו, פרויקט הצינור, "תעבירו את זה הלאה",  כבר גייס מעל  10,500,000 ₪.  קיימות גם יזומות נוספות כמו חלוקת מזון, וביקור קשישים בודדים ועוד.  התקשורת לא נוטה לתת זמן מסך ממושך למעשים הטובים שסביבנו למרות שיש הרבה עשייה של טוב. החשיפה הזו חשובה כי היא מדבקת. ואולי היא שתמגר את הנגיף המדבק שהחליט לערער את העולם כולו. כתוב בפרשה- "(יז) כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. (יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." (דברים י')

במילים אחרות, אנו מצווים- שלא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לזכור את כל אלו בחברה הזקוקים לתמיכה ועזרה, לעשות חסד וצדקה, כפי שזלדה הטיבה לתאר- "שלומי קשור בחוט אל שלומך." להוות דוגמא אישית וללמד גם את הדורות הבאים כפי שמודגש ומצווה בפרשה את מהותה של היהדות- "… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹך, אֲנִי ה'" (ויקרא יט', יח').
שבת שלום🥰

השבוע בפרשה משה מתחנן לפני ה' שיתיר לו בכל זאת להיכנס לארץ המובטחת אך ה' לא נענה לו. פירושים רבים ניתנו לסיבת סירובו של ה' לתחנוניו של משה, אך ההתמקדות שלנו הפעם היא הדרך בה בחר משה להתמודד עם המענה-
"(כו') וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. (כז') עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:  כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים ג')

שבת שאחרי תשעה באב היא שבת נחמו, שבת שבה מצפים לנחמה. ובאופן קבוע, בכל שבת נחמו, חוזרים וקוראים את הפרשה של הסירוב האלוקי הגדול להיענות להפצרותיו של משה. הנחמה, אם כן, איננה מותנית בהיענותו של ה' לתפילתנו. ואכן, למרות כל זאת, בערוב ימיו משה רבנו אף הוסיף השתדלות, וכשם שהוא לא שקע בצערו על החמצת הכניסה לארץ ועל דחיית תפילתו, אנחנו לא משתקעים בצער החורבן, ומתחילים בשבע שבתות של נחמה. כל שבע השבתות שבהן נקרא את הפטרות הנחמה, משה רבנו פועל להכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ. הוא הנהיג את העם והובילו כרועה נאמן, וממשיך וממלא את תפקידו במסירות נפש המעוררת השראה.

שלושת השאלות למה, מה ואיך, בסדר הנכון, יכולות לשפוך אור על עצמינו ועל סיפור חיינו, על יכולת השכנוע שלנו וגם על משמעות הדת היהודית בעיניי עצמנו וילדינו. אומר הרב אבי אברהם- "הרי אף אחד לא יעבור ניתוח פשוט בברך מבלי לבדוק את המנתח, אז איך זה שכולנו עולים למטוס ומפקידים את חיינו בידו מבלי שביררנו שום דבר על הטייס?…" ההסבר פשוט, "אם הרופא יתרשל במלאכתו- החולה ימות, אך הרופא יוכל להמשיך בחייו כרגיל. אם הטייס יתרשל במלאכתו- גורלו יהיה כגורל אחרון הנוסעים. משה רבנו, אותו אפשר להגדיר כנראה כדמות מייצגת למודל ה-'טייס', זה שקושר את גורלו ביחד עם כלל ישראל בצרתם ובשמחתם ורואה עצמו כרועה שלהם שמוביל אותם וגם נוסע ביחד איתם, מצליח להעביר את התורה כמסר "מבפנים לבחוץ". לרובנו אין את הכלים או הידע כדי להעריך את מקצועיותם של טייס, רופא, מנהיג או ראש ממשלה, ובכל זאת אנו נכונים לתת אמון מוחלט במי שגורלו קשור בגורלנו, במי שיכול לומר לנו או לתת לנו תחושה של "עמו אנוכי בצרה", כך שהחלטותיו משפיעים עליו כפי שהם משפיעים עלינו."

מוסיף על כך הרב ד"ר יונתן זקס- "פרשת ואתחנן מאירה אמִתה זו באור יקרות. היהדות מדברת הרבה על ה"מה". מה מותר, מה אסור, מה קודש, מה חול. יש בה גם הרבה "איך": איך ללמוד, איך להתפלל, איך לצמוח מתוך עבודת ה' ומתוך יחסים עם הזולת. יחסית לכך, על ה"למה" אומרת התורה פחות. ובכל זאת, בפרשתנו אומר משה כמה מן הדברים המרשימים ביותר שנאמרו אי פעם על ה"למה" של הקיום היהודי, ויש לדברים אלה השלכות גם עלינו כאן ועכשיו… משה טוען בוודאות מוחלטת שמה שקרה לבני ישראל עד כה עתיד לשנות את העולם כולו ולנסוך בו השראה… ישראל היא האומה היחידה שהא־לוהים נתפס בה לא רק ככוח עליון אלא גם כאדריכל החברה, כמתזמר הגדול של סימפוניית הצדק והרחמים, החירות וכבוד האדם."
משה מסביר את הסיבה ל-"למה" בתחילת פרק ד':
רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ־לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה." (דברים, פס' ה־ו). משה מסביר לעם כי א־לוהי ישראל הוא א־לוהי האנושות כולה, ומה שאנחנו עושים כיהודים משפיע על כל האנושות, ולכן, מחייב אותנו לעבודה מתמשכת כפרטים וכעם.

'למה' אני עושה את מה שאני עושה? מה התכלית? מה הסיבה?במה אני מאמין? מה התכלית? מה הסיבה? במה אני מאמין? מדוע אני יוצא בבוקר מהמיטה? ומדוע למישהו צריך להיות אכפת מזה?' בהרצאת TED של סיימון סינק שזכתה לצפיות רבות הוא שואל כיצד מצליחים מנהיגים גדולים לעורר אנשים לפעולה? הוא מסביר שרוב האנשים מדברים על ה"מה". מעטים מדברים על ה"איך". אבל מנהיגים גדולים מתחילים ב"למה".

במילים אחרות, אם נצליח להסביר למה אנחנו עושים מה שאנו עושים? מה האמונה שהביאה לפיתוח המוצר אז נצליח לעורר השראה, כדבריו – "אנשים לא קונים את מה שאנחנו עושים אלא את הסיבה, הלמה, שבגללה אנחנו עושים את זה". אנחנו קונים את האמונה, המוטיבציה והמשמעות שמניעה אותנו לעשות את הדברים.

