פרשת תצווה- בגד או בגידה?

Image by Free-Photos from Pixabay

השבוע, פרשת תצווה שהיא המשך ישיר לבניית המשכן- ההוראות לעבודה במשכן, ולכוהנים העובדים בה. בשבוע של פרשת תצווה חל גם פורים. מה הקשר בין הפרשה לחג הפורים?

כולנו יודעים שבפורים יש עיסוק בבגדי המלכות, בנראות, בתחפושות, ובמצג שווא ומצג אמת. במקביל, בפרשה אנו למדים על חשיבות ומשמעות בגדי הכוהנים. מסביר הרב משה שיינפלד-
"אחד הדברים המבטאים ביותר את ההבדל המהותי בין בני אדם לבעלי חיים הוא הבגד. בני אדם לובשים בגדים, ואילו בעלי חיים מהלכים בכסות הטבעית שלהם. כיצד מבטאים הבגדים את ההבדל שבין בני אדם לבעלי חיים? הבגד מסמל את "יכולת הכיסוי" של השכל על הגוף. כלומר: בין הגוף והשכל שורר מתח תמידי – הגוף נמשך לעניינים רבים שהשכל מנסה להימנע מהם, ואילו השכל מנסה להטיל מרות על הגוף, אולם לא תמיד מציית הגוף להוראותיו. הבגדים מזכירים לאדם: יש לך יכולת לכסות ולרסן את כוחות גופך. יש לך זכות בחירה בין טוב לרע. הבגד החיצוני מבטא את המעלה הפנימית המיוחדת שהמין האנושי זכה לה – יתרון היכולת השכלית על פני הדחף הגופני. לעומת זאת, בעלי החיים אינם עוטים מלבוש על גופם, משום שכוחות הגוף מקיפים את כל ישותם. אין להם מערכת מוסרית מודעת…".

ע"פ הסוד, הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר"י מסביר כי הגוף הוא למעשה הלבוש לנשמה הבלתי נראית, שהיא האדם עצמו, מהותו.

בפרשת תצווה יש למעלה מארבעים פסוקים שמוקדשים לתיאור בגדי הכהונה. מטרת הבגדים מפורשת בתורה: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת." (שמות כ',ב')
פרשנים שונים מסבירים שהבגדים מטרתם לסייע לכוהנים בעבודתם, להזכיר להם את חשיבות תפקידם ואת החובה להתכוון, ולהתמקד בעת עבודתם, ובו בעת לשקף את חשיבות שליחותם גם בעיני הבריות. בסופו של דבר, הבגד עושה את האדם- פנימה והחוצה. האישיות והפנימיות שלנו מתגלה החוצה באמצעות הבגדים. אכן, אנו זקוקים לבגד בכדי לשמור על המודעות המלאה של תפקידנו, הדימוי שלנו, וכדי שהסביבה תדע מה יש לנו לומר. יחד עם זאת, יש לזכור שקיים גם מצג שווא, עליו מספרת לנו המגילה. אנשים שהבגד שלהם איננו מבטא דבר מאישיותם, אנשים הלבושים בבגדי תפארה אך ריקים מתוכן, סוג של תחפושת שאינה מעידה כלל על פנימיותו של אותו אדם.

בפרשה מתואר לנו כי כהן רגיל (הדיוט) לובש בעת עבודתו בבית המקדש ארבעה בגדים, וכהן גדול שמונה. באפוד ובחושן ישנם אבנים טובות שעליהן כתובות שמות בני ישראל. כלומר, הכהן הגדול נושא את בני ישראל על ליבו "(כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, עַל-לִבּוֹ–בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ:  לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-יְהוָה, תָּמִיד." (שמות כ"ח), ועם כל תפארת והדרת לבושו, מעמדו וערכו קיימים רק בזכות היותו שליחם של כלל ישראל; כן, הכהן הוא משרת ציבור.
לכן, מסתבר שיש בנוסף ציווי בפרשה המבהיר מי יכול להכין את בגדי הכהן- "(ג) וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי." (שמות כח') כלומר, מכיני המלבושים, החייטים, חייבים להיות 'חכמי-לב'. מה זה אומר חכמי-לב? שהרי הלב והמוח הן שתי מערכות שונות בתפקיד ובתפקוד שלהן. התלות ההדדית שלהם האחת בשנייה, היא המשמעותית והחשובה ביותר בגוף האדם. אני זוכרת שהבן שלי היה בגן הוא שאל אותי- " אמא, מה יותר חשוב הלב או המח?" אם כן, להכנת בגדי הכהן נדרשת תכונה ייחודית זו של חכמת הלב. מסביר הרב מרדכי מלכא, "…משכן חכמתו הוא במוח ולא בלב, אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו אחרת שיש שילוב של הלב לתואר של חכם לב כי יסוד החכמה של התורה הקדושה מתחילה בלב ולא בשכל… אין חכם בלי לב טוב כי דרך ארץ קדמה לתורה ובלי מידות טובות לעולם לא יכול להיות גדול בתורה, אולי יהיה לו ידיעות כמחשב, אבל אינה תורה הקדושה אשר מאצילה ומעדנת את האדם ומיישרת את דרכו והנהגתו עם הבריות…".

גם מגילת אסתר כאמור עמוסה בבגדים ובמלבושים. הבגדים מהווים תפאורה מתחלפת לדרמות המתרחשות ורומזים לנו להתבונן ולשים לב להתרחשויות. הגיבורים מתלבשים בהתאם לתחושתם, מעמדם ומצבם, ואף לובשים לבוש שממחיש את מצבם הרגשי. מרדכי קורע את בגדיו ולובש שק ואפר כדי לבטא את צערו הפנימי. אסתר שנחרדת ממעשיו, שולחת בגדים להלבישו, ומרדכי מסרב לקבל אותם. אסתר המלכה, נדרשת לצאת בשליחות בכדי להציל את עמה, שליחות המחייבת אומץ ומסירות נפש. גם היא לובשת בגדי מלכות בכניסתה ל"קודש", כשם שעושה הכוהן הגדול- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מגילת אסתר ה', א'). היא מתכסה בבגדים ייחודיים המזכירים לה את עמה ואת השליחות אותה עומדת לבצע. בדומה לכוהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים ביום המקודש ביותר ומסכן את חייו עבור עם ישראל, כך אסתר מוכנה להסתכן ולהקריב עצמה בשביל עמה.
מרדכי ואסתר מתלבשים באופן שמשקף את מהותם – היותם שליחים של עם ישראל, ולכן הלבוש משתנה בהתאם למצב. הבגדים המפוארים של המן המוזכרים במגילה הינם בגדים של אגו, של חיפוש ורדיפה אחר כבוד המשקפים מצג שווא. "(ז) וַיֹּאמֶר הָמָן, אֶל-הַמֶּלֶךְ:  אִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. (ח) יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ" (מגילת אסתר ו') יש אנשים שמחפשים הכרה וכבוד ללא כל כיסוי. ממש כמו בבגדי המלך החדשים, בגדים ריקים מתוכן ממשי.

הבגדים נועדים לתודעה הפנימית, כמו תזכורת קבועה בליבם של הכוהנים. לזכור ולכבד את היותם שליחי ציבור ובו בזמן לקבוע את התודעה הסביבתית כלפי עבודתם. מעניין לראות את הדמיון המופלא שבין תיאור בגדי מרדכי לבגדי הכהן-

"(טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן;" (פורים ח')

"(ד) …"וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וּלְבָנָיו–לְכַהֲנוֹ-לִי. (ה) וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן… " (שמות, כח').

מסתבר, שהבגדים שאנו נבחר ונקפיד ללבוש בכוחם וביכולתם לגלות לנו ולסביבה את הפנימיות שלנו. בקרוב, אומנם במהדורה מצומצמת מהרגיל, נלבש תחפושות ונשים מסכות. האם יהיה זה בכדי להחצין משהו פנימי, כן ואמיתי? לכאורה הנוהג להתחפש וללבוש מסיכות בפורים מצביע על משמעות הפוכה, ההסתתרות שלנו מאחורי מסיכות ותחפושות, אך נראה כי המסכות בפורים דווקא מטרתם להסתיר את המסכות הרגילות שמסתירות אותנו, ולאפשר לעצמנו לפחות פעם אחת בשנה להיות ממש אנו עצמנו.

חג פורים שמח, ושבת מבורכת😷🎭👘

פרשת תרומה- הרמתי או תרמתי?

Image by Bruno /Germany from Pixabay

עצמו עיניים ודמיינו את ההודעה הבאה-
'לאור התקופה המאתגרת והשלכותיה של הקורונה, אנו פונים לכולם, ומעדכנים כי- משרדי העירייה יהיו פתוחים 24 שעות ביממה ומופעלים על ידי מתנדבים, בכדי לקלוט מכם כל תרומה …"מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…" נתינה מהלב, כל אחד ע"פ לבבו ייתן, למען כל אותם משפחות ואנשים שנפגעו וזקוקים עתה לתמיכתכם כדי להתאושש ולהתרומם….' ואכן מסתבר, יש היענות מרגשת, עם ישראל כולו מתגייס, ממש כמו במצב של מלחמה שבה מורגשת הסולידריות והרצון לתרום, לתת, ולתמוך באופן מיוחד. במקביל, כל מקבלי הסיוע והעזרה מעידים- "(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. (ו) וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא." (שמות לו') במילים אחרות, קיבלנו די והותר, אין צורך בתרומות נוספות.'

