הפרשות שלנו השבוע, תזריע מצורע, עוסקות בדיני טומאה וטהרה. והשאלה- מהו הדבר שגורם והופך אדם להיות טמא? כיצד אישה שיולדת הופכת מיד אחרי הלידה להיות טמאה? הרי זו מסירות נפש ללדת, מדוע היולדת צריכה לעבור 80 יום של טהרה במקרה שילדה בת ו-40 יום במקרה שילדה בן? בשתי הפרשות הללו מרוכזים רוב דיני הטומאה והטהרה. הפרשות מרחיבות על המצורע ובעצם מדברות על הדיבור, היציאה מפה-רע (פרעה) לפה-סח (פסח) וכל זה במשך 40שנה במדבר, שוב אותיות דיבור. בנוסף, כולנו מכירים את 4 המצבים- דומם, צומח, חי ומדבר- שזהו האדם; כאמור נקרא מדבר וזה מה שמבדיל אותו מהחי. משמעות עצומה לכח הדיבור. "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז)" לרוח ממללא" (אונקלוס). בתרגום אונקלוס הביטוי "נפש חיה" מתורגם ל"רוח ממללא", כלומר "רוח מדברת". גם רש"י מאמץ את הפירוש הזה- "'לנפש חיה', אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם, חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור".הצרעת שעליה מדברת התורה, היא ביטוי פיזי לפגם מסוים בנפש, בצד הרוחני שלנו. הגמרא (מסכת ערכין דף ט"ז) אומרת, שמחלת הצרעת הנה תוצאה ישירה של לשון הרע, שדיבר האדם על חברו. כמו מרים הנביאה, אחותו של משה, שדיברה לשון הרע ומיד לאחר מכן לקתה במחלת הצרעת.ריה"ל, רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי (מאמר ב אות ס) מסביר "שאפשר שטומאת הצרעת וטומאת הזיבות הן תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הגדול, וכן האבר הנגוע בצרעת הוא כמת, וכן הזיבה היא זרע שנפסד שהיה מוכן להיווצר ממנו יצור אנושי. לפי "הכוזרי" הסיבה המשותפת לכל הטומאות היא המוות… תוצאה של שלילת החיים, שמהמצב הקודם שלהם יכלו להיווצר חיים חדשים ועכשיו היא נשללה."וכמו רבי יהודה הלוי, חכמים רבים אימצו הגדרה זו ל-מהי טומאה. הרב שרגא סימונס מסביר- "הטומאה איננה מצב של נחיתות רוחנית ואיננה מייצגת את המלוכלך או המזוהם. הטומאה מייצגת את אובדן החיים. את אובדן הקרבה לקב"ה, שמהותו העיקרית היא – חיים".סוגי הטומאות השונים קשורים למוות או לניתוק הקשר עם מקור החיים. המפגש עם המוות נושא בקרבו "טומאה" לאדם היהודי. הרש"ר הירש מבאר- "כל שורה בהלכות טומאות מגע מעידה, שהטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, אם כי בלתי נתפסת, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, בנבלה. הטומאה קשורה אמנם למוות, אולם רק כרעיון מושגי, לא כמציאות."למרות שגוף אדם מת נקראת "אבי אבות הטומאה", ברור שאין הכוונה לפגוע ואו להעליב את המת או חלילה להטיל כתם על ערכם של החיים והמתים. הרי חשוב שנזכור שהטיפול במת, הלווייתו וקבורתו נחשבים למצווה גדולה, מצווה הנקראת "גמילות חסד של אמת".למעשה המילה "טומאה" נגזרת מלשון "אטימות". מצב טומאה מאפיין אוטם וניתוק מהחיבור הטבעי הקיים בין הנברא לחיים. הגוף שהתנתק מהנשמה שהיא חלק א-לוקה ממעל על ידי המוות, התנתק גם מהאלוקות, ממקור החיים, ולכן הוא טמא. הפירוד המהותי הזה שנוצר הוא מקור ה"טומאה". גם הצרעת קשורה אל המוות, בהיותה תופעה של בשר מת.כך גם ניתן להבין את טומאת אישה נידה. הנידות נוצרת כתוצאה מהתפרקות וממוות של גרעין שהיה ביכולתו ליצור חיים חדשים. מותו של גרעין זה הוא גורם הטומאה.בנוסף לכך, בפעם הראשונה בתולדות האנושות הופיע המוות בעקבות חטאו של האדם הראשון. כלומר, בגופת המת יש תזכורת לחטא הראשון. חטא המהווה סמל לניתוק הראשוני שבין האדם לאלוקות. ניתוק זה קרוי בפינו, "טומאה".הרב שניאור אשכנזי מסביר מהי טומאה כיום, טומאה היא בעצם בלבול, כשהאדם מאבד את הכוח ואת משמעותם של החיים; בלבול תודעתי, במילים אחרות, בלבול פסיכולוגי ונפשי, לא מבין מה קורה בחייו? לשם מה הוא חי? חווה מאבקים מבלי להבין לשם מה הוא נלחם? כשהאדם חווה ריקנות הוא מאבד את הנחישות והרצון להתאמץ ולהפוך את חייו למשמעותיים. במצב נפשי של התרוקנות וחולשה הסכנה היא שכל דבר יכול למלא אותה, ולרוב בדברים הלא טובים, ייאוש, עצבות וכד'. המצבים שבהם האדם הוא ללא כוח אלו המצבים שבהם האדם פגיע וחלש יותר להיאבק ולהתגבר. לכן, עלינו לזכור שכמו שהמוות שהוא הפסד של הגוף, איבוד החיות, משותף לכל הטומאות, כך אנו מרגישים כשאנו מרוקנים, אטומים וללא חיות, והתרופה המומלצת באותם רגעים היא לא לעסוק בעצמנו וברצונות שלנו אלא להסיח את הדעת ולעסוק בעזרה לאחר, בקריאה ולימוד, לא להתבוסס ולעבור 'לגור' בריקנות ובקושי.