פרשת וילך- הפרידה!

Photo by Jens Lelie on Unsplash

השבוע בפרשת 'וילך' המשך נאום הפרידה של משה מהעם. בפרשה קצרה זו משה רבנו מקבל על עצמו את גזר הדין שהוא לא יכנס אל הארץ. משה רבנו שנשא על כתפיו את נטל הנהגת העם כולו מרפה ומשתף בנאומו-"וַיּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְֹרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְֹרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָֹה אָמַר אֵלַי לא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ל"א, א'-ב')
משה מבין שעול הפיקוד, מנהיגותו ותפקידו כמתווך ש-'יוצא ובא' אל ה' מסתיים ומגיע אל קיצו. ממש כמו המפגש של חודשי אלול ותשרי. בין חודש אלול שבו אנו מפשפשים, מבררים, ומכנסים את כל המעשים של השנה שחלפה, מנהלים חשבון נפש, לבין השחרור, התקווה והאמונה שמתלווים לפתיחת השנה החדשה בתשרי. אנו תוקעים בשופרות, אומרים סליחות ומנסים לשפר את מעשינו.

מסביר ד"ר זאב פרידמן-
"… הפרידה איננה רק זמן אובייקטיבי או פיזי, אלא היא גם זמן סובייקטיבי, טרנסדנטלי, תודעתי וחוויתי. בתהליכי פרידה ומעבר בחיים, קיים מימד פסיכולוגי ונפשי. פרידה היא לפעמים תהליך טראומטי. פרידה מאדם יקר לך, פרידה ממרחב עשייה, השפעה וסמכות, פרידה מחלומות, ממשאלות וציפיות. בפרידה יש לא אחת אלמנט משברי של אובדן וחסרון. משה רבינו נאלץ לפנות את הבמה ולהיפרד מרום מעמדו, מנהיגותו, השפעתו וחלומו להיכנס לארץ ישראל. איך מתגברים על משבר הפרידה? איך מעבדים את חווית המעברים והשינויים בחיים?
הרב סולבייצ׳יק בספרו ״בעין הסערה״, וויקטור פרנקל בספרו ״האדם מחפש משמעות״ ובמדע הלוגותרפיה שפיתח, ממליצים לעבד את המשבר והחוויה של פרידה באמצעות טרנספורמציה של האובדן והריק למרחב חיים של משמעות ומלאות. אין לחפש סיבות לאובדן, לשקוע בדיכאון, להתריס ולאבד טעם חיים, אלא רק לתעל עצמך לעבר משמעות פשר וייעוד.
משה רבנו הוא בשר ודם העובר תהליך פרידה לא פשוט והוא משמש דוגמא ליישום המשמעות. הוא איננו מחפש את הסיבות לאובדן הכניסה לארץ ולאובדן המנהיגות והעברתה ליהושע. כך נלמד מהמדרשים הרבים על הסוגיה. משה איננו שוקע או מתקבע בדיכאון או קטטוניה, אלא הוא עושה את הטרנספורמציה הפרואקטיבית ״בוילך״. הוא מתגלה בגדולתו באופן שהוא מעביר את התפקיד ליהושע, ובדרך האצילה בה הוא נפרד מבמת ההיסטוריה. משה רבנו מעביר את כולנו סמינר חוויתי, של התמודדות עם משבר הפרידה. הפרק מהדהד באוזננו בפרידה מתשפ״א והמעבר לתשפ"ב."

ברוטינה של החיים יש לנו הרגלים שמקנים לנו תחושת מסוגלות ,בטחון, ותחושה של מסגרת ששומרת עלינו מפני מצבים לא מוכרים לנו. לכן, פרידה היא תמיד מורכבת, שהרי במוכר יש ודאות וביטחון ואילו בחדש, זה שמופיע אחרי הפרידה הוא זר ולא ידוע. אין ספק שמכל פרידה יכולים לצמוח קשיים או רגעים מכוננים, ולכן עיבוד הפרידה הוא תהליך של פרידה ובאותה עת גם התפתחות, שבה אנו משחררים ונפרדים מחפץ או מאדם, עם הידיעה שמה שהוא מייצג נטמע ושמור בתוכנו. במילים אחרות, ככל שאנחנו יכולים למצוא את המוכר לנו בתוך החדש, כך נפתח יכולת טובה יותר לנהל את הפרידות שלנו.

כפי שמתואר בספר של ד"ר סוס- "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"-
"בהצלחה! / הגיע היום / אתה יוצא למקומות נפלאים !/ אז שלום.
עם רגלים בנעלים, / עם שכל בראש -/ תמצא את הדרך שלך, / אל תחשוש.
אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן, / ואתה הוא זה שיחליט לאן."

 בפתיחת השנה החדשה, ועשרת ימי תשובה, אני מאחלת לכולנו בהשראתו של משה רבנו שגם בפרידתו מהעם התגלה בגדלותו, שנצליח לנהל את הפרידות שלנו ממקום מצמיח, ומפתח, ונממש את ההזדמנות להצטייד ולהטמיע הרגלים חדשים ומקדמים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💗

לעילוי נשמת הרבנית בת שבע בת יהודה צבי האדמו"ר מסטראטין למשפחת ברנדויין זלה"ה. יהי זכרה ברוך.

פרשת ניצבים- שבת לפני ראש השנה- מה חדש?

Image by Gordon Johnson from Pixabay

הפרשה השבוע פותחת ומתארת לנו כי- "(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: … (כח)… עַד-עוֹלָם–לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." (דברים כט). הפירוט שניתן לנו מבהיר כי דברי הברית מכוונים לא רק אל ה"נצבים היום כולכם" אלא גם אל ממשיכי הדרך, גם לאלו שעוד לא נולדו. איך יוצרים את המחויבות הזו בהווה וגם בעתיד, אצל הדורות הבאים? מדרש מפורסם משווה בין מספר המצוות לבין איבריו של אדם. כשם שהגוף הוא מערכת אורגנית אחת, שלכל חלק וחלק שבה תפקיד ייחודי שמתקשר לשאר החלקים כדי להוציא לפועל ישות אחת שלמה, כך גם המצוות. בשבוע שעבר פרשת 'כי תבוא' הבהירה לנו כי קיום המצוות הינו תנאי הכרחי לקבלת הברכות. הברכה שורה בעצם קיום המצווה, ויחד עם זאת יש גם את הקללות והבחירה היא בידנו. והשבוע, בפרשת 'ניצבים' שוב מחדדים לנו את הבחירה שבידנו- "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." השאלה כיצד עלינו לקיים מצוות בכדי שנחווה שאכן בחרנו בחירה מודעת בחיים? ובנוסף, שאכן הצלחנו להנחיל את המחויבות גם לדורות הבאים?

מתייחס לכך ד"ר דרור ארליך- "לפסוק, "(טז) הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה–וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ." (דברים כו) כותב רש"י, בהשראת מדרש תנחומא, את המילים האלה: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם". לאמור, החוקים והמשפטים אמנם אינם משתנים או מתחדשים כשלעצמם, אבל התודעה של האדם ביחס אליהם, ובכלל, כן משתנה. ראוי לו אם כן לאדם, טוען רש"י, שמדי יום ביומו יביא אל קיום המצוות שלו תודעה טרייה ורעננה, מבט חדש ונלהב, כאילו התוודע אליהן היום בפעם הראשונה בחייו. זוהי תודעה דתית הפוכה מההתייחסות אל קיום המצוות כ"מצוות אנשים מלומדה", שיש בה איכויות של רגילות, אוטומטיות, שעמום ולעתים אף ניוון.

עוד במאה ה-19 ,רש"ר הירש בפירושו לתורה מצביע אף הוא על החיוניות של 'תודעת המתחיל' בעבודת הא-ל: אשר אנוכי מצווך היום … דבר ה' יהיה בעיניך חדש בכל עת, חדש כאור היום המקדם את פניך, חדש כנשימה שאתה נושם אל קרבך. כל יום יהא בעיניך כאילו נצטווית עליו 'היום', כל יום תשווה אותו לנגדך מחדש, תעיין בו מחדש ותלמד את תוכנו לתפקידי החיים של כל יום חדש. קיום תפקיד חיינו אין לו אויב גדול יותר מניוון האדישות שבקיום, מאובדן הרעננות של ההכרה והרצון. גם בדברים הפואטיים האלה של רש"ר הירש מובלט מוטיב ההעמקה: מבט בעיניים חדשות מאפשר למידה והבנה טובה יותר של דבר ה', וכתוצאה מכך גם התאמה נכונה יותר שלו למצבי החיים המשתנים, לתנאים ולנסיבות המתחדשים בכל יום. לעומת זאת, כאשר לא מביאים מבט חדש ורענן, עולה באופן טבעי אדישות מנוונת; אדישות, שהיא האויב המושבע של מסע החיים האנושיים לעבר השגת תכליתם… חדש כמו הנשימה שאני חווה ברגע הזה, שאינה דומה לאף נשימה אחרת שחוויתי או שאחווה. לאמור, טיפוחה של תודעת המתחיל מתאפשר על ידי הבאת תשומת הלב אל החוויה ברגע ההווה."