מבהיר הרב אבי אברהם, "מסתבר, שברגע שיש את ה"למה", כל העשייה מקבלת משמעות. גם הדברים שהיו נראים לנו מייגעים, טרחניים ומעייפים מקבלים פתאום חיים מחודשים וזה משנה את כל ההתייחסות למטלות שאנו מבצעים. סיימון סינק מסביר כי המניע הגדול ביותר לפעולה הוא אמונה משותפת ברעיון מסוים, ולאו דווקא מוצר מעולה. ההבנה כי יש "ביחד" ולא רק הובלה.
האחים רייט עשו זאת עם המצאת המטוס, כשהיו בעמדת נחיתות לעומת המתחרים, אך היו מונעים מרעיון והצליחו לגייס לעזרתם אנשים ש'ירקו דם' עבור המטרה שלהם. את שמו של המתחרה הגדול ביותר שלהם, שקיבל מימון ממשלתי והיה בעל תנאים אידיאלים להצלחה, רובנו כנראה לא מכירים.
מדוע? סינק מסביר כי הוא עבד 'בשביל משכורת' ולא מתוך אמונה ברעיון – הוא היה עסוק ב-"מה?" ולא ב-"למה?”
מרטין לותר קינג עשה זאת מאוחר יותר עם התנועה לזכויות האזרח ואפל עושה את זה בימינו.
הדרכים בהם אנו מקבלים החלטות, עד כמה שאנו רוצים לחשוב שאנו יצורים רציונליים, הן הרבה יותר מורכבות. הנכונות שלנו לקנות מוצר, להצביע למפלגה, לתרום לעמותה או כל מטרה אחרת – נובעת בעיקר מהדרך שבה אנו רואים את עצמנו והיא נועדה בראש ובראשונה לספר לעצמנו ולעולם, מי אנחנו."

למנהיגים טובים… יש יכולת לחבר בין ה"חזון" ל"פרטים", בין ה"למה" ל"איך" ו"מה". "נתחיל ב'למה' אנו מאמינים ברעיון, נמשיך ב'איך' הוא בא לידי ביטוי בשטח, ונסיים ב'מה' הוא כולל. נמכור השראה וחוויה במקום טכניות ופונקציונאליות.
אם נחבר את ה"פרטים" ל"חזון", ניתן תחושה שאנחנו טייסים ולא מנתחים, שאנחנו מאמינים בעצמנו ובמה שאנו אומרים בכנות ולא רק 'עובדים' בזה.

מסיים הרב ד"ר יונתן זקס-
אנחנו העם שהוליד את רעיון החופש והעמיד אותו על חינוך הילדים לאהוב ולא לשנוא. דתנו היא הדת המקדשת את הנישואים והמשפחה, ואשר מדברת על חובות לפני שהיא מדברת על זכויות. אנחנו עושים את כל זאת לא מפני שאנחנו שמרנים או ליברלים, רפובליקנים או דמוקרטים, ימנים או שמאלנים, אלא מפני שאנחנו מאמינים שזה מה שה' רוצה מאתנו.
מילים רבות נכתבות בימינו על ה"מה" ועל ה"איך" של היהדות, אך מילים מעטות מדי מוקדשות ל"למה". משה, בחודש האחרון של חייו, לימד את ה"למה". וכך הוא עורר אנשים לפעולה בדורו ובכל הדורות שאחריו, עד עצם הדור הזה. אם רצונכם לשנות את העולם, התחילו ב"למה"."

שבת של נחמה❤️

היום, יום רביעי, ערב תשעה באב. חמישה אירועים היסטורים ארעו לעם ישראל בתשעה באב שעליהם אנחנו מתאבלים וצמים-
1.) נגזר על דור המדבר שלא להיכנס לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים
2.) נחרב בית המקדש הראשון
3.) נחרב בית המקדש השני
4.) העיר העתיקה ביתר נכבשה על ידי הרומאים, מאורע זה סימל את כשלון מרד בר כוכבא
5.) ירושלים נחרשה בידי טורנוסרופוס, נציב רומא ביהודה בימי מרד בר כוכבא. המנהג הרומי היה שכאשר הורסים עיר בירה של מדינה, חורשים אותו לאחר-מכן, כדי לבטא את כניעת השלטון הקודם.

עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלהפיח אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם לאחיו, לחברו, הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. אכן הזכרנו 5 אירועים שקרו לפני שנים רבות אבל שימו לב לרלוונטיות שמתבטאת בדבריו של העיתונאי בועז ביסמוט מלפני מספר ימים– "למחות, להפגין אבל לא לאבד את האחדות. סולידריות אינה מילה גסה."

בועז מוסיף ומתייחס לנגיף שהחליט להתמקם בעולמנו- "הבשורה הרעה היא שמגיפת הקורונה היא ריצת מרתון, והדרך עוד ארוכה. הבשורה הרעה הנוספת היא שהקורונה היא סוג של טורף שנחת על כדור הארץ, ואין מי שיעמוד מולו עם חיסון או תרופה, חוץ מאשר ריחוק חברתי ומסיכה (לא חוויה גדולה). עוד בשורה רעה היא שהווירוס הזה מחייב אותנו להתנהל הפוך מכל מה שהתרגלנו אליו בעידן החדש מסעדות, נסיעות, אירועים ומסיבות, והבשורה הכי רעה היא שמשברים כמו זה של הקורונה גם מולידים משברים חברתיים, כלכליים, ואפילו מלחמות.

הבשורה הטובה היא שנגיף הקורונה יוכרע בסוף. רק בסוף. אבל כחברה אנחנו רוצים להגיע ליום המיוחל הזה עם מינימום נזקים בריאותיים וכלכליים, ובעיקר להגיע אליו כחברה אחת. דעתנית, חלוקה בעמדותיה, מתווכחת, שמרנית, ליברלית, שומרת מצוות, שומרת מפני מצוות, חריפה, לא מתפשרת אבל מאוחדת בבסיס שלה.

במילים אחרות: מחאה כן, פילוג לא. דמוקרטיה היא בחירה חופשית, לא צניחה חופשית. הימים האחרונים מאותתים לנו שהקורונה עלולה להוציא את הרע שבנו. בואו נראה לה שאפשר אחרת…"

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אפשר להוריד הילוך בכל מה שקשור לאווירת ההתפרקות? איך להימנע מפעולות שמביאות לשיסוי, פירוד וקרע בעם ובמוסדות המדינה וסמליה. חלילה מלהיות אדישים למצוקות, ולמה שקורה מסביב. בהחלט התקופה המאתגרת והממושכת שכולנו חווים זועקת להתעוררות חברתית- מה אני יכול לעשות בכדי לסייע, לתמוך ולתת מענה מקדם, מחזק ומצמיח, לחבר, לשכן, למשפחות שאני לא מכיר ונפגעו כתוצאה מחל"ת, מחלה, בדידות, או כל סיבה אחרת שערערה את היחידה המשפחתית שלהם? הקריאה לכול להתכנסות בבתים בכדי למזער את החשיפה וההדבקות מובנית לגמרי אך יחד עם זאת, לא ניתן בעת המשבר שנוצר לחכות עד יעבור זעם. ראוי ונדרש שנמחה על העוולות, נפגין ונפעל בכדי לייצר שינוי בכל המקומות הנדרשים אבל כחברה וכפרטים השאיפה היא לתיקון בריא שנעשה ממקום משקם, ומצמיח. מחובתנו למצוא את האיזון בין מחאה לגיטימית וצודקת לבין התנהלות בלתי אחראית. ואין ספק, שיש לנו את הכוחות והיכולת להיחלץ מהמצב ע"י יצירת פלטפורמה משותפת, שבה אנשי השלטון קשובים לעם ולצרכיו, והעם מוחא ומפגין באופן שלא גורם לספינה שכולנו מצויים עליה לטבוע.