אז מה היה פה? בני ישראל שהיו עבדים במצרים, במצב של תלות גמורה והלם, זוכים- לצאת ממצרים, להיות במעמד מתן תורה, ומצווים בפירוט החוקים שבין אדם לחברו, בפרשה הקודמת, פרשת משפטים. והשבוע, בפרשת תרומה נוצרת תפנית משמעותית מתוך שינוי התודעה מלקבל- ללתת. בני ישראל לוקחים אחריות ומקבלים תפקיד אקטיבי, מעורב, ושותף בהקמת המשכן וכליו באמצעות מימוש ערך הנתינה. תהליך של העצמה ממקום של נזקק למקום מעצים ומשפיע בשמחה, עם מוטיבציה ובהתלהבות.
ככתוב-  "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. (ג) וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן …(ו) שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; …(ז) אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן (ח) וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם." (שמות כה').

מדוע כתוב בפרשה "ויקחו-לי תרומה" ולא "תנו", "תאספו" וכו', מסביר הרב שניאור אשכנזי שמשימת החודש, חודש אדר, היא מתנות לאביונים, והפרשה מסבירה לנו שכשאנו נותנים אנחנו בעצם לוקחים יותר ממה שאנו נותנים. שהרי מעשה טוב תמיד נשאר קניינו הנצחי של האדם. הנתינה היא ההזדמנות לחוות שאנו נזקקים, ולכן יש בנתינה סיפוק פנימי שממלא את האדם. נתינה בחינם בלי לבקש חזרה היא שפותחת ומקרבת לבבות. זוהי תזכורת חשובה שהיופי והייחודיות שלנו כבני אנוש היא היכולת להרגיש את החסר של הזולת, ובמקביל לוותר על משהו משלנו למענו. שימו לב שהמילה 'לקח', בסדר שונה של האותיות משמעותה 'חלק', כלומר, עצם ההשתתפות שלנו בפעילות, במעשה, במילה טובה ובפרגון הופכים אותנו להיות חלק מהדבר, ויוצרים שייכות.

יחד עם זאת בהמשך, בפרשת ויקהל תוך כדי שעם ישראל מתגלה בגדלות נתינתו למען בניית המשכן, ותורם בשמחה ובהתלהבות את תכשיטי הזהב שלהם ורכושם, מתרחש מפנה מעניין. משה מעביר מסר לעם שיחדלו כי אין צורך בתרומות נוספות. התרומות שנאספו מספיקות לבניית המשכן. תפיסה כלכלית לא שגרתית גם במושגים של ימינו, לקופת המשכן נאספו כסף ותרומות רק מה שצריך וכמה שצריך. אומר על כך הרב נחמיה רענן-
" …ה"שפת אמת" עונה שעיקר התרומה אינו בנתינה לה', אלא בלקיחה שהאדם לוקח מעצמו: ההפרשה שהאדם מפריש מעצמו עבור המשכן מתוך שמחה היא התכלית של התרומה. על ידי הלקיחה וההפרשה שלוקח האדם מעצמו, הוא מרומם ומקדש את הדבר המופרש והופך אותו לתרומה לה'. " כלומר, לא מדובר בהצבת מטרה כמותית אלא בעצם ההירתמות לנתינה והחיבור למשימה.
שימו לב שחז"ל גזרו מהשם תרומ"ה שורש חדש, בו הם צירפו את האות המוספית ת' ויצרו את השורש תר"ם – וממנו בהטייה: תורמים, יתרום, תרמו (במקום המצופה על פי התורה "מרימים", "ירים", "הרימו"). כלומר, מסתבר שעל ידי שימוש בשורש התנייני, חז"ל הבדילו את שם העצם- 'תרומה' ל- שתי משמעויות, "הרים"- שזו משמעותה הפיזית, לבין "תרם"- שמשמעותה 'הרמה רוחנית', כלומר, כל נתינה וולנטארית.

הפרשות בשבועות אלו מתקשרות למצוות הנהוגות בפורים. בחג הפורים נהוגות ארבע מצוות ,4 ממי"ם –
 1.) מקרא מגילת אסתר 2.) משלוח מנות איש לרעהו 3.) מתנות לאביונים  ו-4.) משתה ושמחה : סעודת החג .
כותב הרמב"ם בספרו "היד החזקה" – " מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח (משלוח) מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות . "וגרים (רמב"ם ,הלכות מגילה וחנוכה , פרק ב הלכה יז)
והמסר המתמשך הוא ברור- כחברה מוטלת עלינו האחריות לדאוג למחסורם של אלו שאין להם, ולספק את צורכיהם, ובפורים על אחת כמה וכמה. כל אחד ואחת על פי יכולתו וליבו.

שואל הרב יעקב פילבר-
"מדוע התנתה התורה בנתינת התרומה לבנין המשכן את נדבת הלב יותר מכל שאר המצוות? והסיבה היא שחלקו האמיתי של האדם בתרומה אינו הכסף והזהב שהוא נותן… אלא חלקו האמיתי של האדם הוא הצורה שבה הוא נותן את תרומתו, המשכן אינו יכול להבנות, וקל וחומר שהשכינה לא תוכל לשרות בו, אלא רק בציבור שהמשפט והצדק הם התשתית החברתית שלו. על כן, עוד קודם בנין המשכן יש להסדיר את כללי המשפט, לשפר את יחסי האדם לחברו, לתקן את העוולות החברתיות, ואז גם הממון שממנו יבנה המשכן יהיה כולו מן המותר ולא מן האסור. ורק אז בנתונים אלו אפשר שתשכון השכינה בבית שנבנה לשמה…"

וזו כנראה גם הסיבה מדוע כתוב השבוע- "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם." ולא בתוכו, מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- "…התשובה היא שהשכינה שורה לא בבניין אלא בבוֹניו; לא במקום החומרי אלא בלב האדם." אז רגע לפני שבת וגם קצת לפני פורים, נסיים בעצימת עיניים רגעית ונדמיין- איך כולנו נראה, עוד בימינו, כשנתרום בשמחה, בטבעיות והבנה שכולנו בסופו של דבר זקוקים אחד לרעהו, ונגיע למצב שבו נתבקש לחדול כי תרמנו די והותר. כנראה שאז נטמיע שכל אחד ואחת מאתנו הינו חלק מרקמה אנושית אחת חיה וכן, כולנו זקוקים לחסד.

שבת שלום💞

כולנו זקוקים לחסד/נתן זך
"כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.

כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם.

שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם…
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.

כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח.

כמו שמש שזורחת…"

פרשת משפטים- משפטים עושים לנו סדר!

Image by succo from Pixabay

בהמשך למעמד הר סיני ומתן תורה הפרשה פותחת- " (א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם." (שמות כ"ב)
מסביר רש"י 'וְ-אֵלֶּה'- "מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני." הרב זלמן ברוך מסביר- "…המשפטים הללו הם עיקרה של תורה. סדר המשפט בישראל הוא מיסוד התורה. עניינה של התורה הוא שיהיה משפט בישראל על פי חוקיה…"

כלומר, המצוות שאנו מקיימים בחיים השוטפים, חיי היום יום, מלמדים אותנו שעשרת הדיברות ניתנו בהר סיני וגם פירוט המצוות של פרשת משפטים ניתן בהר סיני, והם עיקרה של תורה. המציאות הטבעית והאנושית קוראת לנו לברר ולפרוט כיצד עלינו לנהל את חיינו בשגרה, תוך הטמעת מוסר ועבודת מידות. מיד לאחר המשפטים, החוקים, והמצוות, מתוארת לנו שוב, בסוף הפרשה, עלייתו של משה להר סיני. במילים אחרות, חיי הרוח ביום-יום מבקשים מאתנו גם לעלות לעיתים לפסגת ההר, לשאוף לנשום אויר של חוויה רוחנית, רגע לפני שאנו יורדים שוב אל מישור החיים הארצי והחומרי.