יחד עם זאת, השגה זו של התבוננות מחודשת שתואמת את הרגע בו אנו מצויים וחיים איננה טבעית לנו ולכן, היא כרוכה במאמץ ובעבודה עצמית. היא כרוכה בתרגולים מנטליים בכדי שנצליח לבסס ולטפח את 'תודעת המתחיל'.  תרגולים אלו תומכים בהבאת גישה מנטלית זו גם אל עולמו הדתי של האדם.

ועל כך הוסיף הרב יחיאל מיכאל יוספי, אז מה בעצם מונע מאתנו לראות את הברכה המתחדשת? או לחילופין כפי שמופיע בפרשות האחרונות, הבחירה שיש לנו בין הברכות לקללות, בין רע לטוב, בין החיים למוות, היכן הקושי? תשובה- הרב מיכי יוספי מסביר, כשאנו אוחזים בדברים שכבר אין לנו בהם צורך אנו מבזבזים אנרגיות ומקום.
אחיזה היא מלשון אחזקה בכוח.
כשאנו אוחזים בדברים שלא מועילים ולא מטיבים איתנו, אנו מונעים מעצמנו את ההזדמנות לקבל את ההתחדשות המיוחלת. האחיזה יכולה להיות ברגש ובזכרונות שלא שוכחים המעוררים בנו כאב, כעס, תסכול וכו'. חשוב שנבין שכשאנו לא משחררים את הטינה והכעס אנו פוגעים קודם כל בעצמנו. מחזק הרב יוספי, שכעת, בחודש אלול, יש לנו הזדמנות לתרגל את השחרור מהאחיזות המיותרות, ולממש את ההזמנה להתחדשות. וזו הברכה האלוקית שקיבלנו- היכולת לבחור, להבין שתודעת הקורבן היא שמונעת מאתנו להתחדש.
אז מהי ההזמנה?
תשובה- לזכור את הטוב, ולא לתת משקל כה כבד לכל אותם זכרונות מכאיבים שמעכבים. הכאב עשה את תפקידו ושליחותו ועתה אנו רוצים לצאת לדרך חדשה וליישם אותה בפועל.  חשוב להבין שהאחיזה שלנו יכולה להיות גם בעצמים, בבגדים ובחפצים שכבר לא רלוונטים עבורנו, שסיימו את תפקידם, והשחרור שלהם יפנה מקום לחידוש, והפניית האנרגיות שלנו לעשייה מתחדשת ומקדמת.

בנוסף, עשייה חיובית בשמחה ובמאור פנים יאפשרו לנו לעשות שינוי לטובה. רבי נחמן מברסלב כבר הבהיר שהשמחה היא שמחזקת את מערכת החיסון. כשאנו בעצבות, נקרא "מוחין בקטנות", התודעה שלנו מצטמצמת, בעוד השמחה מאפשרת גילוי של שפע, הרחבת התודעה, כדבריו של הרב- "גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר... וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש." אחרי הכל, אנו מגיבים אל הצורה שבה התקבלנו, ובחודש אלול בידנו הבחירה להיות שליחי הבורא ולהפיץ שמחה. אנו בעצם מקבלים הזמנה לשים לב להסחות הדעת שסביבנו, כמו- אגו, דעות קדומות, דאגות מיותרות, חוסר השקט, עצבות, כעס, חסמים, מנגנוני הגנה ועוד. ההזמנה מתזכרת אותנו שרוב הזמן אנו עסוקים בחיצוניות של הדברים, ודווקא הפנימיות, היא סוד הדברים. כלומר, בפנימיות יש הארה, ולכן, עבודה פנימית יכולה לשנות את חיינו לטובה. הרב יוספי מחדד שלרוב אנו במרדף אחר צבירת ידע, והבנה. יחד עם זאת, מה שחשוב זה לזכור ליישם את מה שהבנו, לבחון מה ניתן לעשות בפועל עם ההבנה שצברנו. מה התכל'ס בכדי שיהיה יישום ללמידה ונחווה תוצאות טובות ומטיבות.

לסיכום, אומר הרב הלל מרצבך-  "העיקר במצווה אינו המעשה החיצוני אלא הכוונה המלווה אותה. שכן כותב המדרש (בראשית רבה מד א ד"ה אחר הדברים): "לא נתנו המצות אלא לצרף {לזכך} בהן את הבריות. וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף".
משמע מדברי המדרש שעיקר מטרת המצווות הוא לזכך אותנו, ולקרב אותנו אל ה'. וככל שאדם שמח יותר במצווה הוא מקיים את מטרת המצווה. על כך כותבת הגמרא (חגיגה ט ע"ב): "רחמנא ליבא בעי" {ה' רוצה את הלב}…
אנו כעת בימי חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי", ימים של העצמת הקשר עם ה', ימים של בירור הרצון שלנו מול ה'. חשוב שננסה להעצים את האהבה שלנו אליו מתוך שנחוש את השמחה שלנו בקיום מצוותיו."

בסופו של דבר, קיום תורה ומצוות בשמחה משרת אותנו, בכך שמאפשר לנו לראות ולהוקיר את הטוב שבחיינו, לפתח את הרגש לזולת, ולקבל את עצמנו ואת הסביבה במאור פנים, וכך גם להעבירם הלאה לדורות הבאים. שנצליח לשחרר את האחיזה מכל אותם דברים שמעכבים אותנו, ולהתחדש בקיים ובחדש.

מאחלת לכולנו שנה טובה, שנה מעולה, שנה של בריאות, הצלחה, עשייה מקדמת, מימוש, נחת ואהבה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

פרשת כי תבוא- הודיה או הודאה?

Image by MoneyforCoffee from Pixabay

השבוע הפרשה פותחת בפרשיית הביכורים (כו, א-יא), מדוע היא לא צורפה באופן טבעי לפרשיות החגים שהוזכרו קודם לכן, בפרק טז, בין שבועות לסוכות?
פרי האדמה שאנו מצווים להביא כביכורים לירושלים  מבטא את ראשית היותנו לעם. בעצם הכניסה שלנו לארץ ישראל וההשתקעות בחיי העבודה ובחיי החומר, עלולים  הם להביא לפירוק השותפות הישראלית, ולראיית כל אדם כאדם לעצמו, ללא עבר וללא עתיד משותף. לכן, התורה בפרשייה זו מצווה אותנו לבוא לפני ה' להודות ולהתפלל, ובתפילתו האדם רואה עצמו כחלק מהיסטוריה גדולה ומשותפת ע"י הכרת הטוב והודיה. כמו כן, הפרשה מתארת לנו כי בכדי לזכות בברכות עלינו לקיים את המצוות בשמחה-
"(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ." (דברים כו)

הרב שניאור אשכנזי מרחיב- כשמקיימים מצוות בהידור אבל עם אנחה וצער ללא אנרגיות, אנו נענשים מעצם ההתנהלות הזו שלנו. כנראה שזו הסיבה לכך שאנו כל הזמן בהודיה על כל צעד ושעל מהבוקר עד הערב, "ברוך אתה ה'… ברוך אתה ה'…" מסתבר שהודיה אחת, רק בראש השנה, איננה עושה את העבודה. הכרת הטוב הראשונה מתחילה במצוות הביכורים, בבחירת הפירות הראשונים והמובחרים והעלתם לירושלים, "סלינו על כתפינו" בשמחה ובהתלהבות. נתינת תרומה לכוהנים כביטוי להוקרה על כל הטוב שזכינו בו. כיום למשל, במקום קורבן תודה אנו מגיעים לבית הכנסת בכדי לברך הגומל.

אז מה רעיון של מצוות הביכורים? עד היכן מגיעה מצוות הכרת הטוב?

מבהיר הרב אשכנזי, למעשה, אנחנו חושבים שאנו מודים רק לה' אבל אנו בעצם מודים לכל מי שגמל לנו טובה, ואפילו לדומם, לחפץ, שלא מרגיש ולא מגיב. דוגמא לכך מתבטאת כבר במכת הדם במצרים, כשאהרון הוא זה שמכה על היאור, כי משה שניצל ע"י היאור לא יכה במי שעזר לו.  ובכל זאת שואל הרב, מדוע הנטייה שלנו להתרכז במה שלא עובד ופחות במה שכן השגנו ובטוב שיש לנו? הרי יש לנו כל כך הרבה על מה להודות, ובכל זאת אנו ממוקדים ונואשים מבעיה אחת, שהופכת להיות מוקד העניין. מדוע איננו רואים שהחיים שלנו מלאים בפלאי פלאות, גם אלו שסובלים, עדיין יש הרבה טוב שעוטף (בריאות, אוכל, ילדים, משפחה, בית, חברים וכו'). מסתבר, אומר הרב, שאנו מתוכנתים לא לראות את הטוב שיש לנו, זה לא שאנו שוכחים, או חלילה כפוי טובה, אלא יש כוחות אדירים שכובלים אותנו להתמקד דווקא ברע, במה שמעיק עלינו. למה? מדוע נשקע במקום להמריא?
עונה הרב שניאור אשכנזי,
סיבה ראשונה- היא השרדותית. אנו מתוכנתים לזהות סכנות ולא הצלחות. רוב האנרגיה שלנו מכוונת למצוא סכנות בכדי שנציל את עצמנו. פספוס של הצלחה לא מאיים עלינו כמו פספוס של סכנה שיכול להביא לסוף שלנו. לכן, רוב האנרגיה שלנו מכוונת למצוא ולזהות סכנות. מה לא טוב? מה מאיים עלינו? טרדות כמו, איך נצליח בעוד מספר שנים לרכוש השכלה גבוהה, לקנות בית, לגדל ולחתן ילדים וכו, כל אלו ועוד מאיימים עלינו. במקביל, את העובדה שהיום למשל יש הכנסה מסודרת, קורת גג, וסה"כ טוב, אנו מתקשים לראות ולחוות.

