דנה בפרשה

בפרשה השבוע תחילת חודש סיון, בני-ישראל מגיעים אל מדבר סיני וחונים מול הר סיני. ויתרו, חותנו של משה, ששומע על ההצלה והניסים של בני ישראל ביציאתם ממצרים, מגיע עם ציפורה בתו, ושני נכדיו, גרשום ואליעזר, למחנה ישראל.
יתרו מגלה כי על משה מוטלות כל הבעיות של בני ישראל, והוא למעשה שופט יחיד שיושב מבוקר עד ערב ומתמודד לבדו עם כל אתגרי העם שעדיין משועבד ברוחו ומחפש את התשובה מהמנהיג היחיד שעומד מולו- משה רבנו. לכן, יתרו מציע לו למנות לשופטים אנשים שהוא סומך עליהם, כאלה שאינם רודפי בצע, אנשים ישרים, שיעבדו תחתיו, וכך יוקל לו ויתאפשר לו לתת מענה ראוי לעם.

וכך מסביר הרב חגי גרוס,
""וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.  וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ." (שמות יח, כא-כב) אחת הדילמות המלוות כל מנהל בכל ארגון היא השאלה כמה אחריות לקחת על עצמו וכמה סמכויות ניתן להאציל על הכפופים לו.
הנטייה הטבעית של האדם היא לסמוך רק על עצמו. אדם מכיר היטב את תכונותיו, לכישרונותיו ויכולותיו ועל פי הכרות אישית זו הוא בונה את הסביבה הניהולית המתאימה לו. מאידך לכל אדם יש גם את מגבלות היכולת. אף אחד אינו מסוגל לעבוד רצוף ללא מנוחה, שלא לדבר על תקופות של לחץ שפוגמות  ביכולת קבלת ההחלטות ובכמות הפעולות המשמעותיות שאדם מסוגל לקבל בצורה נכונה ומושכלת.
 אולם לריכוזיות היתר של מנהלים יש מאפיין נוסף והוא החשש שמא העברת הסמכות והשיתוף יתפסו על ידי הכפופים להם כסימן של חולשה; כמאפיין של חוסר יכולת לנהל ולנווט ומכאן גם כגורם שעלול לפגום בסמכות כלפי הכפופים להם. האם הדבר נכון ? האם האצלת סמכויות פרושה חולשה או שאולי להיפך פרושה דווקא עוצמה? בפרשת השבוע, פרשת יתרו, עובר משה שינוי תפיסתי בדיוק בנקודה המתוארת, וכל זאת בעקבות עצת יתרו- חותנו, שכבר אז משכיל לראות את הדגם הרצוי לניהול מודרני.
יתרו שצופה במשה מן הצד ורואה כיצד משה נוטל על עצמו לבד את כל העבודה מזהה מהר מאוד את הבעיה ומעיר למשה כי בצורה כזו לא רק שהוא לא יצלח כמנהיג, או במילותיו: " לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה… נָבֹל תִּבֹּל",  אלא הוא אף מזהיר את משה כי התוצאה הישירה של קריסתו תבוא לידי ביטוי גם אצל העם: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ".
יתרו מאיר את עיניו ואת תשומת לבו של משה בצורך להאציל סמכויות ולפזר אותם בין אנשים מוכשרים שיכולים לעזור ולסייע לו בנשיאת הנטל. משה לא רק שמקבל את העצה, אלא הוא אף מפנים במהירות ובאופן חיובי את הביקורת הבונה: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר"…
ההפנמה של משה מוחלטת עד כדי כך שעשרות שנים מאוחר יותר באחד מהמקרים בהם עם ישראל שב ומתלונן כלפיו, משה שב ונזכר בהערה של יתרו ומבין כי מנהיג איננו יכול להנהיג את העם לבדו. " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו–אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי.  … לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. [במדבר יא]
שם משה כבר מבין לבדו שכתפיו שלו צרות מידי בכדי שיוכלו לשאת עליהן את משא העם כולו והוא מיוזמתנו פונה אל ה' ומבקש ממנו סיוע שבא בציווי של ה' לאסוף את שבעים הזקנים שמאותו היום והלאה סייעו בידו של משה בהנהגת העם."

אני זוכרת שבצבא היה לנו סעיף במשוב שהתייחס להאצלת סמכויות, וזה היה נראה לי מתנה ממש, אני אתן לאחרים משימות שיבצעו אותם, והעומס שלי יפחת… האצלת סמכויות נתפסת על ידי רבים כפעולה ניהולית פשוטה- לתת למישהו אחר, בדרך כלל זוטר ממני, לעשות משהו שבמקור אני אחראי לו. מדובר ב"שחרור" מודע של סמכות ותחומי עיסוק לטובת אחרים שיתפתחו, ילמדו ויקדמו את הארגון או את הפרויקט המשותף תוך כדי הביצוע. מסתבר, א-נשים בכל הדרגים נמנעים או נרתעים מלהאציל סמכויות, וגם כשהם כבר עושים זאת, זוהי "כאילו האצלה", שאיננה משיגה את האפקט המיטבי האפשרי. רבים מאתנו תופסים את החיים כ"משחק סכום אפס". כלומר, אם אני "מוריד" מעצמי משהו, בפרט סמכות, ומישהו אחר "לוקח" על עצמו את אותו משהו, אני הפסדתי והוא הרוויח. זה עלול להיתפס כצמצום הסמכויות שהיו לי, ולהיחלשות שלי.