המחנך אלישע לוי מסביר, "רבי יוחנן, מחשובי האמוראים, קובע בגמרא, ש'לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה' – כלומר, לא נהגו לפנים משורת הדין. מדהים לחשוב כמה הדברים רלוונטיים. יתכן והמציאות הכל כך מורכבת שאנו חווים כעת היא פשוט הזמנה לתיקון: המדינה, וגם האזרחים חייבים למצוא את הדרך לנהוג לפנים משורת הדין, לגלות סולידריות, דאגה למי שקשה לו גם אם זה לא 'לפי הספר' ובהכרח עומד בקריטריון כזה או אחר. פשרה, אחד עם השני, המדינה עם אזרחיה, אבל גם האזרחים עם מדינתם (היחידה…) יכולים ליצור תיקון."

ובאור אופטימי מסיים העיתונאי, בועז ביסמוט-
"כל מה שאנחנו מתגעגעים אליו, יחזור. הקולנוע, האופרה, המסעדות, הבילויים – והיציבות. אנחנו לומדים להעריך עכשיו את מה שהיה לנו קודם. בינתיים נלמד יחד איך לשפר ולחזק את הסולידריות בינינו, ואיך להוציא את המיטב גם מהמצב הנוכחי. הוא כנראה יהיה איתנו בחודשים הקרובים. בואו נלמד איך לחיות יחד עד שזה יחלוף. יהיה טוב, אבל זה תלוי גם בנו. "

צום קל ומועיל💗

השבוע התחלנו את החומש האחרון, ספר דברים, שהוא נאום משה שהחל בא' בשבט והסתיים בז' באדר, יום פטירתו של משה. נאום של 37 ימים. משה נואם לעם על האירועים והחוקים העיקריים מארבעת הספרים הקודמים בתורה. לכן, ספר דברים נקרא גם משנה תורה, כלומר, "חזרה על התורה". במשנתו של הרבי מליובאוויטש מוזכר שחז"ל מסבירים כי בארבעת הספרים הראשונים כתב משה את כל מה שקיבל מה', ובספר דברים משה אומר זאת "במילים שלו". אפשר להבחין כי ארבעת הספרים הראשונים נכתבו בגוף שלישי (וידבר ה' אל משה לאמר…") ולעומת זאת, בספר דברים שומעים את קולו של משה בגוף ראשון ("ויאמר ה' אליי…" וכו').  
החזרה על הדברים משמעותית להבנתנו שעם ישראל היה מוכרח לעבור מהפך מהיותם עבדים שהמציאות הקיומית היומיומית הינה השרדותית, למסע המפרך במדבר, ועד לנאום הצוואה הרוחני של משה. מתברר שתיאוריית הצרכים של אברהם מאסלו שמתארת צרכים אוניברסליים המשותפים לכל אחת ואחד והמניעים של כל אחד מהצרכים, מתממשת בעצם גם בעם שלם. לעם ישראל יש מעין סולם צרכים המתחיל במדרגה התחתונה של הקיום הפיזיולוגי של עם ועד המדרגה העליונה הגבוהה ביותר של מימוש רוחני של עם. רק כשרמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם או העם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה.

ובכל זאת, מה ההבדל בין רשימת המסעות שמתוארת בפרשה הקודמת, "מסעי", לנאום משה בפרשת דברים שמדבר שוב על המסע במדבר?
בפרשת מסעי ניתנת לנו רשימה גיאוגרפית, תחנות במסע, ואילו בפרשת דברים משה מדבר בהרחבה על האירועים המשמעותיים שהעם עבר. לכולנו יש צמתים משמעותיים בחיים, והשאלה האמיתית היא האם הצלחנו לקבל החלטה נכונה באותה צומת אליה נקלענו? ומהי בכלל החלטה נכונה? מה מניע אותנו בבחירה? החרדה, הפחד, קול התבונה וקולה של הנפש? האם אנו זקוקים להבהרה נוספת היכן אנו נמצאים בכדי להגיע אל המקום שהלב מכוון אליו?

הקושי בקבלת ההחלטה קשור למשמעות שלה ולהשפעה המהותית על חיינו. אי הוודאות לגבי השלכות ההחלטה שלנו מאתגרת אותנו בבחירה, בפרט כשאיננו יכולים להעריך מה יקרה בדיוק בעתיד בעקבות ההחלטה שלנו. מהו המסלול שישפר את איכות חיינו ויהפוך אותנו לאנשים מאושרים ושלמים יותר? סימני השאלה והבלבול פוגשים אותנו בצמתים כמו: בחירת מקצוע, בן זוג, המעבר מזוגיות להורות, משבר גיל, הרצון/צורך להגשים חלום שעם השנים מתרחק, עזיבת הילדים את הבית ועוד. במקומות הללו נחווה לעיתים קרובות מאבקים פנימיים על מה הדרך ה"נכונה" לי ביותר.

מסביר הרב מרדכי וולנברג, "בתחילת פרשתנו משה מזכיר לבני ישראל את דברי ה': "רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם…" (דברים א', ו'). ההר המדובר הוא הר סיני, המקום בו התרחשה ההתגלות האלוקית הגדולה ביותר בהיסטוריה. ולמרות זאת אמר לנו ה' "הייתם פה מספיק, תתקדמו הלאה"!
אנו צריכים תמיד להיות מוכנים לזוז קדימה, להמשיך לשלב הבא. לקחת מה שיש לנו ולהניע אותו קדימה. כיצד עלינו לנווט את עצמנו דרך הבלבול והמבוכה של חיי היום-יום? כיצד אנו יכולים להשתמש בניסיון חיינו?
בחור צעיר נסע מירושלים לגליל. הוא הגיע לצומת וגילה לחרדתו, כי השלט המראה את ארבעת כיווני הצומת לערים השונות נפל. עכשיו עמד ותהה באיזו דרך יהיה עליו ללכת כדי להגיע ליעדו. מה יעשה?
הוא ידע מאין הגיע – מירושלים. על ידי כך שסידר את השלט באופן שהחץ לירושלים הצביע על הדרך שממנה הגיע, הוא הבין באיזה דרך עליו ללכת כדי להגיע למחוז חפצו.
זהו המפתח. תזוזה קדימה היא חיונית. אך כדי לעשות זאת נכון עלינו להבין מאין הגענו. התורה היא ניסיון החיים הקולקטיבי שלנו. המורשת וההיסטוריה שלנו הם שלטי ההדרכה שלנו. אם נשתמש בהם בתור נקודת התחלה, כשאנו יודעים מאין הגענו, נוכל להגיע למטרתנו בדרך הנכונה, בלי לתעות או ללכת לאיבוד…"

נזכרתי בדברים ששמעתי פעם מד"ר יחיאל הררי, כדי לדייק את הבחירה שלנו ולמזער את החרדה והלחץ שיכולים להיות נלווים בתהליך עלינו למקד את החשיבה ואת תהליך הבחירה למה שרלוונטי באותו רגע נתון, ולא להתפזר לאינסוף הנתונים שבחיינו. עלינו להקשיב ללב ולתת למוח להוביל אותו. וחשוב שנזכור שזו הבחירה הכי טובה שיכולנו לעשות בנתונים הקיימים באותה נקודת זמן.