ללא ספק, זהו תהליך הדורש מאתנו עבודה בשוטף, סילוק עשבים שוטים של רכילות ולשון הרע, החלפה לאנרגיה חיובית לזרעים של פרגון, מחשבות חיוביות ומילים טובות. וכמו כל עבודת גינון, גם פה יש צורך בהתמדה ובעקביות של הנהגת המחשבות שלנו המובילות למילים היוצאות לנו מהפה ובסופו של דבר למעשים, כן, המחשבה שלנו מייצרת מציאות🤓אז מדוע הטבילה במים, מעשה גשמי, הם שמטהרים? מדוע לא לעשות תשובה, לתת צדקה, להתפלל וכו'? כיצד מים מנקים את הטומאה? הרמב"ם מעלה שאלה זו, שהטומאה איננה טיט או צואה שהמים יכולים לשטוף ולנקות.. אז מה עניין הטבילה?טבילה מלשון ביטול, ומים מסמלים חיות ואת התורה, כלומר הטבילה במים חיים מבטלת את הטומאה. בניגוד למוות המסמל את הניתוק וההיפרדות, מסמלים המים את החיים והפריחה, ולכן יש בכוחה לסלק את הטומאה ולהביא לטהרה.כך גם הטבילה במקווה מטהרת את האישה מטומאת נידה. כמו מי השפיר ברחם האישה שמספקים לעובר את צרכיו התזונתיים, אבל בנוסף הם גם מגנים עליו מזיהומים, משמשים כבולמי זעזועים ומגינים על העובר. כך גם הטבילה במי בראשית, מים שאין בהם שמץ של מלאכותיות, מחדשת את הקשר והחיבור עם החיים- והאדם נטהר!המצורע (המוציא-רע) שנענש על דיבור לשון הרע צריך לעבור תהליך ארוך ומייסר שבו הוא מורחק ומבודד. מטרת ריחוקו של המצורע מן המחנה איננה בגלל חשש מהידבקות, אלא כדי לאפשר לו להיות לבד, לעשות חשבון נפש, לפשפש במעשיו ולהכיר בטעויות שהוא עשה, ולהתחרט על מעשיו. המסר הזה מתאים בוודאי לכל דור ודור. בימינו איננו סובלים מאותם נגעי עור, אבל ייסורים רבים ואחרים פוגעים בנו, כעסים, עצבות, פחדים, חרדות, וכו'. נפש וגוף תמיד היו ויהיו מחוברים ומשפיעים זה על זה.בגמרא (ערכין טו) מובא כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את אומרו, את מקבלו ואת האדם עליו דיברו.הצרעת כנגע נראית לנו כמשהו מרוחק ולא שייך לתקופת חיינו בכלל. אני מזמינה את כולנו להתבונן לרגע מהי אותה צרעת, אותו נגע, שהתורה עוסקת בו, וכמה הוא לגמרי שייך ישירות למציאות חיינו היום (כל הרשתות החברתיות וכו'). בחירה של כל אחת ואחד במחשבה ובדיבור טוב יכול להמיר את הנגע הזה לענג.כפי שכתב דוד המלך בתהילים, "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים ל"ד י"ג). וכפי שאמר בנו, שלמה המלך, "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ–שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג). מצרות, מרמז על צרעת. מי ששומר פיו, שומר נפשו מהנגע.בסופו של דבר הכל מתחיל מהרצון ומהמחשבה שלנו, בזרעים שאנו שותלים בחיינו; הפרשות הללו נותנות לנו את הכוחות לברר מהו הרצון שלנו, להתחבר לתודעה בריאה ומצמיחה ולשליטה בזרעים של המחשבות, הדיבור והמעשים שלנו.שנצליח לזרוע מחשבות טובות, מצמיחות ומקדמות לדיבור נכון ומעשים טובים שיובילו לחברה בריאה אכפתית ואיכותית. אמכי"ר.שבת שלום ומבורך❤השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
פרשת שמיני- מהי אותה אש זרה?
מהי אותה אש זרה שבניו של אהרון הקריבו לפני ה׳? מה היה החטא החמור שהם עשו במהלך חנוכת המשכן?
חכמנו העלו שאלה זאת כבר אלפי שנים ונתנו הסברים רבים. למשל, הרב שמשון רפאל הירש הסביר שהם הלכו אחרי הרגש ולא אחרי השכל. הקריבו אש בבית המקדש מבלי שצוו על כך.
בסופו של דבר, חטאם בשורה התחתונה שהם עשו דבר שלא צוו גם אם הם עשו זאת ממניעים נעלים. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר, "הם היו 'מתלהבים', אנשים שמרוב להט דתי האמינו שהבורא מורה להם לנהוג בניגוד לחוקים ולמוסכמות.