בנוסף, רבים מייחסים למעשה האצלה פגיעה ביכולת השליטה שלהם, מה שאומר שאנחנו פגיעים וחשופים יותר לתקלות, והתפשרויות על איכויות. כך נוצר מצב שרבים מאתנו שומרים הכל קרוב ללב ולשלחן העבודה שלנו, מה שיוצר עומס עבודה ואחריות כבדה, כי "עד שאני אסביר את זה למישהו, כבר יכולתי לעשות אותו בעצמי, ובטוח בחצי הזמן". אז למה בכלל כדאי להאציל?
מסתבר ששביעות הרצון של העובדים תלויה מאוד במידת המחויבות שלהם למקום העבודה ולממונה עליהם. הם ותפקודם יושפעו רבות ממידת העצמאות והסמכות שמתאפשרת להם, במילים אחרות, האצלת סמכויות, תגרום ליותר מעורבות ותייצר יותר אכפתיות, יצירתיות, סיפוק וחיבור של העובד למקום. ואלו יגבירו את תחושת המחויבות והמסירות של העובד. מחקרים רבים מעידים כי האצלת סמכויות מגדילה את הזמן החופשי של המנהל המאציל, ומאפשרת לו התמקדות בדברים החשובים כפי שהוא רואה, שבהם השפעתו היא מירבית, וכישוריו בהם טובים משל אחרים. כמו כן, האצלת סמכויות מאפשרת טיפול מהיר, יעיל ומדויק יותר.

ממשיך הרב חגי גרוס-
"אולם עדיין נותרה השאלה האם מנהיגותו של משה נפגעה כתוצאה משיתופם של אחרים בהנהגה? האם באמת האצלת הסמכויות גרמה לזלזול כלפיו מצד מהעם או מדרגי הפיקוד? בהקשר הזה ראוי לקרוא את המדרש המתאר את האצלת הסמכות של משה לזקנים שמספר: " והם (הזקנים) כולם נתמלאו רוח הקדש, והם נתמלאו רוח הקדש מרוחו של משה ומשה לא חסר כלום כאדם המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר" (מדרש רבה) אם ניקח את המדרש צעד אחד הלאה נגלה כי אור המנהיגות, כמו אורו של הנר, לא רק שאיננו נפגם כהוא-זה מהאצלת סמכויות, אלא אדרבה מנהיגות שכזאת רק הולכת מתחזקת ומתחסנת.
 שיעור המנהיגות הראשון בהיסטוריה נטע את הזרעים לפיתוח תורות ייעוץ ארגוני מתקדמות בעתיד. המסר העיקרי הוא השיתוף האצלת הסמכויות . היכולת לסמוך גם על אחרים מביאה לתוצאות טובות יותר גם למנהיג וגם לעם, או במילותיו של יתרו: " וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.""

שבת שלום❤️

השבוע במרכז הפרשה נס קריעת ים סוף שבו עבר עם ישראל ולעומתם המצרים שרדפו אחריהם וטבעו במצולות. בפרשה זו אנו למדים בפעם הראשונה על מצוות השבת. למעשה, בני ישראל, עם בהתהוות, חווה אחרי כל כך הרבה שנות עבדות- אינספור ניסים, 10 המכות שפוגעות במצרים אך לא בהם, היציאה ממצרים, ההצלה מרדיפת המצרים, כאמור חציית ים סוף, ומענה למים המרים ולרעב במדבר. ובכל זאת- "וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר." (שמות יד, יא-יב) למרות כל הניסים, בני ישראל מתלוננים ונראה כי האמונה של בני ישראל נבחנת שוב ושוב אל מול, מצד אחד, הספק המכרסם, ומצד שני הנכונות לקחת אחריות ולפעול כעם עצמאי וחופשי.