סיבה שנייה- אנו מתוכנתים להתלהב מדברים חדשים. אין לנו את התכונה של לחגוג דברים קיימים. מה שאנו משיגים לא מייצר נחת, וגם אם כן זה לטווח זמן קצר. רכישת טלפון חדש למשל מובילה למחשבה של הרכישה הבאה, מעודכנת ומשודרגת יותר. מדוע נבראנו כך? בכדי שנברא, נתפתח ונתקדם, לא נשב על זרי הדפנה אלא נשאף לעלות מדרגה ולצמוח. הבעיה שהרצון להתקדם עם כל מה שכרוך בו מסיחה את דעתנו ממה שכבר הצלחנו להשיג.

והסיבה השלישית- היא שאנו לא רוצים להכיר טובה, מדוע? כי המילה 'תודה' מקטינה אותי. כשאני אומר תודה, אני בעצם מודה שנזקקתי לעזרה של איש מקצוע, חבר, משפחה וכו'. אני מודה שאני חייב למישהו, וחלק מההצלחה שלי למעשה מיוחסת עכשיו גם למישהו אחר. הדבר שאנחנו הכי שונאים זה להיות חייבים, ולהודות שלא השגנו הכל בעצמנו. האדמור הזקן מוסיף שהמילה 'הודאה' יש לה כפל משמעות בעברית, הודאה מלשון הודיה, הכרת הטוב וגם הודאה מלשון הודאה ב'אשמה', הודאה בכוונה של הכנעה. כל הכרת הטוב כרוכה בהרכנת הראש, הודאה בכך שאנו זקוקים לעזרה ולא יכולים לעשות הכל בעצמינו, זקוקים להכוונה, ומודים בכך שאנו מוגבלים. ולכן, המשמעות היא שבטבעי אדם מוכוון לפספס את הטוב שבחיים שלו; במילים אחרות, לחיות חיים בתחושה שאין לנו, שחסר לנו, שאנחנו צריכים להגיע ליעד הבא בכדי לחוות הצלחה, טוב ונחת.

אז מה עושים בכדי לפתח לנו את הכרת הטוב?
הרב אשכנזי מסביר- עלינו לחגוג את ההצלחות הגדולות, ומתוכן נצליח לשנות את המשקפיים שיאפשרו לנו לראות גם את ההצלחות הקטנות. לכל אחד מאתנו יש רגעים כאלו שאנו מבינים שהחיים שלנו מתנה, כמו חולה שנתרפא. ועלינו לחגוג את הרגעים הללו, לחגוג את ההבנה שהחיים האירו לנו פנים, שהצלחנו, שהחיים טובים אלינו. ומתוך אותם רגעים גדולים ומאירים נצליח לראות גם את הרגעים הקטנים. הם יסייעו לנו להתגבר על הצורך וההסחה לראות את ההישג הבא במקום לראות ולחוות את ההישג הקיים. ההבנה שנטענו והצמחנו פירות זה לא ברור מאליו, וזוהי מהות מצוות הבאת הביכורים. התשומת לב שלנו למה שכבר השגנו היא שתאפשר לנו לראות את כל הטוב שיש לנו, ותפתח בנו את הכרת הטוב וההודיה.

מצוות הביכורים באה לחנך אותנו, כמו גם הברכות השונות לפני אכילה ושתייה, זהו ביטוי הכרת הטוב בעקביות ובשוטף שיכול לשנות לנו את הראש, ולפתח תודעה לכל הרגעים הטובים שמלווים אותנו בכל רגע גם כשהצבנו כבר יעדים חדשים. והציווי לעשות זאת בשמחה הוא זה שיביא למאור פנים, נותן עזרה ראשונה לאחרים, ומביא להרחבת התודעה והוקרת הטוב שבחיינו. וכך גם נתמלא באנרגיות טובות, מחודשות לעשייה טובה מצמיחה ומקדמת.

שבת מבורכת 🙏🏼💞

"גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים, רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבליבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם, והם הולכים מלאים ייסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש. ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאוד." (שיחות הר"ן, מג, רבי נחמן מברסלב)

פרשת כי תצא- גירושין וקידושין

Photo by Sandy Millar on Unsplash

הפרשה השבוע כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר מכל חמשת חומשי התורה. המצוות שמופיעות בפרשה עוסקות בקשת רחבה של החיים – דינים הקשורים למלחמה, מסחר הוגן, דיני פסולי חיתון, חובת קיום נדרים, השבת אבדה ועוד. בחרתי להתמקד במצוות שבין איש לאישה, קידושין וגירושין. כמגשרת למשפחות הנמצאות בהליך גישור לגירושין, אין ספק שמדובר בתהליכים מורכבים וטעונים רגשית. זוגות עם ילדים שבוחרים לא ללכת למאבק משפטי ועם כל האתגר הכרוך מגיעים עם רצון לסיים את הקשר בגירושין בגישור. תפקיד המגשר לעזור להורים להגדיר טוב יותר את צרכיהם, לראות את התמונה הרחבה וארוכת הטווח, ולהגיע מבחירה להסכמות שיתאימו ויטיבו עם הילדים ולשני בני הזוג.  
זהו הליך מכבד בסביבה נעימה יותר לצד האפשרות לדון גם בנושאים הנחשבים "קטנים" יותר או נושאים המייחדים את התא המשפחתי שלרוב לא יעלו בדיונים בבית המשפט. המגשר איננו מקבל החלטות עבור הזוג, אלא משמש כמנחה לבני הזוג להבין מה הכי טוב לטווח הרחוק עבורם ועבור הילדים, כדי להתגרש באופן הוגן בדרכי שלום ונועם ללא בירוקרטיה מיותרת וללא הוצאות כספיות מיותרות. הנטייה לרוב היא התבצרות בעמדות נגדיות והאשמות שמקורן באי הבנה, תסכול וכעס.

הרב שניאור אשכנזי עוסק בשאלת השאלות הקשורה בפרשת כי תצא- איך להביא שלום בית לנישואין, וגם מדוע התורה מאפשרת לנו להתגרש אם בעצם עדיף שנישאר נשואים?
מעניין שהפרשה פותחת ב- " (י) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ;" (דברים כא)  לא תלחם אלא תצא למלחמה, מסביר הרב שניאור אשכנזי שהאתגר הרוחני של הדור הזה הינו 'שלום בית', והשאלה היא כיצד הופכים את הבית למקום של אהבה ושמחה?
נישואים משמעותם התעלות על האגו, והיכולת להרגיש מישהו אחר. אין כאב גדול, מסביר הרב, מגירושין אז מדוע מתירה התורה גירושין? התורה מבינה שעדיף להיות חכם ולא צודק, ושלא ניתן להכריח אנשים לחיות יחד. ודווקא עצם הגירושין- נועדו לבצר את הנישואים, להטמיע בנו את ההבנה שאם לא נעבוד ונשקיע במערכת הקשר הזוגי אז נגזור על עצמנו פרידה, הגירושין גורמים לנו להתאמץ, ולהשקיע בכדי לייצר חיים של עונג והנאה, ממש כמו מחלקת "שימור לקוחות" בחברות עסקיות.
בליקוטי שיחות ט/144 אומר בפירוש הרבי מליוובאויטש זצ"ל ש-"בעניין הגירושים אנו מוצאים שני קצוות הפוכים. העניין של קידושין הוא 'והיו לבשר אחד', ואילו עניין הגירושין הוא 'כריתות', דבר הכורת בינו לבינה, ובכל זאת דיני קידושין נלמדים מדיני הגירושים:"

במילים אחרות, הגירושים נותנים כוח לקידושין, לבצר ולבנות את הקידושין. ולכן, מדיני הגירושין אנו לומדים את דיני הקידושין; הידיעה שיש אופציות אחרות, הידיעה שעלינו להתאמץ, והידיעה שלא נחיה לנצח יחד, גורמים לנו להפוך את הבית לא רק למקום שבו מגדלים ילדים, אלא למקום שנעים לחזור אליו, למקום שיש בו שותפות, מקום שהוא לא ברור מאליו. זהו מקום שצריכים להתאמץ מאוד מאוד כדי להיות ראוים לחיות בו.
מבהיר הרב אליהו כי טוב (איש וביתו 68-62), "שמא תאמר עשוי הוא היתר הגירושין לרופף את ברית הנישואין ולהפריד בין הדבקים? אין הדבר כן, אלא כל נתיבותיה שלום, אפילו זה שדומה בעיניך כאילו יש בו פירוד – לא ניתן אלא לשלום הבריות ולמען שלמות המשפחה. היתר הגירושין עושה את הדבק ביניהם שיהיה דבק טוב מרצון ולא מאונס, לידע כי חירותם לא ניטלה מהם …"

אנחנו, המגשרים, משתדלים להבהיר לזוגות שמגיעים לגישור גירושין שבבית המשפט הנטייה לנהל מלחמה אבל בחדר הגישור מגייסים את כל הכוחות והאנרגיות עם כל האתגר שבזה בכדי לסיים את הנישואין באופן מכבד ומקדם כי הורים הם יישארו לתמיד, והתקשורת ביניהם תשפיע על איכות ההורות שלהם.