הבאת אש זרה למזבח אולי נראית עבירה קטנה, אך בתחום הקודש גם מעשה לא־מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להתרחב לכדי שבר. ממש כמו שבכּורים גרעיניים נדרשים נוהלי בטיחות מחמירים.
שתי מערכות נפרדות פועלות במוחנו. הפסיכולוג חתן פרס נובל דניאל כהנמן מכנה אותן "חשיבה מהירה וחשיבה אטית". המוח המהיר, המערכת הלימבית, משחרר רגשות, בעיקר בתגובה לפחד. המוח האטי, קליפת המוח הקדם־מצחית, הוא רציונלי, מחושב, ומסוגל לשקול השלכות לטווח ארוך ומהלכי פעולה חלופיים. הכפילות הזו אינה מיותרת ואינה מקרית. בלי תגובות אינסטינקטיביות לסכנה לא היינו שורדים. אבל בלי המוח האטי והמחושב היינו נופלים פעם אחר פעם להתנהגות הרסנית כלפי הסובבים אותנו וכלפינו עצמנו. אושרו של היחיד ושרידותה של התרבות תלויים באיזון העדין שבין שתי המערכות.
החיים הדתיים, דווקא משום שהם מעוררים כמיהה ולהט, זקוקים במיוחד לגבולות ולכללים ולטקסים, לתדריך עבודה פרטני.
אש האמונה יכולה להבעיר – ויכולה להאיר.
להבעיר ולשרוף ולהיות אש־תופת כשמניחים לה להשתולל חופשית – או להאיר את חיינו ואת כבוד ה' כששמים אותה במסגרת ברורה. מן הסיבה הזו כוללת תורת ישראל דינים ופרטים מרובים כל כך. וככל שאנו מתקרבים לה', כך אנו זקוקים להם יותר."
כהורים אנחנו מקבלים אינספור עצות, תיאוריות ותורות איך נכון לגדל ילדנו. כולנו רוצים להיות הורים טובים, שיכבדו אותנו אבל גם שיהיו חברים שלנו, שיאהבו אותנו ושידעו שאנחנו אוהבים אותם. אנחנו כועסים עליהם, אבל גם חוששים לעיתים שהם יכעסו עלינו. וככל שיש יותר ויותר תיאוריות, הורים מוצאים את עצמם מבולבלים יותר ויותר ולא פעם עם רגשות אשמה. המטרה של גבולות בחיי הנפש – היא לתת לנו ולילדינו תחושת בטחון, ולהבהיר מה שייך ולמי.
העולם הוא מקום עצום, עם אינסוף אפשרויות, אמיתות לא מובנות ובעיקר יש הרבה חוסר וודאות. והתפקיד שלנו לעניות דעתי כהורים הוא לתת לילדינו את התחושה של מקום בטוח, לא עוד אתר כאוטי בעולם, אלא מקום עם סדר שניתן להשיגו באמצעות הצבת גבולות ועקביות. העובדה שהם יודעים שיש דברים שמותר ויש דברים שאסור עוזרת להם לחזות ולדעת מראש מה יהיו התגובות של הסביבה למעשים שלהם.
חוקים ונורמות הם חלק אינטגרלי מהחיים שלנו, ומהר מאוד כולנו לומדים שהעולם מורכב מחוקים ונורמות. ההפנמה של כללים אלו מגיל צעיר – מסייעת לנו להסתגל בקלות יותר ולתפקד טוב יותר גם בעולם החיצוני. הפנמת כללים אלו מאפשרת לילדינו לקחת אחריות על מעשיהם ולפתח תחושת עצמאות ואחריות לחייהם, ולבנות מערכות יחסים בריאות.
אסיים עם סיוון רהב מאיר –
"אני לא מבינה באומנות, אבל היצירה הזו – שהוצגה לאחרונה בביאנלה לאומנות יהודית עכשווית ב"היכל שלמה" בירושלים – גרמה לי לעצור מולה לכמה רגעים. האמנית רות שרייבר גזרה יותר מעשרים אלף דפי נייר בצורה של כפות ידיים, ולמעלה, כתובה עליהם ברכת כהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אלייך וישם לך שלום".
בפרשתנו, שמיני, אהרון הכהן מברך את העם לראשונה בברכה הזו, שתישמע מאז אינסוף פעמים ברחבי העולם, לא רק ב"ברכת כהנים" במהלך התפילה, אלא גם, כמו ביצירת האומנות הזו – מדי ליל שבת, בסעודה, כשההורים שמים את ידיהם על ראש ילדיהם, ומברכים אותם בפסוקים העתיקים האלה.
גובהה של היצירה יותר ממטר. היא מראה, דף אחרי דף, ברכה אחרי ברכה, איך הילדים גדלים וצומחים לנו מתחת לידיים משבוע לשבוע, ואיך מדור לדור אנחנו מעבירים את המילים האלה ומתפללים לברכה, שמירה, אור, חן ושלום." אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
פרשת שמיני- תקציר!
השבוע השביעי של פסח והשבת מחוברים. לכן, המאמר הבא הוא על הפרשה השבוע. פרשת שמיני היא פרשת השבוע השלישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה ב- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא, ט)
הפרשה מתארת את היום השמיני, יום חנוכת המשכן. המשכן נבנה בהשקעה ובעבודה רבה על-ידי בני-ישראל במדבר סיני. בפרשה הקודמת נחנך המשכן ובפרשה שלנו מסכמים את חגיגות חנוכת המשכן. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הַקְרבת קורבנות, כשאהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם. נדב ואביהוא, בני אהרון, מחליטים מסיבות שונות להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, והם למעשה מועלים בתפקידם. ולכן, בתוך השמחה השלמה של חנוכת המזבח, הם, נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, נענשים ויוצאת אש מלפני ה' השׂורפת אותם למוות.