מסביר הרב דוד סתיו-"פרשת השבוע, פרשת בשלח, מאפיינת במידה רבה את מצב הרוח הלאומי של החברה הישראלית בעת הזו. "שיחות הסלון" שנערכים בימים אלו בבתים רבים ליד שלחנות עמוסי פיצוחים ופירות הארץ (כיאה לט"ו בשבט העומד בפתח), עוסקות מן הסתם, רובן ככולן, במצבה של האומה. טבע האדם והדברים הוא שהלגימות והטעימות פותחים את הלבבות, אך לא פחות מכן גם את חרצובות הלשון, וכמעט מאליהם יוצאים הקיטורים על המתרחש במקומותינו: השחיתות בצמרת, אוזלת ידה של מערכת אכיפת החוק, מערכת החינוך הקורסת שלא מספקת את הסחורה וכמובן מערכת הביטחון שוועדת וינוגרד תלויה לה מנגד.
כטבעם של קיטורים, סביר להניח שגם שיחות הסלון הנערכות בבתי ישראל בימים אלו יסתיימו בסוג של תחושת הקלה; הרגשה של קתרזיס שבו יצא החוצה כל אשר היה על הלב. יחד עם זאת סביר להניח כי בצד ההקלה ישנה גם תחושה של אוזלת יד, ייאוש ואפילו השלמה עם מציאות שנראה שאין בכוחנו לשנותה. 
פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות". תלונות עם ישראל מתחילות עוד באותו יום שבו הם יוצאים. עם העבדים שעוד לא הספיק לטעום מן החירות, רואה את מצרים רודף אחריו כשמלפנים הים, ומתוך תחושת חוסר האונים הם צועקים ומלינים על משה ומטיחים בו את השאלה מדוע סיבך אותם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה בלתי-אחראית. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר כשהעם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות, בני ישראל פונים שוב בהתרסה למשה, כשבפרק שלאחר מכן מתלונן העם שוב, הפעם על היעדרו של אוכל מתאים. 
עיון בכל שלשת האירועים בהם בני ישראל מתלוננים מגלה נקודה מעניינת הקשורה בעבודה כי התגובה האלוקית לאותם תלונות אינה נזעמת אלא באה בצורת מענה ענייני וישיר לתביעה שהעם מציג. תלונות העם על שפת ים סוף נענות באמצעות קריעת הים וחצייתו בחרבה. במרה, אחרי התלונות על הצמא, מתרחש נס והמים המרים שלא היו ראויים לשתיה מתמתקים. הצעקות על הרעב נענות בירידתו של המן מהשמיים שעתיד ללוות את עם ישראל במשך ארבעים שנה במדבר עד כניסתם אל הארץ…
גישתו הסלחנית של ריבונו של עולם בפרשה שלנו נובעת מההכרה כי מדובר עדיין באומה בהתהוות שנמצאת בשלב מוקדם של התפתחותה שעדיין אינה יודעת כיצד לכלכל את צעדיה… היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעוסק בחינוך ולא פחות מכך גם בעסקים."
ואני מוסיפה, קשיבות בכלל הינה נכס חשוב בחיים. ממשיך הרב סתיו- "פעמים רבות מידי אנשים נוטים לשפוט את האדם העומד מולם ואת התגובות שלו לפי הסטריאוטיפ. אנשים "מקטרים" מסומנים כ'לא בשלים' או 'לא בוגרים'. כל חריגה מכללי הנימוס והטקס מתפרשות כחוסר רצינות וכו'. האמת היא שאחרי הכל ניתן לומר את אותו הדבר עלינו כשאנחנו "מקטרים" על המצב באומה או במדינה. גם עמנו, שאמנם הוא עתיק יומין היסטורית, אבל נעדר נסיון היסטורי רציף של ניהול מדינה עדיין צריך  ללמוד לחיות עם ה"קיטור" והתלונות. החכמה האמיתית היא שכולנו נדע להפריד בין תלונות שווא, שבינם ובין ילדותיות אין הבדל, ובין תלונות שמובילים מהלכים שלתיקון העולם ותיקון המצב בעם."

בימים אלו כשהקורונה שוב מתפרצת ביתר עוז, ותחושת דאגה וחרדה מתפשטת, מתגנב אותו ספק שמזהה הזדמנות לערער את הבטחון שיהיה בסדר. בני ישראל בצאתם ממצרים נושאים את עיניהם אל המצריים, ולא השמיימה, רק בהמשך כשהם זועקים לישועה מה'. החיים שלנו ארציים וחומריים אך אם נשכיל לאזן אותם עם חיי רוח ואמונה, נקבל כוחות, ממש כפי שמסתיימת הפרשה בנצחונם של בני ישראל את עמלק (בגימטריא- ספק). מעניין לראות את התהליך שבני ישראל עוברים בימים הראשונים כעם חופשי. הם מתמודדים עם היכולת והצורך להשקיט את הנפש במצבי לחץ ודאגה, כשיש יום אחד בשבוע שבו אנו מצווים לנוח מהמרוץ היום-יומי. ביום-יום כולנו נתקלים בלחץ ובמרוץ אחר הצרכים הפרטיים שלנו ונסיון להספיק עוד. למרוץ הזה יש מחיר כבד, ולעיתים קרובות אף כבד מדיי, הספקים והישגיות, מתחים כלכליים, מבחנים, נגיף הקורונה שמשתולל, ומחלות כמו לחץ דם גבוה, סכרת וסרטן שלא נדע, כמה מאתנו מחפשים מרגוע באמצעות שימוש בדברים חיצוניים כמו כדורים, סמים, אלכוהול וכו'?