מוסיף הרב זלמן- "עוד אומר רש"י, "'אשר תשים לפניהם' – … לא נאמר כאן 'אשר תלמדם' אלא 'אשר תשים' – "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". צריך ללמד את התורה בצורה מלאה, מושלמת, כל דבר בטעמו. לא רק לשנות פעמיים-שלוש עד שידעו את הדברים כלשונם, אלא שיבינו את טעמיהם."
התורה פונה אל הדיין, השופט ובכלל אל כלל עם ישראל באותה הלשון ובאותו נוסח ציווים, כמו שמבהיר הרב יובל שרלו-
"אין חלוקת מעמדות בפני החוק- חוקי התורה מנוסחים בלשון שווה ואחידה לכול: "מכה איש ומת מות יומת", "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת", וכו'. כל מי שרוצח אדם אחר או גונב רכוש לאדם אחר – נענש. אין זה משנה אם הרוצח או הגנב הוא בן מעמד כזה או אחר, וגם אין זה משנה מה מעמדו של הנרצח או הנגנב – תורה אחת ודין אחד לכולם"

נראה שמטרת ניסוח סגנון זה נועדה בכדי להעביר לכל איש מישראל את תחושת האחריות לניהולה התקין של מערכת המשפט כי גם כל אחד ואחת מאתנו מחויב לנהוג על פי הציוויים המתייחסים לדיינים/שופטים. במילים אחרות, יש פה קריאה מפורשת ללקיחת אחריות אישית בהנהגת דרך ארץ ומשפט צדק. התורה מייחדת ציוויים ואיסורים בכדי להגן על החלשים, ובהם גר, אלמנה, יתום, עני, דל ואביון. היחס המיוחד לחלשים נדרש כחלק מהאחריות הקולקטיבית שיש לכל אחד ואחת מאתנו, הצורך לגלות איכפתיות, להבחין בחסר של האחר, ולסייע במידת הצורך, זה המוסר האלוקי. יחד עם זאת מצוות אלו מלמדות אותנו יסוד הלכתי פשוט וברור- האדם אחראי. הוא אחראי לשורו ולחמורו שלא יזיקו, הוא אחראי לאש היוצאת מתוך שדהו; הוא אחראי לבהמותיו שלא תנגחנה; ובעיקר – הוא אחראי למעשיו שלו עצמו. זהו העיקרון היסודי של ההלכה. המשפטים פותחים בדיני עבד עברי, ולא בכדי, כעבדים שהיינו אנו בעצמנו במצרים, 210 שנים. מדובר ברגישות חברתית המצריכה מאיתנו כוחות נפש גדולים של עבודת מידות. הכי טבעי לכעוס ולמהר לסגור חשבון עם מי שגונב מאתנו את רכושנו. התסכול, והנקמנות הם רגשות טבעיים המתעוררים בנו כשאנו מרגישים שנעשה לנו עוול. לכן, התורה מקדימה ואומרת לנו- "ואלה המשפטים שעלינו לשים לפנינו, כלומר, מסביר לנו המחנך אלכס גליקסברג- "התורה מבקשת מאתנו עבודה כפולה ומשולשת על מידותינו: אחת – לסלוח לגנב, שנית – להעסיק אותו כפועל על חשבון ערך הגניבה, שלישית – להעניק לו בסיום עבודתו זכויות סוציאליות… כשאדם עומד במשימה המשולשת הנובעת מדיני עבד עברי, הוא בעל חוסן נפשי עצום. הוא מסוגל להתמודד עם רגש הנקמנות ונטירת שנאה, ולמרות העבר הוא מודע למצוקה של הזולת שפגע בו… המציאות החברתית של עבד עברי מבוססת על שיקומו של הגנב. מעין סוג של "עבודות שירות" לטובת הנגזל. במקרה זה לא מרחיקים אותו מהחברה (בניגוד להרחקת רוצח לעיר מקלט). מבחינה זו, דיני עבד עברי מבטאים נאמנה סוג של סבלנות וסובלנות אישית וציבורית." האדם שגנב, עשק וכד' מחויב לתת את הדין על מעשיו, ועם זאת המענה החברתי הוא 'משפחה אומנת' ומשקמת לאותו בעל חוב. זוהי יצירת מציאות של ערבות הדדית, ובניית בסיס איתן לחברה בריאה ויציבה באמצעות בניית יחסים בינאישיים תקינים המבוססים על צדק ומוסר בתחום הממוני ובתחום הערכי- רגשי.    

אחריות משמעותה נכונות לוותר על האגו האישי למען מטרה אנושית, מוסרית וערכית, והיא פיתוח הרגש לזולת וצרכיו מתוך עבודת מידות אישית. התורה כולה נלמדת בכלל ופרט. כך גם ניתנה התורה, עשרת הדברות הם – הכלל, ופרשת משפטים נועדה לפרט את אותם העשרה הכללים היסודיים.

חברה מתוקנת חייבת להתבסס תחילה על החוקים ה"אזרחיים" שבין האדם לזולתו במטרה ליצור מערכת משפטית ראויה ומכבדת. רק על בסיס שכזה יכול האדם לשאוף לרמות מוסריות גבוהות יותר, ולפגוש את הנקודה האלוקית שבו. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסכם- "היהדות כוללת אמונה ומעשה…"נעשה ונשמע", בהתבארו כ"נעשה ונבין", פירושו: נעשה כולנו באותה דרך, אך נבין כל אחד בדרכו. אני מאמין שהמעשה מאחד אותנו, ומותיר לנו מרחב למצוא איש איש את דרכו לאמונה."

שבת שלום❤️

לרפואתה השלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.

פרשת יתרו- הקוד האתי של היהדות!

השבוע אנו עומדים למרגלות הר סיני, מממשים את הברית שלנו עם ה' "כאיש אחד בלב אחד" במעמד מתן תורה. מאורע חד פעמי שאין כדוגמתו בכל ההיסטוריה האנושית. היסטורית, כל חברה מאורגנת בכל תקופה שהיא, גם הטרום מקראית, אימצה לעצמה חוקים, בעל-פה, ובהמשך גם בכתב. אולם רק חוקי התורה זכו לקדושה לאורך הדורות, ושרדו בשלמות. עשרת הדברות נתפסו כקוד האתי של היהדות. תכליתן הוא דבקות בעשיית טוב ותיקון החברה האנושית בכלל, כך שכל אחד ואחת מאתנו יוכל לחיות בה כשהוא מרגיש שייך ומוגן.

הרצון לסייע לנו לממש את "האני" היפה והנקי שלנו מובן, אך מעצם היותנו בני אדם וודאי שנטעה, ונחטא, יחד עם זאת במקביל מסתבר שמתעוררת בנו התחושה שמפעילה את המצפון. עצם ההקשבה, הסולידריות, העמידה המשותפת על כל גווניה השונים של החברה, חושפים את ההבנה שאנו ניצבים בפני חובות מוסריים. עצם קיומו של קול המצפון המרעיש בתוכנו הוא תוצאה של התגלות המוסר, ההתגלות האלוקית שבנפשנו. המוסר האנושי-אוטונומי הוא שמוביל בטבעיות למערכת המצוות האלוקית שמתבטאת בנקיות כפיים, יושרה, טוהר מידות, כבוד, איכפתיות ורגש לזולת. והם אלו שמתלכדים יחד למצוות "ואהבת לרעך כמוך", רק כך נבנית קרבה אמיתית. 

הרב קוק זצ"ל טען כי "אסור לה ליראת השמים לדחוק את המוסר הטבעי…" [אורות הקודש ח"ב]. בכתביו הוא יוצא נגד מי שרואה את עבודת האלוהים כמבטלת את המוסר האנושי. הקדושה מחייבת קודם התנהגות מעשית מתוקנת, כמאמר המשנה " אם אין דרך ארץ אין תורה" ( אבות ג , יז ), והיא שתוביל למצוות שבין אדם למקום.

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מתאר את עוצמתן של עשרת הדיברות- " עם ישראל נועד להיות, כמאמר אברהם לינקולן בנאום גטיסברג, "אומה חדשה, ההוגה בחירות ומקדישה עצמה להכרה כי כל בני האדם נבראו שווים". בלי מעמד הר סיני, מילותיו של לינקולן לא היו עולות על הדעת. שכן בשום מקור קדום אחר איננו מוצאים תפיסה מדינית-חברתית כמו זו שנוצרה במעמד הר סיני: חזון רדיקלי של חברה שהמלכד אותה איננו הכוח אלא ההסכמה החופשית של בניה להיקשר יחדיו, כיחידים וכקולקטיב, בקוד מוסרי ובברית עם אלוהים…. התורה מצפה מן היחיד שלא יציית לפקודות לא-חוקיות או לא-מוסריות. הדוגמה הראשונה היא המיילדות העבריות: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמואל א, יז)….

ממשיך הרב זקס, "האמת היא שהזיקה הבין-אישית הראשונה בעולם, זו שבין אדם לחוה, מתוארת בתורה בביטוי הכומס הגדרה תמציתית למהותה של הברית: "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". עזר, אך עומד בנפרד, כנגד. בנישואים לא הבעל ולא הרעיה מקריבים את זהויותיהם המובחנות. בהר סיני, אלוהים נשאר אלוהים ובני ישראל נשארו בני אדם. סמלה של הברית הוא נר ההבדלה: פתילים רבים הנבדלים זה מזה לחלוטין אך יוצרים יחד שלהבת אחת…
אם אתם מוצאים את עצמכם בקונפליקט המאיים לפרק דבר-מה לגורמים – נישואים, משפחה, עסק, קהילה, מפלגה, ארגון – נסו ליצור בין כל הגורמים ברית שתלכד אותם סביב יעד משותף, באופן ששום צד לא יטען לניצחון או יחוש תבוסה. כל הנדרש הוא הכרה בכך שיש דברים שאפשר לעשותם רק ביחד, ואיש מאיתנו אינו יכול להשיגם לבדו.
הברית מרחיבה את האופק שלנו מהאינטרס העצמי אל הטוב המשותף. אין רע באינטרס העצמי. הוא הכוח המניע את הכלכלה ואת הפוליטיקה, את השוק ואת המדינה. אך יש דברים שאי אפשר להשיג על בסיס אינטרס עצמי גרידא; דברים כגון אמון, ידידות, נאמנות ואהבה. הברית היא אם כן רעיון שבכוחו לשנות חיים ולשנות את העולם."