משה לא זכה להיכנס לארץ המובטחת למרות גדולתו ומסירות נפשו לעם ישראל. ובכל זאת, בכל הצמתים בחייו משה מייצר את תשתית ההנהגה שתוביל ותנחה את העם בארץ ישראל ע"י פועלו האישי כמנהיג, בדרך שבה הוא מספר את קורות העם, ובדרך שבה הוא מציג את המצוות המוטלות על העם הנכנס לארץ.
אומר נשיא המדינה, ראובן ריבלין- "ספר דברים, בו אנו פותחים כעת, הוא ספר של מעבר, של פרידה והתחדשות. לכל אורך הספר אנו נפרדים מדמותו האגדית, המיתית כמעט, של משה, של המנהיג. כאז כן עכשיו, מנהיגות אמתית, מנהיגים אמתיים, אינם נמדדים בריכוזיות יתר, אלא דווקא באמון אותו הם נותנים. עם ישראל סומך על מנהיגיו, אך ראוי שגם המנהיגים יסמכו על העם, וישכילו להבין שעל אף שקשה להם לעתים להאמין – הם לא יישארו לנצח, ומורשתם תישאר אך ורק אם יישארו אחריהם מנהיגים איכותיים."

משה מזכיר לכולנו את כל אותם צמתים משמעותיים שכולנו חווים ועוד נחווה, ושכל אחד ואחת מאתנו מנהיג בחייו את עצמו ואת הסובבים אותו. מי ייתן ונצליח להתפתח ולצמוח מהצמתים שבחיינו. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השבוע אנו מסיימים את חומש במדבר, ובפרשה האחרונה מפרטת התורה את התחנות של בני ישראל במדבר, מדוע יש צורך לפרט את התחנות שהיו במסע שהרי עוד רגע ובני ישראל מגיעים ליעד?

משתף הרב דוד מנחם-
"בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן.
ארבעים ושניים מסעות מנויים בפרקנו… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים.
אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים". אני עם הילדים." אומר הרב דוד מנחם 

מעניין לראות בפרשה ששמות מקומות החנייה של בני ישראל מזכירים מצבים רגשיים, "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּדָפְקָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.", "וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָה.", ועוד. מסתבר, שמקומות החנייה במסע שבחיינו, מצבי הביניים הללו, הינם משמעותיים, משפיעים ומעצבים את חיינו. אנו מסיימים יעד ביניים ועוברים הלאה ליעד הבא וכך עד לנקודת הסיום.
מסביר המחנך אלישע לוי, "שם 'בן מב', הוא שם השם הרמוז בראשי התיבות של תפילת 'אנא בכח'. בקבלה מבואר כי ענין השם הזה הוא מידת הגבורה העולה מלמטה למעלה. תנועת מסעות בנ"י במדבר, בעלותם ממצרים לארץ ישראל, קשורים בשם זה והיא מבטאת התקדמות של שלב אחרי שלב עד לתכלית. החסידות מוסיפה כי בבחינה הפרטית, לכל אדם יש בחייו מב' תחנות במסעו הפרטי וכך גם על עם ישראל, מב' מסעות של יציאה מגבולות ומיצרים, ובכל פעם בבחינה גבוהה יותר, כך עד ביאת משיח…"

מוסיף הרב אהרון ליכטנשטיין-
רש"י מביא טעם נוסף לכתיבת המסעות:
"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".
מדוע האב מראה לבנו את כל המקומות בהם עברו עד שהחלים? הסיבה לכך היא שהאב רוצה להראות לבנו שלא רק התוצאה חשובה – העובדה שהבן הבריא, אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו…"…
וזהו שבאה התורה ללמדנו בכותבה את כל המסעות. לומר לך, שגם לאדם שמת… ולא נכנס לארץ – יש חשיבות מרובה במסעות שעשה. לכל מסע ומסע יש חשיבות; יש חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. כל יום אמנם מקדם את נקודת הסיום, מקדם את יום המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה בשל עצמו." 

כלומר, מ"ב המסעות במהלך ה-40 שנה במדבר היו אלו שהכינו והכשירו את עם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל. במקביל, נקודות ההשקה שלנו עם החיים הינם אוסף החוויות שלנו במהלך מסע חיינו, אלו מקומות החנייה שלנו, התנסויות מגוונות שהם למעשה לא פעם שיעורים שאנו חווים, המאפשרים לנו לאתגר את עצמנו ולבחון מה אותו שיעור בא ללמד אותנו על עצמנו. האם השתנינו, השתדרגנו והתקדמנו? אותם שיעורים, באותם מקומות חנייה, שולחים אותנו לעבודה עצמית, ומסייעים לנו בדרכנו להגיע למקום אליו אנו שואפים להגיע. לא פעם, השיעורים מאתגרים וכואבים, האגו פגוע ואין לנו פניות לבחון מה השיעור שלנו. יחד עם זאת, כל נקודות המפגש שלנו עם החיים הם אלו שמעצבות את אישיותנו, את תפיסת עולמנו ואת מי שאנחנו, והם שיקבעו את הנתיב שבו נבחר להלך. לכן, עד שלא נתפנה, נתבונן, נתחבר ונקדיש עבודה אישית שתרחיב את תודעתנו ואת המודעות שלנו נמשיך לקבל את אותו שיעור- עד מתי? עד שנתעורר ונלמד מה טפל ומה עיקר, עד שנצליח לראות בשיעורים הללו, בתחנות חנייה הללו, הזדמנות מצוינת לצמיחה ולשינוי שיסייעו לנו להוציא את עצמנו אל הפועל, ולממש את המטרות שלשמם הגענו לכאן. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השיעור מוקדש לרפואתה השלמה של שושנה יוסלין בת מזל בתוך שאר חולי ישראל.

בפרשת פנחס לאחר מפקד בני ישראל כהכנה לקראת חלוקת הארץ לשבטים השונים (בפרק כ"ז, חומש במדבר), נשמע קולן של חמש בנות, ומתחילה פרשייה מרתקת של בנות צלפחד:
" וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:"

מסתבר שחוק הנחלות גורע את גורלן כי ההמשכיות השבטית וירושת הנחלות עוברות מאב לבן. חמשת האחיות התייצבו יחד בענייניות, בעוז, בבהירות וללא רגשנות מיוחדת מול- משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה וביקשו לרשת את אביהן, בניגוד למה שמקובל היה באותו זמן.

" (ג) אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. (ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." הן היו נשים בעולם שבו הגברים הכתיבו את הכללים, מה שמעצים את הישגן עוד יותר. חמש האחיות לבית צלפחד קמות ועושות מעשה, הן יוזמות מהלך בכדי לשנות את המצב הקיים.