במסע מעבדות לחירות, המלחמה בעמלק הייתה ה-תפנית. המלחמה בעמלק הינה אבן דרך משמעותית בהתפתחות עם ישראל. זו הייתה מלחמת השחרור של העם מתפיסה עצמית של עם עבדים שנס על נפשו ונזקק לניסים שיושיעו אותו מאויביו. בהחלטה מנהיגותית, ללא ציווי אלוהי מפורש, אך עם אמונה רבה חל מהפך. בני ישראל קמו, נלחמו וניצחו את עמלק. מעבדים הם הפכו לאדונים לגורלם.

מבהיר האלוף גרשון הכהן, "פעולתו של יהושע התרחשה בעולם הטבעי הגלוי לעין. אולם משה שעלה לראש הגבעה והניף ידיו השמימה, כונן צורת חיבור ייחודית בין חומר לרוח: בין מעשה האדם הנעשה באורח טבעי, לבין ישועת אל עליון המתממשת במעשה ידיו. על ידי משה המונפות כתוב: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (יז, יב) ואונקלוס מתרגם ומפרש שהיו ידיו פרושות בתפילה.
אבקש להציע הדגשה פרושית מעט שונה: בתרגומי התנ"ך המוכרים לי, לא מצאתי תרגום ישיר למילים "ויהי ידיו אמונה". אם באנגלית נהוג לתרגם את המילה "אמונה" במושג Belief/Faith, לא מובן כיצד הידיים עצמן היו האמונה. זו כמובן מטפורה וכידוע אין למטפורה תרגום מילולי ישיר. בכל זאת מצוי כאן להבנתי, פתח לברור מושג האמונה בהקשר הלשוני-תרבותי התנכי. בשונה מן המקובל בתרבות המערבית-נוצרית, "אמונה" לא מכוונת כאן לציון תוכן תאולוגי אליו מייחסים אמונה כמצב תודעה, אלא כמרכיב בכוח הפעולה, ככוח המתחולל מן החיבור הנעשה על ידי אדם בין החומר לרוח. זו ההתהוות המתחוללת על ידי אדם המתהלך לפני ה' בארצות החיים. באורח הזה של פרוש האמונה ככוח לפעול גם במצוקת גיא צלמוות, בצפייה לישועה, מוטל אור על הפסוק הידוע בחבקוק: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב ואם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא יאחר…וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ג-ד). בדרך זו, בהתהלכות מעשית מתוך אמונה, מכונן משה במלחמת עמלק, את כניסתו של עם ישראל לפעולה על במת ההיסטוריה האנושית הטבעית."

האמונה, מקור לכח, לחיזוק ולמילוי המצברים שלנו, היא ביטוי לאמת פנימית חזקה שמתורגמת החוצה במעשים, מלשון אומן המבטא את אומנותו, את האמת הפנימית שלו באמצעות גילוי ומעשה. אבותינו חוו זאת בקריעת ים סוף, ובקרוב גם במעמד מתן תורה. אלו רגעים של חיבור פנימי לאמת הפנימית שטבועה בנו, והיא החיבור לאלוקות לצד האמונה בנו וליכולת של כל אחד ואחת לייצר שינוי. אומר לנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק- "האמונה הפנימית היא כל כך גדולה מן השכל, עד שמי שאינו בעל שכל חפשי באמת מתדמה לו שהיא הפך מהשכל. ( מוסר אביך, מוסד הרב קוק, תשל"א, עמ' קג)

בריאות ושבת שלום💞

הפרשה פותחת בתיאור שלושת המכות האחרונות על מצרים, ובכך היא משלימה את כל  עשר המכות.  המכות האחרונות- ארבה,חושך ומכת בכורות כולן במוטיב של חשיכה והסתרת השמים. וכך נאמר על מכת ארבה – "(ה) וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ;" (שמות י') על מכת חושך- "וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים." (שמות י', כב) ומכת בכורות שהתרחשה ב- "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם." (שמות יא', ד') החשיכה בכולן מבדילה אותן מ-שבע המכות שהוזכרו בפרשה הקודמת. יתכן ומטרת משמעות היעדר האור ושמים במכות האחרונות הינו להדגיש לנו שלמרות המכות והבקשות החוזרות והנישנות של משה ואהרון, פרעה ואנשיו עיוורים למציאות שסביבם ומצויים בהכחשה.
ולכן, חשיבות המצווה הראשונה שמקבל עם ישראל, מצוות קידוש החודש מיד לאחר מכת בכורות. המצווה לגילוי האור מן החושך בכל חודש, בסימן החידוש וההבחן בין המציאות החומרית והארצית למציאות הרוחנית של אור ושמים.

בפרשה זו מתוארות הלכות הפסח. מריחת הדם על סף הדלת, צליית קורבן הפסח, חג של שבעת ימים ואיסור החמץ- לדורותיכם! כמו גם מצוות הנחת התפילין ופדיון הבכורות. וכך מסתיימת הפרשה,"(טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:  כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם." (שמות יג'), התפילין, ביטוי לזיכרון שלנו, בין השאר לזכור את הציווי של היציאה ממצרים, אירוע מכונן, יציאה שנעשתה ב-"יד רמה" ובעוצמה. התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש", כלומר, הצורך בזיכרון ובו בזמן הצורך בעשייה.

