פרשות בהר ובחוקותי- איפוס מחדש

Image by Sasin Tipchai from Pixabay

אנחנו משקיעים משאבים ומתאמצים בעבודה לעיתים מתמשכת כדי להשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו, ובכדי לברר את שליחותנו בעולם. לפעולות שלנו יש תוצאות ובכדי לקצור כולנו יודעים שיש לזרוע ולשתול בחריצות, בעוז ובעקביות. קיבלנו מתנות שמגיעות עם אחריות למימוש וליישום בעולם באופן שיעשיר וישפיע טוב עלינו ועל אנשים אחרים. אנו עושים את מיטב ההשתדלות תוך התגברות על הפחדים והחששות, ובכל זאת לעיתים התוצאה לא בהלימה עם הציפיות שהיו לנו. עד להגעת המגיפה לאחרונה היינו כולנו במרוץ מטורף להספיק ולנסות לייצר ולהספיק עוד ועוד, המחיר התבטא בעיקר בלחצים ומתחים גוברים. קיבלנו פסק זמן לחשב מחדש את הדרך, והשבוע בפרשות אנו מבינים שיש מרחב עצום לחלום, להאמין ולהבין שהכל עוד פתוח.
המערכת 929 מטיבה להסביר-
"כשקיבלנו עלינו את הברית בהר סיני התחייבנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ספר ויקרא מעביר אותנו את כל הדרך מאנשים המשתוקקים אל הקודש ועד לזירה של חברה המתנהלת בקדושה.
הסעיף הראשון של פרשת בהר הוא מצוות השמיטה וממנה מצוות היובל. נושא זה הוא המפתח. החברה האנושית בת זמננו מטולטלת למעלה ממאה שנה בשאלה של הדרך הנכונה, שבה צריכה להתנהל חברת בני האדם. יש מתח בין הזרם הסוציאליסטי המבקש לצמצם את הפערים הכלכליים ולבסס את הסולידריות החברתית, לבין הזרם הקפיטליסטי, המבקש להוציא מהאדם את כל הפוטנציאל שנתן לו הבורא, ולאפשר לו להמריא לשגשוג ולהצלחה. ייתכן שהשמיטה מושכת אותנו לכיוון חדש – להבנה מלאה יותר בשאלת היחס שבין האדם בכלל וישראל בפרט עם הבריאה וממילא עם הבורא. מצוות השמיטה היא הזמנה רוחנית שבה האדם מחדד לעומק את מקומו הנכון בסיפור הבריאה, מצמצם את בעלותו ומפנה מקום לכל ההוויה כולה."
אומר חבר הכנסת בני גנץ-
"בכל חברה היו ויהיו עשירים ועניים, עבדים ומעסיקים, גֵרים וקבועים. השאלה היא איך מבססים בה הוגנות?
יש מעמדות, יש עשירים ויש עניים, מתקיימת דינמיקה של מסחר בין הנושאים והנותנים, יש הזדמנויות עסקיות ויש אילוצים כלכליים.
פרק כה' בספר ויקרא מבסס כלי למיסוד הערכים והעקרונות של האדם ביחס לארצו וסביבתו, לשימורה של ההגינות העסקית בין הגורמים הפעילים בחברה כלכלית (וכל חברה היא כלכלית), ולאורה – ההוגנות החברתית המתבקשת." (מצוות כמו- סיוע לאדם שירד מנכסיו, מתן הלוואה ללא ריבית, וכל מה שנלווה לשמיטה וליובל ועוד).
האלוף מאיר אשל, מפקד חיל האויר לשעבר, מוסיף-
" ההבנה כי טבעי לאדם לצבור נכסים, עבדים ולחוש שליטה במשאב האדמה, לצרכיו, חייבה מעשה משנה מסלול, מרחיק מרע ומציב פרופורציות. רגלי האדם חייבות להיות נטועות בקרקע באופן שלא יגבה לבבו ויבין את מקומו…"

התורה איננה נמנעת מחוקים אידאולוגיים שמטרתם להדגיש ערכים שלאורם יש לחנך את החברה. השמיטה והיובל, הינם ביטוי לשאיפה לצדק חברתי וחשיבות צמצום הפערים הכלכליים. השמיטה והיובל מעניקים הזדמנות חדשה, כך שכל 50 שנה, כל אדם בישראל מוצא את עצמו חופשי ובעל אדמה, שב לביתו. יש שיגידו שהיובל הינו רעיון אוטופי ולא מעשי.
נח חיות מרצה מבהיר-
"נראה שהדבר בידינו. אם נדע להיצמד לרוח החוק ולערכיו, יוכל החוק לתת לנו השראה ותנופה לחברה מתוקנת. יש לקלף את הקליפה, לאסוף את הרוח הנפלאה של השמיטה והיובל ולקרוא לחלקים חלוציים בחברה לפעול בהשראתם. הרעיון הקורא לצמצום הפער החברתי אינו אוטופי, הוא צו השעה. "
הלכות השמיטה המדוברות חלות רק בארץ ישראל, הכול מתחיל שוב מהנקודה הראשונה שבה חולקה הארץ לשבטים ולמשפחות. תנועת הנפש כאן היא שחרור מבעלות, הרפיה מאחיזה, צמצום האני והרחבת המרחב של האחר בעולמו.

לאור זאת, קראתי על עמותת “שמיטה ישראלית” שהיא יוזמה חברתית הכוללת ארגונים, עסקים ומוסדות ציבור. היוזמה נועדה להחזיר את השמיטה ללוח השנה של כולנו במדינת ישראל, כשנה של התבוננות עצמית ועיסוק מוגבר בנושאים של חברה, סביבה, קהילה ורוח. שאיפתם היא שכל אדם בישראל ידע כי השנה הינה שנת שמיטה, וכי כל מי שרוצה בכך יוכל לממש את שנת השמיטה בחייו, בדרך המתאימה לו ולתפיסת עולמו.

לפניכם אמנת עמותת שמיטה ישראלית-
"מצוות השמיטה שהנחילה תורת ישראל לעם היהודי חייבה כל חקלאי בארץ-ישראל
לנטוש את שדהו אחת לשבע שנים, להפקיר את פֵּרותיו, לתת לאדמה ולבעלי החיים מנוחה
ולאפשר לכל אדם להיכנס לשדה וליטול חלק מברכת האדמה. בשנה זו גם התבטלו החובות הכספיים, והאנשים קיבלו הזדמנות ל”התחלה חדשה” במישור הכלכלי והחברתי.
קשה שלא להתרשם מעומק האידֵאה ומגובה השאיפות שמציגה לפנינו שנת שמיטה.
בשנה הזו הרכוש אינו חזות הכול, הזמן אינו דוחק והטבע הינו הרבה יותר ממשאבים לניצול.
שנת השמיטה מציגה לפנינו חלופה רווית אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, המבקשת לחדש את איכות החיים בכלל המערכות, במאמץ ציבורי מיוחד במינו.
שנה של מעורבות חברתית, של התחדשות רוחנית ומוסרית ושל התבוננות סביבתית מעמיקה.
שנה של אחווה, תרבות, רוח, משפחה וקהילה.
שער בזמן הנפער אחת לשבע שנים וקורא לחידוש הברית בין האדם, החברה והאדמה.
שנה המשאירה את רישומה על שש השנים שלאחריה.
מתוך הכרה כי שנת השמיטה היא ערך יסוד בחינוך האדם בישראל, ומתוך הבנה כי עם שיבת העם היהודי לציון מבקשת השמיטה את הגשמתה בזמן הזה, אנו מבקשים לפעול יחדיו על מנת להחיות את שנת השמיטה ולקיימה כשנה משמעותית בחיי היחיד, הקהילה, החברה והאומה."
שבת שלום ובשורות טובות❤️

פרשת אמור- דרך ארץ קדמה לתורה- להיות בנאדם

Image by Tumisu from Pixabay

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כג, טו)
בימים אלו עומדים אנו בימי ספירת העומר, הימים שבין חג הפסח לחג השבועות, והשבת נקרא את פרשת "אמור" שמצווה אותנו בין יתר החגים על "ספירת העומר", בהם אנו מונים 49 ימים שהם 7 שבועות בדיוק. בד"כ אנחנו סופרים את הימים שנותרו עד למועד המיוחל (כמו- חתונה, טיול, חופשה ועוד), אבל בספירת העומר אנו מונים את הימים שעברו עלינו ולא את הימים שנותרו. מידי לילה אנו מברכים על היום שמצטרף לקודמיו עד לחג השבועות, כשהיום ה-50 הוא זמן מתן תורתנו. אז מדוע אנו סופרים הפוך ממה שנהוג?
ספירת העומר מלמדת אותנו מהי ספירה משמעותית, ספירה שהיא הכנה, ספירה שבה אנו צוברים ימים מתוך צמיחה, התקרבות, עליה בסולם, וכיסופים לימים גדולים.
במצוות קצירת העומר, בט"ז בניסן, יום אחרי יציאת מצרים, קוצרים שעורים ואחרי חמישים יום של עבודה על מידותנו אנו מגיעים למדרגת אדם ומקריבים חיטים שהם מאכל אדם. השפת אמת מסביר כי זהו רמז על התהליך הרוחני שעברו בני ישראל. שעורים הם מאכל בהמה וחיטים הם הרי מאכל אדם. במילים אחרות, מיציאת מצרים עד מתן תורה התעלו בני ישראל ממדרגת בהמה למדרגת אדם. עיקר מטרת ימי ספירת העומר אז וגם היום היא לעבוד על המידות, תיקון המידות. ולכן, גם נהוג ללמוד פרקי אבות, לימוד העוסק במוסר, אתיקה ומידות טובות שהוא הכנה מצויינת לקראת חג קבלת התורה, חג השבועות. זהו כלי המסייע וממקד בעבודת תיקון המידות.
פרשת אמור נקראת תמיד בעיצומם של ימי הספירה, המהווים תהליך ארוך ועמוק של עבודה נפשית ותיקון המידות ברמה האישית והלאומית. בשבועות האחרונים זכינו להכנה לספירת העומר, הנגיף שהביא אותנו להתכנסות והתבודדות. ועתה, בימי ספירת העומר, אנו ממשיכים בברור של מי אנחנו באמת, למה אנו מחוברים, הפחדים, התאוות, הערכים, השאיפות והרצונות שלנו. תהליך טיהור וזיכוך הנפש כפי שכבר חז"ל הטיבו לומר- "אם אין דרך ארץ אין תורה". 49 הימים לספירת העומר מחולקים לשבעה שבועות, כשלכל שבוע העבודה הנפשית המיוחדת לו לקבלת הקדושה במעמד מתן תורה, חג השבועות.
השבוע הראשון מייחד את ספירת החסד שמסמל אהבה ונתינה אין סופית.
השבוע השני של ספירת העומר מתמקד בספירת הגבורה שמסמלת דין, יראה וגבולות. התגברות ושליטה עצמית.
השבוע השלישי הוא שבוע ספירת התפארת שמסמלת הרמוניה בין החסד לגבורה, אמת ורחמים. התפארת מקבלת את הגבולות והקפדנות, אך יחד עם זאת מבקשת לנהוג במידת הרחמים.
השבוע הרביעי הוא השבוע של ספירת הנצח שמסמלת נחישות וסבלנות, לנצח את כל מניעות והחסמים שלנו.
השבוע החמישי הוא השבוע של ספירת ההוד שמסמלת את מידת הענווה וההודיה.
השבוע השישי מוקדש לספירת היסוד שמסמלת את החיבור, התקשרות, כוח האינטימיות. חיבור אמיתי לעצמי, לסביבה ולערכים שמעלינו.
לבסוף, השבוע השביעי הוא השבוע של ספירת המלכות שמסמלת את כוח הביצוע, כוחה של ההוצאה לפועל שתבטא את כל אותן מידות שהטבענו בתוכנו באהבה, בשליטה, ברחמים, בנחישות, בענווה ובחיבור.
קבלת הקדושה, הפיכה מעבד לבן חורין, משפחתיות וכו' אינם ארועים מידיים, אלא תהליכים מתמשכים הדורשים עבודה. קיבלנו הזדמנות לעבודה אינטנסיבית ממושכת ששולחת אותנו ללחוץ על כפתור ה"Refresh" וה- Restart”" שלנו- הישיבה בבית, ההתכנסות וההתבודדות, זמן האיכות, יצירתיות, הבחן בין טפל ועיקר, פנאי, ההתקרבות והגעגוע ועוד, קוראים לנו בפרט בימי ספירת העומר להמשיך בעבודתנו, להטביע ולשמר את המתנות שקיבלנו ולא לחזור לאוטומט ולמה שהיה לפני כן כי ביכולתנו לייצר שינוי אמיתי, ראוי, מצמיח ומקדם. אחרי הכל, קיום המצוות שבין אדם לחברו הם שיובילו אותנו לנקיות הלב ולמצוות שבין אדם למקום, כפי שהטיב הרב אשלג לתאר-
"ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאה אותו להשפיע למקום. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט)"

שבת מבורכת וחג לג בעומר שמח🔥❤️

פרשות אחרי מות קדושים- קידוש החיים!

Image by Pexels from Pixabay

בשבוע שעבר היה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, והשבוע יום הזיכרון לחללי צהל ונפגעי פעולות האיבה, ומיד לאחר מכן כולנו חגגנו את יום העצמאות במסגרת המצומצמת בביתנו שלא כמו בכל שנה, השנה היינו בסגר. ללא טקסים, מופעים וכל המסביב נותרנו בביתנו להתמקד במהות של ימים חשובים אלו. לאחר פרשות תזריע מצורע שהתריעו בפנינו לשים לב לדיבור שלנו ולתוכנו, לכח הדיבור שיכול להביא לסכסוך ופירוד, והמחויבות שלנו לתיקון הדיבור- השבוע הפרשות מביאות מצוות רבות העוסקות במרחבים רבים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום ומטרתם להבהיר לנו שעלינו לקחת אחריות. הרב ד"ר עידו פכטר הסביר השבוע כי בעקבות השואה רבים תוהים היכן היה ה' בשואה? יחד עם זאת עלינו לשאול היכן היה האדם בשואה? שהרי אם ניתנו לאדם המפתחות והבחירה, האחריות היא שלו. כשאנו לא מנכיחים את ה' בעולמנו ע"פ המידות והמצוות שניתנו לנו, אנו בעצם התנהלותנו ובמעשנו מעלימים את קיומו של ה' מעולמנו, שהרי ה' לא ייקח מאתנו את יכולת הבחירה, נקבל אזהרות, התרעות, תוכחות, אבל השינוי ורוח החברה שתהא לנו תלוי בנו ובבחירות שלנו.

אומר הרב ד" יונתן זקס גם כשקין רצח את הבל ה' לא מנע ממנו את מעשה הרצח אבל בהחלט אמר לקין " מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה…" כך גם במכירת יוסף ע"י אחיו, עבדות עם ישראל במצרים ועוד. מוסיף הרב פכטר, ה' ברא אותנו בצלמו, כלומר ה' בורא אותנו כשותפים לבריאה, משמע שתפקידנו הוא להביא את האלוקות לעולם. וזה בדיוק מה שמסבירות לנו הפרשות השבוע- (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָֽמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (ויקרא יט')
"קדושים תהיו" מעוררת מיד תחושה של ערטילאיות רוחנית, של להיות נבדל מעולם העשייה. אבל הפרשות מפרטות את יישום התביעה של "קדושים תהיו" בהיפוך גמור לזה. להיות "קדוש" על פי התורה מחייב אותנו להיות מחוברים לסביבה האנושית ולהתנהל בדרך הישר, הצדק והטוב. התפקיד שלנו הוא לקדש את החיים ולא לחלל אותם. והדרת פני זקן, לא תשים מכשול בפני עיוור, לא תקלל חירש, לא תעשה עוול במשפט, לא תרכל, לא תגנוב, תכבד את ההורים, תיתן מתנות לעניים וכו', ובמקביל מצווה אותנו- 'ואהבת לרעך כמוך'.
במילים אחרות, אנחנו מקבלים הוראות מפורטות כיצד עלינו, בני האדם, לקדש את החיים ולהנכיח את האלוקות בעולם.

אכן, המעבר מגלות כה ממושכת לכינונה של מדינת ישראל, ריבונות עצמאית, התאפשר בזכות כל אותם חללים שנרצחו בשואה, ומקימי המדינה שהקריבו את עצמם למעננו, והפריחו את השממה שנוכל לזכות במדינה עם בטחון, כלכלה, חברה, דת ותרבות עצמאיים ויציבים. בחייהם ובמותם הם ציוו אותנו לכונן פה, במדינת ישראל חברה צודקת מוסרית וישרה. מדינה עם אנשים העוסקים בצורכי הפרט והכלל, שאינם נותנים לחלש ליפול, אינם מתירים עושק, עומדים על זכויות הפרט לשמירת צלם האלוהים שבקרבנו – זוהי תמציתה של המדינה היהודית, וזוהי המשמעות לציווי "קדושים תהיו".
מי ייתן ונהיה לאור ולמופת בעולם, נקדש ונחייה את ה' בדרך של חינוך, אהבה, מוסר, יושרה וצדק. אמכי"ר.

שבת שלום💞

פרשת תזריע- מצורע- מצא רע או מצא טוב?

Image by leo2014 from Pixabay

איפה כתוב בידוד בתורה? בפרשה השבוע, פרשת תזריע, פרק יג' – "(מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, …(מו) … בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ." (ויקרא)
מדוע באה צרעת על האדם? בתלמוד ובמדרש יש רשימה ארוכה של חטאים שבעקבותם עלול האדם להיענש בצרעת- שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות רוח, צרות עין ועוד; אך יותר מכל, הצרעת מזוהה תמיד עם עונש על אמירת לשון הרע כי יש לה השפעה כל כך עצומה ומזיקה עלינו, בני האדם.
פרשתנו מתארת את דיני הצרעת, והפרשה מיד אחריה, 'מצורע', מתארת את דרכי ההיטהרות ממנה. ידוע כי נגע הצרעת המקראי אינו מחלה ככל המחלות, אלא נגע המגיע בעקבות מצבו הרוחני של האדם. חז"ל הסבירו כי הצרעת נובעת מדיבור שאינו ראוי, ´מצורע´ – מלשון ´מוציא רע´. כיום איננו רואים אנשים הנגועים בצרעת. האם זה סימן שמצבנו הרוחני טוב יותר מתקופות קודמות? מה עניין המחלה המקראית צרעת וכיצד התמודדו איתה, ומדוע זה ממש רלוונטי גם להיום?
מסתבר שמיד כאשר מופיעה הצרעת האדם כבר מתחיל במסע שלו אל התיקון והשיפור העצמי. הצרעת היא החצנה של הלכי נפש פנימיים, שלעתים אנו עיוורים מלהבחין בהם לבד, לכן יש צורך בעזרה מהכהן.
למעשה הפרשה מסבירה לנו שבעבר אדם שפגש את חברו ודיבר לשון הרע גם בלי לשים לב, היה מגיע לביתו ורואה כתמי צרעת על קירות ביתו, ואם לא תיקן את דרכיו הוא היה רואה כתמי צרעת בבגדיו. ואם גם זה לא עזר הצרעת הייתה מופיעה על גופו. וזה כבר העיר אותו לעשות תשובה ולהטהר. במילים אחרות, הצרעת, מסביר הרב זמיר כהן- "היא היוותה נורית אזהרה לאדם, ובכך היתה מעוררת אותו לחשבון נפש, מטהרת אותו באמצעות הייסורים הכרוכים בה, ומחייבת אותו לשהות מחוץ למחנה שבעה ימים ובכך לערוך חשבון נפש ולתקן את דרכיו.
כיום, מה לא נאמר כבר על המגפה שתפסה את כולנו לא מוכנים. אמרו שהיא התחילה במרק עטלפים, שמדובר באיום ביולוגי, שזו קונספירציה, שאסור לפתוח חבילות שמגיעות מסין, שהיא מועברת טיפתית, ואולי גם באוויר… ועוד ועוד
כמובן יחד עם זה מגיעות גם הצעות שונות לסילוק הנגיף, לאכול שום, לקחת ויטמין C, לגלח זקן/שפם, לנקות הכל באלכוהול ועוד, הפחד מסתבר הוא הממציא האנושי היצירתי ביותר.
במקומות של אי וודאות, שההשלכות מחייבות בידוד בכדי למזער את אסון המגיפה, אנו נוטים לחפש שביב תקווה בכל מיני מקומות, ולהיות קשובים ודרוכים לכל ידיעה. הפאניקה בעיצומה וכל עדכון נמדד ברצינות תהומית. כמובן, שבשעה כזו נמצא את אלו שנהנים לזרוע פאניקה וחרדה בציבור, ובמקביל יהיו גם אלו שהסאטירה וההומור ישמשו אותם כעין לוחמה פסיכולוגית כנגד ההפחדה.
מסתבר שבידוד הוא לא המצאה חדשה שננקטת במטרה לנסות לשלוט במגפה, כאמור עוד בימי התנ"ך בודדו את המצורעים במחנה נפרד כדי שלא ידביקו את העם, ומי שהבריא נאלץ לעבור טקסים מיוחדים ע"י הכהן לפני שהורשה לחזור לביתו.
מדהים לראות איך המגפה הזו הכתה בעולם כולו, בכל כך הרבה אנשים ועדיין כל אחד ואחת נפגש עימה באופן שונה וייחודי. המגיפה הזו מפגישה כל אחד ואחת מאתנו עם התמודדויות שונות לגמרי, ולא בהכרח רק עם דברים רעים. פתאום יש לנו את כל הזמן שבעולם, זמן להתכנס, להתנהל ברוגע מבלי למהר למקום כזה או אחר. כל הדברים שתמיד רציתי להגיע אליהם אבל לא הצלחתי להתפנות ומסתבר שעדיין גם בבידוד לא התפנתי עבורם. לפתע מתברר שישנן כנראה סיבות אחרות שהם לא מחסור בזמן ופניות… הבנה ששולחת אותי לעשות ברור פנימי, להתבונן לאן אני הולכת? ולאן אני רוצה להגיע?
שימו לב, דרכי הטיפול בצרעת הן אבחון, הרחקה מן המחנה ואז עוד אבחון אשר בסופו מוכרע אם להמשיך את ההרחקה או להפסיק אותה. מעבר לזה אין הצעת תרופות או טיפול אחר, ובאווירת הקורונה נראה כי עיקר ההרחקה היא למנוע את העברת המחלה לאנשים אחרים.
בד"כ אנו מנסים להסביר מחלות בתהליכים פיזיולוגים בגוף הקשורים בחיידקים ובווירוסים, במערכת חיסונית וכדומה, יחד עם זאת ידוע כי הגוף והנפש שלנו משפיעים אחד על השנייה באופן הדדי. הגוף והנפש עובדים יחדיו, וכשהאחד סובל מהשפעות שליליות גם האחר סובל, לכן כדי לשמור על הבריאות הגופנית והנפשית שלנו עלינו לדאוג לשניהם. כלומר, השורש של כל מחלה הינו רוחני. גם הצרעת שמתבטאת בגוף, תרופתה רוחנית המצריכה בידוד.
השעות שלנו בבידוד מאלצים אותנו לבחון את משמעות חיינו, את מטרתנו בעולם כיצד ואיך אנו פועלים למימושם. היכן מצויים מעגלי ההשתייכות שלנו? אל מי ולמה אנחנו מתגעגעים? היכן אנו עובדים ואיזה נפח תופסת התעסוקה בחיינו? האם אנו מרוצים ממנה? מה עושה לנו ההגדרה 'עובד חיוני' בפרט כשאנו לא מוגדרים חיוניים? השעות המאתגרות הללו מחייבות אותנו להתכנס ולשוחח עם עצמנו והקרובים לנו ממש. כמו המצורעים גם אנחנו עתידים לשוב בתוך זמן מסוים ובאופן הדרגתי לחיים רגילים נורמטיביים, אך היציאה החוצה, הלבדיות, הניתוק ממרכז החיים, נקודת המבט החיצונית על עצמנו המתחייבת מן המצב, הדין, חשבון הנפש והסיכומים הם חלק מתהליך שהאדם חייב לעבור לעיתים, ובשגרה השוטפת אנו לא זוכים לחוות זאת. יוצא שהתורה לא רק מרחיקה ודוחה את המצורע, אלא היא בעצם גם מקרבת, ובעצם שולחת אותו, אל עצמו.
נראה כי תחילת ההתבוננות והעבודה הזו עיקרה בעין טובה ובגובה העיניים. עיקר עבודה זו היא בליבנו ולא רק בפינו. עיקרה של עבודה זו לראות "במעלות חברינו ולא בחסרונם" (כלשון ר' אלימלך מליז'נסק בתפילתו הידועה).
מאחלת לכולנו בריאות הנפש והגוף, שנזכה למנף את שעות הבידוד וההתכנסות להסתכל לליבנו פנימה, לפתח עין טובה, ושנצליח לראות במעלות משפחתינו, חברינו, שכנינו, ובכלל סביבתינו, ולא פחות חשוב שנדע לחבר בלשונינו. ושנצליח לממש את ההזדמנות לדייק את הוויז האישי של כל אחד מאתנו. אמכי"ר.
שבת שלום❤️

פרשת שמיני- בין קודש לחול

פרשת שמיני מכילה שתי פרשיות מרכזיות שנראה שלכאורה אין קשר ביניהן. הראשונה היא פרשת חנוכת המשכן הנעשית ביום השמיני באמצעות הקרבת קרבנות שכיפרו וטיהרו את הכוהנים המשמשים במשכן ואת עם ישראל כולו. במהלך האירוע החגיגי מסופר גם על מותם של נדב ואביהוא, ילדיו של אהרון, שמתו כשהקריבו אש זרה בפני ה'.  הפרשייה המרכזית השנייה בפרשת שמיני היא עיסוק בדיני מאכלות אסורים.
אז מה בעצם הקשר ביניהן?

בין שתי הפרשיות ובמהלכן יש התייחסות לחשיבותה של ההבחנה בין טומאה לטהרה, בין חול לקודש, בין מה שנאכל ללא נאכל וגם בין המכופר ומה שחסר כפרה. נראה כי מה שמקשר בין כל הפרשיות הוא עיניין ההבחנה. נראה שהדרך הנכונה לעלייה בדרגת הקדושה איננה רק בעת השראת השכינה, אלא היא תלויה גם בעבודת הפרט. השראת השכינה ניתנת לנו מהיותנו חלק מהכלל, כמו בימים אלו כשחגגנו את חג הפסח, חג שניתן לכלל העם כארוע חגיגי המאחד אותנו ומהווה השראה והכוונה לכל אחד ואחת מאתנו להתקדם באופן אישי ופרטי במדרגות הקדושה להתעלות רוחנית אישית.

ניקח לדוגמא את הפרשייה הראשונה, הפרשה שלנו פותחת בפרק שבו צריכה להתחולל הדרמה הגדולה, אחרי הכל, זה היום של אהרן ובניו. שבעת ימי ההכנה נגמרו והגענו ליום השמיני, היום הגדול, יום ההכתרה, ביטוי לסליחה מלאה על חטא העגל. הקרבת הקרבנות מתנהלת בחרדת קודש ובדיוק מופתי.
ואז, נדב ואביהוא שוברים את כללי הטקס ומגישים למזבח אש זרה "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם." (ויקרא י', א)

המעשה של בני אהרן, נדב ואביהוא, מעורר תהייה, יחד עם זאת הוא יוצר את ההבנה שהרצון להתנסות במה שאנחנו מוזהרים מפניו, גדול מאתנו. האם מטרתם הייתה להוסיף על עבודת ה' שלהם, או שמא חטאו לה'? לא ברור. על האש הזרה נכתבו פרשנויות מרובות.

הפעם אתמקד כפי שכבר הזכרנו בערב חג הפסח, בעובדה שכולנו מחויבים לקיים את הוראות הסגר ואת הוראות העוצר הנוקשים המחייבים את כולנו להשאר בביתנו. כך התורה מלשון הוראה מחייבת אותנו ובפרט את מי שמשרת בקודש למלא אחר ההוראות ולדייק בהם. בני אהרון שהציתו אש זרה שילמו בחייהם- "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה"(ויקרא י, ב). נראה לי שבתקופה מאתגרת זו שכולנו חווים, אי מילוי ההוראות מסכן את הקרובים לנו גם אם לכאורה נדמה לנו שהסיכוי קלוש. התורה כהוראה מדויקת ומדודה, שכל המוסיף לה, גם בהקריבו לה', גורע, וכל המחסיר מהוראותיה גורע אף הוא. כלומר, העבודה שלנו היא ברמת הכלל אך במקביל גם ברמת הפרט.

מי ייתן ונצליח להבחין בין עיקר לטפל, ועם כל האתגר גם למלא אחר ההוראות בכדי שנצליח להציל נפשות, ובתקווה לבשורות טובות בקרוב. אמכי"ר.

שבת שלום🥰

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, חגית בת אושרה, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה

שביעי של פסח- קריעת ים סוף!

הציווי הראשון על חג הפסח שמזכיר בתוכו גם את יום שביעי של פסח, מופיע עוד לפני יציאת מצרים, ואף לפני מכת בכורות:
"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).

על פי חז"ל תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף, ועל פי מסורת זו אנו קוראים ביום שביעי של פסח, את שירת הים. תהליך היציאה של בני ישראל הסתיים בקריעת ים סוף. רק לאחר קריעת הים עומדים בני ישראל כבני חורין, מאמינים בה ויכולים להתקדם לעבר מתן תורה. ממש כמו בלידת תינוק שגם שם עלינו לבקוע את המים לפני שהתינוק נולד.

על פי הקבלה והחסידות, העובדה שהיבשה נראתה בים מבטאת את הגילוי בתוך עולם הכיסוי.  יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, כמו אירועים אחרים בתורה הינם בעלי משמעות פנימית נצחית לכל אחד ואחת מאתנו בכל הזמנים. קריעת ים־סוף למשל הינה המעבר והבקיעה ב'ים-סוף' האישי של כל אחד ואחת מאתנו. העניין הוא לא רק לפנות מקום בים בכדי שיהיה ניתן לעבור בו אלא ההפיכה מים ליבשה.
המושגים ׳ים׳ ו׳יבשה׳ הינם ביטוי לשני המצבים הכוללים של המציאות. הים נקרא בלשון הזהר העולם המכוסה, הנסתר, והיבשה נקראת העולם הנגלה.

מסביר הרב  עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)- "היבשה היא המציאות שמעל לפני השטח, מציאות גלויה לעין, שהחיים שבה נמצאים על פניה. לעומתה, הים הוא מציאות שמכסה על ההתרחשויות ועל החיים הקיימים בה – הים הוא המסתורין הגדול, שאין הדברים קורים על פניו, אלא בתוכו.
בני האדם מתנהגים בדרך כלל כיצורים של יבשה, ותודעתם עוסקת בעולם הגלוי. החלקים הגבוהים והעליונים באדם, כל מה שנמצא מעל ומעבר לתודעה הפשוטה והרגילה – מיוצג על ידי הים; אלו העולמות המכוסים שבאדם (הפסיכולוגים מדברים רבות על ה'תת-מודע' – החלק הנמוך שבנפש, ולא אליו הכוונה בדיבור על ה'ים'. התפיסה האמיתית של המיסתורין תלויה ב'על-מודע', חלקי הנפש שמעל לתודעה, והם ה'ים' שבאדם.) בדרך כלל רואים אנו רק את הקצה התחתון של הדברים העליונים, את ׳קצה הקרחון׳ שבולט על פני השטח, ובדרך כלל איננו רואים את המתרחש בפנים. כביכול, שקועה מהות האדם בתוך החלל הגדול, בתוך הים הנסתר, ומה שמתגלה לעינינו איננו אלא חלק קטן, שכבה דקה שבה אנו פועלים.
זוהי למעשה הבעיה העיקרית של בני האדם – קיומם העכשווי הוא תמיד קיום של יבשה, ובתוך הקיום הזה נכנסת כל הוייתם: כל מחשבותיהם הן מחשבות של יבשה, של עולם גלוי, וכל ההתייחסות שלהם לחיים היא דרך הגלוי. האדם בטוח שהוא חי ביבשת ענקית, ושאין דבר חוץ ממנה, אבל לאמיתו של דבר הוא חי על אי קטן; עולמו הגלוי של האדם הוא כעין נקודה קטנה של יבשה, המוקפת בים מכל צדדיה.
הידיעה שיש בנו חלק נסתר, עולם מכוסה, שהוא חלק מן ההויה שלנו, היא המפתח שלנו למסתורין שבתוכנו, והיא זו שמאפשרת לנו להגיע אליו. כאשר אנו מגיעים אליו, הגם שאין זו הסביבה הידועה והמוכרת לנו, אנו במובן מסוים חוזרים הביתה, לשורשנו.
עניינה של קריעת הים – גילוי הים והפיכתו ליבשה – הוא להביא לאיחודם של העולמות, כך שהאדם יראה את הצורה השלמה, של עצמו ושל העולם. היכולת לחיות בשני העולמות, בים וביבשה – כמין יצורים אמפיביים – היא המייחדת אותנו כבני אדם, מפני שכפילות מעין זו מצויה גם בתוכנו, בצירוף של גוף ונפש."

בימים אלו כשאנו בביתנו בסגר, בעוצר, עם המשפחה המצומצמת, שוהים יחד באופן אינטנסיבי אנו מקבלים הזדמנות להיחשף, להכיר, ולהתחבר לפנימיות שלנו וגם של יקירנו; גילוי ההבנה שמציאות חיינו, המחשבות, המסקנות, הגישה וכו' נבנית בעיקר מהעולם הגלוי, שהוא רק חלק קטן בעוד שלפנינו מצוי עולם נרחב של העלם. קיבלנו הזדמנות להקדיש את הזמן ולאחד את העולמות הללו. הזדמנות להכיר בפנימיות אחד את השנייה, גם עם אלו הרחוקים מאתנו פיסית באמצעות בזום, טלפון וכד' ולא לפעול על אוטומט ועל מה שנראה לכאורה ברור לעין.  אכן, זו קריעה ועבודה אך ללא ספק שכרה בצידה.

הדחף הטבעי שלנו הוא להיות 'אני' נפרד, עצמאי, ולכן אנו נוטים לחיות במציאות הפשוטה והגלויה. ומשמעותה היא למעשה מימוש של החלק המזערי של הוויתנו. קריעת ים סוף היא שמאפשרת לנו לראות את עומקה ופנימיותה של כלל המציאות ולחיות את הוויתנו במלואם.

שנצליח לקרוע את ים סוף ולגלות את הרבדים הנוספים והפנימיים של עצמנו ושל האנשים שבחיינו, ושנצליח לראות את המציאות מתוך האני השלם והמאוחד . אמכי"ר.

חג שמח🌊❤️

פרשת צו- צו השעה!

השבוע כולנו מקבלים ׳צו׳ אך הפנייה הפעם היא למנהיגים הרוחניים שלנו. שוב עולה נושא הקרבת הקורבנות, אבל הפעם הפנייה היא לכוהנים תוך התייחסות לפרטים והדיוק שבהעלאת קורבנות. פנייה ממש רלוונטית בפרט בימים אלו, לאור הבחירות בפעם ה-3 השנה ואתגר המגפה שכולנו נאלצים להתמודד עם השלכותיה. העם זקוק יותר מתמיד למנהיגות איתנה, מגובשת שתאחד אותו רגע לפני חג הפסח, חג החירות, חג שהוא ביטוי מובהק למעבר שלנו מפרטים לאומה. כן, השבוע אנו מקבלים 'צו' שהזמן מחייב, הכרח שנוצר בעקבות התנאים המיוחדים; זהו צו השעה המחייב אותנו להיחלץ האחד לעזרת חברו.
נושא הקרבת הקורבנות במהותו הינו קריאה לערבות הדדית שהיא ביטוי לקבלת אחריות של היחיד על הכלל ושל הכלל על היחיד. כפי שחז"ל הטיבו לנסח: "כל ישראל ערבים זה בזה". מדהים שבעצם הקרבן שמשמעותו הקרבה ונתינה, הוא זה שמביא לתוצאה הפוכה, מביא לקרבה ולקבלה.
מסביר אלכס גליקסברג- "על המילה "צו" אומר רש"י בראש הפרשה בשם המדרש: "אין צו אלא מלשון זירוז מיד ולדורות". הדברים טעונים הסבר. על מה ולמה צריך לזרז, וכי המנהיגים הרוחניים, אהרן ובניו וכל הכהנים בדורות הבאים זקוקים לזירוז?!
התשובה לשאלה זו טמונה בתהליך ההתקדשות של אהרן ובניו למשימת השליחות של עבודת הקודש. לכל אורך תהליך משיחת אהרן ובניו לכהונה, שבא לידי ביטוי בכל פרק ח' החותם את הפרשה, התורה מציינת לנו שהתהליך שאותו עברו אהרן ובניו היה תהליך זהה אחד לאחד ללא שום אבחנה ביניהם. ביחד עוברים תהליך של חניכה: נמשחים בשמן, מלבישים בגדים ומקריבים קרבן. בו זמנית האב אהרן עם ארבעת ילדיו נמשחים למנהיגים רוחניים של העם. אין משמעות לגיל, אין משמעות למעמד. כל אחד מהם יכול ומסוגל. המילים שמבטאות את סיבת השוויון הם: "לשרת בקודש". זה המכנה המשותף. הוא מבטל פערי גילאים ומעמדות. הם לא באים לשם עצמם – הם באים בשביל אחרים, לממש את הצו האלוקי מיד ולדורות ולממש את רצון העם. הם הגשר, הם הצינור לא פחות ולא יותר.
אכן, בשני הפסוקים בסוף פרק ח', ושל הפרשה כולה, התורה כותבת לנו מהי שליחות בקודש ומה היא מחוללת: "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' . . . ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה". "ויעש אהרן ובניו" – לשון יחיד. יעדי מנהיגותם גרמו להם להתאחד ולעשות, גדולים כקטנים, כאיש אחד בלב אחד !
עכשיו יובהר מה כוונת המדרש אותו מביא רש"י במילותיו הראשונות על הפרשה. הצו לשעה ולדורות הוא בזירוזם של מנהיגים למימוש הביטוי "לשרת בקודש". היכולת לעמוד במשימה זו אינה תלויה בגיל או במעמד. היא תתממש על ידי חניכה בין-דורית מתוך שוויון הזדמנויות לנכונות המאמץ והרצון לשרת בקודש "יומם ולילה, שבעת ימים" ולעמוד נכון אל מול מאווי הרוח "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה"."
למעשה, לכל דור ודור יש את הציווי שלו לברר מהו צורך השעה ולפעול בהתאם. מה שנקרא- לקחת את המושכות לידיים, ולמלא את הציווי ולא להמתין. כל אחד ואחת מאתנו יעשה את המיטב כפי יכולתו לראות את זולתו ולבטא את מנהיגותו בפרט עתה בסגר שכולנו נאלצים לחוות. אנו מתמודדים עם חוסר וודאות לגבי עתידנו – ואיננו יודעים מה יהיה בהמשך ולכמה זמן תמשיך המציאות הזו, אבל אנחנו כן יודעים שלפחות לכמה שבועות הקרובים נהיה במצב לא שגרתי של חופשה כפויה ובלי מסגרות לילדים. המתח והדאגות שמצטברים מובנים יחד עם זאת איך ננהיג את עצמנו ואת סביבתנו בתוך המציאות הקיימת- זה מה שיעשה את ההבדל. כוחות רבים להם אנו זקוקים ניתן לקבל דווקא מהתמקדות בצרכים של האחר ובמתן תמיכה וסיוע כמובן במסגרת ההוראות שניתנות.
מי ייתן ונצליח להיות מודל והשראה להתמודדויות המאתגרות שעולות ונצליח לקחת אחריות בהנהגת האנרגיה שאנו מפיקים מתוכנו ובהתאם ההשפעה על סביבתנו. אמכי"ר.
שבת הגדול מבורכת❤️

פרשת ויקרא- בימים אלו אני תוהה מהם הקורבנות שאנו מקריבים?

Photo by Nick Fewings on Unsplash

חומש ויקרא הידוע בכינויו "תורת כהנים", עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש, והקשרו מעורר תהייה לגבי הבידוד שאנו חווים בימים אלו. כל נושא הקרבנות הוא כנראה עניין מבלבל. מסתבר שקל לבלבל בין קִרבה לקרבן, קל ללכת על טוטליוּת אמונית ולא לעצור רגע לבדק בית. מה פתאום לעצור, אין זמן וכמעט תמיד כולנו במירוץ להספיק עוד. השבוע פתחנו בחומש ויקרא שנותן לכולנו הזמנה אישית לבדוק את יחסי הקִרבה והקרבנות עם משפחתנו, חברינו, מעסיקנו, ילדינו, ארצנו ואפילו עולמנו. יש קרבנות שהם מנחה, עולה, חטאת ועוד ועוד, ויש קרבנות שהם אש זרה. והאתגר הוא להבדיל ביניהם ולהבין את מהותם.
בימים אלו, בצל הקורונה כולנו חווים את הדרישה להקריב מהנוחות והשגרה המוכרת לנו; בתי כנסת, איצדיונים, בתי ספר, מקומות עבודה, שדות תעופה, מסעדות, חנויות, בתי קולנוע ועוד סגורים. השתקה כמעט מוחלטת של המשק מלבד מה שמוגדר 'חיוני'. הקורונה התפשטה לכל נדבכי החיים ועצרה את רוב הפעילויות האנושיות שנעשות בתוך הבית ומחוצה לו. מה שנקרא- המגפה הכי אנטי-סוציאלית ואפילו אנטי כלכלית שהכרנו במאה השנים האחרונות ועדיין אין לדעת כיצד האנושות תצא ממנה בעידן של 'אחרי קורונה'.
אומר הרב ד"ר יונתן זקס-
"קורבנות הם ביטוי של אהבה- חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה, והדבר נכון בתחומי חיים רבים: בזוגיות, בהורות – ובמלחמה למען הכלל. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש"
הרב זקס ממשיך –
"הקרבתם של בעלי חיים הוא אחד היסודות הקשים ביותר בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. עוד בימי הבית הראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקורבנות, ובפרט – כלפי אלה שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים.
בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקב״ה, בשמו הם דיברו – התפיסה כאילו הקורבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוהים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.
הקורבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקורבנות. מפליא לראות באיזו קלות הצליחו חכמינו למצוא להם תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה.
אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עקרון הקורבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה הקרבנות מייצגים… כל תופעה דתית ותרבותית, כל מנהג ואורח חיים, צריכים להיבחן לאור האמונות של התרבות שהם מתקיימים בה… לאהוב פירושו לרצות להביא מנחה לָאהוּב. לאהוֹב פירושו לתת. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.
הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם." כך גם כל מערך הרפואה בימים אלו המסכן את בריאותו למעננו.
מוסיף הרב זקס- "כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קורבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.
זו הסיבה שבימי התנ״ך היו הקורבנות חשובים כל כך. לא משום שכך היה בכל הדתות, אלא משום שלִבה הפועם של היהדות היא האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלהֶֹיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶֹךָ״ (דברים ו', ה').
בדתות אחרות הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד – מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות הדחף היה אהבה. שם העצם ״קורבן״ והפועל ״להקריב״ מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר״ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות."
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס-
"אני מאמין שלאהוב את השם הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה' הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת – אַל נבקש מהשם להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת – בַּל נבקש מהאל לסלוח לנו. לדעת את השם הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ. "

אז אילו קורבנות אנו נקראים להקריב בתקופה זו?
נראה שהקריאה שאנו מקבלים היא ללמוד להרפות ולשחרר, להבין שאין לנו שליטה על המצב. להתנתק מהתקשורת, ללמוד לסנן עיקר מהטפל, לקבל פרופורציות ראויות. לחזק את הקשר עם בני הבית וחברים, כן- להשקיע במערכות היחסים שלנו את מלוא תשומת הלב, ואם כבר אנו מצויים בחופשה כפויה אז יאלל'ה בואו ננצל ונמנף את הזמן שקיבלנו במתנה- ללמוד, לקרוא, להשלים משימות שדחינו אינסוף, לצפות בסרטים, שיחות וכתיבה, בקיצור, זוהי הזמנה להנות, ולמצות את הזמן הביתי ברוגע ובנחת. וזה כולל כמובן הענקת התמיכה, והפירגון זה לזה. הרי ברור שיום אחד נסתכל על כל זה לאחור בתהייה אם ידענו לנצל את ההזדמנות שניתנה לנו, ומה מכל הקורבנות שהקרבנו נטמע בנו גם לטווח הרחוק? קורבנות שיהפכו אותנו לאנשים טובים עוד יותר.

שבת שלום❤

פרשת בהר- תקציר!

בהר סיני- תמונה מאת ולאד קיסלוב ב- Unsplash

השבוע הפרשה התשיעית בספר ויקרא. הפרשה נקראת "בהר", או "בהר סיני" שבמדבר סיני, בני-ישראל עדיין במסע במדבר בדרכם לארץ-ישראל.
בפרשה מצוינות מצוות חשובות ביותר, מצוות סוציאליות השומרות על הסדר החברתי והדאגה לחלשים כמו העני והעבד. הפרשה מבהירה לנו מהם היחסים הכלכליים-חברתיים בין אדם לאדם. למשל, מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך ללא גביית ריבית על ההלוואה.
בנוסף, כשבני ישראל יכנסו לארץ המובטחת, ארץ ישראל, יהיה עליהם לקיים את שנת השמיטה ושנת היובל. התורה דואגת גם לאדמה ודורשת שניתן לה שנות מנוחה. השנה השביעית, שנת שמיטה, ואילו לאחר 7 מחזורים של שבע שנים, כלומר השנה ה-50, תצוין כשנת היובל. גם בשנת השמיטה וגם בשנת היובל אין לחרוש, לזרוע או לקצור את יבול הארץ. בשנים הללו היבול יהיה מופקר לכל. בשנת השמיטה גם החובות נשמטים, מתבטלים.
למעשה, זוהי הזדמנות מצוינת לכל אלו העובדים ומשקיעים ממרצם וזמנם במלאכתם במשך כל השנה, לשכוח – למשך שנה אחת מהטרדות הגשמיות, ולהתפנות ולעסוק ברוחניות.
באופן טבעי בפרשה עולה השאלה,"(כ) וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנו. (כא) וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים. " (ויקרא כה) והתשובה- הקב"ה ייתן ברכה מיוחדת בארץ, כך שמיבול שנה אחת (השנה השישית) נתפרנס שלוש שנים: השנה השישית, השביעית והשנה השמינית עד שנוכל לקצור מן היבול החדש.
לאחר שבע שנות שמיטה, סה"כ ארבעים ותשע שנים, כאמור מגיעה שנת היובל – שנת החמישים. את שנת היובל מקדשים בתקיעת שופר, ביום הכיפורים של שנת החמישים. בשנה זו חוזרות כל הקרקעות לבעליהם הראשונים (למעט מוכר בית בעיר מוקפת חומה, שם הוא יכול לרכוש חזרה את הבית שנמכר, עד תום שנה מהמכירה. אך אם לא גאל (רכש) עד תום אותה שנה, המכירה היא לצמיתות ואינה חוזרת אפילו ביובל). זוהי תזכורת חשובה לכל בעלי הקרקעות כי הם בעצם לא האדונים על אדמותיהם, כך גם לא ניתן למכור קרקעות לצמיתות; וללא ספק מסייע לנו לא לפתח נטייה לרכושנות יתר. מטרת מצות השבת השדות לבעליהם הראשונים שנמכרו במשך שבעת מחזורי השמיטה, הייתה לאפשר לנחלות השבטים להישאר שלמות, כך כל שבט יחיה בנחלתו המובטחת.
חשוב לציין שבשעת משא ומתן על מכירת וקניית קרקעות יש לחשב את השנים שנותרו עד שנת היובל, השנה שבה תשוב הקרקע לבעליה. התורה הקפידה והזהירה שלא לרמות בעניין זה, הן איסור על הונאה כספית והן איסור על הונאת דברים.
בנוסף, בשנת היובל, כל העבדים העבריים, כולל אלו שלא רצו להשתחרר מעבודתם לאחר שש שנים, כמקובל בשנת שמיטה, כולם יוצאים לחופשי. כך לא נוצר מצב שיהודי הוא עבד לעולם.
בעצם בשנת החמישים, יש לנו פעמיים שמיטה – פעם אחת שמיטה, בשנה הארבעים ותשע (שהרי כל 7 שנים יש שנת שמיטה), ופעם נוספת שנה לאחר מכן, בשנת החמישים, שבה האדמה גם מושבתת. כלומר מתקיימות שתי המצוות, השמיטה והיובל.

בסיום הפרשה מחזקת התורה שלושה ציווים שכבר נלמדו קודם לכן- איסור עבודה זרה על סוגיה השונים, חיוב שמירת השבת וקדושת המקדש.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת מצורע- תקציר!

השבוע פרשת מצורע שהיא הפרשה החמישית בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה את דיני המצורע מפרשת תזריע ועוסקת בדרכי טהרתו וכן בצרעת הבתים. פרשת 'מצורע' עוסקת בכל הדינים הנוגעים לדרכי הרפואה והכפרה של המצורע, הטיפול של הכהן במצורע, והקורבנות אותם המצורע חייב להקריב.
כשנקבע אדם כמצורע עליו לצאת מחוץ למחנה, כלומר, אסור לו להיכנס ל- מתחם המקדש, למחנה מגורי הלווים ואף ליישוב של כל ישראל.
רק כשסר ממנו הנגע יוצא אליו הכהן שיכול לפסוק כי אכן חלף נגע הצרעת, ואז מתחיל תהליך טהרתו של המצורע. בתום טקס הטהרה ממתין המצורע שהחלים עוד שבעה ימים. לאחר מכן, עליו לגלח את כל שער ראשו וגופו. וביום השמיני לטבילתו, מביא המצורע את קורבנו – שני כבשים זכרים, כבשה אחת, מנחת סולת בלולה בשמן ולוג שמן נוסף. מצורע שאין ביכולתו להביא את כל אלו, רשאי להביא במקום אחד הכבשים והכבשה, שני יונים.
בהמשך הפרשה מתוארת תופעת הצרעת כפי שהיא נראית בבית נגוע, היא מופיעה בגוון ירוק או אדום. ע"פ החלטת הכהן ייסגר הבית לשבעה ימים. אם התופעה ממשיכה להתפשט אחרי ימי ההסגר, הכהן מצווה להוציא את האבנים הנגועות מחוץ לעיר, ובמקומן מניחים אבנים חדשות שיטויחו כראוי. אך אם עדיין הצרעת מתפשטת בשאר הקירות, יש להרוס את הבית, ולהרחיק את ההריסות מחוץ לעיר.
כל מה שנמצא בבית מאדם עד כלים, בימי ההסגר נחשב טמא וזקוק לטהרה בטבילה.
אם אחרי ההסגר מתברר שהבית נרפא מהצרעת, מטהר אותו הכהן בדומה לדרך שבה טיהר את המצורע.
הפוסק היחידי הוא הכהן שמחליט אם אכן מדובר בצרעת או לא. הפרשה הינה למעשה ספר הוראות לכהן המסביר לו כיצד לאבחן שמדובר בצרעת וכיצד לרפא אותה. מה שמעיד כי מדובר בעיקר במחלה רוחנית, כי בנגע פיזי או פציעה, קובעת התורה את זכותו של הרופא לרפא.
בהמשך הפרשה נידונים סוגי טומאה נוספים וטהרתם.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