הפרשה מסתיימת בעניין אחר- סימני הכשרות של החיות השונות- בעלי החיים המוּתָרים והאסורים באכילה. למשל, בין הבהמות מותר לאכול חיות המַפריסוֹת פַּרסָה, שוסעות שֶסַע ומעלות גֵירה (כמו, פרה). מחיות המים מותר לאכול את בעלי הסנפיר והקשְׂקֶשֶׁת. העופות האסורים באכילה הן העופות הדורסים כגון הנשר, והנץ וישנם גם עופות לא דורסים כמו החסידה שאינם מותרים לאכילה. מוסבר שמשֶרֶץ העוף מותר לאכילה רק את אלו שיש להם כרעיים מעל לרגליים לנתר בהן על הארץ.
שביעי של פסח!
מחר שביעי של פסח, כ"א בניסן, שהוא היום השביעי והאחרון של חג הפסח. ביום זה חלה קריעת ים סוף ונוהגים לקרוא את שירת הים כי זהו היום שבו תהליך היציאה של בני ישראל ממצרים הסתיים. בחוץ לארץ מוסיפים יום שני של יום טוב והוא מכונה "אחרון של פסח".
שביעי של פסח איננו חג נפרד מחג הפסח, בניגוד לשמיני עצרת, המהווה חג עצמאי בסוף חג הסוכות, אלא הוא היום האחרון של חג הפסח בלבד. "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).
אחרי שחרור בני ישראל ממצרים, פרעה מתחרט ושולח פרשים לרדוף ולהחזירם למצרים. מיליוני בני ישראל ניצבים על שפתו של ים סוף, מי הים קרים, זרים ולא נראים מבטיחים בלשון המעטה, מאחוריהם חיל פרשים הרוצה להשיב אותם למצרים. בני ישראל במצוקה, ואז הים נבקע, בני ישראל עוברים בתוכו, וכשהמצרים בתוכו הים נסגר והם טובעים. יש שיגידו גאות ושפל, יש שאומרים בכלל לא קרה, יש אומרים נס משמיים, וע"פ הקבלה האדם שהוא עולם קטן- בתוכו מתרחש הכול. כל מה שיש בעולם, הכול בתוך האדם. והתורה ניתנה לנו כדי לסייע לנו לברר ולתקן את התכונות שבתוכנו, את הרצונות, הכוונות והמחשבות.
מצרים היא אומנם מקום גרוע, אך מוכר וידוע וכוחו של הרגל על כל המשתמע… לעזוב אותו ולהתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע, החלטה לא פשוטה.
סיפור קריעת ים סוף מופיע בצורות שונות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, במסע חיינו ישנם רגעי מפתח שבהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. והחלטות אלו הן שיקבעו את ההבדל הממשי בין חיים של הישגים גדולים ומימוש, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. יש לנו נטייה לדחות את הקץ לא פעם, עד שלא נותרת לנו כל ברירה אחרת…
אין לנו וודאות או ידע לגבי מתי מופיע "הרגע הגדול" בחיינו. ולכן, בכדי לא להיות משועבדים לכבלים של המצרים שבתוכנו, עדיף להתמודד ולהציף את הפחדים והחרדות שלנו, ובמידת הצורך גם להיעזר באנשי מקצוע, ובסביבה תומכת ומקדמת המסייעים לנו לנצל היטב את ההזדמנויות שניתנות לנו להתפתחות, וצמיחה אישית ורוחנית.
כולנו בהסכמה שלרוב אין ביכולתנו לדעת, מה מחכה לנו "בצדו השני של הים", אבל זו בדיוק ההזדמנות שלנו, להתרגש ולהתלהב מעוצמתם של החיים.
ד"ר מירב (טובול) כהנא הטיבה לתאר-
"חירות היא היכולת לעוף, לשוטט במרחב
לעלות, לרדת, להתרחק לצדדים
לנוע ללא פחד, להשתחרר מכל הכבלים
להתחבר לאני שלי, לנשמתי, לייעודי, לשליחותי
לא לפזול הצִדה. לגלות אלוקות."
שנבחר לצאת לחירות, להתפתח, להתקדם ולצמוח ולממש את עצמיותנו. להוציא את מהותנו הפנימית מהכוח אל הפועל, ולהגשים את שליחויותינו וייעודנו בחיים. אמכי"ר.