בימים אלו אני מגשרת גישור משפחתי הכולל זוג הורים ו-5 ילדים קטנים. ההורים שעוברים תהליך גירושין בחרו בתהליך הגישור, מתוך הבנה ורצון לייצר תהליך מקדם, שייתן מענה ראוי ומטיב לכל הצדדים עם כל הכאב והקושי שכרוך בגירושין. הפרת ברית הנישואין שלהם הביאה את האינטרס האישי להיות דומיננטי ומוביל להרס וכאב נוסף. לכן, בכדי שתהיה להם הורות במיטבה גם לאחר פרידתם, הם נדרשים להטמיע כי ההורות שלהם היא בעצם נצחית, ולמעשה הצורך הוא ביצירת ברית מחודשת ומשותפת. רק ע"י הבנה והגדרת היעד המחודש והמשותף כולל גבולותיו על ידי שניהם, תתאפשר יצירת קרקע פורייה, שמהווה דוגמא אישית, יציבות, אהבה וביטחון לילדים, ובו בזמן פתיחת דלת לעתיד מבטיח ומצמיח בעקבות הברית החדשה שלמעשה נרקמת ביניהם בתהליך הפרידה. ברית זו לגמרי יכולה לשנות ולשדרג חיים.

עם ההתגלות בהר סיני נכנס אל האופק האנושי, אומר הרב זקס זצ"ל, דבר שלא היה לו תקדים. אלפי שנים עברו עד שמלוא השלכותיו הובנו. קיבלנו מענה מוסרי לכל אותם צרכים ואינטרסים מגוונים ולא פעם מנוגדים המאפשר לחיות בהרמוניה והתחשבות בזולת. אכן, עשרת הדיברות, הביטוי לברית שלנו, עדיין ערכים משותפים וראויים להנגשה, למידה, העמקה ומימוש גם בימינו.

שבת שלום❤️

לרפואתה השלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.

פרשת בשלח- שינוי כקריעת ים-סוף

Image by enriquelopezgarre from Pixabay ברוח חג טוב בשבט, חג ההתעוררות, הפריחה, השינוי והצמיחה

מסתבר שכולנו יכולים וכך גם מתואר השבוע בפרשה, לצאת ממצרים, אבל להוציא את המצרים מתוכנו זה כבר סיפור אחר. מה זה אומר לעשות שינוי? כל הגילוי הניסי והשחרור מעבדות לחירות ועדיין עם ישראל לא מפסיק להתלונן על המים, על האוכל וכו' ונראה כי העם חוזר להרגליו הישנים. כן, השבוע אנו לומדים ששינוי אמיתי הוא "כקריעת ים סוף" או כפי שמתואר- "…וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם" (שמות יד', כא') שינוי דורש מאתנו לבקוע את ההרגלים שלנו.

הפרשה מתארת לנו כאמור את היציאה ממצרים, קריעת ים סוף, ושירת הים, אנו מתחילים את המסע שלנו כעם משוחרר מעבדות, במדבר. פרעה שחטף עשר מכות, מסרב להיכנע ומחליט לרדוף אחרי בני ישראל. הם נבהלים וזועקים למשה שיציל אותם. ה' נענה שוב באמצעות משה שמרים את המטה ומצליח לבקוע את ים סוף לשניים. בני ישראל מצליחים לעבור והמצרים לעומתם נופלים וטובעים. אכן, זהו נס עצום. ההכרת תודה מתבטאת ע"י משה והעם ששרים את שירת הים המפורסמת יחד עם מרים הנביאה. אך זמן קצר לאחר מכן, מגיעות כבר התלונות על כך שאין מים לשתייה ומספיק אוכל. ושוב, בתגובה ה' שולח מן מהשמיים ובאמצעות משה מפיק את מי השתייה.

בני ישראל יוצאים מעבדות של 210 שנים לחופש, מהמקום שמצר עליהם לדרך חדשה ושונה בתכלית, דרך שמחייבת אותם לעבור תהליך בכדי להטמיע את השינוי הנכסף. התהליך הזה דורש סבלנות, יציאה מהרגלים, שינוי חשיבה ועבודה מסוג אחר. תכל'ס היינו שמחים אם היו לוקחים אותנו מיידית למקום החדש בחיים שלנו עם כל המשתמע.
הפרשה מאפשרת לנו להתבונן ולבחון האם אנחנו יכולים לעבור את "ים סוף" הפרטי שלנו, ובמקביל לסלק את "העמלק" (שורש הבעיה) שמסמל את הספק, ובכך להביא לשינוי אמונה שיביא לשינוי מחשבה שיתבטא בפועל במציאות. אנו נפגשים עם הכוח של- אמונה, מחשבה ומילים חיוביות שיכולים לשנות מרחבים רבים בחיינו- בריאות, פרנסה, מערכות יחסים ועוד.

הרב גור גלון מסביר- "המהר"ל מבאר שקריעת ים סוף היא שבירת כל החוקים הטבעיים. עד קריעת ים סוף ישנו שימוש בחוקים הטבעיים, ואם ישנו שינוי אזי הוא מקומי ונקודתי. כפי שהתורה מדמה את כל מכות מצרים לאצבע- חלק קטן מהטבע משתנה- אבל הטבע וחוקיו עומדים על מקומם… אולם בבקיעת הים הטבע כולו מתהפך. חוקיו משתנים לחלוטין. וכדברי המהר"ל:
"יש ענין גדול בקריעת ים סוף שאף אם היו המכות במצרים ביאור ובארץ, אינה דומה לקריעת ים סוף שהוא ביטול אל הים… וכאשר גברו ישראל על הטבע של הים ונבקע הים, נחשב זה התגברות על העולם הטבעי שהוא חמרי".
זה לא שיש חלק מן העולם שעבר שינוי, אלא אחת מתשתיות היסוד של ששת ימי בראשית- שיש בעולם ים ויבשה… המסגרת הבסיסית ביותר שבה אנו נמצאים מתערערת… המים- דרשו חז"ל: לא כתוב ויבקע הים, אלא ויבקעו המים– כל מימות שבעולם נבקעו."

במילים אחרות, נראה שאנו צריכים להיות במצב תמידי של יציאה ממצרים, ובכל יום לעלות מדרגה נוספת. יציאת מצריים עם כל הרושם הגדול והניסים המלווים החזיקה מעמד רק כ-3 ימים מאז קריעת ים-סוף. בני ישראל חזרו והתלוננו-“מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב”. כל כך מהר נשכחה העבדות ועינוייה? האם נשכח כוחו של ה'- בעשר המכות? ביציאת מצרים? בקריעת ים סוף? כנראה שלשינוי ממשי לא מגיעים בעקבות קולות וברקים או ניסים ונפלאות, אלא בדרך של עבודה, השקעה והטמעה עקבית.

קריעת ים סוף נחשבת לאירוע מכונן במסורת היהודית, אירוע המציין נס, שינוי סדרי הטבע וגם אומץ ואמונה בהליכה אל הלא נודע, הליכה קדימה שמהווה נקודת מפנה משמעותית. בני ישראל היו במציאות שסגרה עליהם; המצרים מאחוריהם והמים לפניהם. הים העצום מפחיד ומרתיע, ולפתע המחשבה על חזרה למצרים נראתה כאפשרות עדיפה. ישנם מקרים רבים שבהם אנו לא באמת מאמינים שצריך לשנות משהו בהתנהלות שלנו. זה האגו שלנו שלוקח פיקוד, או שהסיטואציה לא מכאיבה ומשמעותית דיה בשביל שיעורר אותנו לשינוי, או שאנו במצב של הדחקה, אנו מתעלמים מסימנים ומעדיפים לא לראות, פחד שמא המצב יהפוך לגרוע יותר.

כלומר, השינוי נתפס פעמים רבות כמפחיד מידי; הוא כולל הליכה לדרך לא נודעת גם אם היעד ברור. לעיתים יש לנו דפוסי חשיבה מקובעים שגורמים לנו להימנע מלנקוט בשינויים, זו יכולה להיות הסביבה שתוקעת אותנו כי היא איננה מעודדת שינויים ואיננה מספקת את המשאבים הנדרשים; חסם בולט נוסף וידוע היא הדחיינות שמעודדת אותנו "לפעם הבאה…".

למעשה, השינוי שולח אותנו לברר ולחדד מה המטרה שלנו, ובהתאם לברר מהי הדרך היעילה, המקדמת והמטיבה ביותר להשגת אותה מטרה. אז למה בעצם כל כך קשה לנו לעשות שינוי? למה גם כשאנחנו חושבים שאנחנו כבר על הגל, זה לאט לאט דועך ואנחנו חוזרים לאותה הנקודה? מסתבר שזה קורה לכולנו. שינוי מצריך משמעת עצמית, ולהבחין באוטומט שאנו מתנהלים על פיו בחיינו. השינוי מזמין אותנו להפריד בין הרגש להגיון. והחלק המשמעותי ביותר בשינוי הוא ההתרגלות וההטמעה שלו. כלומר, ההתמדה בהתנהלות החדשה. למשל, שינוי להרגלי אכילה בריאים, להפסקת עישון, לפנות זמן איכות עם הילדים וכו' רבים מאתנו מעוניינים לסגל אורח חיים אחר, אבל מצליחים לשלב אותו בחיינו רק באופן חלקי אם בכלל. השינוי שאנו רוצים בהישג יד, אבל הוא היוצא מהכלל במקום להיות הכלל.