מסביר הרב אמיר אדרעי- "בנות צלפחד תובעות, למעשה, את חלקן בנחלת הארץ, מאחר שאביהם, צלפחד, לא הותיר בנים שיוכלו ליורשו. טענתן העיקרית של בנות צלפחד לחוסר הצדק, לכאורה, בעניין חלוקת הארץ. טענתן היא, כאמור, שלא ייתכן, שבשל העובדה שלאביהן לא היו בנים, תימנע מהן הזכות לקבל נחלה בארץ ישראל…
לא פלא, שהתייחסותם של חז"ל לבנות צלפחד הינה כל כך חיובית וכך נאמר עליהן במס' בבא בתרא, דף קי"ט ע"ב:
" תנא: בנות צלפחד, חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן".

בנות צלפחד הצליחו ללמד אותנו על טיבן של מהפכות מתוקנות, ונראה שגם אלוהים התרשם עמוקות ונענה לבקשתן. מבהיר הרב ניר מנוסי, "יש מהפכות שאינן מבקשות להרוס את מה שיש, אלא להוסיף על גביו קומה חדשה. מהפכנות כזו נולדת מתחושת גירעון. מהרגשה שמשהו חסר, שמשהו יכול להיות יותר טוב. גם היא מאוכזבת מהמצב הנוכחי, אך הגערה שלה בו אינה נובעת מזלזול, אלא מערגה לעתיד טוב יותר. הדגש כאן אינו עריכת קרב במצוי, אלא קירוב הרצוי…"

בנות צלפחד מכירות במנהיגותו של משה והנשיאים, והן לא שמו את עצמן במרכז, ולא רדפו אחרי רכוש, הן היו עסוקות בתיקון המציאות עצמה שתאפשר להן להעמיד שם לאביהן מה שמעיד שפעלו ממקום מזוכך שהאמין בזכותן לרשת את אביהן.
מוסיף הרב ניר מנוסי, "בנות צלפחד הן דוגמא יפהפייה לנשים מהפכניות צנועות ובלתי כוחניות, ומהפכתן – למהפכה שקטה ומתוקנת. זו מהפכה שאינה שוברת כלים של העולם שבתוכו היא מתנהלת, אך גם לא מקבלת אותם כגזרה משמיים שאין לשנותה."

והתוצאה לבקשתן המהפכנית, ממשיך הרב ניר מנוסי- "ה' מקבל לחלוטין את דבריהן. הוא מורה להעביר להן את נחלת אביהן, ויתרה מכך, מוסיף לתורה קטע שלם המכונה "פרשת נחלות. פרשה זו מסבירה כי במקרה שבו אדם מת ואין לו בנים בנותיו יורשות אותו, ומשם ממשיכה לפרט את סדר הקדימה של היורשים לפי מידת קרבתם אל הנפטר:" זוהי הוראת התורה בענייני ירושה גם לדורות הבאים.

פעמים רבות אנו חוששים לנקוט עמדה פומבית בנושאים משמעותים שחוסר הצדק ניכר בהם, למרות שיש לנו עמדה ברורה, עיניינית וכנה שנובעת מתוך ה"אני המאמין" שלנו. השבוע, בפרשת פנחס, חמשת בנות צלפחד מלמדות אותנו בכנות ראויה ונכונה להיות אקטיביים, שלגמרי אפשרי לייצר שינוי גם במקומות שנראים חסרי סיכוי. האחריות היא שלנו לבקש מעצמנו, כפרטים וכקבוצה, להשפיע ולהוביל לשינוי כך שנזכה כולנו לחיות בחברה צודקת, איכפתית, והגונה. אמכי"ר.

שבת שלום💓

היום י"ז בתמוז, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולנסות ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, החסר באהבת חינם למשל. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

מסביר הרב ישראל אלתר, "חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז, נקודת הפתיחה של שלושת השבועות המכונים "ימי בין המיצרים", ימי הפורענות, שבסופם חל צום תשעה באב-

הראשון, צבא רומי פרץ את חומות ירושלים לאחר מצור שנמשך שלוש שנים. הרעב הקשה ששרר בעיר הכריע את תושביה והם לא היו יכולים לעמוד בפני עוצמת החיל שעמד מולם. התלמוד הבבלי מספר לנו סיפור מזעזע: היו שלושה עשירים בירושלים ולהם מאגרי אוכל ועצים שהיו יכולים להחזיק את אנשי העיר למשך עשרים ואחת שנים. אך לאן נעלמו מאגרים אלו? הם נשרפו. חכמי ישראל רצו לסיים את המצור עוד בתחילתו וביקשו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים, אך בעיר היו בריונים שסירבו לכך 'נצא ונעשה מלחמה איתם' אמרו. 'אבל אין לנו סיכוי', ענו החכמים. מששמעו זאת הבריונים שרפו את מחסני האוכל במטרה ליצור מצב דחק שיגרום לעם לצאת למלחמה. אבל אנשי העיר לא יצאו, מה שגרם לרעב שהוביל בסופו של דבר לפריצת חומות ירושלים.

הדבר השני שאירע הוא שריפת התורה על ידי אפוסטמוס. בספר התודעה מביא את הדעה שמדובר בנציב רומאי בשם סטפנוס, וכך כותב יוספוס פלאוויוס: "בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחרי השודדים לתפסם, ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש…"

האירוע השלישי היה העמדת צלם בהיכל, הוצב פסל בתוך בית המקדש. על מנת לנסות להמחיש את המשמעות של העניין הבה נדמיין לעצמנו צבא זר שהשתלט על מדינת ישראל ובתוך מליאת הכנסת הציב צלב הקרס גדול לראווה. דמיינו את הזעזוע, שאת הנפש, החלחלה ומאידך גיסא הפחד מפני העתיד הצפוי ליושבי הארץ.

הדבר הרביעי שהתרחש היה שבירת לוחות הברית הראשונים. לאחר מתן תורה, לאחר שאלוהים דיבר עם עם ישראל ונתן להם את עשרת הדברות, עלה משה רבינו להר סיני ושהה שם למשך ארבעים יום. לקראת סוף יום הארבעים, שש שעות לפני שמשה יורד מההר, בנו עם ישראל את עגל הזהב והחלו לעבוד אותו. כאשר משה ירד מן ההר וראה זאת השליך מידיו את לוחות הברית ושבר אותן.

האירוע האחרון היה ביטול קורבן התמיד. בבית המקדש היו שתי קורבנות שהוקרבו יום יום ללא הפסקה, אחד בבוקר ואחד בין הערבים. הרוטינה, השגרה, יכולה להיות אפורה ומשעממת אבל רק באמצעותה אנו יכולים להתקדם ולבנות בניינים גדולים ויציבים. ברגע שנשברה השגרה, ברגע שהעולם המסודר אותו יצרנו לעצמנו מזדעזע, איננו מי שהיינו קודם לכן. ברגע שבטל התמיד, העולם היהודי כבר לא היה אותו הדבר. מושגים שנלקחו כמובנים מאליהם התפוררו ונמוגו והחורבן הפך לממשי.