🍷חג שמח❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
פסח- רגע לפני ליל הסדר
הערב נשב ליד שולחן הסדר, ה-חגיגה ה-גדולה של השנה, מתכונים ומאכלים ייחודיים, סידור ועריכה מיוחדת של השולחן, כלים מחודשים, דרוכים ומוכנים ל- מפגש המשפחתי והחברי ה-חגיגי של השנה. מה שנקרא ביטוי ממשי להעברת המסורת והמורשת לדור הבא. הכנות רבות, ממש התכוננות והשקעות בכיצד השנה נעביר את הסדר, מה המסרים והסיפורים שאנו רוצים להדגיש ולבטא במהלך הסדר וכו'…. אבל לפחות מהניסיון האישי שלי כשמתחיל הסדר יש שיבושים, הסחות דעת של ילדים, רעש, איבוד סובלנות של מבוגרים וילדים גם יחד, חלק אפילו משתעממים והרעב מתחיל להשמיע קולות…. בשורה התחתונה, לא מממשים את אותה ציפייה גדולה שפיתחנו לליל הסדר🤓 והשאלה איך הופכים את אירוע ליל הסדר השנה לאירוע כייפי ומהנה, ואכן מממשים את העברת המורשת, ערכים, ומסורת לדור הבא ומחזקים את כולנו. הרב שניאור אשכנזי הטיב לתאר את חג הפסח- מסיבת יום הולדת של העם היהודי, במצרים נולד עם חדש, עם ישראל, עם שיצא מעבדות לחרות בכדי לקבל את התורה לאחר שהות של 210 שנים במצרים. היום שבו התחלנו את דרכנו כעם, ההתחלה של הכל.
כמו כל תהליך בריא ונכון כך גם ליל הסדר- ממושך, לילה ארוך, מצריך סבלנות ויצירתיות, לצאת מהקופסה. לוודא שלא הגענו מורעבים לליל הסדר, לבחון כיצד אנו מספרים את הסיפורים, שרים שירים, מוסיפים הסברים קלילים ואקטואליים, משחקים ומפעילים את המשתתפים במהלך הערב:-) והכי חשוב שואלים שאלות- כולם שואלים שאלות!!! שאלות מעוררות את המחשבה, מכניסות חיות והכי חשוב מחברות. שאלות הקשורות ישירות בהגדה יכולות להיות גם שאלות אקטואליות והכי רלוונטיות להיום. למשל,
• מה נשתנה הלילה הזה עבורי מכל הלילות? איזה שינוי/חידוש/הרגל אני מאמצת השנה?
• מה מצרים (מלשון מיצרים, קשיים, אתגרים וכו') עבורי ( עבור כל אחד ואחת מהמשתתפים בסדר) היום?
• מה זו חירות עבורי ? לאיזו חירות אני יוצאת השנה ( חברתית, פיזית, רוחנית מנטלית וכו׳)?
חכמינו אמרו- "פה סח", "והגדת לבנך…" , ה-חג שבו סחים, מגידים, מהורה לילד/ה ומנחילים את העבר. זמן ומקום הם מרחבים וצירים שבהם נעה הזהות של כולנו במסע החיים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", זו אותה תחושה כשאנו מנסים לברר לעצמנו את זהותנו, ולחפש אותה בין הזמן למקום. פסח מזכיר לנו את חשיבות הדיבור, השיתוף, האמונה וההוקרה שלנו, ממש תיקון הדיבור. "וכל המרבה לספר את סיפור יציאת מצריים הרי זה משובח", היכולת לדבר בחופשיות וללא פחד להביע את דעתנו זו חירות. סוג הדיבור שלי מבהיר האם זהו דיבור של בן חורין או עבד.
סיפור יציאת מצרים מלמד כי היציאה משעבוד לחירות היה תהליך הכרחי להתהוותו של העם היהודי. חירות רוחנית מתייחסת לשחרור משעבוד לחומר, למאוויים ולמרדף אחר העונג, וכפי שאמר הרב קוק "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות…" חשוב שנכיר ונבחין למה אנו משועבדים, ממה כדאי להשתחרר כדי שנוכל להתפתח, להתקדם ולצמוח.
חירות היא גם ההתמקדות באחר, "הא לחמא עניא די אכלו …" המצה היא לחם עוני שאכלו אבותינו… כך פותחת ההגדה, כשאני מתגבר על האגואיזם שלי, לא משועבד לתאוות, והמאוויים שלי, אלא רואה את האחר, זו חירות. אני שם את הזולת במרכז. המסע שלנו כעם הוא שלימד אותנו את חשיבות הצדקה והחסד ופיתוח הרגש לאחר.
אין מתאים יותר מחג זה כדי לשאול את עצמנו: האם אנו אכן בני-חורין? האם אנו מתנהגים כרצוננו, או רצים אחרי האופנה והפרסומות האחרונות? האם חיינו נקבעים לפי נורמות מוסריות, או לפי נורמות חברתיות? וכו׳
חג הפסח הוא הזדמנות נפלאה לצאת ל"חופש הגדול". חופש בו נהיה, סוף-סוף, אנו עצמנו.
ואסיים עם הגדרה לחירות של ליאורה ציון-תאיר,
"- מי לא רוצה להיות בת חורין? להשתחרר מהעבר, מהסביבה שחוסמת אותי, מהמחשבות שמגבילות אותי, מהתאוות ומחוסר הביטחון שלי… אנחנו חושבות שחירות היא זכות, פריבילגיה ומחכות שהמחשבות שחוסמות אותנו ייעלמו ושהסובבים אותנו יעניקו לנו את החירות הנכספת.
לאחר שעם ישראל יצא ממצרים הקב"ה הוביל אותו במדבר, אל עבר הארץ המובטחת. אני חושבת שאפשר לראות בהליכה דווקא במדבר ובשממה רמז למסירות נפש הנדרשת כדי לבחור ולהפוך לבני חורין באמת לאחר עבדות של 210 שנים.
ואני שואלת את עצמי האם אני מוכנה לצאת מהמצרים שלי , ולחצות את המדבר שלי."
שנזכה הפסח הזה לצאת לחירות, להתגמש עם התכניות שלנו לליל הסדר ולהתחבר לחברים, למשפחה ולמי שאנחנו. שיהיה לכולנו ליל סדר מהנה, מעשיר ומחזק. אמכי"ר.