מתאר ושואל הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- " "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" וַאֲמַרְתֶּם, "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כה-כז)… וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." (יג, ח)… וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, "מַה זֹּאת?" וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (יג, יד).
בני ישראל עוד לא יצאו ממצרים, וכבר מורה להם משה איך לספר את סיפור יציאת מצרים. זוהי תופעה יוצאת מגדר הרגיל. מדוע כבר עכשיו? מה פשרה של ההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת עם סיפור סיפורים?"
והרב זקס עונה-
"התשובה הפשוטה ביותר היא שאנו הננו הסיפור שאנו מספרים… אנחנו מתוודעים לזהותנו על ידי כך שאנו מגלים מהו הסיפור שאנחנו חלק ממנו (או מהם הסיפורים שאנחנו חלק מהם). משכנעים דבריו של הפילוסוף ג'רום ברונר כי הסיפור הוא עמוד תווך בהבניית המשמעות, וכי המשמעות היא אשר מאצילה על האדם את אנושיותו. מחשבים אינם צריכים להשתכנע באשר לתכלית חייהם כדי לעשות את אשר הם נדרשים לעשות. גֶנים אינם צריכים שום עידוד ושיחות מוטיבציה. עוד לא שמעתי על נגיף הנזקק למאמן אישי. גם אנו איננו צריכים להידרש למערכי ליבם של כל אלה על מנת להבין מה הם עושים ואיך, שכן אין להם מערכי לב. אבל לבני אדם יש. אנחנו פועלים בהווה בגלל דברים שעשינו או קרו לנו בעבר, ומתוך כוונה לגבי העתיד. לכן, להסביר מה אנו עושים, ואפילו על קצה המזלג, הוא לספר סיפור. קחו שלושה אנשים האוכלים סלט במסעדה; אחד מפני שהוא צריך להפחית משקל, השנייה מפני שהיא צמחונית אידיאולוגית, והשלישי מטעמי כשרות. לפנינו שלושה אנשים הפועלים באופן דומה כלפי חוץ, אך כל אחד מהם שייך לסיפור אחר ונושא משמעות אחרת.
ועדיין, מדוע דווקא סיפור יציאת מצרים?
מכל הדברים שקראתי על מהות הקיום היהודי, אחד המאלפים ביותר הוא זה שכתב הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו בחיבורו 'על דבר הממשל בפולין' משנת 1772. חיבור בכותרת כזאת איננו המקום הצפוי למצוא בו תובנות על המצב היהודי, אך הנה כי כן הדברים אמורים דווקא שם. רוסו מדבר על המנהיגים הדגולים בהיסטוריה. הראשון בהם, לדבריו, הוא משה, אשר "תכנן וביצע מפעל מדהים: כינון גוף לאומי מתוך נחיל של פליטים עלובים שאין להם לא אומנות ולא נשק, לא כישרונות ולא סגולות ולא אומץ; פליטים שאין להם ולו שעל אדמה אחד משלהם, נוכרים בכל מקום שכף רגלם תדרוך בו".
משה, לדבריו, "העז להקים מתוך עם נוודים זה, שבתודעתו עודנו עם-עבדים, ישות פוליטית, אומה חופשית. בעת שנדד עם זה במדבר, ורק אבן למראשותיו בלילות, הכין לו משה מכון לשבתו, משענת חזקה משיני הזמן, מתהפוכות המזל ומצבאות כובשים, ומאז, זה חמשת אלפים שנה, כל הקמים על עם זה להכריתו אינם מצליחים אפילו להחלישו". עם מיוחד זה, הוא אומר, ששנים רבות כל כך הוא משועבד ומפוזר, "הצליח למרות הכול להתקיים עד ימינו, מפוזר בין עמים אחרים מבלי להיטמע בהם לעולם".
גדולתו של משה, הוא אומר, טמונה במצוות התורה ששמרו על היהודים כעם אחד גם בהיותם מפורדים בתפוצות. אבל התורה והמצוות הם רק מחציתו האחת של הסיפור. המחצית האחרת נמצאת בפרשתנו, בכינון מוסד סיפור-הסיפורים כחובה דתית יסודית, המזכירה ומחַייה מדי שנה את מאורעות יציאת מצרים, ומעמידה את הילדים במרכז. ארבע פעמים חוזרת הוראה זו בתורה (שלוש בפרשתנו, והרביעית בפרשת ואתחנן), ובשלוש מהן מוצגים הילדים כשואלים שאלות. חז"ל גזרו מכך את מתכונת ליל הסדר, הפותחת בקושיות מפי הילדים. אם אנחנו הננו הסיפור שאנו מספרים על עצמנו, כי אז זהותנו תישמר לנו כל עוד יחיה הסיפור…
האדיר שבכל אלה הוא סיפור יציאת מצרים, שמסגרתו והקשרו מוצגים בפרשתנו. הוא העניק ליהודים את הזהות הנחושה ביותר שהחזיק בה עם מן העמים. בעיתות דיכוי, הוא נתן להם את תקוות החופש. בשנות גלות, הוא הבטיח להם שׁיבה. הוא לימד מאתיים דורות של ילדים יהודים מי הם וחלק ממה הם. סיפור זה נעשה לסיפור-העל של החירות לעולם כולו, שכן אימץ אותו מגוון מדהים של קבוצות, מהפוריטנים במאה ה-17 עד האפרו-אמריקנים במאה ה-19 והבודהיסטים הטיבטים כיום.
אני מאמין שאני דמות בסיפור של עמי, עם פרק משלי שאני מוזמן לכתוב בו, וכך גם כל אחד מכם. להיות יהודים הוא לראות את עצמנו כחלק מהסיפור הזה, לחיות אותו בזמננו שלנו, ולעשות כל שביכולתנו להעבירו אל אלה שיבואו אחרינו."