כשחושבים על זה צום י"ז בתמוז די מוזר. אנו צמים על כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים  על ידי הרומאים לאחר שלש שנות מצור, דבר שהוביל לחורבן בית המקדש השני. אבל זה לא הגיוני, הרי בעוד כשלושה שבועות יחול תשעה באב ובו נצום על חורבן הבית! מדוע שלא נאחד את שני הצומות יחד, הרי הם חלק מאותו תהליך? אלא שמכאן אנו לומדים שפריצת החומות מאפיינת אסון נוסף שהתרחש, בעל אופי שונה. בתקופת בית המקדש הראשון בימי חזקיהו המלך, צבא אשור היה במהלך מסעות כיבוש בארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים… אך ירושלים ניצלה.

בעוד בימי בית שני, המקום שהיווה להם עוגן רוחני ולבסוף גם עוגן פיסי, העיר שביטאה את החיבור בין אלוקים לבין האדם, נפלה בידי האויב. האסון שמבוטא בנפילת חומות ירושלים הוא ההבנה הנוראה שנכשלנו, שעכשיו אנו עומדים בפתח גלות נוספת ומי יודע מה יתרחש במהלכה וכמה זמן תימשך. בתשעה באב אנו צמים על החורבן הממשי של בית המקדש, בי"ז בתמוז אנו צמים עלינו, על חורבן העם.

יחד עם זאת, יש לזכור את דברי הנביא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" – לעתיד לבוא יהפכו הצומות לימי ששון ושמחה." אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל❤️

השבוע בחומש במדבר בפרשת בלק מספרים לנו תחילה על ניסיונותיו של בלק להזמין את בלעם לקלל את ישראל ועל האתגרים שעובר בלעם בדרכו אל בלק. ובחלקה השני של הפרשה מספרים לנו על ניסיונותיו של בלעם לקלל את בני ישראל.

בלעם בדרכו לממש את העסקה שסגר עם בלק מתמודד עם האתון שלו שמתנהגת באופן מוזר. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו ואף נעמדת ומסרבת לזוז. וכשבלעם מכה אותה בפעם השלישית האתון שלו מתחילה לדבר בלשון בני האדם. וכל זה קורה משום שהיא רואה את מלאך האלוהים המאיים וחרב בידו והוא, בלעם, איננו רואה.

אז מה העניין עם האתון? יתכן והאתון היא ביטוי למה שמתחולל בנו בנבכי הנפש. מסבירה רבקה נאמן, פסיכולוגית, "נאמר שבלעם יוצא לדרכו כשהוא רוכב לבטח, במחשבה מודעת שהוא הולך למלא את דבר האלוהים, לברך את בני ישראל במקום לקללם. אך חלק בתוכו יודע, נקרא לחלק הזה – האתון, שהוא עלול להתפתות לבלק. ההשלכות של החטא הזה ידועות – עונש כבד מצד האלוהים. בנפשו של בלעם מתחוללת סערה גדולה, מאבק בין שני חלקי הנפש – החלק שרוצה להתפתות, והחלק שמבין את משמעות המעשה, את חומרתו ואת עונשו. בלעם מפעיל את מנגנון ההדחקה. הוא מסתיר מעצמו את הידיעה שהוא עלול להתפתות. הוא "מעוור" את עצמו ואינו רואה את מלאך האלוהים הניצב בדרך. הדחקה היא מונח פרוידיאני. הפילוסוף הצרפתי סארטר דיבר על מנגנון אחר שנובע מתפיסת עולם שונה שאינה מניחה חלוקה כל כך חדה בין מודע ולא מודע – ההונאה העצמית. לדבריו, האדם יודע להסתיר מעצמו את המשמעות האמיתית של מעשיו כאשר הוא לא שלם איתם… גם בלעם מפעיל מנגנון של הונאה עצמית המאפשרת לו לדחות את הקץ ולהימנע מההכרעה בין שתי האפשרויות. הוא יכול ליהנות ממסע שקט יחסית, כי הוא אינו הולך להיענות לפיתוי, אך גם אינו מתכוון לוותר עליו. הוא מסתיר מעצמו את הקונפליקט. אך האתון, החלק הפנימי שבתוכו אינו מאפשר זאת. הוא מסיט אותו מהדרך, הוא מציב מכשולים בדרכו. ולבסוף החלק הזה אפילו מצליח לבטא את עצמו במלים. האתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר. כמו בטיפול נפשי, הדיבור, השימוש במלים עוזר להביא את המודחק או את המוכחש אל המודעות, וכך ההכרעה נעשית בצורה מודעת, האדם שולט בחלקי הנפש השונים שלו ולא הם שולטים בו. האתון מציבה את בלעם בפני הקונפליקט השלם ואילו המלאך נותן לו להמשיך בדרכו. אין מנוס, בלעם הוא זה שיצטרך לקחת את האחריות על ההחלטה הזו ולהכריע."

בתוך כל אחד ואחת מאתנו יש בלעם. יש לנו צדדים חיוביים וצדדים שליליים, לבלעם יש צד שרוצה לשמוע בדבר ה' ויש בו גם צד שרוצה לקלל בלי קשר לרצון ה'. יש בו צד שמעדיף לשתוק ולהישאר בביתו, ונראה כי יש בו גם צד שמעוניין לצאת לדרך אפילו להרחיק לכת ולנאום. קונפליקטים שכולנו מתמודדים וחווים בחיינו.
המאבק הוא בד"כ רצונו של האדם כנגד עצמו! הם נובעים מההתמודדות שלנו לבחור נכון. יש דבר כזה לבחור נכון? איך בוחרים? במקום ללמוד מניסיונם של אחרים לא פעם אנו מתעקשים להתנסות בעצמנו.

מסביר הרב סטפן בארס- "כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה יעמוד מאחורי כל דבר שיקרה לו. אם הוא משתוקק שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיסביר את מהלך חייו. הבעיה היא שהרבה אנשים לא בדיוק הבהירו לעצמם מה הם רוצים מהחיים. אולי הם אומרים שהם רוצים "משמעות", אבל יחד עם זה, הם לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות". רבים עשויים להבין שמשפחה וחברים הרבה יותר חשובים, אבל הבחירה האמיתית שלהם היא כסף. זה לא אומר שלמי ששואף למשמעות אין כסף, אבל בהחלט הרבה יותר קשה להשיג משמעות… כשבעדיפות הראשונה שלך נמצא כסף.
חיינו הם תוצר של חלומותינו… מי שלא הבהיר לעצמו מה הוא בוחר (או שאינו בוחר כלום באופן מודע), חי חיים של חוסר מטרה בולט והעדר כיוון (כמו לעלות על רכב ופשוט לנסוע מבלי לדעת מה היעד אליו אנו רוצים להגיע). ודאו שהחלומות שלכם יניבו את החיים שבהם אתם חפצים באמת. אחרת, אתם עלולים להתעורר יום אחד ולגלות שחלומכם התגשם… אבל החיים הם סיוט.