יש אלף ואחד גורמים שמסכלים את התכניות שלנו לשלב הרגלים רצויים בחיינו. רבים ממליצים להתמקד כל פעם במטרה אחת, וכשהיא מושגת ומיושמת עלינו להפוך את ההרגל הנרכש לפעולה אוטומטית כמו שריר שיש לאמן ולחזור ולתרגל. יש מחקרים שמדברים על ממוצע של כחודשיים עד להפיכת הרגל לאוטומטי; תקופה קצרה ביחס לתועלת ולרווח שאנו מפיקים. וכך יעד אחר יעד, ההרגלים החדשים יחברו יחד ויהפכו את אורח החיים שלנו מהמצוי לרצוי.

בני ישראל נאלצו לבקוע את ים סוף, ולנדוד 40 שנה במדבר לפני שנכנסו לארץ ישראל, הם נדרשו לשנות את תודעת העבדות לתודעה של חופש. שינוי הוא תהליך שקורא לנו להתגייס עבורו, להשקיע, לעבוד ולהתמיד כי שכרו מונח בצידו, והוא כאמור לגמרי מצוי בהישג יד. אז כמו שהטיב לומר אריק איינשטיין ז"ל- "אני ואתה נשנה את העולם, אני ואתה אז יבואו כבר כולם, אמרו את זה קודם לפני, לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם. אני ואתה ננסה מהתחלה, יהיה לנו רע, אין דבר זה לא נורא, אמרו את זה קודם לפני, זה לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם."

שבת שלום💞

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

פרשת בא- מקום הזיכרון בחיינו

Image by Hans Braxmeier from Pixabay

מה מקומו של הזיכרון בחיינו? כבר כמעט שנה שאנו חווים את המגיפה הגדולה ביותר לפחות ב-100 השנים האחרונות ששינתה את חיינו מקצה לקצה. מערכת החינוך למשל, סירבה בעקשנות להתאים את עצמה לעידן הדיגיטלי, אך משבר הקורונה אילץ אותה לעשות זאת -לאחר כחודש שהמערכת נאלצה להשבית את בתי הספר, גילו במשרד החינוך שתלמידים יכולים ללמוד גם ללא הוראה פרונטלית, אפשר ללמוד דרך האינטרנט, 'עולם הזום'. מורים יכולים להחליט בעצמם מהם חומרי הלימוד והתרגול שמתאימים לתלמידים שלהם וכמה שעות ביום הם צריכים ללמד, וכו'. אומנם יש במקביל אתגרים עם אופן הלימוד הזה אך כניסת מערכת החינוך לעידן הדיגיטלי היא כבר לא אופציה רחוקה, אלא מציאות מתבקשת. מרחב נוסף דומיננטי הינו הרפואה, עד להתפרצות המגפה ניכר היה שמטופלים ורופאים מתקשים להתרגל לטכנולוגיות חדשות. קשיי רגולציה עיכבו גם הם את ההתפתחות הטכנולוגית. אך כל אלו השתנו. הציבור מגלה כעת שתסמיני דלקת גרון, דפיקות לב מואצות, ואפילו נדודי שינה ניתנים לבדיקה מרחוק, ולא צריך יותר לצאת מהבית כדי לקבל איבחון או מעקב. קיבלנו אפשרות וזמינות של התור הטלפוני, מהפכה ממש.

כמה זמן זה עוד יימשך? רובנו לא ציפינו לתקופה כה ממושכת ואני תוהה מה נזכור ביום שאחרי? המגפה זרקה אותנו לתוך עולם חדש לחלוטין, ושינתה את כל מה שחשבנו שאנחנו מכירים- מגמות הריחוק החברתי והעבודה מהבית, שהואצו בשל התפרצות מגיפת הקורונה, לא ברור אם הנגיף יעצים את חולשות המין האנושי או שנלמד ממנו את הלקח ונעלה על נתיב חיובי יותר? ייתכן שהוא יכתיב סדר עולמי חדש או שדווקא יחזיר את האנושות לדפוסים מוכרים. מספר הנדבקים שובר שיאים, החרדה גוברת ועמה חוסר הוודאות בנוגע לעתיד, ולכן, עד כה דובר ונבחן השפעות הנגיף על בריאות האנשים ועל שיעורי התמותה, אך עדיין לא דובר על איך ייראה היום שאחרי וכיצד הוירוס הזה, שחוצה יבשות וגבולות ישפיע מבחינה מדינית, כלכלית, חברתית, בריאותית וכו' על חיינו ועתידינו. אומנם אין וודאות לגבי מה יילד המחר, אבל באיזה עולם נרצה לחיות כשהקורונה תסתלק? כדאי לזכור שמשבר, כמו לכל דבר יש לו התחלה, אמצע וסוף. וגם למשבר הקורונה הנוכחי יהיה סוף. קצת מאתגר לראות אותו כרגע, אך הוא יבוא. השאלה הגדולה היא איך תראה התקופה שאחרי הקורונה והאם ביכולתנו להשפיע עליה. חשוב שנקבע איך היינו רוצים שהתקופה הזו תראה, אילו הישגים היינו רוצים לשמר ואילו ערכי התנהגות היינו רוצים שיכוונו את חיינו? מה נטמיע בזיכרוננו ובהתנהלותנו? עצם השיח על הזיכרון והיום שאחרי מעניק תקווה, ונותן אמונה שהמצב יכול להשתפר ושממתין לנו עתיד טוב יותר. האם נזכור להתמקד במה שבאמת חשוב, ביחסים שלנו עם עצמנו, עם הסובבים אותנו או נשוב לאוטומט, למרוץ שהיינו בו קודם למגיפה?

השבוע בפרשה שלנו בני ישראל שהינם עבדים וכל עיסוקם הוא בהישרדות היומיומית מצווה לספר לדורות על יציאת מצרים, יש עתיד, יש תקווה והמשכיות, וזה המסר- "(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" (שמות י').

מבהיר הרב גור גלון, ""וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" – כדי שעם ישראל לדורותיו יספר מאב לבן את סיפור יציאת מצרים, לשם כך נעשו כל הנפלאות והמכות. עם ישראל לדורות צריך להתחנך על יציאת מצרים, על היכולת והאמונה, הרצון והציפייה להשתחרר מהמֵּצַרִים הכובלים של המציאות הרדודה שמופיעה בחיצוניות, ולחיות את המגמות האלוקיות העליונות. 'בכל דור ודר חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים'. חייבים להבין שאי אפשר לעמוד במקום ויש הכרח להמשיך ולצאת, להוסיף ולהתקדם… ואני רוצה להביא את סיפורו המרגש והמופלא של נתן שרנסקי שסיפר:
"כשעמדתי בבית המשפט בשלב הקראת גזר הדין, שהיה עלול גם להיות הוצאה להורג, נשאלתי על ידי השופטים אם ברצוני לומר מילה אחרונה לפני הקראת גזר הדין… אמרתי שאת המילים האחרונות שלי לפני הקראת גזר הדין, אני מפנה אל בני עמי. לא היה לי ספק שאם יש משפט אחד שאני רוצה לקחת איתי בדרכי לשנים ארוכות בבית הסוהר זו האמירה "לשנה הבאה בירושלים".
"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה".  "לא מסך הברזל, לא הכלא, לא הצינוק, לא כל אלה יחד מסוגלים לעצור את מסעו של האדם לחופש". (מתוך ספרו "לא אירא רע")… יהיה רצון שנמשיך לחיות את יציאת מצרים לממש את ערכיה עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!" בעצם, זיכרון השייכות של נתן שרנסקי לעם היהודי ומורשתו הוא שנתן לו את הכוחות ותחושת הבן-חורין, ועיצב גם בהמשך את דרכו.

ביהדות המושג לזכור פירושו לחיות, לחיות כאן והיום את מה שהיה אז, להבין שאין זה סתם אירוע רחוק והיסטורי אלא שזהו אירוע שנמשך עד ימינו ויש לו משמעות עצומה, היציאה מהמיצרים של עצמנו. הזיכרון הוא חלק מהסיפור והזהות שלנו.  כפי שכתוב בפרשה השבוע "(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה;…" (שמות יג)

"הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר- "חלילה, לשכוח מרוב שובע מידו של מי באה עליכם הברכה הזאת, ולטעות לחשוב שהכול מידכם: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". ההבדל קטן לכאורה, אבל יחי ההבדל הקטן. הוא לבדו, אומר משה, יכריע את עתידכם הלאומי בארצכם… האתגר האמיתי טמון לא בעוני אלא בעושר, לא בעבדות אלא בחופש, לא בנדודים אלא בקבע… משה הפליא לצפות פני עתיד. דפי ההיסטוריה גדושים בעיי החורבות של אומות שדומה היה כי תפארתן לא תימוט לעולם, אך סופן ששקעו וגלשו אל תהום הנשייה – ותמיד מן הסיבה שמשה חזה בכוח נבואתו. הן שכחו. זיכרונות טבעם לדהות. דרך האדם היא לאבד עם הזמן קשר-עין עם ערכים שאי-אז הוא נלחם למענם, כגון צדק, שוויון, עצמאות וחופש. העם, שמלחמות נעוריו מאחוריו, נעשה חזק… הם מאבדים את תחושת הסולידריות החברתית. הם אינם רואים עוד כחובתם לדאוג לעניים, לחלשים, לנידחים, למפסידנים. הם מתחילים לחשוב שהעושר והמעמד הגיעו אליהם בזכות: מגיע להם. עבותות האחווה והאחריות המשותפת מתחילות להיפרם. אלה שלא שפר עליהם חלקם בוערים בתחושת עוול. הזירה מוכנה למהפכה מבית או לכיבוש מבחוץ. חברות נכנעות ללחצים חיצוניים לאחר ששחיקה פנימית אכלה בהן. את הסכנה הזאת חזה משה ומפניה התריע…  דיבר על חיוניות הזיכרון לבריאותה המוסרית של חברה. לאורך הדורות נעשו ניסיונות רבים לעגן את המוסר במאפיינים אנושיים אוניברסליים… לכל אחת מהגישות הקיימות יתרונות משלה, אך אף לא אחת מהן נמצאה חסינה מכישלונות. ליהדות עמדה אחרת. שומר המצפון הוא הזיכרון. הפועל "זכר" מתהדהד שוב ושוב בנאומי משה… עצמאותן של החברות החופשיות תלויה בהנחלתו של זיכרון. זוהי תובנתו של משה רבנו, ועד היום לא כהה הברק שבה ולא נס ליחה."

שרנסקי בכח "והגדת לבנך…" היה מחובר לזיכרון של שורשו של העם היהודי שהותיר אותו גם בכלא הרוסי כאדם חופשי. והרב ד"ר יונתן זקס ז"ל מבהיר לנו את חשיבות והשפעת הזיכרון על מי אנחנו, על ההתנהלות היומיומית והבחירות שלנו. כך גם הקורונה היא מגיפה שאומנם הפכה את חיינו אבל אני תקווה שנשכיל ונצליח לזכור ממנה את כל אותם השיעורים המטיבים, ולהטמיע אותם לדורות הבאים לעתיד טוב יותר.

שבת שלום💞

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

פרשת וארא- מה הקשר בין ענווה לאלוקות שבתוכנו?

Image by Capri23auto from Pixabay

"(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו') 
בני ישראל התמודדו עם מאבק יומיומי של הישרדות, עבודה קשה, סיפוק צרכיהם הפיזיים הבסיסים ביותר, אכילה, שתייה, שינה וכו'. הם חוו עבדות הדורשת מאמץ פיסי לספק את צרכי קיומם, וויתור על השגה של יכולות רוחניות ואקדמיות. לא נותר מקום בחייהם לרוח ותקווה, ובטח להגשמה עצמית. גם היום, בעולם המודרני, ובפרט לאור הנגיף שמשתולל בעולם כולו כבר כשנה, אנשים רבים חווים מאבק הישרדותי, עסוקים בלקיים את עצמם ולרוב באופן שלא מביא לידי ביטוי את היכולות והכישורים שלהם. נוסיף לזה את העובדה שעומדים אנו בפני בחירות רביעיות בתוך שנתיים, ולא נראית הנהגה ראויה שבאמת ובתמים רואה לנגד עיניה את טובת הציבור, האם בעת שכזו ניתן לשמוע דברי עידוד ולהפנים הבטחות לעתיד וורוד יותר?

בחיים של הישרדות פיזית מאתגר ממש לייצר מקום לתקווה, ומקום למנהיגים שמבטיחים עתיד טוב יותר. בחיים כאלו אין לנו את הפנאי הנפשי, הרגשי לתקווה. העיסוק בעיקר הוא לצוף מעל פני המים. התקווה מובילה ושולחת אותנו לנסות לשנות את המציאות, והשינוי דורש הקדשת אנרגייה ומשאבים שממילא חסרים לנו. נראה כי התקווה והחלום הם זכויות יתר ובונוס בחיים של עבדות והישרדות.

הכשרת הלבבות לשחרור עם ישראל ממצרים התנהל במספר ערוצים – ערוץ משה-פרעה, ערוץ משה- בני ישראל, ערוץ משה – ה', וערוץ משה עם עצמו. איזו משימה מאתגרת יותר? במילים אחרות, שליחות משה היא לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל, ובמקביל להכין את בני ישראל ולהכשירם להשתחרר אחרי שנים כה רבות מכבלי העבדות, ולא לשמר את הקיים והפחד מהשינוי.

בני ישראל הכורעים תחת נטל העבודה ואימת השלטון המצרי, בקושי מצליחים לנשום מרוב מאמץ, וכאמור למי יש פנאי ואמונה להבטחות עתידיות, ומורשת עתיקה; הם מבקשים רק רגע לשבת ולהסדיר נשימה. אבל נראה כי משה לוקח באופן אישי את אי ההקשבה של בני ישראל- "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו', יב'). ה' בתגובתו איננו מתייחס כלל לסיבה שמעלה משה אלא ממשיך את תיאור המורשת והבטחת ה' לאבותנו, הדהוד המסר החוזר שה' יוציא את בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות, ובעצם תגובת העם איננה אישית למשה.

כשאנו בהישרדות המחשבות מציפות לנו את הראש.  אנחנו ישנים טרודים, קמים עייפים, כועסים על המנהלים על הקולגות בעבודה, ועל כל מי שסביבנו. יכולת הקשבה לקויה והדרך קצרה לקוצר הרוח שסוגר אותנו.

השבוע המאבק בין משה לפרעה מתחיל, שבע מכות מככבות בפרשה. בחסידות מסבירים כי בכל אחד מאתנו יש גם את ה”משה” וגם את ה”פרעה”, ואת שניהם אנו מקיימים בתוכנו. ר’ שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד” (1812-1745) שכתב את ספר ה”תניא”, מסביר שהמלחמה העיקרית מצויה בעיקרה בלב שלנו, בין שני כוחות שבנפשנו: הנפש הבהמית והנפש האלוקית. לכן, עלינו לעסוק בחינוך, במוסר ובאהבת האדם כדי שהחלק הטוב והאלוקי שבנו ינהיג אותנו. איך עושים את זה?

ענווה. היא הביטוי לידיעת מקומי בבריאה; על משה נאמר שהיה העניו מכל אדם. הענווה היא ידיעת הגבול והסופיות והכרת מגבלותיי כאדם. בפרשת וארא מבקש ה' ממשה לרדת למצרים ולתבוע מפרעה לשחרר את עם ישראל. ומשה חוזר ואומר לה' שאין ביכולתו לבצע את המשימה כי ערל שפתיים הוא וכבד פה.

במילים אחרות, כיצד יעביר משה את דברי ה' לעם ללא כישורי דיבור ראויים?

כל אחד ואחת מאתנו לפני צאתנו לדרך מרגישים כי איננו כשירים למסע אליו יועדנו, וע"כ אנו בבחינת "ערל שפתיים". ולמרות זאת, עלינו להתחיל את המסע ולצאת לדרך גם כשחסרים לנו או לא חשפנו עדיין חלק מהכלים הנדרשים, ב- הורות, צבא, הוראה, פוליטיקה ובכל מרחב אחר. ה' אומר למשה- "וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (שמות ד’ טו).  זו כנראה המשמעות של לעשות מקום בתוכנו לאלוקות, לדעת להיות גם ככלי ריק, עניים, מחוסרי כל בכדי שנצליח לקבל, להרפות, לעשות מקום לאחרים, לראות אותם, ולהרגיש את הצרכים של הסביבה שלנו.

יש רגע בחיים שבו האסימונים יורדים, ואנחנו מבינים שרק ענווה יכולה להתמודד עם האגו שלנו שמנהל אותנו ומתחפש לרוב ליצר הטוב. הרמב"ן מסביר- " שורש מידת הענווה ביראת שמים ובגדלות הלב ולא בשפלות הנפש…  ענווה אין פירושה כפיפת קומה, הרכנת הראש ועיניים מושפלות על הקרקע".

בספר אורחות צדיקים בשער הענווה יש הסבר כי הענווה מקנה סובלנות שמביאה שלום, הענווה בורחת מן הגדולה והכבוד, והאדם שמח בחלקו, ומסיים ב- "ובזה ישקוט לבו מטרדות העולם הזה, ומתוך כך לבו פנוי לתורה לחכמה ולעבודת הקדוש ברוך הוא. "
כלומר, במצב נפשי שבו אני טרוד, וקצר רוח ככל שאני מצליח לעשות יותר מקום בתוכי לאלוקות כך אני מצליח להיות פחות משועבד לאגו שבי שבאופן עקבי משתדל לנהל אותי ומונע ממני את הבחירה החופשית. צמצום האני האגואיסטי, ההבנה שכל מציאות האדם היא חלק מתוך אותה הרמוניה גדולה שהוא נתון בתוכה, בתוך העולם כולו.

שבת מבורכת💞

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

פרשת שמות- אני לא מִסְפָּר

פרשת השבוע שלנו פותחת את ספר שמות, הספר שהופך את עם ישראל מאוסף של יחידים בעלי עוצמה מיוחדת לאומה של ממש, ממשפחה קטנה ואינטימית לעם עצום ורב, מדמויות מופת המתהלכות לפני האלוקים לאומה שמקבלת תורה ומצוות במעמד הר סיני.
שמה של הפרשה, כמו גם שמו של הספר כולו, מסגירים את מהותו של כל החומש- "שמות" של רבים הם שיוצרים אומה, אחרי כאמור חומש של יחידים מחוללי האומה, חומש "בראשית". כך גם הפסוק הפותח, "(א)וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:" בו בוחרת התורה לפרט בשם מפורש את שמות בניו של יעקב, אותם פרטים שיוצרים את "בְּנֵי יִשְּרָאֵל הַבָאִים מִצְּרָיְּמָה…" אכן, לשם שלנו משמעות וחשיבות. כל אחד מאתנו מרגיש משהו כשזוכרים אותנו בשם, הרגשת הקיום שלנו והנראות שלנו מתחזקת. וכשאנחנו הופכים למספר ברשימה ללא שמות, אנו חווים עולם קר, ענייני שאין בו פנים, אין בו אישיות, ואין בו כל תחושה של מחויבות.