יום הולדת וחג פסח שמח❤
ויקרא- פרשת צו- מדוע צו?
מדוע צו?
" (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ." (ויקרא ו')
הפרשה פותחת בפניית ה' אל משה, שיצווה את אהרון ובניו על הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים שהתורה בחרה להשתמש בפסוק זה במילה "צו", ולא במילים 'דבר אל אהרון' או 'אמור'…, ונשאלת השאלה מדוע דווקא כאן נעשה שימוש בלשון ציווי?
רש"י מסביר כי המילה "צו" היא לשון זירוז, אין השהייה, יש התייצבות כאן ועכשיו. השאלה מדוע יש צורך להשתמש בביטוי כה חזק דווקא בנוגע לקרבן עולה? רבי שמעון מסביר – שבקרבן עולה (קורבן המכפר על הרהורי הלב) שנשרף כליל ,הכהנים אינם מקבלים חלק מן הבשר לעצמם כמו בקורבנות האחרים ולפיכך קיים חשש שהכוהנים יעדיפו להתעסק בקורבן חטאת (קורבן על עבירות שבמעשה) מהם יש להם רווח, על פני קורבן העולה. לכן, השתמשה התורה בלשון" צו", לזרזם ולהזהירם להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן חטאת.
במילים אחרות, כפי שחכמנו אמרו, "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", כשיש לנו הזדמנות למשל לומר מילה טובה, לחזק, לפרגן, לסייע בואו לא נדחה ונפספס את ההזדמנות, נתייצב ונממש אותה. 'צו' תפקידו לעורר אותנו לעשות מעשים שיוסיפו אור אצלנו פנימה בנשמה ובחוץ, בסביבה שלנו.
בפרשה הקודמת כתוב שמקום שחיטת קורבן העולה הוא בצפון – (ויקרא א, יא) "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה", מה שמרמז על המחשבה שהיא מכוסה וצפונה, כי אף אחד מאתנו לא ממש יודע את אשר בלב חברו.
ובפרשה שלנו השבוע כתוב ששחיטת קורבן החטאת היא- (ויקרא ו', יח) "…בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה'". הוא גם בצפון, אבל לעומת המחשבה, המעשה, הוא דבר גלוי לכל ואפילו המעשים שנעשים בסתר, סופם להתגלות, ובכל מקרה הם כבר הוצאו לפועל.
כלומר, מקום הקרבת שני הקורבנות, קורבן חטאת וקורבן עולה הוא מצפון למזבח.
למה דווקא מִצָפוֹן? כי זה מלשון מָצְפּוּן. מה הקשר בין הצפון והמצפון?
ועל זה כנראה חז"ל אמרו, "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים". הכל מתחיל מהרצון הפנימי שיש לנו, אחרי הרצון הזה נמשכות העיניים, הן רואות זשואז מתעוררים ההרהורים בלב והמחשבות. ומשם לרוב הדרך קצרה אל המעשה.
לכן מקום שחיטת החטאת הוא למעשה פועל יוצא של מקום שחיטת העולה. מהמקור, מהשורש, מהרהורי הלב והמחשבות, עליהם מקריבים את קורבן העולה, יוצא המעשה, העברה, החטא שעליה מקריבים את קורבן החטאת. משתמע שכדי לתקן את הדברים בחיינו צריך ונכון להתחיל מהשורש, מהרצונות שלנו שמולידות ומייצרות לנו את עולם המחשבה, לזכך, ולנקות את כל המחשבות השליליות שעולות ולא מרפות ובטח לא מקדמות אותנו, ושבסופו של דבר מובילות אותנו למעשים שלנו.
היום, אין לנו מזבח, המזבח למעשה מצוי בתוכנו, בליבנו, ולכן עלינו להדליק ולעורר את אותה נקודה שבלב, "(ה) וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה," (ויקרא ו) לעורר את אותו רצון טוב ומטיב שמצוי בנו פנימה. עלינו להתבונן ולבחון היכן אנו מצויים🤔 זהו מפעל חיינו, כשכל אחד ואחת מאתנו מדליקים את האש, את האור שבנשמתנו, אנו מצליחים יותר ויותר לשנות את המציאות. השינוי ראשיתו בפנימיות של כל אחד ואחת מאתנו.
הרבי מלובביץ' מסביר "ש"אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה ורצון להיות טוב ולהידבק בטוב. אבל כשם שיש להוסיף תמיד עצים כדי להדליק אש, כך האדם צריך "להדליק" תמיד את הנפש פנימה, לדאוג לה תמיד לחומרי בעירה חדשים כדי שהיא לא תכבה. זו אמנם אש טבעית שבוערת בו מעצם בריאתו, אבל עליו תמיד לטרוח ולהוסיף "עצים" למדורה ולהגביר אותה על ידי קשר לתורה, מעשים טובים ואנשים טובים. "
שנזכה לתדלק את האש הטובה שבנפש פנימה, האש שתצליח לגרש את כל המחשבות והספקות הלא רצויים, שנזכה להתחבר לרצון הטוב והפנימי שבנו ולייצר מחשבות טובות ומקדמות ליצירת מעשים שמפיצים אור ורגש לזולת. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
ויקרא- פרשת צו- תקציר!