הפרשה שלנו מסיימת עם הנחת תפילין. ע"פ ההלכה נהוג להניח תפילין ביום ולא בלילה, יתכן וזה המענה, התיקון, לאותן 3 מכות אחרונות שהיה בהם את מוטיב החשכה, הצורך בגילוי האור מהחושך. בנוסף, כנראה שחירותו האמיתית של עם נובעת מיכולת השליטה שלו לנהל את הזמן בערכיות, ובו בזמן לייצר זיכרון, להטמיעו, ולהעבירו הלאה. לעבדים אין יכולת לשלוט בזמן, מי ששלט בעבדים היו המצרים, המעבידים. לכן, מצוות חידוש החודש כה משמעותית, החובה לקדש לעצמנו את הזמן. לזכור שהזמן הינו ערך חשוב ומשמעותי, ובכל ראש חודש אנו מקבלים תזכורת לחדש את העשייה שלנו, לקחת אחריות על ניהול הזמן שלנו, לנצור את המורשת שלנו ולהעבירה הלאה לדורות הבאים. השבוע קידשנו את ראש חודש שבט שהינו בסימן- שיהיו בשורות טובות.

שבת שלום🏘️

לעילוי נשמת איציק (יצחק) בן מאיר וחסיה (חריט) שנפטר בטרם עת. יהי זכרו ברוך.

השבוע הפרשה מעבירה אותנו ממצב של שיעבוד למצב של תחילתה של הנהגה והתערבות אלוקית המכה במצרים, והפעם בפרשה, שבע המכות הראשונות. עם שלם המצוי תחת משא העבדות, ומשה ואהרון מגיעים לבשר לו על גאולתם, יציאתם מסיבלות מצרים. אך, פרעה שמכביד את ידו ואף מעצים את עומס העבודה על עם ישראל, גורם לכך ש- " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו, ט). משה מגיב לדברי ה' כי בני ישראל לא הקשיבו לו אז איך פרעה יקשיב לו, מה עוד שהוא, משה, ערל שפתיים. אלא שאז מגלה ה' למשה- " "(ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ז).