הלקח מבלעם הוא חריף. כמה איום כשמוליכים אדם על נתיב חלומו – רק כדי לגלות שזה היה הנתיב הלא נכון לחיים שהוא באמת כל כך רצה. זה כמו ילד שחולם לקבל מפתח לחנות הממתקים, ואינו מבין שהוא יסבול יותר כאבי בטן וכאבי שיניים, מאשר סך כל ההנאה מהזלילה הפראית."
מוסיף הרב בארס- "האם אנחנו בטוחים כל כך שהחלומות שלנו הגיוניים יותר? בחנו את החלומות שלכם, ואת בחירותיכם. בדקו היטב היטב אם הם יספקו לכם את מה שאתם רוצים באמת. מכיוון שבסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו." שנצליח לבחור חלומות שיסייעו לנו להתפתח, לצמוח, ולממש את היכולות שלנו תוך השפעה והעצמה של הסביבה כולה. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

בפרשה השבוע מתרחשים אירועים מכריעים – תחילה נפטרה מרים, ובהמשך נפטר אהרן. ואז, סיפור ההכאה בסלע שבעקבותיו משה ואהרן לא ייכנסו לארץ ישראל. וכך נאמר-

"(יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם׃ (במדבר כ')

מסביר הרב יהושע אנגלמן – "כמובן שגם לאדם המאמין יש רגעים קשים ובודדים, אבל אמונה אמורה להביא אדם לתחושה של "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" (תהלים עג). כמו זוגיות או חברות, אמונה נותנת חוסן, המאמין איננו לבד בעולם."
אפשר להיחלש בעקבות משברים ואפשר גם להתחזק; אדם חזק ומלא אמונה יגייס מתוכו כוחות חדשים כדי להתגבר על משבר. אנחנו איננו מסוגלים לרדת לעומק ההשגחה העליונה. אומרת מרים פרץ,  ״שעות משבר מגיעות לא פעם בכדי לגלות בנו את הכוחות שטמונים בנו, כוחות של חסד, אהבה, של נתינה, של געגוע, והלוואי ולא נתנסה עוד בניסיונות ונחייה רק עם נסיונות של אהבה ונתינה״.

האמונה נותנת לנו תקווה. האם יש בנו אמונה? אמונה במה? ומהי עוצמתה? האמונה גם מעניקה לנו משמעויות לחיים, מוסר, נתינה, שיוויון וחופש. אומר הרב קוק- "האמונה אינה שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה…"

האחים- משה, מרים ואהרון כולם היו שליחים נאמנים, מתווכים, של עם ישראל, המנהיגים שליוו את העם ודאגו לכל מחסורו ולחיבור עם ה'. מעניין לראות שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זכה להיכנס לארץ ישראל. מנהיג שמוצא את עצמו מתמודד לפתע עם קשיים ואתגרים גדולים תוהה כיצד מובילים בשעה של משבר?! מה צריכה להיות תגובתו?! ומה נכון להדגיש בעיתות צרה ומצוקה?!

הפרשה מעבירה לנו מסר חזק- כל עשייה שלה אנו זוכים, בין אם זו באר המים שמרים הייתה אמונה עליה, ענני הכבוד שאהרון היה אמון עליהם וששמרו על העם, מסירת התורה וכל שאר המסרים החשובים שהעביר משה מה' לעם, היו תפקידים עצומים שללא ספק הם היו אנשים גדולים עם כישורים ובמדרגה רוחנית גבוהה אך עדיין הם היו בני אנוש שעושים טעויות. אנחנו זוכים לעיתים לקחת חלק בהצלה, בלחזק, בלתת, בלהיות שותפים בעשייה, וזו לגמרי זכות כי אם אנחנו לא נהיה אלו שנתגייס ונרתם הישועה תגיע ממקום אחר. כשנפטרה מרים הנביאה, נותרה העדה, בלי אישה, נביאה ומשוררת, בלי מים, כי יחד עימה נעלמה הבאר, מקור המים של העם אך אנו קוראים כי נמצא מקור חדש למים-"אָז יָשִׁיר יִשְֹרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ; בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָֹרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (כא, יז-יח).

ד"ר הלל מאלי מסביר- "…שירת הבאר היא שירה ששרו אנשים צמאים שמצאו מים במדבר. הניגוד בין הצימאון והיובש למים המגיחים פתאום, אחר ייאוש, אחר תלונות, גורם לעם לפתוח בשירה על המים. .. מסתבר שהעם זוכר את השירה על גדות ים סוף ולומד לבדו לשיר מחדש. אחרי מסע ארוך במדבר, אחרי הצימאון והגעגוע הגדול למנהיגיו ההולכים ומתים, העם לומד להתאסף סביב הבאר ולמצוא מים. לא רק בגשם היורד עליו כאושר פתאום, אלא גם במעמקיו, מתוכו. ושירת הבאר – שירת הקריאה למים, היא גם שירת צמיחה של עם שמוצא את נביעתו הפנימית אחרי מות אהרן ומרים."

האמונה היא תכונה פנימית שאני צריך לפתח. מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס- "בזמנים כאלה ,הידיעה שא-לוהים מאמין בנו היא ידיעה גואלת ,הופכת לב… א-לוהים מאמין בנו גם כשאנו איננו מאמינים בעצמנו .אנו עלולים לחטוא ולאכזב פעם אחר פעם ,אך אלוהים אינו חדל לסלוח לנו כשאנו כושלים ולרוממנו בנופלנו .האמינו אפוא באמונתו של א-לוהים בנו ותמצאו את הדרך מאפלה לאורה."

השיעור השבוע מוקדש לעמית אמנון חיים בן יעל בן השנתיים וחודשיים שמצוי במצב בריאותי מאתגר. כולם עושים את המיטב ועוטפים את עמית ומשפחתו באהבה רבה, מי ייתן והשירה, התפילה ועוצמת האמונה של כולנו יסייעו במציאת מקור מים חדש שיביא לרפואתו השלמה והמלאה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל, אמכי"ר.

שבת שלום❤️

הרב שלמה וולבה, מגדולי המחנכים שקמו בדורנו, בספרו "עלי שור" נותן שיעור חשוב בהבנת נפש האדם והסיבות שבגללן האדם פועל ועושה כל מיני מעשים. כל מעשה שאדם עושה לא נוצר באופן רגעי ומיידי, אלא הוא בנוי על "רבדים" שונים בנפשו של האדם והמעשה הינו התוצר של כל ההליכים בנפשו של האדם.

משתפת מדבריו של הרב וולבה בשיחה עם תיכוניסטים בשנות השבעים – …"אם היו שואלים אותי מהו ה'אני מאמין' שלי, הייתי אומר: אני מאמין בגדלותו של האדם! ומתוך גדלות זו הוא יכול לתקן את עצמו, את סביבתו ואת העולם כולו. באלוקים – בני אדם רבים מאמינים. זה אינו דבר נדיר. אבל בגדלות האדם לא כולם מאמינים. אני מאמין. מאמין שהאדם יכול להגיע ליחס חי עם בוראו, שהאדם יכול לחולל מעשים גדולים ונוראים לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים, שיש בו כוח נפשי אדיר לשלוט על עצמו". בכל אדם פוטנציאל עצום והבחירות שלו הן שיכריעו את מידת מימוש ההוצאה שלו מהכח אל הפועל.