השבוע פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם הציווים הם לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות. הפרשה מתארת את ההכנות של הכוהנים בכניסתם לתפקידם. בעוד בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, הופיעו הציווים לאדם המביא את הקורבנות.
הפרשה פותחת בפסוק- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.(ויקרא, ו') ".
ה' אומר למשה לתת לכוהנים הוראות מדויקות לגבי אופן הקרבת הקרבנות השונים. כלומר, איך צריך להקריב קרבנות, ומהי העבודה הנדרשת מן הכוהנים במשכן שנבנה לה'. בפרשה יש תיאור מפורט כיצד לוקח משה את אהרון ואת בניו, מקהיל את כל עדת בני ישראל אל פתח אוהל מועד, רוחץ את אהרון במים ומלביש אותו בבגדי הכהן, החשן, האורים והתומים, המצנפת וציץ הזהב, ומושח אותו בשמן המשחה. גם את המשכן וכל כליו מושח משה בשמן המשחה. אז מקריב אהרון הכהן את קורבן החטאת, את קורבן העולה ואת קורבן המילואים בפעם הראשונה. אהרון ובניו מצווים שלא לצאת מפתח אוהל מועד במשך שבעת "ימי המילואים", שבסופם הכוהנים הופכים להיות כוהנים בפועל, שעובדים את עבודת המקדש.
הפרשה מסתיימת בחנוכת המשכן, אירוע משמעותי ומרגש שבו נחנך המשכן ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים.
פרשת ויקרא- תקציר!
השבוע מתחילים את את חומש ויקרא, הספר השלישי מחמשת חומשי תורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש.
הפרשה מתחילה במילים הבאות: וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר…
כלומר, כבר בתחילתה של הפרשה אנו למדים שהמשכן, "אוהל מועד", המקשר בין עם ישראל לה' משמש לשתי מטרות עיקריות:
- תקשורת של משה רבנו עם הקב"ה.
- הקרבת קורבנות, בעיקר כדי לכפר על חטאים.
יש קורבנות שהם בגדר חובה, ויש שהם רְשות – לפי רצון המקריב וצרכיו.
ספר ויקרא מתרחש כולו במסע של עם ישראל במדבר סיני, לאחר יציאתו ממצרים.
סוגי הקורבנות המוזכרים בפרשה-
קורבן עולָה – קורבן שמביא אדם מרצונו, על פי החלטתו החופשית, מן הבקר, הצאן או העוף. הקורבן הזה נשרף כולו על המזבח ולא נוֹתָר ממנו דבר לכהנים.
קרבן מנחה – קורבן צמחוני. תודה ותחינה לאל. מצטרף לקרבן נוסף בדרך כלל.
קרבן שְלָמים – קורבן שבחלקו נשרף לגמרי על המזבח, חלק אחר שלו ניתן לכהן, וחלק נאכל על ידי מקריב הקורבן.
קורבן חַטָאת – קורבן שמביא כל מי שחטא בשגגה, או נטְמָא, ונודע לו חטאו לאחר מכן. מטרת הקורבן היא לכפר על החטא.
קורבן אָשָׁם – קורבן שמביאים חוטאים המתחרטים על מעשיהם, או אנשים שיש להם סָפֵק האם חטאו או לא.
פרשת ויקרא- למי אנו מקריבים את הקורבנות?
בפרשת השבוע שלנו מופיע תיאור ארוך ומפורט ביותר של הלכות הקרבת הקורבנות, ואופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש. ללא ספק, ספר ויקרא מעורר שאלות חשובות ומטרידות-
• מדוע היו מקריבים קורבנות, שוחטים בהמות ושורפים אותם על המזבח, והאם הקב"ה צריך קורבנות?
• האם זה לא מזכיר את עבודת האלילים שהיו מקריבים להם זבחים ?
• אם אני רוצה לכפר על עוונותיי למה שלא אבקש סליחה, אתוודה, אצום, אתתפלל וכד' מדוע עלי להביא בע"ח חיים ולהקריבם בעבור חטאיי?
• כיצד בע"ח מכפר עלי?
כאשר אנו חושבים על בית המקדש – היינו מצפים שהטקסים המתוארים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה! היהדות מלמדת אותנו שהראשונים להקריב קורבנות היו בניו של האדם הראשון – קין והבל. גם נח הקריב קורבנות והוא היה אבי כל האנושות כולה.
יותר מזה, כשאנו נזכרים ביחס המיוחד, שמעניקה היהדות לבעלי החיים, כמו האיסור הכללי של התורה לגבי 'צער בעלי חיים', ורשימה שלמה של מצוות הכוללת הוראות רבות שמטרתה להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. לדוגמא: כשרואים חמור שנושא על גבו משקל עצום, אנו מחויבים לפרוק מעט מהמשא הזה, בכדי להקל עליו, אסור להעביד בעלי חיים בשבת, אסור לנו להתקין מחסום על פיה של בהמה בזמן עבודתה בכדי שלא נמנע בעדה לאכול במהלך המאמץ הגדול שהיא משקיעה, ועוד.
אז מדוע היהדות בכל זאת נוקטת בשיטה של הקרבת קורבנות בעלי-חיים בעבודת בית המקדש?