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- "השאלה עתיקה. אם ה' הקשה את לב פרעה, כי אז ה' הוא שגרם לכך שפרעה יסרב לשלח את עם ישראל, לא פרעה עצמו. ואם כן, איפה הצדק? איך אפשר להעניש את פרעה ואת עמו על סדרת החלטות שהם לא קיבלו באופן חופשי? תנאי לענישה הוא אשמה. תנאי לאשמה הוא אחריות. תנאי לאחריות הוא חופש. איננו מאשימים אבנים בכך שהן נופלות, ולא את השמש על שהיא זורחת. כוחות הטבע אינם בחירות הנעשות מתוך בחינת חלופות. רק האדם חופשי. טלו ממנו חופש זה, ונטלתם את אנושיותו. איך אפשר אם כן לומר, כאמור שוב ושוב בפרשתנו, שה' הקשה, חיזק והכביד את לב פרעה? כל המפרשים הוטרדו משאלה זו. גישה אחת היא זו של הרמב"ם ואחרים, המצביעים על מאפיין מפליא של הסיפור. בחמש המכות הראשונות מסופר שפרעה עצמו הקשה את לבו. רק אחר כך, בחמש המכות האחרונות, מסופר שה' עשה זאת. ואם כן, אפשר להבין שחמש המכות האחרונות היו עונש על חמשת הסירובים הראשונים שפרעה נקט מרצונו החופשי…
אובדן החופש שלנו מתרחש בהדרגה, ולפעמים איננו מבחינים בו כלל. התורה מדברת על כך עוד מבראשית. ההצהרה הקלאסית על הרצון החופשי מופיעה בסיפור קין והבל. בראות אלוהים שקין כועס על דחיית מנחתו, הוא אומר לו- "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ." (בראשית ד, ז). בלשון פשוטה: אם תעשה את הטוב, מנחתך תירצה. ואם לא, החטא יארוב לך וישתוקק להכשילך, ועליך להתאמץ למשול בו. כדי לשמור על הרצון החופשי, בייחוד בעת הצפה רגשית כגון בזמן כעס, נדרש כוח רצון. במקרים כאלה עלול להתחולל מה שהפסיכולוג דניאל גולמן מכנה "מחטף האמיגדלה", שבו התגובה היִצרית באה במקום החלטה מושכלת, ואנו עושים דברים שמזיקים לנו וגם לאחרים.  זהו האיום הרגשי על החופש.
וישנו גם איום חברתי. אחרי השואה נעשו כמה ניסויים פורצי דרך שביקשו לבחון את כוחם של הקונפרמיזם ושל הציות לסמכות… הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל הראה כי אנשים רגילים מוכנים לתת מכות חשמל מכאיבות להחריד (לא אמתיות, אך הם חשבו שכן) לאדם המצוי בחדר סמוך כאשר דמות סמכותית, הנסיין, אומר להם לעשות זאת. "ניסוי הכלא של סטנפורד", ככינויו של ניסוי שערך פיליפ זימברדו, היה משחק תפקידים שבו חולקו המשתתפים ל"אסירים" ול"סוהרים". בתוך ימים ספורים  ה"סוהרים" החלו לנהוג ב"אסירים" באכזריות ואף באלימות. זימברדו נאלץ לקטוע בתום שישה ימים את הניסוי, שתוכנן להמשך שבועיים. אכן, כוחו של הקונפורמיזם עצום. נראה לי שזו הסיבה שאברהם נצטווה לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו. הארץ, המולדת ובית האב, כלומר התַרבות, הקהילה ושנות החיים הראשונות, הם שלושת הגורמים התוחמים את החופש שלנו.  היהודים לאורך הדורות נמצאו בחברה אך לא היו כפופים לה. להיות יהודי משמעו לשמור מרחק מכויל מהזמן ומאליליו. בשביל חופש דרושים זמן לחשיבה מדודה ומרחק של ערנות ביקורתית.
האיום המוסרי הוא הטרגי מכולם. לפעמים אנחנו שוכחים, או אפילו לא יודעים, שכמו בני ישראל גם המצרים חוו עבדוּת במצרים… כשהחיים נעשים זולים ובני אדם נתפסים כאמצעי במקום כמטרה, כשתועבות מתורצות בשם המסורת ושליטים נהנים מכוח מוחלט, המצפון נשחק והחופש אובד כי התרבות יצרה מרחב מבודד שצעקת הנדכאים אינה נשמעת בו.  
לכך מתכוונת התורה באומרה שה' הקשה את לב פרעה. השליט ששעבד אחרים השתעבד בעצמו. הוא נעשה שבוי בידי הערכים שטיפח. החופש במובנו העמוק, החופש לעשות את הטוב והישר אינו ניתן מעצמו. אנחנו רוכשים אותו או מאבדים, בהדרגה. בסופו של דבר, רודנים מביאים על עצמם את חורבנם, ואילו בעלי כח הרצון, האומץ והנכונות ללכת נגד הזרם זוכים בחופש מזהיר. זו היא היהדות: הזמנה לחופש, שהדרך אליו עוברת בהתנגדות לאלילים ולשירת הסירנות בנות הזמן."

הפרשה מחדדת לנו את חשיבות כוחו של החופש, הסכנות שטמונות בקונפורמיזם, בציות לסמכות ללא הפעלה של חשיבה ביקורתית, והצורך באומץ כדי ללכת נגד הזרם כשנדרש לייצר שינוי להשגת החופש. יתכן שזה ההסבר לצורך בארבע לשונות גאולה- "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי" כפי שהן מופיעות בפרשה-
"(ו) לָכֵן, אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'! וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם עֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם." (שמות ו, ו-ז)

שבת שלום❤️

מוקדש לרפואתה השלמה של תקוה בת חביבה בתוך שאר חולי ישראל. אמן כן יהי רצון

השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את חומש, 'שמות', סיימנו את ספר 'בראשית' ונראה כי כל תקופת האבות עם כל גודלם, ועוצמתם אינם אלא הכנה והכשרת הדרך להופעת האומה הישראלית. בספר שמות מתגשמת בפועל תכלית ההבטחה לאברהם אבינו – נולד עם ישראל. הפכנו ממשפחה, לשבטים, לעם. לכן, רשימת בני ישראל החוזרת על עצמה איננה חזרה סתמית כי אם הגדרת מעמדם החדש של בני יעקב. מעמדם בספר שמות שונה באופן מהותי מזה שבספר בראשית. בני יעקב בספר שמות הם כבר חלקים של הווית חיים לאומית, כללית ושלמה שהיא עם ישראל. מעניין שהראשון שקלט את הוויתו של עם ישראל היה דווקא פרעה- "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ." (בראשית א, ט).