אין ספק שגם מרחיב את הלב שהספר שהופך את עם ישראל לאומה מאוסף של יחידים פותח דווקא ב"שמות", כלומר, ההתכללות של כולנו לא אמורה להעלים את המהות והזהות האישית של כל אחד ואחת מאתנו, להיפך.

ההחלטה על שמו של התינוק שילווה אותו במשך כל  חייו, משפיעה על מהותו ושליחותו. בשנים האחרונות אנחנו אפילו שומעים על תופעת החלפת שמות הנובעת מסיבות כמו- בעיות בריאותיות, כלכליות, או קושי במציאת זיווג וכו'. השם מגלה את הכוח הטמון באדם שקשור לשליחותו ותפקידו שעליו לממש.      
השם הופך את הכללי לפרטי, כלומר, לא עוד אחד מאלו שירדו מצרימה, לא עוד אחד מששת המיליונים וגם לא עוד אחד מהרוגי צה"ל, אלא איש אחד, אישה אחת, עם שם שחובק סיפור, זהות וזיכרון. במקום שרוצים למחוק את הפרט מוחקים את השם – נותנים לו מספר אישי או קוראים לו/לה על פי תפקידם- איפה הפקידה כאן? איפה השומר? בשביל המלך פרעה שלא ידע את יוסף אין שמות, יש "עם ישראל" שהוא מתרבה ומשריץ… וזה מעצבן.

יחד עם זאת, מעניין שאם נמשיך לקרוא את הפרשה נגלה שלמרות הכותרת-"וְּאֵלֶּה שְּׁמוֹת", הסיפור שלנו נעדר שמות, הדמויות אנונימיות למרות שכולנו יודעים במי מדובר, הן חסרות שם. במדרש יש להם שם ופנים, אך התורה בוחרת דווקא להסתיר אותם, עמרם ויוכבד, הוריהם של משה- "(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי.  (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן…" מרים, אחות משה- " (ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק,…". יוכבד, אם משה, ובת פרעה- "וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה…" כך גם בסיפור המיילדות העבריות שנקראות שפרה ופועה (שפרה משפרת את הוולד ופועה מדברת ופועה אל התינוק) שע"פ המדרש מדובר ביוכבד ומרים. כך גם עם בת פרעה (בספר דברי הימים אנו לומדים כי שמה בתיה), זו שמצילה ומעניקה למשה את שמו, השם הראשון שמוזכר.
משה גדל ויוצא מהארמון- "…וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו", שוב ללא שמות, וכך גם עם שני העברים הניצים המתוארים ללא שם, בעוד במדרש מסבירים כי אלו דתן ואבירם המופיעים בהמשך סיפורי התורה. ואפילו בסיפור בנות יתרו, מוצג משה כאיש מצרי ללא שם ופנים.

מסביר נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין- "שני לקחים אני רוצה ללמוד מפרק א' של ספר שמות. האחד הוא הלקח האנושי, הלקח של השם. המאבק על החירות מתחיל במאבק על השפה, במאבק על הזיכרון. רק אם נתעקש לשמור על שמו של האדם נצליח להבטיח את חירותו.

הלקח השני הוא שלא רק לבני האדם יש שמות. פרק ב' בבראשית מספר לנו על האדם הקורא שמות לכל חיות השדה. "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ב', כ'), האדם הרודה בדגת הים וברמש הארץ הוא האדם שקורא בשם לא רק לבני האדם, אלא גם לבעלי החיים. אנושיות מוסרית נבחנת ביחסה הכולל לבריאה על חלקיה וגווניה: "וכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ" (הושע ב', כ').

נראה כי המכנה המשותף לכל הסיפורים בתחילת ספר שמות הוא המרחב המוסרי, אומץ ליבן של המיילדות שבוחרות לא להרוג את התינוקות הזכרים כפי שציווה פרעה (שם כללי למלכי מצרים) אלא להחיות אותם, מרים, אחות משה, שמלווה ושומרת על אחיה התינוק, בת פרעה שמצילה את משה הקטן שבתיבה, משה שיכול לצפות מהצד בוחר להתערב במלחמות ובמריבות בין בני האדם וגם להושיע את הבנות מיד הרועים המתנכלים להם ליד הבאר. כביכול סיפורים אישיים, אבל הם כולם סיפורים שנוגעים ורלוונטיים לכולנו. לכל אחד ואחת מאתנו ייעוד ופוטנציאל לשנות עולם ומלואו, אם רק נאמין, נרגיש ונתייחס לשמות שלנו ושל הסובבים אותנו על כל המשתמע.

העובדה שרק שמו של משה מוזכר בפרשה, יתכן כי זו אמירה שבאה להדגיש את משמעות וכוח השם בחיי כל אחד מאתנו, שימו לב כי השם- מ ש ה  מלשון ה-שם. כמו כן, שבחירתו של מנהיג האומה הישראלית נובע ראשית ממעשיו המוסריים וללא קשר להיכרות אישית עם הדמויות אלא מבהירים לנו כי מוסר מחייב אותנו להתנהגות ראויה, שרואה את האחר ולא רק את צרכינו, התנהגות שבונה עולם מתוקן כלפי האנושות כולה.

אסיים בסיפור ששיתף הרב צבי אלון מהמסע שלו לפני שנים רבות לפולין. מעדות של זרח טאוב, שהיה ניצול שואה מ"תאומי מנגלה". בטארנוב, בכיכר על במה ששרדה מבית הכנסת שחרב כמעט כליל, נשאל זרח "איך ממשיכים אחרי כל הזוועות הללו?" זרח במלוא עוצמתו הסביר שחייבים לסלוח כדי להמשיך הלאה אך יש שני סיפורים שהוא איננו מצליח להשתחרר מהם, ולסלוח. כביכול שני סיפורים קטנים, האחד- היותו ילד קטן בן 10, שראה קליפת תפוח-אדמה זרוקה, וקשיש שמנסה להרים ולאכול אותה, והוא כילד מתנפל עליה, חוטף ובולע מהר את הקליפה הזו… זרח שיתף שהוא עדיין לא יודע אם הוא לא סולח לעצמו או לגרמנים… ובסיפור השני- זרח הפשיל את השרוול וחשף את המספר שעל זרועו, ואז פנה אליהם ואמר- "אני מִסְפָּר? אני מִסְפָּר? אני לא מִסְפָּר, יש לי שם, קוראים לי זרח טאוב! ואני כל בוקר מתעורר ומסתכל על היד ואומר, אני לא מִסְפָּר!"

מסכם הרב צבי אלון כי זה כנראה מהותו של ספר שמות, האם האדם הוא מִסְפָּר או האדם הוא סיפור? האדם הוא מִסְפָּר או עולם ומלואו?! למה לא סופרים את עם ישראל? כי אנחנו לא מספרים אנחנו סיפורים, יש לנו זיכרון, יש לנו זהות, ויש לנו שמות. אנחנו לא מִסְפָּר על הזרוע.

שבת שלום❤️

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.

פרשת ויחי- הפרשה האחרונה בבראשית- הצוואה!

Image by RitaE from Pixabay

יעקב אבינו כבר בן 147. הוא שוכב במיטה ובשארית כוחותיו אומר "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א). הוא מבקש מבניו להאסף ולהתכנס יחד בכדי לקבל ממנו את דברי הפרדה. בפועל, יעקב מברך אותם ולא עוסק בגילוי העתידות שלהם. הוא מעביר מסר שיש בו לעתים קללה, לרוב ברכה ומבט קדימה אל החיים בארץ ישראל כשבטים. חז"ל מתקשים בפער הזה שבין הבטחתו לספר על אחרית הימים לבין דבריו בפועל, ומסקנתם- "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה" (תלמוד בבלי, פסחים, דף נו, עמוד ב), וגם רש"י  מפרש- "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים". יחד עם זאת, יתכן שיעקב בעצם מבהיר לבניו שמה שיקרה להם בעתיד הוא תוצר של אופי, יכולות, כישורים, התנהלות בחיים, בשילוב עם ההשתדלות בהווה. יעקב מתמקד בחלוקת ערכים ולא רק בחלוקת נכסים.

כיצד מבטיחים את רווחתם של אהובינו גם לאחר לכתנו? איך דואגים להימנע ממלחמות ירושה הרסניות ומבטיחים את ההמשכיות לערכים שהנחלנו לילדנו?

פרשת " ויחי " חותמת את צוואתו הרוחנית של יעקב אבינו. אדם שנפטר מוריש לצאצאיו את נכסיו. אם הוא הותיר צוואה נכסיו יחולקו לפי הרשום בצוואה, ואם אין צוואה החוק קובע כיצד יחולקו נכסיו. בימינו שכיח שנכתוב צוואה ממונית, אך נדיר ממש שנשאיר גם צוואה רוחנית. מסתבר שבמסורת היהודית הקדומה דווקא הצוואה הרוחנית הייתה עיקר ירושת האב לבניו. לאבותינו הייתה שאיפה עזה שצאצאיהם ימשיכו בדרכם, ולכן הם ציוו את בניהם והורו להם כיצד לנהוג ולשמור את דרך ה'. יעקב אבינו ביקש להניח תשתית של ערכים וייעודים לבניו שתשמש מסד מוסרי לעם ישראל לדורות.