מוסיף הרב אלישע אבינר, "מדוע הבשורה הגדולה של נישואין "כדת משה וישראל" תופיע בתורה דווקא בהקשרים של כשלים ותקלות בבנין הבית בישראל? היכן הם הקידושין המובילים להקמת בית שהאהבה, האושר, ההערכה ההדדית, שיתוף הפעולה, הקבלה והנאמנות שוררים בו? היכן הוא התיאור של "כי יקח איש אשה… ושרתה ביניהם השכינה, מתוך אהבה ואחוה ושלום ורעות"? מדוע כך בחרה התורה להציג בפנינו את מוסד הנישואין, על בדרך השלילה? היכן מסתתר לו אידיאל הנישואין? נדמה שהתשובה לשאלות אלה היא שבעיני התורה חיי נישואין תקינים ומאושרים הם המצב הטבעי. זהו המצב הנורמאלי, הפשוט, הבסיסי או בשפת המחשב: ברירת המחדל… התורה מתארת רק את הנישואין בגרסה המשברית. כמובן שאין להסיק מכאן שנישואין מאושרים יבואו בלא מאמץ ובלא השקעה. אין צמיחה בעולם שאיננה זקוקה להשקעה. ישנם פרחים ושיחים שצמיחתם היא טבעית, אולם גם אלה לא יפרחו אם לא ישקו וזיבלו אותם. כך גם חיי המשפחה. אלו זקוקים להשקיה וזיבול, וכל זה למרות שהצלחתם היא טבעית. ושמא ישאל השואל: הרי בימינו התרבו המשברים, התרבו החריגים, עד שקשה להכריע מה חריג ומה טבעי, האם מוסד הנישואין הוא המצב הטבעי, או אולי דווקא פירוקו? התשובה לשאלה זו היא שהשינוי איננו נובע מכך שח"ו התורה איננה עדכנית לדורנו, אלא בכך שהחברה המודרנית נטשה את אורח החיים הטבעי. הן החברה והן היחיד חשופים כיום לאין-סוף גירויים שונים ומשונים והללו מפירים את האיזון הפנימי הטבעי. במקום שאין בו יציבות, שאין בו קביעות ושלווה פנימית, הרי שהדבר משפיע גם על חוסנה של המשפחה, על יחסיהם של האיש ואישה ויחסי הורים וילדים. מכאן שאין להתפלא על כך שהמשברים רק הלכו והתרבו."

אני מניחה שמי שמטפל בזוגות, או מגשר בהליך גירושין חווה עוצמות רגשיות של כאב, תסכול וכעס שלא מאפשר לזוגות פניות ואת היכולת לראות את הפוטנציאל שעדיין מצוי לשינוי או שדרוג מערכת הקשר הזוגית שאחרת לא הייתה פגיעות וביטוי רגשות כה עז. לרוב, הזוגות מגיעים עם מטענים שצברו במהלך השנים, ללא כלים להתמודדות מקדמת, והפרשנות האישית, הסובייקטיבית הביאה בסופו של דבר לריחוק ולפירוד ביניהם. הלוואי וניתן היה לקחת את האגו המצוי בכולנו להודות לו ולנעול אותו בחדר, כך שתהא פניות מלאה לפעול מתוך רצון אמיתי ומזוכך שמאפשר גם לראות ולהרגיש את האחר, מבלי להצטדק, ולהיות שיפוטי. פשוט להקשיב ולהבין היכן מצוי בן/בת הזוג, ולאן הביאה אותו הפרשנות שלו. ובמקביל, לתקשר לבן/בת הזוג את הרצון האמיתי שבליבנו ללא חשש מדחייה או כישלון. זוהי צומת אקוטית שבה בני הזוג יוכלו לבחור אם לעשות את העבודה, וההשקעה הנדרשת לתיקון, לשינוי, כמובן עם ליווי אנשי המקצוע הנדרשים, ולא למהר ולשבור כלים. ויתכן שזו הסיבה שהפרשה מסיימת, במצווה של בני זוג להקדיש לפחות שנה אחת לביסוס הקשר הזוגי בכדי שיצליחו להפוך את הקשר ביניהם לטבעי, וליצור תקשורת טובה ומטיבה שתהווה בסיס איתן ויציב כך שתתמיד השמחה בביתם לאורך ימים ושנים. נישואים זו עבודה, ובמקומות שיש צורך בעזרה מקצועית עדיף להקדים ולהיעזר בה בכדי למלא את ארגז הכלים שלנו, ולזכור ששכרה לגמרי בצידה. בהצלחה.

שבת שלום💞

פרשת שופטים- מלכות שמים וארץ

Image by Mikes-Photography from Pixabay

פרשת שופטים עוסקת רבות בהנהגה של עם ישראל, יש הקוראים לה פרשת המשכ"ן= מלך, שופט, כהן, נביא.
משה רבנו מבין שחשיבה מדינית מחייבת כינון של שלטון מרכזי. איזו מדינה רואה משה לנגד עיניו? כיצד משלבים מלכות בשר ודם עם מלכות שמיים?

הרב יעקב אריאל מסביר, "מלך ישראל בארץ-ישראל מוגבל בסמכויותיו ואין הוא רשאי לנהוג כמלך גוי בצורה שרירותית כאילו הוא מקור הסמכות. עליו לדעת שהוא שליח ציבור, וכל סמכותו יונקת מן הציבור ולכן הוא רשאי לפעול רק לטובת הציבור ולא לטובת עצמו…
שני צדי הקשת החברתית, הדתית והחילונית, למרבה הפרדוכס, נוהגים לעומת זו מול זו את התורה ואת המדינה. כאילו התורה שוללת מדינה דמוקרטית. והמדינה – מעצם היותה מסגרת דמוקרטית-אנושית – שוללת כביכול תורה מן השמים. הצגת הדברים בצורה דיכוטומית זו הינה מוגזמת ולעתים אף מעוותת והיא טומנת בחובה סכנה לעתידה של המדינה… אין סתירה מהותית בין השתיים… העם הוא מקור סמכותו של המלך. והעם מאציל סמכות בדרך דמוקראטית: "אחרי רבים להטות". פסוק זה נאמר בטרם היות אתונה בעולם.
לכל חברה דמוקרטית יש עקרונות יסוד מוסריים שמהם היא אינה רשאית לסטות, וסטייה מהם אינה חוקית. לעם ישראל מספר העקרונות האלו רב. ההבדל הוא לא רק כמותי, הוא איכותי. עקרונות אלו מקיפים את כל תחומי החיים – האישיים, המשפחתיים, החברתיים והלאומיים."

משה מבין שעם הרוצה לחיות כראוי בארצו, מוסיף הרב צחי להמן, "צריך שתהיה לו הנהגה ראויה. ההנהגה עצמה אמורה להיות מאוזנת ע"י גורמים שונים שאינם תלויים אחד בשני, על מנת ליצור איזונים בין הכוחות. בכדי למנוע שלטון יחיד ועריצי בעם, שלטון המרכז כוח ורודה באזרחיו בלי חשבון… 
הפרשה פותחת בפסוק: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". על השופט והשוטר להיות בשער העיר, אל לו להיסגר בד' אמותיו במגדל השן. אלא עליו לחוות את חיי העם, אכן מרדכי ישב בשער המלך. בשער העיר מתרחשים חיי העיר: המסחר, המקח וממכר וקביעת שער המדד והמחיר."

כלומר, מנהיגות אנושית שרואה את טובת הציבור לנגד עיניה צריכה להיות מחוברת לצרכי העם ולמה שמתרחש סביבה. ע"כ מפרט לנו משה את מצוות "(טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", (דברים יז) שלא כמנהג העמים סביב, הציווי מונע מהמלך לפתח נטייה לכבוד, לצבירת כח ורכוש לצרכיו האישיים. המלך מחויב להיות עניו, "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו".
ועל כך הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מחדד-" למנהיגים גדולים יש סגולות רבות, אך ענווה בדרך כלל איננה אחת מהן… זוהי אחת המהפכות שהיהדות חוללה בתולדות הרוחניות. בעולם העתיק, הרעיון שמלך צריך להיות עניו היה ודאי נשמע כבדיחה גרועה… המאמין שיש אלוקים שאנו עומדים בפניו – מאמין מתוך כך שהוא עצמו אינו מרכז העולם. ה' הוא מרכז העולם. "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", אמר אברהם, אבי האמונה. "מִי אָנֹכִי?" שאל משה, אדון הנביאים. ענוותנות זו לא גרמה להם להיות רופסים או חנפנים. אברהם כינה את עצמו "עפר ואפר" דווקא בשעה שהרהיב להתמקח עם אלוקים על העונש שהשית על סדום וערי הכיכר. משה, העניו מכל אדם, הוא־הוא אשר העז לקרוא לה' שיסלח לבני ישראל "וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". אברהם ומשה היו מנועזי הרוח הגדולים שהעמידה האנושות. ענווה איננה שפלות…
העניו מעריך את עצמו, ובטוח בהערכתו זו, ועל כן אינו זקוק לאישור מפי אחרים. על כן אין העניו מרגיש צורך להוכיח את עצמו ולהראות שהוא חכם מהאחרים, פיקח מהם, מוכשר מהם או מוצלח מהם. … אבל כדי להבין מדוע חשובה הענווה אין צורך להיות דתי. בכתב העת למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד פורסמו בשנת 2014 תוצאות סקר שהראה כי "המנהיגים הטובים ביותר הם מנהיגים ענווים". אלה הם מנהיגים הלומדים מביקורת. ביטחונם העצמי איתן, והוא מאפשר להם להאציל סמכויות ולשבח אחרים על תרומתם. הם מסַכנים את עצמם למען טובת הכלל. הם משרים על סביבתם נאמנות ורוח צוות. ומה שנכון לגבי מנהיגים נכון גם לכל אחד מאתנו כבן־זוג, כהורה, כעמית־לעבודה, כבן־קהילה, כחבר.
אחד האנשים הענווים ביותר שפגשתי בחיי היה הרבי מלובביץ', זכר צדיק לברכה. לא היה בו שמץ של שפלות רוח. הוא התנהל מתוך גאון חרישי. הוא בטח בעצמו, והוד מלכות שרה עליו. אבל כאשר נמצאת איתו ביחידות, הוא גרם לך להרגיש שהאדם החשוב בחדר הוא אתה. זה היה כישרון יוצא דופן. מלכות בלי כתר. גדוּלה בבגדי חול. מהליכותיו למדתי שהעניו אינו זה החושב שהוא עצמו קטן – אלא זה היודע כי באנשים אחרים שוכנת גדוּלה…"

משה מדריך אותנו ביחסי שמיים וארץ במרחב של הפרט אך גם במרחב של הכלל. משה מסביר לבני ישראל כיצד לכונן מלכות בשר ודם עם תודעה של מלכות שמיים. במצוות המלכת מלך/מנהיג, מתוארת לנו מנהיגות ענווה שתפתח לנו את הדלת לחיבור הראוי שביניהם, ובו בזמן תזכיר לנו שמה שנכון עבור המנהיגים שלנו נכון גם עבור כל אחד ואחת מאתנו בהנהגה הפרטית שלנו, בבית, עם חברים, בעבודה, ובקהילה.

שבת שלום❤️

פרשת ראה- מה אנחנו באמת רואים?

הפרשה פותחת ב- "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה." (דברים יא) הפנייה לבני ישראל עד כה הייתה ברבים כך גם בהמשך, שהרי הדברים מופנים לכלל עם ישראל, אז מדוע 'ראה' ולא 'ראו'?

השבוע גיליתי שהצטרפתי למועדון חולי הקורונה. לא נעים, כן, גם אני נפלתי לסטטיסטיקה. הסימפטומים הראשונים הזכירו שפעת- חום, נזלת, שיעול וכו'. וכמובן, השמועות והמראות השונים הוסיפו אינסוף מחשבות ותהיות לגבי מה הולך לקרות? עם תקווה שיסתכם ב-עשרה ימי בידוד בלבד. אז מה הצלחתי לראות?

מסביר הרב דוד אגמון-"הפרשה פותחת במילה 'ראה' וממקדת אותנו על כח הראיה בעבודה הרוחנית. איך אנחנו משתמשים בעיניים שלנו? מה אנחנו רואים? טלויזיה? חדשות? מציאות טובה? האם אנחנו רואים ברכה בחיינו? איך אפשר באמת לראות את הברכה? על איזה תדר מכוונות העיניים שלנו? כמו כן, כמה ממה שקורה מול העיניים שלנו אנחנו באמת רואים? שאלות שכל אחד מחויב להתבונן בהן, במיוחד השבוע.
הרב שיינברגר שליט"א מסביר דבר פלא, בעצם, מטבען, העיניים שלנו רואות מסוף העולם ועד סופו. הבעיה היא שהאדם אינו מודע לכח הראיה שלו. במציאות, אנחנו מודעים רק לחלק אפסי ממה שבאמת נמצא מול העיניים, משתמשים בחלק מצומצם מאוד מכח הראיה שלנו. אדם לא שם לב לדברים העוברים מול עיניו, הראש שלו במקום אחר. אדם יכול לקרוא פרק שלם בספר והמילים כאילו נקראות אבל הוא לא באמת רואה, מבין, את התוכן שלהן."

הפנייה היא ביחיד 'ראה' כי זו פנייה אישית לכל אחד ואחת מאתנו, יש לנו בחירה איך להשתמש בעיניים שלנו ולפתח את המודעות לכח הראיה שלנו. הראייה  שלנו מושפעת רק מהדברים שעברו מולנו והקדשנו להם את תשומת ליבנו, כל השאר מתפוגג.

קשה לאמוד מה ילד יום, ויחד עם זאת נראה שלפנינו תקופה נוספת של סגר, והלוואי ונתבדה. אז איך רואים את הברכה כשאנו למשל חולים בקורונה? אתמול היה לי התקף מפחיד של קוצר נשימה, כאבים וזרמים בגוף, סחרחורות, חום 39 ועוד כל מיני, בקיצור, תחושה של איבוד שליטה מה שהוסיף חרדה שרק החמירה את המצב. ואכן, אמבולנס פינה אותי לבית חולים. לאחר בדיקות וטיפול מסור, התייצבתי, והצלחתי לעמוד זקוף ואפילו ללכת, ממש חגיגה.
מה שראיתי אתמול מתוך חוויה אישית הם אנשים יקרים ואמיצים שמקריבים יום יום את עצמם במלאכת הקודש של הרפואה. ורשימת התודות ארוכה וכוללת את, הבת דודה האהובה, איה, והגיבורה שניהלה את מחלקת הקורונה בביח בחיפה, שהרגיעה, נתנה מידע, ועקבה במסירות, המזכירה במרפאה שלא וויתרה לי והשאירה אותי על הקו עד שהשיחה אכן עברה לרופאה, הרופאות דורית ופנינה שבזכותן הוזמן האמבולנס במהירות ויעילות, אחמד ממדא שפינה אותי, הרגיע, חיזק ונתן טיפים להתמודדות המאתגרת, לב שעשה לי את הבדיקות הנדרשות בסובלנות אין קץ, מורן האחות שהגיעה לסייע בנעימות, מוחמד הרופא שבא לבדוק והיה קשוב… ועוד אנשים רבים וטובים כמו הטכנאית שעשתה את הצילום חזה, האחות ששיחררה אותי הבייתה והנהג אמבולנס שהסיע אותי חזרה הבייתה. התרגשתי!!! לא מובן מאליו. כמוני היו עוד במחלקה, כל אחד בחדר נפרד ומטופל עם כל עומס העבודה סביב.

כולנו נזהרים (אני מקווה), לבושים בהתאם ובכל זאת, תקופה כה ארוכה שאנשי הרפואה שלנו מסתכנים יום יום ועושים את עבודתם קודש, כוחה של נתינה במלוא עוצמתה. תודה רבה לכל הצוותים הרפואים על המסירות, ההשקעה והעבודה הנאמנה עבורנו. ותודה לבעלי היקר, האמיץ והנחוש, ולילדי האהובים, ובכלל תודה מהלב לתמיכה של המשפחה והחברים מסביב. מאחלת לכולנו בריאות איתנה ובשורות טובות. שנזכה בפרט ברגעים היותר מאתגרים שלנו לראות את הברכה שבחיינו. אמן כן יהי רצון.

שבת בריאה ומבורכת💞🙋🏻‍♀️

פרשת ראה- מה הקשר בין מצוות לקיום האנושי?

Image by Gerd Altmann from Pixabay

השבוע משה רבנו בנאומו האחרון מסביר לבני ישראל כי מצוות התורה הן שיגרמו ויביאו לברכה גדולה לכלל ישראל. מצוות אלו יגרמו לעם ישראל לחיות חיי משפחה וחברה מלאים בתוכן ובמשמעות.
המצוות הן אלו, למשל, שמסייעות לנו להתמודד ולהתגבר על פיתויים שאנו חושקים בהם אך יודעים שהם רעים ואסורים. כוח הפיתוי ברור, המשיכה לנעים, לעונג, הריגוש וסקרון ועוד. בעוד הפיתויים הינם בניגוד למוסר, לדת, לחוק וכו'. ולרוב, יש להם גם מחיר כבד. והמצוות הן אלו שמסייעות לנו לפתח יכולות ריסון ומעצורים.
דוגמא נוספת לצורך הבלתי נמנע של המצוות מופיע בפרק טו בפרשה שלנו, שבו מופיע הפסוק- "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (פס' יא) כלומר, בחברה תמיד יהיו פערים חברתיים, כלכליים, לא תהיה חברה שהיא נטולת עוני. התורה מציאותית, אומנם קודם לכן, נאמר- "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן", ההכרח בסילוק העוני מהחברה, אך זהו ביטוי לאידיאל היהודי, האוטופיה, החזון שמובילים לחקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה. בסופו של דבר, המטרה היא להקטין את האי-שיוויון ולקרב אותנו אל האידיאל. ולכן, מופיעות בפרשה מצוות כמו מעשר עני, שמיטת כספים, חוקים להגנת העבד ועוד. המצוות הללו מחייבות אותנו להיות חברת רווחה, שמבוססת על צדק חברתי, על תנאי עבודה ותנאי מחיה הוגנים, ועל אחריות חברתית וסולידריות.

מבהיר ד"ר דוד כהן-צמח-
"ניתן להניח כי חוק שמיטת החובות בספר דברים, הוא פועל יוצא מדיני שמיטת הקרקעות הקדומים. שמיטת הקרקעות גרמה להאטה בפעילות הכלכלית, לירידת התפוקה החקלאית ולדלדול משאבים של בעלי משקים זעירים. בשל כך, התגבש הרעיון לשחרר בשנה השביעית, שנת השמיטה, את כל בעלי החוב מחובותיהם וכך להקל עליהם להתקיים בתקופה הקשה."

במילים אחרות, התורה באמצעות המצוות מציגה לאדם ולחברה אפשרות לתקן את עצמה בעיקר כשאנו מעגלים פינות ועושים לביתנו, ואף שוכחים לבדוק מה טוב ומה רע. לכן, מדי שבע שנים אנו מצווים לאתחל את היחסים וההתחייבויות שהמציאות יוצרת. פעם בשבע שנים כל ההתחייבויות בטלות, עוצרים, עושים פסק זמן וכולם מתחילים שוב, שווים ופטורים מחובות. משה מזכיר לבני ישראל שגם כשהם יודעים שעוד שנה יגיע האתחול ותהיה שמיטת חובות, לא להתחמק מהחובה לעזור לאביון כשהוא זקוק לכך.

עם הזמן, כשהחברה הפכה ליותר מתועשת ופחות חקלאית התקין הלל הזקן את ה- 'פרוזבול'. הלל ראה את המציאות, והבין שבמציאות הקיימת עניים רק מפסידים ממצוות שמיטת כספים, ובכדי למזער את הנזק, הוא נאלץ להתקין את הפרוזבול.
מצוות שמיטת כספים נועדה להיטיב עם העניים, כך שפעם בשבע שנים כל החובות שלהם יימחקו. אך החשש היה שבגלל המצוה הזו אנשים בכלל לא ירצו לתת הלוואה לעניים, ולכן ניסחה התורה את הציווי באופן תקיף ביותר- " (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ" (דברים טו). ובכל זאת, למרות כל האיסורים הללו, הלל הזקן ראה שאנשים נמנעים מלהלוות לעניים, גם כשהעני התכוון להחזירן בסוף השמיטה. לכן כאמור התקין הלל הזקן את הפרוזבול, שעל פיו אנשים יוכלו לתת הלוואה לעניים בבטחון שההלוואה אכן תחזור בסופו של דבר.
תקנת ה"פרוזבול" מחדד הרב אורי שרקי, "מאפשרת לאדם לגבות את חובו למרות מצוות שמיטת הכספים, נראית כעוקפת את דברי התורה ומערימה עליהם. אולם למעשה, תקנה זו דווקא משמרת את כוונת התורה. התורה מעוניינת שאנשים ילוו לעניים ויתמכו בהם. כדי שאנשים לא ימנעו מהלוואה, תקנו חכמים את הפרוזבול המעודד הלוואה לנזקקים." הלל הזקן התקין נוסח מסויים שבו האדם מעביר את חובותיו לידי בית הדין, ובית הדין – כגוף ציבורי – אינו מחוייב בשמיטת כספים וע"כ יכול לגבות את אותן חובות. בו בזמן, התורה עדיין מעודדת לתת את ההלוואה ע"פ דין תורה, כלומר, למחוק את כל החובות בסוף שנת שמיטה, כשהפרוזבול היא בחירה בכדי לעודד את מתן ההלוואות. 

אז מה החיבור בין המצוות לברכה?

מסביר המחנך יהושע קליין-
" למצוות התורה יש ערך עליון בהתוויית התוכן הרוחני של חיי עם ישראל בארצו. הן מכילות קודים מוסריים שמעצימים את החמלה על כל משמעויותיה. את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד לזקן ולהורים, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. ההבחנה הזאת מאוד חשובה לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל. הזיוף של ההבחנה בין השניים, עלול לגרום לבקיעים גדולים, שעלולים להמיט אסון על העם כולו. מדוע זה כל כך חשוב? מפני שהחוסן המוסרי משפיע יותר מכל על העוצמה ויכולת הקיום הפיזיים…
אולם, זרמם השוטף של החיים שוחקים בלי הרף אמיתות אלו. פעמים נראה שהתנהגותו של עם ישראל חותרת ממש נגד עצם קיומו. מפני זה חושש משה, ועל כך הוא מתריע ללא הרף. עדיין אנו רחוקים מהאידיאל, אבל התקווה הגדולה קיימת, והיא המפעימה את כולנו."

כלומר, הברכה היא בכך שהמצוות הן הוראות איך להוציא את המיטב האנושי שבאדם, את צלם האלוהים שבו, לידי גילוי ומימוש בפועל, ובמקביל איך לבנות סדר חיים שלם על המיטב הזה.
אחרי הכל, המצוות מתייחסות לכל מרחבי החיים האנושיים, ולא לאדם אחד ברגע ספציפי, אלא למכלול חיי האדם וכלל החברה. תכלית המצוות היא להיטיב את האדם במידותיו, דעותיו ויחסיו, ולייצר חברה שבה האדם והכלל פועלים באופן מוסרי ומיטיב, דבר המביא להנכחה בפועל של ה' בעולם. ונראה לי שזה המסר של משה בנאומו לבני ישראל.

שבת שלום💞

פרשת עקב- המוסר הפנימי

פרשת השבוע "עקב"  ממשיכה את הסקירה על העבר של אירועי המדבר, וכן את ההכנות לכניסה לארץ ישראל. רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו מרגיע את עם ישראל מהחששות שלהם, מבקש מהם שישמרו על האמונה, ויאמצו לעצמם מנהגים שונים משאר עמי האזור בכדי שיצליחו לשמור על ייחודיותם.
ועתה, משה רבנו בנאומו אליהם מזקק להם את עיקרי הדברים בכדי שיטמיעו אותם בליבם ובמעשיהם. אחרי כל התלאות, ולפני פרידתו מהם, הוא שואל אותם, מה היסוד של כל התורה ? מה הן הנחות היסוד והשקפות העולם שה' מבקש ללמד אותם?

מסביר, יוגב גלב, עובד סוציאלי-
"האם יעלה על הדעת שהמצוות ייתפסו כניסיון לשחד את הא-ל?  וודאי שהמצוות הן לטובתנו… הגישה היהודית מציגה את ה' כעניו לעומת האלילים השתלטניים, ולעומתו את ישראל כענווים ונדרשים לעבודה. גישה זו באה לידי ביטוי מעמיק בהדגשתו של הרמב"ם את מידת הענווה, כמידה היחידה שיש לנהוג בה באופן קיצוני. היא משמשת את "בניין האב" להשקפת היהדות, ובכך היא מעצבת את האופי והצבע שתקבלנה המצוות כולן! …

לכן, מסתבר שאין די בחקיקת חוקים ובאכיפתם, גם אלוהים לא מסתפק בחוקים ודורש מאתנו- "(טז) וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד" (דברים י'). כל עוד לבנו ערל ולא מוסרי, לא יסייעו לנו חוקים שנחוקק לחברה צודקת ומתוקנת יותר. רק אם נתבונן בלבנו פנימה, נדע להבחין אם אנו פועלים בכיוון או סוטים מדרך הישר והמוסר. ורק אם נחנך את ילדינו לזהות את המוסר הפנימי ולאמצו כמצפן, חוקים רבים ישארו בגדר תזכורת חיצונית. אחרי הכל, בכל יום עלינו לבחור למול את ערלת הלב שלנו, זו שמייצרת אנרגיות שליליות וקטנות מוחין. הפרשה אומרת לנו כי בכל יום עלינו להגיע לתוך ליבנו, כי שם שוכן המוסר הטבעי.

פרופסור אסא כשר מפרט-
"משה בא להפיג את הקושי. בלשונו הציורית הוא מצביע על מידות שכל אדם אכן יכול לדבוק בהן וגם מן הראוי שיעשה זאת: "אֲשֶׁר לא יִשָּׂא פָנִים וְלא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶֹה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִֹמְלָה" (יז-יח). אלה הן מידות לא במובן הפשוט של מרכיבי הדמות האלוהית. מפני שאין לנו דמות אלוהית, מפני שכל דמות שיש לנו היא מסכה, אביזר של עבודה זרה, בנמצא או באפשר. אלה הן מידות במובן אחר. אלה הן מידות שאדם המאמץ אותן לעצמו פועל כראוי, ברוח התורה והמצוות.
ובעקבות היראה והעבודה והדבקות, באה תודעת השייכות וההזדהות: "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כל מה שחייל עושה בצבא, בשם הצבא הוא עושה, ובשם המדינה שזה הצבא שלה. במעשיו הוא מבטא שייכות והזדהות. אדם מישראל המעצב את חייו במתכונת היראה והעבודה והדבקות, יבטא במעשיו את השייכות למי שהוא עומד בפניו ביראה ובעבודה, את ההזדהות עם מי שהוא עומד בפניו בדבקות.
וראוי להדגיש: משה רבנו לא מדגים את הדבקות בקרבנות ועבודת המשכן. הוא מדגים אותה בצדק ובחמלה, מפני שבהם באה לידי ביטוי צרוף תודעה אמתית של יראה ודבקות, שייכות והזדהות."

מי ייתן ונצליח לממש את אותם עיקרי דברים שמעביר משה בנאומו לבני ישראל בענווה והוקרה תוך דבקות ברוח התורה והמצוות, כלומר, לא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לדאוג ליתום ולאלמנה, לאהוב ולדאוג לגר, לשונה ולאחר. בניגוד לעבודת אלילות, עבודת ה' והדבקות בו, באמצעות התורה והמצוות, נועדו עבורנו, עבור האדם ומידותיו. במילים אחרות, הדבקות במידות טובות ומוסריות באמצעות המצוות מסייעות לכל אחד ואחת מאתנו להקים "בית טוב", חברה וקהילה הנשענים על ענווה, ערכי רוח ומסורת יציבים ונצחים, שנמשכים מהעבר אל העתיד דרך מציאות ההוויה, ומתוך האיזון הנכון והראוי שבין עולם החומר לעולם הרוח.

שנים ספורות לאחר הקמת המדינה אמר דוד בן-גוריון: "ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר – לא ניתנה לנו עוצמה מדינית – אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים.
'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו." ("חזון ודרך" א').

שבת מבורכת💗

פרשת ואתחנן-שני לוחות לברית

פרשת השבוע "ואתחנן" והפטרתה "נחמו" נקראים תמיד לאחר צום ט' באב, ובשבת הקרובה גם נחגוג את טו באב. בפרק ה' בפרשה אנו נפגשים בפעם השנייה עם עשרת הדיברות. רוב הדיברות, מתייחסות להתנהגות בן אדם לחברו, והן לכאורה מובנות מאליהן בכינון סדר חברתי. ובכל זאת, שני לוחות הברית מקבל משה בהר סיני, לשניהם חשיבות זהה במימוש התורה השלמה, בלוח האחד מצוות בין האדם למקום ומצוות כיבוד הורים, ובלוח השני מצוות שבין אדם לחברו. הם אינם מצויים על לוח אחד, כי אנו מצווים לקיים את כל המצוות הללו בשווה. מסביר הרב דוד מנחם, "התבוננות בסדר הפנימי של הלוחות יגלה לנו דבר חשוב שיש לאדם השלם והוא- מחשבה, דיבור ומעשה. בלוח הראשון- מתחילים מהמחשבות, 'אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ', בהמשך יש את מצוות הדיבור- ' (י) לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:', ולבסוף מצוות עשה, '(יא) שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ,' '(טו) כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ'. אומנם בלוח השני גם כן מופיעים המחשבה, דיבור ומעשה אך הפעם בסדר הפוך. ראשית המעשה- "(טז) לֹא תִרְצָח, וְלֹא תִנְאָף; וְלֹא תִגְנֹב", עלינו לסור מרע. ורק אז ממשיכים ללמד אותנו גם איך לדבר- "וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא." לא תתן עדות שקר על חברך בבית המשפט, ולבסוף- המחשבה, "(יז) וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (דברים ה'). נשאלת השאלה מדוע הסדר של מחשבה, דיבור, מעשה, הפוך במצוות שבין אדם לחברו?"

במצוות שבין אדם לחברו טבעי לנו להיות ב-Doing, הצד המעשי. זה מצב שמקבל הרבה תשומת לב מהחברה מפני שזה נחשב לחיובי ויעיל מאוד בהשגת מטרות, דברים ויעדים. אכן, ההשפעה ותפקיד העשייה התבטא אף במעמד הר סיני, מעמד מתן תורה, כשעם ישראל ענה- ראשית 'נעשה' ואחכ, 'נשמע'. המטרה היא להכניס ערך ומשמעות לחיינו באמצעות עשייה והשגה. כמו כן, המעשים חשובים בכדי שנהיה עסוקים, שנהיה בדרך ליעד, עם אג'נדה ברורה לגבי הכל. בעוד במצוות שבין אדם למקום יותר טבעי לנו להיות במצב של Being, מצב שמחזיר אותנו לקיום הפשוט שלנו. מצב שבו אנו מתבוננים פנימה לעצמנו, ומערבים מודעות מוגברת לקיום שלנו.

מאיה אנג'לו, המשוררת והסופרת, אמרה פעם כי " אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש."  שורש המעשים שלנו מצוי ברצונות ובמחשבות שלנו, אך יש לזכור שהעולם בו אנו חיים הינו עולם העשייה, העולם החומרי והגשמי. כלומר, להיות אדם טוב למשל, משמעותו לעשות מעשים טובים ולסור מרע. אח"כ יש מקום לדבר ולהעמיק בזה, מה שיוביל אותנו בסופו של דבר גם לברור ודיוק המחשבות שלנו. נוצרנו כך שמעשינו משפיעים על רגשותינו, למשל, אם נרצה להרגיש חמלה, אפשרי להתחיל במחשבות מלאות חמלה. יחד עם זאת, מטרתנו תושג בפועל, ביעילות ובמהירות רבה יותר, אם נעשה מעשה, נתרום צדקה לנזקקים, נסייע לקשישים, נתנדב בעמותות למטרות שונות וכו'. דוגמא נוספת זו הדרך הטובה ביותר בכדי להרגיש אהבה- פשוט להתנהג בצורה אוהבת – איך? והתשובה- לתת.

רוב האנשים מאמינים שאהבה מובילה לנתינה, אך למעשה, הנתינה היא שמובילה לאהבה, כפי שכתב הרב אליהו דסלר, בספרו מכתב מאליהו:
"הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו כי חלק מעצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם"

בעוד שרובנו מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין: נתינה מובילה לאהבה! נתינה אמיתית, מסביר גם אריך פרום, נעשית מתוך מחשבה על האחר והיא כוללת ארבעה מרכיבים- אכפתיות, אחריות כבוד וידע. "ישאל כל אדם את עצמו כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו" תוהה אריך פרום, וממשיך וטוען כי רוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב אלא מצד היותם נאהבים. הם יודעים שאהבה היא גורם מרכזי בחייו של האדם, אך אינם מעלים על דעתם שהיא מיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה בפועל.
מסתבר שככל שנותנים יותר, אוהבים יותר. "אהבה היא התנהגות". מערכת יחסים משגשגת כששני הצדדים מחויבים להתנהגות אוהבת זה כלפי זו, המתבטאת בנתינה מתמשכת ובלתי מותנית. אין די באמירת "אני אוהב/ת אותך" – עלינו להפגין זאת.

בשבת הקרובה נחגוג את טו באב, חג האהבה. חמישה עשר באב הוא חג בציר הכרמים והמחולות, חג האיחוד בין כל שבטי ישראל וחג האהבה, שבו באו זוגות רבים בברית הנישואין.  יום האהבה החל בתאריך העברי ט"ו באב הוא סמל לא רק לאהבה שבין גבר לאישה אלא גם ליום בו כולנו, חברים, מתנהלים בדרכי נועם ושלום וחשים מאוחדים. חמישה עשר באב, המכונה בקיצור ט"ו באב, מצוין כיום הפיוס והאהבה בישראל. מסיים הרב דוד מנחם ומבהיר כי תחילה עלינו להיות אנשים טובים, בני אדם טובים בינם לחברם, ורק אחכ, לשאול, לברר ולדייק את המחשבות שיובילו לחיבור ודיוק בדיבור ובמעשים שלנו.
אומנם בשבת נציין את חג האהבה אך בידנו לחגוג כל יום ולהתאמן בלאהוב, אהבת חינם, להתנהג מאהבה. מה שכנראה מסביר גם את סוף הפרשה עם הציווי של תפילת 'שמע ישראל', "(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ׃" (דברים ו'). אהבה היא מצב פעיל – אנחנו פשוט יכולים ליצור אותה. ב"אמנות האהבה" טוען פרום כי האהבה על סוגיה השונים – אהבה רומנטית וארוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת האדם את האל ואף האהבה העצמית – היא התשובה היחידה לקיום האנושי. ביכולתה לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחיצות שקמו בין בני האדם. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת💞🙋🏻‍♀️


מוקדש באהבה לעילוי נשמתו של הילד היקר שנפטר הבוקר, גל חיים בן פזית ציפורה, יהי זכרו ברוך🙏🏻❤️

פרשת דברים- ט' באב- בנאדם עלה למעלה עלה

Image by Gordon Johnson from Pixabay

במוצש הקרוב יתחיל צום ט' באב שיסתיים למחרת, יום ראשון בערב. ב- יז' בתמוז החלו ימי בין המיצרים, ימי אבל שמסתיימים בתשעה באב שהוא יום חורבן בית המקדש בעקבות שנאת חינם. והביטוי לכך הוא ביכולת האדם במחי יד להרוס אדם אחר, להחריב את ביתו ואת עולמם של ילדיו ועוד. ביום זה מזכירים לנו את האחריות והמחויבות החברתית שלנו זה אל זה. אז מהו בעצם הקשר בין אחריות זו, המודגשת בט' באב, לפרשת השבוע שלנו?

בסוף חומש במדבר, נראה שהסתיימה מנהיגותם של האחים, כולנו נפרדים ממרים ואהרון, וגם משה כבר ממנה לו בפני העם כולו, יורש, יהושע בן-נון, שיכניס את העם לארץ המובטחת, ארץ ישראל, וינהיגם. אך מסתמן כי לפננו יש עוד חומש שלם, 'דברים', שהוא ביטוי אישי לפרידתו של משה מבני ישראל. משה המנהיג הגדול מצייד את עם ישראל בארגז כלים משמעותי שיסייע להם בהשראת השכינה ביניהם הרבה אחרי מותו. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל הטיב לתאר-
"זה היה רגע גדול של תמורה אישית, והוא שינה לא רק את משה, אלא את כל תפיסת המנהיגות שלנו. בסוף ספר במדבר, נראה היה שבא קִצה של הקריירה המנהיגותית של משה. דומה שמשה השיג את כל שהיה עליו להשיג. לא נותרו לו מלחמות להילחם, לא ניסים לחולל, לא תפילות לשאת בשם העם. אבל כאן עשה משה מעשה הנושא את חותם הגדוּלה. למשך החודש האחרון של חייו הוא הקהיל את העם ונשא באוזניו סדרת נאומים שאנו מכירים כספר דברים. הוא סקר בהם את עברו של העם, וחזה את עתידו. הוא נתן לבני עמו מצוות, חלקן ישנות בנוסח מחודש, אחרות חדשות שמשה מצא לנכון למסרן דווקא ערב הכניסה לארץ. משה שזר את כל חוטי ההיסטוריה והחוק הללו למסכת אחת של חזון כולל, שבו לימד את בני עמו לראות את עצמם כעם קדוש, העם היחיד שריבונו ומחוקקו הוא אלוהים בכבודו ובעצמו…
משה ידע אל נכון כי לא כל הישגיו הגדולים יתמידו להתקיים. העם שהוא גאל יחזור ביום מן הימים להיות עם נרדף וגולה. אולם אז, בפעם הבאה שזה יקרה, לא יהיה לו שום משה שיעשה נסים. לכן שתל משה חזון בתודעתם של בני ישראל, תקווה בלבבם, קוד התנהגות במעשיהם ועוז בנפשותיהם — שכן כל אלה לא יימוגו. כשמנהיגים נעשים מחנכים, הם משנים חיים של אנשים… כשמישהו מפעיל עלינו כוח הוא מצמצם אותנו. אבל כשמישהו מלמד אותנו, הוא עוזר לנו לגדול. היהדות, הרגישה כל כך לכבוד האדם, מעדיפה משום כך את המנהיגות־ כחינוך על פני המנהיגות־ככוח. וזה התחיל אצל משה, בערוב ימיו…"

זו כנראה גם הסיבה שהתוכחה של משה ניתנת ברמיזה ולא כהלקאה על הנפילות והכישלונות במסעו במדבר. משה מזכיר את שמות כל אותם מקומות שבהם העם מעד אך לא מפרט בפרטי פרטים את מה שארע. משה מבין שהעם זוכר ויודע, ושתוכחה וביקורת מקדמים נעשים ממקום של אהבה ואמפתיה תוך נטיעה של תקווה בלבבותיהם, ולא ממקום של אגו ושחרור כעסים ותסכולים. בנוסף, משה מזכיר לעם את חשיבות הקמת מערכת המשפט, וחלק חשוב מהמצוות שכלולות במערכת זו- "שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. (יז) לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן–לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ…" (דברים א)
רגע לפני כניסתו לארץ, משה רבנו שהקדיש את כל כולו לעם, גם בפרידתו ממנו, ממשיך בתהליך הכנתו וחינוכו. משה מבהיר לעם כי התכלית היא לא רק להגיע ולהתיישב בארץ אלא העיקר הוא להקים חברה ואורח חיים של משפט וצדק, כך שכל אחד ואחת ידעו, עני, עשיר, יתום, אלמנה וכו' שההתייחסות היא שווה, ולכולם יש נגישות לברור ומימוש הצדק. חברה שרוצה לזכות לחיות בארץ ישראל ולהתקיים בה לדורות, חייבת שבסיס חייה יהיה מושתת על הצדק המשפטי ששואף לצדק חברתי.

כמו כן, מעניין לראות כי החומשים האחרים היו למעשה דבריו של ה' אלינו, הם עסקו במערכת היחסים שבין ה' לאדם, בעוד ספר דברים הינם דבריו של משה אל העם. מסביר פרופ' יונתן גרוסמן- 
"אז מהי אפוא תפיסתו הייחודית של ספר דברים? אפשר להצביע על שני מוקדים מרכזיים שעולים לאורך הספר, שיש להם נספחים וגרורות נוספים. ראשית, אפיון מערכת היחסים שבין א־לוהים והאדם מקבל תפנית של ממש בחומש דברים. במקום נוכחות א־לוהית ישירה ודומיננטית בעולם ובחייו של האדם, מציע ספר דברים מרחב אונטולוגי ואנושי הקיים לעצמו. הזיקה בינו ובין הא־לוהי נוצרת מתוך התקשרות דתית־מוסרית, שמילות המפתח שלה הן: אהבה, הליכה בדרכי ה', תורה ומצווה…
שנית, האחריות לניהול החברה עוברת בספר דברים אל החברה עצמה. הדבר בולט במיוחד בהלכות מדינה; סדרי שלטון ומערכת משפט, דיני מלחמה ועוד, פורצים בספר דברים… עם ישראל נדרש להנהיג את עצמו, אך עליו לעשות זאת על פי התורה. הרוצה לדעת את דבר ה' לפי ספר דברים לא נצרך להתגלוּת, אלא נדרש לפנות אל התורה ולראות מה כתוב בה. הוא יכול גם ללכת אל השופטים שיהיו בימיו, והם שיורו לו את שעליו לעשות, אך כל זאת על פי הכללים שניתנו בתורה."

אכן, לאחר הוצאת בנ"י ממצרים, ו-40 שנות נדודים במדבר, משה רבנו, בשפתו מזכיר ומסביר לעם בנאומו לאור הניסיון וההתנסות המשותפת מהי התכלית וחשיבותה, כפי שאמר הרב זקס זצ"ל- "אני יודע היטב דבר אחד: שבין לתת לאנשים את מה שהם רוצים, לבין ללמד אותם מה לרצות, יש כל ההבדל שבעולם. מחנכים הם בנאיו הבלתי מוכרים של העתיד, ואם מנהיג רוצה להטביע חותם מתמשך עליו ללכת בעקבות משה ולהיעשות מחנך. רעיון המנהיג־כמורֶה, המפעיל השפעה ולא כוח, סמכות רוחנית ואינטלקטואלית ולא אמצעי כפייה, הוא מן התרומות הגדולות ביותר שהרימה היהדות לאופקים המוסריים של האנושות. את זאת מדגים לנו היטב ספר דברים, שבו משה מכנס את הדור הבא ומלמד אותו חוקים ולקחים שישרדו, ויעוררו השראה, כל עוד יש בני אדם על פני האדמה."

מנהיגות רוחנית, מעשית וחינוכית על שותפיה, מאופיינת באמונה בצדקת הדרך שהיא אכן מובילה למקום נכון וראוי. מנהיגות זו דורשת מסירות, אחריות ועקביות, לאורך כל הדרך. מי יתן ונצליח להנהיג את עצמנו בעזרתה של התורה על כל רבדיה, פשט, דרש, רמז וסוד, ונצליח להעלות את הרמה המוסרית, הן של היחיד, והן של הציבור מעלה מעלה. כפי שאמר הרב קוק-
"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה, סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי , הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה… " כלומר, במקום שבו ישנו פער בין יראת שמיים למוסר הטבעי אנו מחויבים להמשיך לחקור, לברר ולהבין מה הדרך הכי נכונה ומדויקת לפעול.
אכן, בית המקדש איננו, אך עדיין ניתן להשיג את יראת השמיים, הנוכחות והקרבה לאלוקות, בבית המקדש הפרטי שבתוכנו, ולקיימן מדי יום ביומו. ואולי זה אחד מהדברים שמבקשים מאתנו ביום ט' באב. חורבן בית המקדש שעליו נתאבל ביום ראשון הקרוב, מבטא את התקוות, הבקשות והתפילות שלנו לתיקון המידות שבין אדם לחברו, לתיקון המוסר החברתי למניעת עוולות, וללקיחת האחריות החברתית אותה ציווה לנו משה בנאום הפרידה שלו. מי יתן ונצליח במשימה זו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וצום קל ומועיל💞