הרבי מליובאוויטש מסביר על פי תורת החסידות "…"ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה". השם מצרים הוא ממשמעות מיצר והגבלה. רק ההארה של נשמות ישראל, ה'שמות', ירדה למצרים, למצרים ולהגבלות של העולם הזה, לגלות הקשה והאיומה; לא הנשמה עצמה במלוא כוחותיה… הנשמה עצמה לא הלכה לגלות. היא אינה מוגבלת על-ידי העולם הגשמי ותלאותיו. היא נשארת בת-חורין… בכוח זה יכלו בני-ישראל לעבור את כל קשיי גלות מצרים, ולהישאר נאמנים ליהדותם ואף לשמור על שמותיהם המקוריים… יש בכך משום הוראה נצחית: חלילה להירתע מפני הקשיים, חלילה להתייאש. עלינו לזכור שהנשמה עצמה מעולם לא הלכה לגלות. היא אינה כפופה למוראות הגלות, והיא המעניקה לנו כוח…" (הספר "שלחן שבת", לקוטי שיחות כרך ג, עמ 843)

מוסיפה ומסבירה על כך הרבנית נעמה מנוסי, "אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ." (שמות א, א), אכן על פי הפשט כל אחד מהבנים הצטרף ויצא עם כל בני ביתו, בגופו ובגופם. יחד עם זאת, בעומק הדברים, מצרים הינה מלשון מייצרים, הצרות והאתגרים של העולם הזה, החרדות, הלבטים, הפיתויים, המתח, הכאב, העצב וכל אותם הסחות דעת, זו הגלות שבה אנו מצויים, ובכדי לצאת ממנה עלינו להתחבר תחילה ל'שם' שלנו שמייחד אותנו לזהות ולשליחות שלנו. רק כשהאדם יראה את עצמו כפרט, מתוך חוויה אותנטית ואישית, מתוך מימד הדיבור האישי שלו/ה בעולם, ומתוך חיבור לנשמתו, הוא יוכל להתחבר באופן ראוי לכלל. השם שלנו מקנה הכרה ותוקף לנראות שלנו. מה שמתבטא גם עם המיילדות, שפרה, מלשון שיפור, ופועה מלשון 'פעייה' שפועה ומדברת, הן אותן נקודות טובות ופנימיות שבנו, שבנפשנו, שנותנות לנו את הכח, מעודדות ומחזקות אותנו.
במילים אחרות, לכולנו יש בית פנימי, "וּבֵיתוֹ", שיכול לעטוף ולהגן עלינו בנפשנו פנימה. בבית הפנימי הזה נרגיש הכי מוגנים והכי רצויים ואהובים, וכך גם נצליח לעבור את התלאות ביומיום, בשוטף. מעניין לראות שהקשרים שאנו יוצרים משקפים לנו כיצד אנו מרגישים כלפי עצמנו.

אז איך יוצאים מהמצרים?
החוקרת קריסטין נף מציעה את כלי "החמלה העצמית", פיתוח גישה סובלנית ביחס למצוקות, לחולשות ולפגמים שלנו. זה כולל את הנכונות לקבל, להכיל את רגשותינו, ולטפל בעצמנו, במקום “להיתקע” בהאשמה עצמית מופרזת במצבים של כאב, חולשה או כישלון. ללא שיפוט מחמיר וביקורתיות. הכרה בכך ש”כולנו בני אדם”, שכוחותינו אינם אינסופיים אלא מוגבלים, ושחוויות קשות הינן חלק בלתי נמנע מהיותנו אנושיים. המרכיב הזה של חמלה עצמית, מסבירה החוקרת קריסטין נף, כולל תחושת מחוברות ליתר האנושיות בשונה מחוויה של נבדלות, בידוד ונתק מיתר העולם. למשל, מילים טובות מייצרות קרבה וחיבור עם עצמנו, ועם הסביבה. היציאה שלנו מכל אותם מייצרים, קולות מחלישים וכד' מתאפשרת כשאנו עושים שינוי פנימי, מייצרים שמחה והכרה באמצעות האור הייחודי שכל אחד ואחת מאתנו מביא/ה לעולם. אחרי הכל, כשאנו משנים משהו מבפנים משתנה גם משהו בחוץ, החיבורים מתחזקים ומאפשרים ש"אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ." (שמות א, א)

לסיום, כולנו צאצאים של אברהם, יצחק ויעקב ועם זאת זה סיפור של אנשים פרטיים בתוך סיפור של דור המתמודד כאילו הוא/היא יצא/ה ממצרים. התכלית של המכות עליהם נלמד בפרשות הבאות ובכלל של ספר שמות הוא להעיר ולעורר אותנו לצאת ממצרים שאחרת לאן אנו יכולים להדרדר- לניתוקים ולעבדות. 'שמות' שולח אותנו לבנות את ביתנו פנימה והחוצה, ע"י השתקת כל אותם קולות מחלישים ומסיחים, ויותר מזה ע"י העצמת הכוחות הייחודים שבנו. כך יתאפשר לנו לראות את הטוב והשפע שמצוי בעולמנו ולהיות במוכנות ובמסוגלות ('עם סגולה') לממש אותו. ספר שמות שולח אותנו להגשים ולממש את ייעודנו כפרטים וכאומה ישראלית. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