השבוע בפרשה מסופר על חטא קורח ועדתו- מרידת קורח ב- מנהיגותו של משה, ובמינויים וחלוקת התפקידים בעבודת ה' שנעשו בתוך משפחתו של משה רבנו, כמו- העברת הכהונה לאהרון אחיו, והעדפת משפחות לוי לתפקידי קדושה בכירים. קורח, שהיה הבן דוד של משה, לא קיבל זאת, וערעורו על כך נשען על הטענה שכולנו שווים בפני ה', ולכן, ההיררכיה שבנה משה מיותרת. קורח מטיל ספק חמור שמא עצם מנהיגות משה היא על דעת עצמו ולא מאת ה'. בפרשה שלנו גם בני שבט ראובן – דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הצטרפו לקורח ולעדתו, כשהנימוק הוא שמשה לא כיבד כראוי את שבט ראובן שהיה הבכור שבשבטים.

מעניין במקביל לעקוב אחר תגובותיו של משה- (במדבר ט"ז)-
 "(ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו."
 "(ה) וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר…" (בואו נרגע ונחכה לבוקר, יום חדש)
"(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי."
"(יב)  וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה."
"(כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:"

נוסיף שעוד לפני כן, בפרשות האחרונות, "(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה." (במדבר יב) כך התורה מספרת לנו כשמרים ואהרון מדברים על משה מאחורי גבו. והנה בפרשה השבוי פונים עדת קורח ואומרים למשה ואהרון: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" '(במדבר טז, ג). אלו כמעט אותם דברים שאמר משה רבנו קודם לכן במעשה אלדד ומידד ליהושע המבטאים את צניעותו ויכולת ההתבטלות שלו: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם (במדבר יא, כט.) משה מבין שהוא שליח ולנגד עיניו טובת הציבור ועם כל גדלותו משה מיד נותן מקום, מאפשר שיח ודיבור במטרה ליצר שלום, ויותר מכל חותר להוציא את האמת לאור ללא כל פחד.  

קורח ואנשיו מרדו במנהיגותו של משה רבנו, והטילו ספק בכך שהוא שליח נאמן, ולכן, משה רבנו צריך היה לבקש אות על אמיתת שליחותו.

תופעת המחלוקות בעם ישראל, החל ממחלוקת קרח ועדתו , ממשיכה במחלוקות בית-שמאי ובית-הלל ובעצם עד היום יש מחלוקות עצומות בתוך הציבור הישראלי. פעמים רבות, תופעת המחלוקות מובילה למשברים קשים ותולדות הרסניות במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. גם בימינו, אנו עדים וחווים מחלוקות קשות שגורמות לפילוג, לפירוד ולפעמים אף לשנאה מכלה בין הזרמים השונים בישראל. האם משתמע מכך שהמחלוקת היא תופעה שלילית או שהמחלוקות בעם ישראל מובילות אותנו בסופו של דבר למציאות טובה ושלמה יותר?
קורח דורש ממשה לקבל תפקיד חשוב במערכת המינויים בעם ישראל, ומתלונן בפני משה על חוסר צדק בעניין ההנהגה.

המשנה במסכת אבות, פרק ה' משנה י"ז, עוסקת בנושא המחלוקת-
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים – אין סופה להתקיים ושאיננה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים – זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו".
מחלוקת מלשון "חלק". הכל בעולמנו מורכב מחלקים רבים ומגוונים, ולכל חלק יש אופי וייחודיות שלו. על כל חלק לממש את תפקידו. לכן, המחלוקת היא ביטוי של עולם החלקים, בתנאי אחד – שהמחלוקת היא, אכן, לשם שמים. מחילופי הדברים שבפשט לא משתמע שקורח ועדתו הגיעו למחלוקת לברר את האמת ממקום של אהבה וקרבה. מחלוקת לשם שמיים משמעותה שלכל חלק יש את המקום, החשיבות והייחודיות שלו, התפקיד הייחודי לו, כשכל החלקים משלימים זה את זה לפאזל אחד שלם, כי המגמה היא לברר את האמת ולא להכנס למחלוקת מתוך אינטרס אישי של כבוד או שררה כמו עם קורח ועדתו.
מחלוקת לשם שמים, שסופה להתקיים קיימת כשכל חלק מאותה מחלוקת מבין את מקומו ואת תפקידו ויודע לתת את החשיבות והמקום לשאר החלקים ובכך יוצר הרמוניה. ויותר מזה, כל חלק מבין שחלקו לא יהיה שלם אלא אם ידע לתת מקום לשאר החלקים המשלימים אותו, כל חלק לפי ערכו וחשיבותו ואז הכלל הגדול נבנה מסך כל החלקים גם יחד.

מסביר הרב אמיר אדרעי, "קורח לא מבין את חשיבות העניין של חיבור כל החלקים יחד. קורח נחוש שרק חלקו הוא החשוב והוא איננו רואה את חשיבות ונחיצות שאר החלקים. קרח איננו מבין, ששאר החלקים משלימים את חלקו שלו ונותנים לו מקום להתקיים. קורח לא נותן מקום למשה, המנהיג הנבחר של עם ישראל. משה במהותו ובהנהגתו מאמין, שצריך לחבר את כל הפרטים, כל אחד ואחד מעם ישראל לכלל האומה, כדי שהאומה תהיה אחת: " ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". על אף העובדה, שכל אחד ואחד מעם ישראל שונה מאחיו, באופיו, בדעותיו ובהנהגותיו, יש לדעת, כי לכל אחד יש מקום בפאזל הגדול וכל אחד מעם ישראל חייב לתת מקום ונחיצות וחשיבות לאחיו והן להבין ולדעת מהו בדיוק מקומו, באופן יחסי, לשאר חבריו.
נמצא לפי זה, שמחלוקת היא לכתחילה דבר מאוד חיובי (כאשר היא לשם שמים), כי מתוך כך, עולם החלקים מתברר כעולם אחד גדול ואחיד וכל אחד לומד מהו מקומו ותפקידו בעולם." בזכות מחלוקת שכזו, כל צד מחדד את שיטתו, מחדש סברות חדשות ותורם בכך לפיתוח העולם.

הדבר דומה לתזמורת, הרכב מוזיקלי, הכולל כלים בעלי מיומנויות שונות, וכולם יחד מפיקים יצירות הרמוניות, מה שנקרא, השלם גדול מסך כל חלקיו. מאחלת לכולנו להצליח להתנהל ולהנהיג ממקום של חיבורים וקרבה, ולהצליח לעשות מקום ולראות גם את הכלים האחרים שבתזמורת, כדי שיחד נצליח להשיג הרמוניה. אמכי"ר.

שבת מבורכת🌸

לרפואתו המלאה והשלמה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל.