קטגוריה: בלוג

השבוע פרשת ויילך שהיא הפרשה התשיעית בספר דברים. הפרשה פותחת בדבריו המרגשים של משה,  "(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים לא') ביום מותו משה נפרד מעם ישראל כשהוא בן 120 שנה. הוא מספר לעם שלא יחצה אתו את הירדן, ולא יגיע איתו לארץ ישראל אך הוא מעודד את בני ישראל ומספר להם שיהושע הוא זה שה-ה' בחר בו להנהיג אותם בכניסתם לארץ ישראל, יהושע הוא זה שמונה כממשיך דרכו של משה רבינו. משה מחזק את בני ישראל שלא יפחדו מהמלחמה בעמי הארץ, כי ה' יעזור להם. בנוסף הוא קורא ליהושע ומעודד ומחזק גם אותו בברכת "חזק ואמץ".

משה כותב את התורה ונותן אותה לכהנים ולזקני העם שישמרו עליה. הוא גם מצווה עליהם שפעם בשבע שנים, בחג הסוכות, עליהם להקהיל את כל העם אל בית המקדש ולהקריא להם את דברי התורה בכדי לחזק אותם, ללמד אותם ואת הדורות הבאים את יראת ה', ואת הדבקות בתורה ובמצוות.

לבסוף, בגילוי השכינה באוהל מועד מספר ה' למשה, כי בעתיד יפר עם ישראל את בריתו ויבואו עליו צרות רבות. ה' מצווה את משה לכתוב זאת כעדות בצורת שירה וללמד אותה את העם בכדי שהעם יזכור זאת תמיד. השירה עצמה תופיע בפרשה הבאה – פרשת 'האזינו'.

 

בפרשת וילך אנו מבינים שקרוב יותר מתמיד יום מותו של משה רבנו ופרישתו הוודאית כמנהיג עם ישראל. משה בנאום הפרידה מציין את היותו בן 120 שנה ומסביר לעם ללא כל גינונים טקסיים כי הוא איננו יכול יותר ""לצאת ולבוא", " "זקן אני", אמר האיש, "ונסתמו ממני מעיינות החכמה" (רש"י). כלומר, לא תיהנו עוד מעצתי, מחכמתי ומדברי תורתי. אלו נלקחו ממני, וניתנו למנהיג הבא אחרי. כמו כן, לא אוכל עוד לצאת ולבוא "במלחמה" (אבן עזרא), כך, שלא אביא לכם כל תועלת במבחנים הצפויים לכם, מיום עברכם את הירדן."

ההנהגה הועברה רשמית ליהושע. בנאומו כאמור מציין משה את חולשותיו ואת העובדה כי איננו כשיר עוד להמשיך בהנהגה. משה רבינו איננו פותח בנאום גבורה על כל הניסים והנפלאות, על כל מסירות נפשו בכל השנים הממושכות שהנהיג את עם ישראל כפי שאולי היה מצופה. זוהי דוגמא ומופת למנהיגות שאולי כבר הספקנו לשכוח, משה נפרד מהעם כי הוא מבין ששליחותו הסתיימה, ושזה הזמן לפנות את מקומו ליורשו, למנהיג חדש, יהושע. הוא בוחר להיפרד בפשטות, ואומר לעם את דבריו האישיים מלב אל לב. פרידתו אישית ולא רשמית. אומר הרב משה גרילק, " סמכותו הבלתי מעורערת של המנהיג הישיש אבדה לו מרגע זה ואילך, ולעיני העם כולו. מעתה האלוקים מצווה את יהושע, ומשה – בימי חייו האחרונים – הועמד בצל." והרמב"ן מסביר, "בחשיפת חולשותיו אלו ביקש לנחמם. ראו זקנתי, אין כוחותיי עימי, אין בי יותר תועלת, אל תצטערו ביותר, שאני הולך בדרך כל הארץ. זכיתם בהנהגה צעירה, שמובטחת לה עזרת האלוקים…"

בכדי שלא ייווצרו אגדה ומיתוס כמו בדתות אחרות, מבהיר הרב משה גרילק- " למען לא ייהפך משה, במשך הדורות – ליצור על אנושי – אלוקי, כפי שקרה למייסדי הדתות, המתבססות על תורת משה. למשל, האחד הפך "לבן אלוהים", ואילו רעהו במזרח עלה לרקיע על חמורו. לעומתם, נשאר משה אדון הנביאים, בתודעת העם – אדם. אדם, שבמופת חייו הפגין, לאילו פסגות רוחניות מסוגל בן אנוש להעפיל, בלי לטשטש את הגבולות הברורים בין האלוקי והאנושי…"

משה רבנו היה מנהיג אמיתי שידע מה בחר ולמה נבחר! מנהיג אמיתי מוביל אחריו רעיון שמאחד את העם סביב הבנה גבוהה, ייעודו להעצים את האנשים שילמדו לנהל את הבחירות שלהם בעצמם ולקחת אחריות אישית. מנהיג אמיתי הוא לא דמות מפורסמת בהכרח. אחרי הכל, כל אחד ואחת מאתנו הוא מנהיג/ה ומוביל/ה בין אם את עצמו, את ילדיו, חבריו וכו'. מנהיג אמיתי ייצר עוד מנהיגים עצמאיים ולא יחפש לקבץ סביבו קהל מעריצים אלא ייצר מערכת של שיתופי פעולה והעצמה של כל אחד ואחת במימוש ייעודם.

מי ייתן ונצליח להנהיג את עצמנו ואת הסובבים אותנו מתוך הבנה, חיבור, ורגישות לזולת. שנזכה להוביל, להעצים, לפתח, ולקדם את עצמנו ואת הסביבה כולה. אמכי"ר.

שבת מבורכת

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה שנאלצים להיות בקו הספיגה תקופה כה ארוכה וממושכת.

מחר, ביום שאחרי ראש השנה, מתקיים צום גדליה, אחד מארבעה צומות שקבעו חכמים והנביאים על חורבן הבית, חורבן העם והמקדש. על כל שלב של החורבן נקבע צום.
בעשירי בטבת החל המצור על ירושלים; בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ירושלים; בתשעה באב חרב בית-המקדש; ובא' בתשרי רצח ישמעאל בן נתניה (מקבוצת קנאים יהודים שראתה בגדליה בן אחיקם בוגד ומשתף פעולה עם האויב. הם גם כעסו גם על כך שלא היה ממשפחת המלוכה) את גדליה בן אחיקם שמונה על-ידי מלך בבל לשלוט על שארית הפליטה שנותרה ביהודה (גרעין קטן, ששרד בארץ, ואליו החלו להתקבץ היהודים אשר ברחו והתפזרו בארצות השכנות). רציחתו של גדליה גרמה להגליית שארית הפליטה והחורבן היה מוחלט.
העובדה שיהודי רצח יהודי, העמיקה את גודל החורבן, וכל זה קרה דווקא בימים של תשובה, בעשרת ימי תשובה. רצח גדליה הביא להרס של שארית הקיום היהודי בארץ, סיום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל למשך שנים רבות.
צום גדליה נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, והוא תזכורת רלוונטית וחשובה לכולנו גם היום. אחרי הכל, בליל י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, בכיכר "מלכי ישראל" בתל אביב בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו נרצח ראש הממשלה שלנו, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. יגאל עמיר ירה בו כי התנגד למדיניותו של רבין ולהסכמי אוסלו. רצח פוליטי שמגמתו לזעזע את המשטר הקיים, או להחליף את השלטון.
הרב יובל שרלו הטיב להסביר במאמרו מתוך אתר ישיבת ההסדר פתח תקווה-
"הצומות לא נועדו לחפירה ארכיאולוגית בעבר ההיסטורי. הם נועדו כדי להרכיב את האירוע ההיסטורי על עינינו בשעה שאנו מתבוננים אל אתגרי ההווה.
נורות האזעקה שהודלקו ברצח גדליה מהבהבות גם היום, בעומדנו לקראת הכרעות קשות ביותר העומדות לפתחנו. המודעות שלנו לכך שהמאבק הבלתי מתפשר על עמדותינו בנושאים החשובים הנראים לנו כחשובים ביותר, עלול למוטט את הקרקע כולה תחת רגלינו, ולהביא לחורבן, הוא הלקח היותר חשוב מרצח גדליה, והוא כל כך אקטואלי."
יהי רצון שתהא השנה הזאת שנת אהבת חינם וסובלנות. שנה שבה נצליח לתקן, לבנות, לחדש, ולהטמיע שכולנו חלקים נצרכים וחשובים של הפאזל הלאומי. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל❤

שבוע שעבר בפרשת ניצבים כולנו ניצבנו בפני ה' עם כל מחשבותינו, רצונותינו, עם כל הפנימיות שבנו, מה שנקרא עם כל החבילה שלנו בצילום רנטגן, שיקוף, קשובים לעצמנו. התכוננו למצווה המרכזית בראש השנה שהיא מצוות תקיעת ושמיעת שופר, מצווה שכולנו מחויבים בה,
ככתוב- "(כד) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן–זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ." (ויקרא כג), וגם – "(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר כט)

תקיעת השופר בראש-השנה מזכירה את מעמד הר סיני שהיה מלווה ב"קול שופר חזק מאד", מעמד מתן תורה – שבו כרת ה' ברית עם בני ישראל. בראש השנה אנו מצווים לעצור, לבחון כיצד אנו מקשיבים, לבחון את נקיות ליבנו, לא לשמוע את כל הרעשים שסביבנו והסחות הדעת. כלומר, ביום זה אנו מתבוננים ומתחברים לפנימיות שבנו, למחשבות, לרצונות, לתהיות וכו'. אנחנו לא מזכירים את חטאינו, זוהי נקודה של בירור איפה אני נמצא כדי שאדע לכוון את עצמי למקום הנכון, להתמקד ולדייק. איפה המקום שלי שבו אני מרגישה קרובה לראש השנה, איפה זה קרוב אלי? כתוב בפי ובלבבי, איפה החיבור הרגשי/המעשי/הרוחני שלי שזה אכן לא בשמים ולא מעבר לים?

שמו של "שופר" מלמד אותנו על הצורך להתעורר. "שופר" מלשון "שיפור"! "שפרו מעשיכם" כלשון חז"ל, מקורו במדרש (ויקרא רבה פרשה כ"ט) "תקעו בחדש שופר, בחודש – חדשו מעשיכם. שופר – שפרו מעשיכם". לטוב אין-גבול, הרי תמיד יש מה להוסיף ולשפר. כפיפות השופר היא ביטוי למידת הענווה, הכוונה שבליבנו, כשאנו מנקים את ליבנו אנו עושים מקום, יוצרים פניות שמאפשרת צמיחה.

השבוע פרשת וילך שכבר מכינה אותנו לתנועה, ללכת ולעשות, ליצור, לא להישאר סטטי, ליזום מהלכים, להתחדש ולצעוד לקראת מציאות טובה ומשודרגת יותר. השילוב של 'ניצבים' 'וילך' משמעותו שהתורה נותנת לנו מצוות לחיים יציבים, גבולות ברורים ויחד עם זה התורה מזכירה לנו שעלינו במקביל להתחדש, ליזום לצמוח ולהתקדם. היהדות זו לא שמיכה שאם מושכים לצד אחד אני נאלץ לוותר על הצד האחר, כי ביהדות יש את הניגודיות, מצד אחד- האדם נדרש וצריך לשמור על היציבות, לבסס ולבנות מקום בלב ובנפש, ומצד שני, התורה מאפשרת, ונותנת לנו מקום לצמוח, להתקדם ולגדול. למעשה, אנחנו מחויבים להוסיף ולחדש. זהו שילוב מנצח שהאיזון ביניהם הוא שיוביל אותנו לשנה החדשה, טיפוח ושימור הקיים יחד עם התפתחות של הוספה וחידוש ללא פחד שמצר ומגביל אותנו.

שנזכה לשלב את הניגודים שבחיינו, להתגבר על הפחד וליצור איזון, שנשוב להתחבר אל עצמנו, לשורש נשמתנו, שנזכה לתשובה מאהבה. שנצליח לעצור להתבונן, להקשיב, לשמר, וגם לחדש ולצמוח. אמכי"ר

חג שמח ושנה טובה🍎🍯❤

השבוע פרשת ניצבים שהיא הפרשה השמינית בספר דברים. והיא תמיד נקראת בשבת שלפני ראש השנה.

הפרשה ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבינו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, גם לדורות הבאים, לא רק לדור הנוכחי.

אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות.
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן לא בשמים ולא מעבר לים כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן.
משה מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." (דברים ל') וההמלצה כמובן לבחור בטוב – "(יט)וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–… (דברים ל')" 

לפני מספר חודשים מורה וחבר יקר שהוא גם סופר מוכשר, הביע רצון לתרגם את ספרו לאנגלית ולהפיצו ב-AMAZON  במחשבה שכך תינתן ההזדמנות לעוד רבים בעולם לקרוא ולהיעזר בספר הנפלא שכתב, "העולם לא יכול להתקיים בלעדיך", ספר הדרכה שמציע נוסחה נפלאה למציאת הייעוד של כל אחד ואחת מאתנו.

שוחחנו על האתגר של אפשרויות המימון הנדרשות לתהליך ועלה רעיון 'מימון ההמונים', למי שפחות מכיר, זהו תהליך שמלווה בחיזור אחר שותפים לפרויקט, ובתקווה שהיעד מושג, בסופו של הפרויקט על היוזם לממש את אותן הבטחות שניתנו לשותפים שתמכו בפרויקט, והיוזם עצמו מקבל את ההזדמנות לממש את הפרויקט בפועל, במקרה זה לתרגם את הספר ולהפיצו באמזון.

היום, ה-6/9/18, הוא היום האחרון לפרויקט, במילים אחרות, הפרויקט ימומש אך ורק אם היעד שהוצב בתחילתו אכן הושג. אני שמחה לבשר שהפרויקט הגיע ליעדו אמש, ובמקביל אנשים רבים הפכו להיות שותפים לחשיפה והפצה של הספר ברחבי העולם, (מצרפת קישור שממחיש את המסופרJ https://headstart.co.il/project/43844)

ההחלטה שלו לשתף את כלל עם ישראל לקחת חלק בפרויקט הנפלא הזה ולהאמין שזה אפשרי, להיות מגויס, בפרט בימים אלו, ימי תשובה, ימי הכנה ובירור לקראת ראש השנה, יום הדין, חידד לי את מה שנאמר בפרשה, השבוע משה רבינו אומר לנו, לכולנו, לכל הדורות, …" (יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. (יב) לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: …" (דברים ל')

משה רבינו מדגיש לנו שהמצוות אינן קשות לשמירה אלא קרובות מאוד אל האדם, קרובות אל הטבע שלו ואל השורש והמקור. כלומר, הדרישות של התורה בסך הכל סבירות. ועל זה כנראה אמרו חז"ל- "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם".

בשורה התחתונה, רגע לפני כניסת השנה החדשה- האם אנחנו מאמינים שהחלומות שלנו ברי הגשמה? ש"לא בשמיים היא"?  האם אנחנו מוכנים לצאת ממעגל הנוחות שלנו ולהרחיב אותו? והאם אנחנו מאמינים שהשנה החדשה יכולה להיות אחרת?

עם הרהורים אלו שתהא שנה טובה ומטיבה, שנה שנזכור בה את הבטחתו של משה רבינו, ההבטחה שביכולתנו לשמור את התורה, להתקרב ולהידמות לתכונות ומידות ה', נגיש לחלוטין, לא בשמים… לא מעבר לים, אלא מצוי בפינו ובלבבנו, במחשבותינו, בדיבורנו ובמעשינו, קרוב אלינו ממש. אמכי"ר.

שבת מבורכת

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה שנאלצים להיות בקו הספיגה תקופה כה ארוכה וממושכת.

תשובההעברה

בפרשת ניצבים אומר לנו משה רבינו- " (טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע…(יט)… וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל'). קצת תמוה, אנחנו צריכים שהתורה תצווה עלינו לבחור בחיים? האם יש אדם שפוי, אדם בריא בנפשו שבחר או יבחר במודע ובכוונה תחילה במוות?

יתכן שהתורה קוראת לנו לקבל החלטה מודעת לחיות, ולא רק מתוך כוח האינרציה, אלא מתוך בחירה, היותנו נחושים ובתודעת חיים. זה לא מובן מאליו. רבים מאתנו מוכנים לנטוש את החלומות, מטרות ויעדים שלנו, ולהיכנע לנוכח הסימן הראשון של התנגדות, קושי או תקלה. משמעות הציווי האלוקי "ובחרת בחיים" היא להיות נחוש לחיות חיים מלאי משמעות, לחיות אורח חיים מוסרי המוקדש למטרה נעלית. והאמת היא שבכל יום ובכל רגע אנחנו בוחרים בין חיים למוות, כי מוות מסמל את אפסיותו של הדבר שיכול לעמוד מול עינינו במלוא עוזו, אך הוא זמני לחלוטין ולא שורד. בעוד, חיים אמיתיים הם קיום נצחי, דבר שאין לו סוף, שאותו אנו חווים בנבכי ליבנו. יש שמשווים זאת לגוף שהוא זמני והנפש שהיא נצחית.

תאכלס, באפשרותנו לבחור למצות את כל ההנאה האפשרית מהמציאות שסביבנו, ולהעריך את הייחוד שבחיים האמיתיים שהוענקו לנו… כשאנו בוחרים לעשות זאת, אנחנו מופתעים לגלות כמה פשוט לכל אחד ואחת מאתנו ליהנות מחיי היומיום שלנו.

וזה מזכיר לי את המשפט של הרב נריה זצ"ל שאימצתי בסטטוס שלי: "אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם, במקום להוסיף חיים לשנים שלהם."

שתהא לכולנו שנה טובה ומלאת חיים, שנה של הגשמת חלומות, מימוש היכולות והכישורים שלנו, שנזכה לצמיחה וגדילה שלנו כפרטים, כמשפחה, כחברה ובכלל. אמכי"ר.

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים.

פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה כך אנו לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון ולנקות את מעשינו.

הפרשה פותחת בשתי מצוות, הנהוגות רק בארץ ישראל, 'מצוות התלויות בארץ'. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש; הביכורים הם הפירות הראשונים. כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו גם לומר את 'מקרא ביכורים' שהוא נוסח קבוע המתאר בקצרה את סיפור עם ישראל- הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי ה' והבאת עם ישראל לארץ. פרי הביכורים הוא סמל לתוצאה-ההשתרשות והצמיחה בארץ ישראל. הטקס מסתיים בהנחת פרי הביכורים במקדש, כהודיה והכרה על כל הטוב.

המצווה השנייה, היא תיאור של חלוקות בדיני המעשרות הנוהגים בשש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, השנה השביעית. מעשר מן היבול המופרש לבני שבט לוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחר מכן יש ציווי לבנות שם (לאחר מעבר הירדן, בארץ) מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, והעם יקבלו אותם במענה של- אמן. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-קיומם.

הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה רבינו. סיכום המאורעות שעברו על עם ישראל תוך דגש על העזרה שקיבל העם בכל שלב מה', ותיאור המחויבות של העם לשמור את המצוות, " ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (דברים כט')

השבוע ספר דברים בפרשת כי-תבוא מחדד לנו שעם ישראל מצוי בתווך, במקום גבולי, הוא כבר לא במדבר אבל עדיין גם לא בארץ. וכך גם מצבו הרגשי והרוחני, עם שראה עצמו כעם של עבדים, עומד לפני קבלה של ריבונות ועצמאות שמעולם לא חווה קודם לכן, ולכן משה רבינו חוזר ואומר מספר פעמים – "היום",

" (טז) הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה–וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. (יז) אֶת-יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: …" (דברים כו')

מסביר יאיר אגמון, סופר ובמאי קולנוע-

ולמה למשה חשוב כל כך לפמפם את "היום" הזה, את ההווה, את הרגע. כי הוא מבין משהו על החיים האלה. הוא מבין שעם שאין לו מרחב פיזי או תודעתי להתנהל בו הוא עם רך ונימוח, שאפשר להשפיע עליו ושצריך לגונן עליו. לכן הוא דורש מהם להתפקס לכאן ולעכשיו, לא לחשוב על מה שהיה או על מה שיהיה, להפך- פשוט להיות, להיות ברגע, ברגע הזה ממש.

זו דרישה מרגשת. פשוט להיות ברגע. ואם גם החיים שלי נמצאים מתישהו בין לבין, בתחום אפור מסויים, לא פה ולא שם- יש מצב שמשה מכוון את "היום" הזה גם אלי. יש מצב שהתורה תובעת את הסטייט אוף מיינד הזה גם ממני."

 

 

בפרשה השבוע יש תוכחה משמעותית אך היא בכדי לעורר אותנו שנבחן ונבדוק מה יש לנו, מה צריך ומה אין, שנעשה חשבון נפש והתבוננות לקראת היום הגדול, יום הדין. אבל שימו לב, הפרשה פותחת במצוות הביכורים, לא בתוכחה- מה שנקרא הכנה ממשית לקראת ראש השנה פתיחה בהודיה. הפרשה קוראת לנו לראות ולשים לב שיש לנו גם על מה להוקיר. מסביר הרב דוד אגמון- "ישנה נטיה לאדם שכאשר הוא עושה חשבון נפש ורואה רק את החסרונות, הוא עלול ליפול לייאוש. לכן הפרשה מזכירה לנו את שני העניינים, כשיש חסרונות ואין פירות צריך גם לזכור לראות את חצי הכוס המלאה, להודות ולהלל על כל מה שכן יש. כך גם ההכנה לראש השנה צריכה להתנהל בדרך מאוזנת." זו משמעותה של מצות הביכורים שמופיעה בתחילת פרשתנו, החקלאי שהביא מתנובת שדהו היה קורא נוסח קצר, שעיקרו קורות עם ישראל ותודה על ברכת ה'.

ביהדות, מודה אני היא תפילת הודיה קצרה הנאמרת מיד עם תחילת היום בהשכמת הבוקר: "מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃" דברים אלו מלווים אותנו כל היום, הכרת הטוב זו מידה חשובה ביותר לאדם, ומי שלא רואה את הטובה, לרוב יהיה אדם פסימי. לעניות דעתי, ההודיה היא חובה מוסרית והבעת אנושית בסיסית, אך מסיבות שונות אנו לא תמיד נותנים את הדעת להביע בפינו את ההוקרה שאנו חשים למרות שנהיה מוכנים להשיב טובה לזולת לא בהכרח נזכור להביע אותה גם מילולית.לקופאית בחנות, לפקידה בבנק, למוכר ביריד, למורה בכיתה וכו' לכולם מגיעה ”תודה רבה“ בהארת פנים ובהערכה כי אפילו שזוהי עבודתם והם משולמים עבורה, זה לא מוריד או מעלה מחשיבות הטובה שנעשתה עבורנו.

ובל נשכח את מקורה של המילה יהודי. בשם יהודי מצויה המהות שלנו. המהות שלנו זו הכרת הטוב. אנחנו לומדים את זה מיהודה שהרי לאה אימנו קראה את שמו יהודה מלשון הודיה לה'.

רבי ירוחם ליבוביץ מסכם- "רבות נכתב על המילה הפשוטה -’תודה‘. אמירת התודה בצורתה הראויה – בהכרת טובה עמוקה ואמיתית, עם חיוך על הפנים – גורמת טוב גם לאומרה וגם לשומעיה. לו נתכוון גם במסגרת עבודתנו לגמול חסד, ולאלו שגומלים עמנו חסד נוקיר תודה בפה מלא – והיה זה שכרנו. פתגם רווח בעולם גורס: ”עם חסד – לא קונים במכולת“. ואנו נאמר: אולי לא קונים עם חסד, אבל בהחלט מוכרים איתו…"

בסוף היום, המטרה שלנו, לנתק את עצמנו מתוך ההסתכלות של הדברים המובנים מאליהם ולהתחיל, בצורה מודעת, לפתח חשיבה שיוצאת מתוך נקודת הנחה שאף אחד לא חייב לנו כלום. ברגע שנצליח להיות מודעים כלפי כל דבר שעושים למעננו, גם נתחיל להגיב לו על ידי הכרת תודה כנה.

מחקרים רבים מראים כי לאנשים אסירי תודה יש תחושת רווחה גדולה יותר בחיים ובריאות נפשית מוגברת- הם חווים יותר שמחה, שביעות רצון מחייהם ומהקשרים החברתיים שלהם, התפתחות אישית, תחושת ייעוד בחיים וקבלה עצמית, הם אפילו ישנים טוב יותר וחווים פחות דכאון ולחץ.

בקיצור, אל תמתינו, כבר עכשיו זו הזדמנות להבחין, לראות ולהכיר בברכות המדהימות שיש לנו בחיינו. שנזכה לקראת השנה החדשה להוקיר על כל הטוב שיש לנו, ולעשות זאת בשמחה ומהלב, אמכי"ר.

שבת מבורכת

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה שנאלצים להיות בקו הספיגה תקופה כה ארוכה וממושכת.