נסיעה בזמן לאחור תחשוף שבתרבויות הקדומות הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק, ישנם מספר סוגים של קורבנות שהיו נפוצים מאוד ומותאמים לפי דרגת החשיבות של הטקס- קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קרבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות, עם הזמן, תודה לאל טקסים אלה הלכו ונהיו נדירים. בכל מקרה, התורה שלנו אוסרת להקריב בני אדם באיסור חמור, של "לא תרצח". בספר מורה נבוכים חלק ג פרק לב מסביר הרמב"ם בהקשר זה שהיינו כולם עובדי עבודה זרה, כנראה שאחרי כל כך הרבה שנים במצרים אימצנו הרגלים חזקים שהוטמעו וקשה אם בכלל לשנותם, ולכן בתוך עולם ההרגלים שאימצנו הדרך שנותרה הייתה להטמיע הרגל אחר בתוך אותו עולם הרגלים קיים; כלומר, להמשיך בהקרבת הקורבנות אבל לתכלית שונה לגמרי, תכלית שתנתב את כוחות הנפש שלנו לשינוי, צמיחה וכפרה.
לאור המתואר, הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".
רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה המרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, רצוננו וכו, גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן.
ובכל זאת, קשה לעיכול, אבל אם אותנטיות אז עד הסוף, כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, ומתקשה לדמות איך כך נהגו בעבר, אפילו מכנה זו פרימיטיביות, וטקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אני לפתע חושבת ונזכרת בארוחת הערב שאכלתי עם ילדי… המבורגרים! ומתבוננת בנעלי העור החדשות… בלתי נמנע אלא לשאול- האם קורבנות שונים משחיטה? בשניהם אוכלים את בשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. שחיטה והקרבת קורבנות זהות, בשני המקרים שוחטים את הבהמה, צולים אותה על האש, ואוכלים אותה. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
אנו חייבים להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים, הייתה אכן לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
בניגוד לכך, ביהדות הקורבנות שאנו מכירים אינם מוקרבים לטובתו של הקב"ה כמו כל מצווה אחרת שאנו מקיימים; כל המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה וההתקדמות האישית והסביבתית שלנו. הרי הקב"ה הוא כל יכול ולא חסר לו דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להשתמש בעולם הגשמי, החומרי והגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, וכו'. למעשה, המילה קרבן היא מלשון קרבה, להתקרב. אנו חוששים להתקרב כי בכדי להתקרב עלינו להקריב, להתגמש ולוותר. עלינו לברר ולבחון מה השני צריך ורוצה. לוותר משמעותו להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות ולא למהר לכעוס, לדחות סיפוקים ולא לאכול למשל כל מה שאני רואה ובא לי ללא הבחן ובזלילה. כולנו מוכנים להקריב ולתת בתנאים שלנו ולא של האחר, הקושי הוא להתגבר על הטבע שלנו, חוסר הסבלנות, קפדנות, שיפוט ופרשנות, כעס, ולהיות מסוגל להקריב את מה שבתוכנו ובנו למען האחר.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"
יחד עם זאת, כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו. התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו של תאוות, רצונות וכד, למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, גדילה, וכפרה על החטא.
מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו ולהקריב מתוכנו למען האחר, ליצור את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
פרשות ויקהל פקודי- תקציר!
השבוע פרשות ויקהל ופקודי, הפרשות שמסיימות את ספר שמות. פרשות אלו עוסקות בעיקרן בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציווים על הקמת המשכן ובגדי הכהונה שפורטו בפרשות 'תרומה' ו'תצוה' באים לכלל ביצוע בפרשות אלו, ויקהל, והפרשה שאחריה, פקודי .
פרשות 'ויקהל' 'פקודי' מהוות את השלב האחרון בתכנון ובביצוע של הקמת המשכן.
"(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם." (שמות לה) משה חוזר על הדברים שנאמרו לבני ישראל במעמד הר-סיני. תחילה מצווה הוא על שמירת השבת ומבהיר את חשיבותה, ואחר-כך משה חוזר על כל ציווי בניית משכן ה'. החל מהתרומה שנצטוו לתת – "(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: " (שמות לה), ועד פירוט חוזר של מבנה המשכן וכליו. בנוסף מתוארת מלאכת בניית המשכן הלכה למעשה.
הנבחרים לבנות את המשכן הם בצלאל בן אורי בן חור, משבט יהודה, ולעזרתו הועמד אהליאב בן אחיסמך משבט דן, ככתוב- "(ב) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ–כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ." (שמות לו) בפרשות אלו מפורטים גם החומרים ששימשו למלאכת המשכן וכליו, ומתוֹארת הכנת בגדי הכוהנים.
אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן הזדרזו להביאם; הם תרמו בשמחה ובהתלהבות את תכשיטי הזהב שלהם, ואת האבנים היקרות שנדרשו עבור האפוד והחושן של הכהן הגדול. בשלב מסוים משה מודיע לעם כי אין צורך בתרומות נוספות מאחר ונאספו די והותר.
בסופה של המלאכה מובאים כל כלי המשכן אל משה, ומשה מאשר את המלאכה שנעשתה ע"פ מצוות ה', והוא מברך את כל העוסקים בה.
המשכן הוקם ב-א' בניסן, בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. לאחר שהוקם המשכן מכסה הענן את אוהל מועד, ומסמל בכך את שכינת ה' במשכן.
לבני ישראל ניתן סימן: כששורה עמוד הענן על המשכן ביום, או שורה עליו עמוד האש בלילה, חונים בני ישראל במקום. כשעולה הענן מעל המשכן – "יִסעוּ בני ישראל בכל מַסְעֵיהָם".