מסבירה סיוון רהב מאיר, "יעקב אבינו נפרד מהעולם עם תזכורת לדורי דורות איך להתייחס לארץ ולתרבות, ומתנתו המיוחדת לבניו היא טיפול פסיכולוגי משנה חיים. יעקב בעצם מסביר לכל אחד מילדיו את שורשי נשמתו ואופיו – מגרעות ויתרונות. אנשים מעבירים לפעמים חיים שלמים בלי לדעת במה הם טובים ובמה לא. בלי להבין איפה הם צריכים להשקיע וממה להיזהר. זה לא דבר פשוט להיות מודע לחסרונותיך ולהסיק מכך מסקנות, וגם לא פשוט לדייק ביתרונותיך ובמה תפקידך בעולם.
מלבד הברכות עצמן, חשוב לשים את האצבע שוב על הרגע הזה שבו אנחנו הופכים לעם שמאוחד סביב תורה אחת, אבל בדרכים רבות ומגוונות. החלוקה היא לא רק ל-12 הבנים או השבטים, אלא לכל אדם ואדם בישראל. אנחנו מאוחדים כולנו סביב מיטתו של יעקב ובדרכו, אבל אין בינינו אחידות. כל פרט ופרט, אומר הרב וולבה, קיבל את התורה בהר סיני באופן ייחודי. כולם שמעו את אותו הדבר, אבל כל אחד שמע פירוש אחר לפי שורש נשמתו. כל אחד הבין לפי כוחו ועל פי הפרטיות שלו. ו"אילו היה חסר אחד מהם שם, לא היתה תורה יכולה להינתן".

לא מדובר פה רק בירושה של נדל"ן, חשבונות בנקים וכו' אלא מדובר במשהו רוחני משמעותי. יעקב פונה לבניו ע"פ אמותיהם-
בני לאה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, זבולון ויששכר.
בני זלפה, בני בלהה (יחדיו): דן וגד אשר ונפתלי
ואחרונים חביבים – בני רחל: יוסף ובנימין

מבהיר עו"ד גדעון פישר,
" …בתנך אנו נהנים גם מחלוקת נכסים רוחניים. יעקב אבינו טורח ומפרט בדקדקנות את התאמת הצוואה הרוחנית לכל אחד מבניו, ולא מקמץ בהשקעת אנרגייה ואיננו "מעגל פינות" גם כאשר עסקינן בחינוך לשמו, להבדיל מהענקה כלכלית גרידא.
יתרה מכך, דברי יעקב המוריש אינם בהכרח נעימים לאוזני המקשיבים, היורשים הפוטנציאליים, ובמיוחד כאשר האב מבכר להתחיל עם האחים שלא התמוגגו להקשיב לאביהם, החל מראובן, הבכור, שמוקע ראשון, דרך שמעון ולוי שננזפים על שעיקרו שור, אשר משול לרצח שזממו כזכור לבצע באחיהם הקטן, יוסף. אחים אחרים לעומת זאת מבורכים ואף מקבלים ציון לשבח, החל מיהודה וכלה בבנימין, בן הזקונים..
לדידי המספר המקראי מביא בפנינו את רצון המוריש הקלסי, האב הרוחני, להמשיך ולהתוות את רציונל החינוך וערכי המוסר באופן שיהלום כל אחד מהיורשים ברמה האישית, הייחודית והבלעדית להם. המוריש שהיה מבקש לקבוע לילדיו את המשך דרכם לא רק מהבחינה הפיזית, אלא גם לצייר בעבור כל אחד מהם את המתווה המומלץ בעיניו להמשך שגשוגם או מיצוי הווייתם ואף להעמידם במקומם כאשר ראוי לעשות כך.
לטעמי נכון לחבק את ההזדמנות שחוק הירושה מעניק לנו להמשיך ולשלוט בנכסינו גם לאחר לכתנו, בכך שנשנה את רוח הצוואות שנכתבות כיום בעולם המערבי, ונקפיד לכלול בהן גם את האלמנטים הנפשיים, הערכיים, הנכסים הרוחניים שכה חשוב לנו להוריש בגיל 120, אי"ה… במשרדנו אף הצעתי להסריט את המוריש, שהרי זה אף ישביח את הצליל… דמיינו לעצמכם את המהפכה החינוכית. משיחשבו אנשים, כבר בגיל צעיר, מה יכתיבו בצוואתם העתידית – כמורשתם הרוחנית, זה עשוי להשפיע על דרך התנהגותם, על אופן חשיבתם ועל סדרי העדיפויות בחיי היום יום שלהם.  ואקנח בנימה אישית, בצוואת אבי, יוסף ז״ל.
כשהתחלנו לשבת שבעה, גילינו את צוואתו, בכתב ידו, כאשר בתוך עשרות העמודים המופלאים, הקדיש חצי משפט לנכסיו הגשמיים; הציע שנחלקם באופן שווה אלא אם נחשוב שנכון לחלקם אחרת."

יעקב כאמור מחלק בין האחים תפקידים שונים זה מזה. כל שבט וייחודו, כל שבט וייעודו בפסיפס השלם של שבטי ישראל. במונולוג הפרידה לבניו הוא סוגר חשבונות, מזכיר את השבטים והנחלות, מבטיח ליהודה את ההנהגה הנצחית, ולמעשה גם אם בני יעקב קיבלו את השיעור החשוב באיחור, הרי כשאנו קוראים זאת אנחנו עדיין יכולים לשנות, עדיין יכולים לתקן, ולזכור כי התוכחה ומסירות הנפש, והערכים שקיבלנו בירושה כל אלו הינם חלק מהמתנה ומההרמוניה השלמה שיוצר יעקב בברכותיו.

שבת שלום💞

לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.

צום י' בטבת ויום הקדיש הכללי

עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית/צום יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. בתאריך זה בשנת 586 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וכאמור חורבן בית המקדש הראשון.
וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר …"
עם הקמת בית שני, מפסיקה הנבואה מהעולם, ואין עוד דיבור ישיר בין הקב"ה ובין בני האדם. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את סוף הנבואה. סופה של הנבואה היא גם תחילתה של הפילוסופיה. החכמה היוונית פורצת ומופצת בעולם.
בהמשך כופים על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. תרגום השבעים הוא השם שניתן לתרגום חמשת חומשי תורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס. העניין כאן הוא לא רק התרגום המילולי, אלא העברת התורה לכלי ניתוח יווניים מה שיצר שינויים ושיבושים.
שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות. בעקבות המעבר משפה שמית לשפה הודו-אירופית, נאלץ המתרגם להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת, ועם אוצר מילים שונה, ולכן, כנראה שעסקו במלאכה זו מספר מתרגמים. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כלומר, ניתן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים. חז"ל מתארים שכשתרגמו את התורה ליוונית ירד על העולם חושך לשלושה ימים.
בנוסף, מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה:
" יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת הקשר שלהם לקדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר "
צום קל ומועיל!

כוחה של אמונה: השיר שסבתא כתבה בתום המלחמה – זוכה כעת לביצוע מרגש- מאת דניאל ברונשטיין

"איש מבני משפחתה של סטפניה פבריקנט לא ידע לאורך השנים כי נשאר לאחר מותה מקבץ שירים ויומן מסע ישן שלה. כשהנכד, המוזיקאי עידן טולדנו, מצא את אותה אסופת כתבים, הוא הופתע עוד יותר לגלות  ביניהם את השיר "אמונה" (ויארה בפולנית). סבתו לא היתה דתייה, והמילה אמונה חדרה אליו כסימן שאלה… כל מי שאהבה בחייה – האיש שלה, הוריה,  אחותה וילדתה היחידה אז, אביבה, שנלקחה על ידי ד"ר מנגלה (שבעיניו התבוננה ברגעי  האימה שבהם חטף את בתה) – נספו… פרט לאח אחד שניצל ונשאר עד כתיבת שורות אלו בברלין, לא נותר זכר ממשפחתה הגרעינית. "אני עד עכשיו לא מבין איך היא כתבה את השיר הזה מייד אחרי המלחמה, זה  מטורף", אומר טולדנו, "איך אישה שעוברת כאלה זוועות במקום שבו איבדו כל צלם אנוש, כותבת טקסט שכולו מסר על אמונה באנושיות ובטוב האדם". את השיר, ללחן שאותו  כתב, מבצעת כיום מקהלת "צליל", המורכבת מזמרים וזמרות פולנים, על אדמת ורשה ליד הקרמטוריום הנורא… באוסף הכתבים שמצא, בולט תמלול יחיד  של שיחה בין קציני צה"ל לבין סבתו, שבה  גוללה את סיפור חייה ב-2004 בשתי השפות, שנשזרו זו בזו, ואת מילות השיר ויארה/ אמונה, שתורגם יחד בעזרת אמו: "כמה טוב ונעים לאלה שמאמינים, אלא שמאמינים  בטוב העבר, אלא שמאמינים למען העתיד, אלה שמאמינים בעולם הבא, אלה שמאמינים ברוח העם. הבה נאמין! והחיים יחסכו לנו  קשיים, הבה נאמין! והחיים יוסיפו לנו מעוף,  הבה נאמין בשם! ושם זה נקרא – אנושיות", מקריא טולדנו בקול."

מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל