חומש דברים- פרשת כי תבוא- אמון זה ה-מפתח

Photo by Dragonfly Ave on Unsplash

פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה, כך אנו נערכים לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון, לשאת אחריות ולנקות את מעשינו.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחריו בניית מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. לאחר מכן, הם מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים שוב, אמן.

הרב גור גלון מפרט-
"בפרשת השבוע אנו קוראים את הברכות והקללות, פירוט ארוך של קללות נוראיות, שלצערנו בשנות הגלות הארוכות חווינו על בשרנו את כולן, ובכל זאת כששואלים בזוהר הקדוש מהי הקללה הנוראה ביותר עונה רבי שמעון, שהקללה הנוראה והקשה ביותר היא –
"(סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ." (דברים כח)
מדוע זו הקללה הנוראה ביותר? – נראה לומר שברגע שהאדם לא מאמין בחייו, ברגע שאדם לא חש שיש בו טוב, שיש בו נשמה אלוקית עליונה, שיש לו כוחות, ממילא הוא נתון לכוחות חיצוניים שיפעלו עליו, הוא נסחף על ידי זרמי התרבות, זרמי היצרים הגופניים שלו, ללא יכולת לתקן, לצמוח ולהתקדם.
אדם שלא מאמין בחייו, הוא בעצם לא נמצא כאן, חוסר האמון של האדם בעצמו, משאיר אותו תלוש ותלוי, ללא עמוד שדרה, ללא מנהיגות עצמית, ואין קללה גדולה מזו, כל זמן שהאדם סובל ייסורים קשים, צרות רבות ורעות, אך הוא איננו נשבר, רוחו איתנה, יש תקווה לגאולה וישועה, אך כשרוחו נשברת, כשנפשו מתרסקת – אפסה התקווה.
כפי שמבאר זאת ר' צדוק בפרשתנו:
"…וזה גם כן מה שנאמר בהתוכחה ולא תאמין בחייך שלא יאמין בעצמו שיש לו חיות של הקדושה אבל באמת שחיות של הקדושה ישנו בעצם בכל נפשות ישראל ומעולם לא יופסק איך שיהיה".
…וכמו שכותב הרב קוק (אורות התורה יא ב):
"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה… אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא…"
בדברים אלה של ר' צדוק והרב קוק, מונחת גם התשובה לשאלה הגדולה, איך יגיע האדם לאמון בחייו, לאמונה בכוחותיו וביכולתו? – התשובה היא אמונה בה' יתברך."
ממשיך הרב גלון ומביא את הסברו של הרב סולובייציק:
"האדם נברא בתור שליח, עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות…את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא בכוחו של אדם למלא את שליחותו. בורא עולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא האדם היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו. שליחותו של הקב"ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן- היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת עם המוות…"
באותו פסוק עצמו נמצא גם שורש התשובה. שלוש פעמים באותו פסוק אומרת התורה שמדובר בחיים שלך. חייך, לך, ושוב חייך. ובאמת, בחיים האנושיים האלו אפשר לאבד אמון.
אך מתוך ההבנה שהחיים שלך, מקורם ושרשם אלוקי, יש אמונה ויש אמון… רק מי שיאמין בכוחות הטובים שבו, בעוצמות החיים שלו, בכוח האלוקי שמופיע דרכו ועל ידו, יוכל לפעול לתקן, לשפר ולרומם."

הפרשה מבהירה לנו כי כולנו זקוקים לאמון. האמון נותן כוח ואנרגיות להתקדם, והוא מאפשר נינוחות, פתיחות וקבלה. לאמון שאנו מעניקים זה לזה, יש כוח השפעה רב. הוא מחזק את הדימוי העצמי שלנו ואת הרצון שלנו להוציא לפועל ולממש את שליחותנו.
נראה כי אלו הזקוקים יותר מכל לתחושת האמון שלנו כלפיהם, הם ילדינו. האמון שלנו בטוב שבהם, ביופי, בעוצמתם-הוא התוסף מזון החזק ביותר להצלחתם. כשאנו משדרים לילד, שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו זה הוא באמת, אנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי והביטחון שלו, ומספקים לו משמעות ותכלית לעשייה.
בסופו של דבר, לא משנה מה עובר על כל אחד ואחת מאתנו, האמונה בנקודה הפנימית הטובה, השלמה והיפה שבנו היא מפתח משמעותי וחיוני עבור כולנו לעשיה, למימוש ולצמיחה.

שבת שלום❤️

ספר דברים- פרשת כי תצא- מצווה- מתנה או מטלה?

Photo by Jon Tyson on Unsplash

השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל טרם כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה 74 מצוות מתוך 613, תרי"ג, המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי, "הלכות מלחמה", דיני ירושה, דיני עבודה, וממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי. והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
זוהי הפרשה עם הכי הרבה מצוות. מדוע אנו זקוקים לכל כך הרבה הנחיות, וציווים בכל מרחבי החיים?
כשבוחנים את משמעותה של המילה “מצוה” על פי הקבלה, נראה כי עניין הציווי נעדר ממנה. רבי שמעון בר יוחאי מכנה בזוהר את תרי”ג (613) ה’מצוות’ שבתורה כ’עצות’ שניתנו לנו, כאמצעי עזר להביא את נשמתנו לשלמות.

מסביר הרב יוסף דוויק, "המצוות מאפשרות לנו למצות את הפוטנציאל שלנו. אחד האתגרים העיקריים לחיים של קיום מצוות הוא שלעתים קרובות אנחנו שוכחים שהמצוות מגיעות אלינו מאותו מקור כמו כל אירועי החיים. כל מה שאנו חווים בחיים, לא משנה כמה כואב, יש בו פוטנציאל ללמד אותנו להיות מי שאנחנו יכולים להיות – המצוות אינן שונות.
אנו עלולים לא להבין כיצד כל מצווה ומצווה יכולה להשפיע עלינו, וזו הסיבה שרבים מחכמינו התייחסו אל המצוות כלא מובנות. אפילו אלה שניסו למצוא את הסיבות שמאחורי המצוות כינו אותם טעמי המצוות, שניתן לתרגם כסיבות למצוות במקום למהות של המצוות עצמן. נלמד מכך שהבנה בשכל יכולה אולי להוסיף תבלין לקיום המצוות שלנו, אך המהות היא העשייה. כפי שאמרנו לעיל, מצוות הן הזדמנות לקשר, כלים להתפתחות עצמית. אם אנחנו עושים אפילו מצווה אחת מתוך אהבה, עם טהרת כוונה וללא מניע חיצוני, אז הבנו את העניין…"

למעשה, המצוות מעצבות אותנו ומסייעות לנו לרסן את היצרים והתאוות, ובכך משפיעות על הבחירות והמעשים שלנו. המצוות פועלות בנפשנו פנימה, ולרוב באמצעות פעולה, מעשה, ארציות. בכל הקשור למערכות היחסים שלנו עם הסביבה ועם עצמנו המצוות מחייבות אותנו להתנהל ממקום מוסרי וערכי גם 'אם לא ממש בא לנו.'

מוסיף ד"ר עמיחי כהן כי הרמב"ם טען שעלינו להתנהל כל רגע בחיינו מתוך תודעת הליכה על חבל דק בהקשר לכך שלכל צעד שלנו יש השלכות כבירות שכלל לא נראות לעין. אנו 'ישנים' מסביר רמב"ם (איננו רואים את התהום). איננו במצב תודעתי המאפשר לנו לראות את המציאות בהקשר המלא שלה. איננו מזהים את גלי ההשלכות, ואלו יכולים להיות גלים עצומים בהיקפם ובעוצמתם.
מרחיב הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל בספרו "לרפא עולם שבור, "באמצע ׳הלכות תשובה׳ שלו משמיע הרמב״ם הצהרה מיוחדת. הוא עושה זאת לאחר שדיבר על מאזן החיים. לכל אחד מאיתנו, הוא אומר, יש מעלות וחסרונות, מעשים טובים ומעשים רעים… אנחנו נידונים על פי המאזן ביניהם… זו פסקה מרתקת… אומר הרמב״ם ומוסיף שמעשה אחד יכול לשנות חיים, להציל עולם. כיצד? מעשינו יוצרים גלים עצומים של השפעה – רוחנית ופסיכולוגית – שלרובם אין אנו מודעים כלל… יש, אם כן, אמת שלא כל הזמן אנו יכולים לדעת אותה או לפעול על פיה, אף שכל הזמן או לפחות רובו היא נכונה. מה שאנו עושים משפיע על אחרים, ואינו יכול שלא להשפיע עליהם. אנחנו יכולים להציע להם נחמה, או להתנכר להם ולהותיר להם לחוש בודדים ובלתי ראויים. אנחנו יכולים להביך אותם, ויכולים לגרום להם להרגיש שייכות. חיוך יכול לרומם את רוחו של אדם יום שלם. הערה צולפנית עלולה להותיר צלקת שלא תסור חיים שלמים. מילת עידוד יכולה לפתוח בפני מישהו אפשרות, מקור אנרגיה, שלא הייתה לו קודם לכן. מרגעים חולפים כגון אלה עשויה כל תמונת העולם שלנו. במגעינו היומיומיים אנו מותירים חותם בחייהם של אחרים."

לפי דעתו של הרמב"ם, בפתיחה לפרקי טעמי המצוות, מטרת מצוות התורה היא להביא לתיקון החברה האנושית, תיקון ושלמות הנפש, והן תיקון ושלמות הגוף של הפרט ושל הכלל. דבר זה בא לידי ביטוי הן ברמה הפיזית, כלומר תיקון הסדר החברתי על ידי מניעת פשיעה, מעשי עוול וכדומה, והן במובן הרוחני, כלומר להביא לכך שבני האדם יגיעו לשלמותם הנפשית. "במילים אחרות, לפי תפיסת הרמב"ם התורה משמשת הן כמעין מערכת משפטית לשמירת הסדר בחברה, מניעת הפשע וכדומה, והן כאמצעי להתעלות רוחנית של בני האדם המשחררת אותם מהשעבוד לתאוות וליצרים הנובעים מהגוף החומרי…
הרמב"ם מסביר כי …השלמות הנפשית של האדם היא מצב ארעי, ובאותה מידה שאדם רכש את שלמותו, כך הוא עלול כמו כן לאבד אותה. לפיכך, המשך קיום המצוות מהווה לגבי האדם השלם מעין "חגורת בטיחות" ששומרת על המשך שלמותו הרוחנית, וזאת על ידי שהיא מונעת ממנו לחזור שוב אל יצריו ותאוותיו… בכל הנוגע לשמירת האדם מלהגרר אחר יצריו ותאוותיו, דווקא כאשר הוא נמצא בחדרי חדרים, יש לקיום המצוות אפקט חזק יותר, הואיל וכאשר הוא נמצא בחברת בני אדם אחרים הוא שומר את המצוות בין היתר מסיבות חברתיות, אולם כאשר הוא לבדו הוא עומד בפני מבחן חזק יותר ועליו להשתמש בכל כוחותיו הרוחניים כדי "להכניע את יצרו… למעשה, לעולם לא ניתן לדעת בברור אם אדם הגיע לשלמותו, שהרי תמיד קיים הספק שהוא עדיין לא הגיע אליה, לפיכך העצה הטובה ביותר תמיד היא לדבוק בקיום המצוות."

וכך מסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67', "חזון יהודי הוא חלק אורגני של הדת היהודית. את החזון ביטאו נביאי ישראל, שתבעו מעם ישראל לבנות עולם שונה מאוד מהעולם הפגאני. העולם הפגאני סגד לכוח… נביאי ישראל רצו לשנות את העולם. הם ביקשו להפוך עולם שמקנה משמעות דתית לכוח, לעולם שמקנה משמעות דתית לריסון הכוח. כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים, הם רצו לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים." והשבוע בפרשה, אנו לומדים כי כוונת המצוות היא להועיל לנו. המצוות מעוררות את האדם לפתח מידות טובות, לפתח מוסר וערכים.

שבת שלום💞

חומש דברים- פרשת שופטים- הנהגה שהיא השראה

Photo by Mathias Jensen on Unsplash

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ; חוקים שידריכו את חייהם בארץ.
יש להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, השוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד. ככתוב- "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)
עובדי האלילים היושבים בארץ כנען היו נוהגים במנהגים אליליים שונים, לכן, משה רבנו חוזר ומזכיר בפירוט את איסור העבודה הזרה.
בנוסף, מוזכרים הכללים החלים על מלך מישראל. כשבני ישראל יגיעו לארץ, ויבקשו להמליך על עצמם מלך, על המלך להיות מתוכם, ולא מישהו זר, עליו להיות אדם צנוע, ל"ְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו", ש"לא ירבה סוסים, לא ירבה נשים, ולא ירבה כסף וזהב", שיסנוורו את עיניו. המלך מצווה גם לכתוב לו ספר תורה שילך עמו תמיד.
הפרשה עוסקת גם במעמדו ובתפקידו של הנביא;  רק ה' יקבע מי הוא נביא, וישים בפיו דברים. כלומר, יש איסור מפורש לעסוק בכישוף; יש להתייעץ רק בנביאי האמת שיבחר בהם ה'.

מסביר הרב יהושע גלזמן,
"פרשת שופטים העוסקת רובה ככולה בהנהגה של עם-ישראל, מכונה פרשת המשכ"ן = מלך, שופט, כהן, נביא. כיצד עליהם לנהוג ולהתנהג, לא פחות חשוב מכך כיצד על העם להתייחס כלפיהם…
 עם הרוצה לחיות כראוי בארצו, צריך שתהיה לו הנהגה ראויה. ההנהגה עצמה אמורה להיות מאוזנת ע"י גורמים שונים שאינם תלויים אחד בשני, על מנת ליצור איזונים בין הכוחות, ובכדי למנוע שלטון יחיד ועריצי בעם, שלטון המרכז כוח ורודה באזרחיו בלי חשבון… כאשר יש נתק בין שכבות העם השונות ואין את תחושת האחריות והסולידריות, אין קשר בין קבוצות האוכלוסייה המגוונות, דבר המוביל לאנדרלמוסיה ופירוק החברה.”

ד"ר עמיחי כהן מבהיר, "משה ערב הכניסה לארץ חושש מאד. לא הקרבות הצפויים לעם כחלק מכיבוש הארץ מטרידים אותו. יש לו אמון מלא בעוצמתו הצבאית של העם. גם לא מטרידה אותו שאלת יכולתו של העם ליצור ולשמר תשתית חומרית יציבה לקיומו ככל העמים. אין לו ספקות בנוגע ליכולתו של עם ישראל להיות ככל העמים.
חששו נוגע לשאלה, האם ימצא העם את הדרך והכוח להגשים את יעודיו המהותיים, גם כאשר יהפוך להיות עם המתנהל מתוך מערכת לאומית ומדינית עצמאית, מבוססת, יציבה וחזקה. האם יצליח ליצור ולשמר תשתית ערכית, רוחנית ותרבותית שתהפוך אותו למקור חיקוי והשראה. האם האומה הישראלית תהיה מסוגלת להיות מקור השראה ואור לכל הגויים."

בספרו "הנאום האחרון של משה", מתייחס ל"חוק המלך" מיכה גודמן
"זהו השביל שמתווה משה בספר דברים. חוק המלך של ספר דברים קובע כי יש צורך במלך, אך יש גם צורך שהמלך יזכור שהוא איננו שליט כול יכול, שהוא גם הנשלט, מלך שכוח השלטון שלו מוגבל ומוחלש. זאת איננה האנרכיה של ימי השופטים, משום שיש מלך. זאת גם איננה הרודנות של ימי פרעה ושלמה, משום שיש גבולות למלכות".
בעיית חוסר האיזון לא פסקה עם מותו של שלמה. לא מעט מהמלכים שאחריו אימצו, או בכל אופן ניסו לאמץ, את דפוס ההתנהלות של שלמה. הנחיות משה למלוכה מוגבלת ומוחלשת שהיא במהותה מלוכה משרתת – לא יושמו כראוי אצל רבים ממלכי יהודה וישראל. רבים מהם ניסו ככל יכולתם להרבות נשים, סוסים וזהב במקום להילחם בתופעות של שחיתות… ובעוולות המוסריות ועושק החלשים. כל אלו היו מקובלים במבנהו ואופיו של המבנה החברתי בעולם העתיק, אך לא זה מה שהיה מצופה מהעם שייעודו היה לאמץ בדבקות את התפיסה המונותאיסטית על מרכיביה השונים…"

מסכם ד"ר זאב פרידמן-
"…נאומו של משה כפי שאנו נוכחים ונפעמים מעוצמתו, עוסק בעבר, הווה ועתיד. הנאום מכוון לדור ב'- על מנת להבטיח את איכות כניסתו לארץ וקימום עתידו בה. אך הנאום מכוון רחוק לדורות הבאים. הנאום עוסק בחיי שעה, אך גם בחיי עולם."
שואל ד"ר פרידמן, מה עלינו ללמוד, להפנים ולהטמיע מנאומו של משה לחיינו העכשוויים?
ועונה- "כך פרשתנו מיוחדת וייחודית, בהניחה לראשונה את תשתית המשילות עם הכניסה לארץ. שכן, אקט הכניסה הוא רק ראשוני לקראת הקמת משילות של אומה הנוטלת את גורלה ויעודה בארצה ובמדינתה. האם בפרשתנו מכוון משה לאותה משילות ציבורית קולקטיבית ומדינתית בלבד?  או שמא משה מכוון גם לאותה משילות יחידנית ואינדוידואלית שטמונה בתוכנו, בכל אחד מאיתנו?
כך פותח משה את נאומו בפרשתנו : "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר  ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק.    לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.    צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". (דברים, טז',יח'-כ')
הפניה של משה היא קולקטיבית – לעם. אך גם פרטנית- לכל אחד ואחת.
הנה לפנינו לראשונה מוסדות המדינה המתהווה ונושאי תפקידיה – שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים. מה מצופה מהם? –לנהוג במשילות ראויה המושתתת על ערכי המוסר והצדק. האם משילותם רק באזור ספציפי?- לא, נוכחותם הפעילה  בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ וגם בכל  שְׁבָטֶיך. מהי ייחודיות השער?-הוא משמש כחיץ ומגן כנגד הבאים וכנגד היוצאים. משמש כמגן בין מרחבים ורשויות שלטוניות במשילות הקולקטיבית, אך גם במשילות האינדוידואלית, לשופט ולשוטר הפנימי שבתוכנו…
…באפקט השער- "בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ", בכל הנוגע לאיזונים ולבלמים, בין רשויות המשילות הקולקטיבית, בנפש האומה וגם בין רשויות המשילות האינדוידואלית, בנפש האדם…
אומר משה למוסד המלוכה: " נהג בערכים ובמידות של צדק ,יושר ומוסר. אך גם בצניעות וביראה אל מול אלוקיך, מוסדות המדינה וסמליה ואל מול העם. ראה כל יום את שלטונך – כְשִׁבְתּוֹ ולא בשִׁבְתּוֹ. העמד עצמך יום יום לבחירה ".
הפרשה קוראת לנו באמצעות הציוויים השונים, להטמיע כי קריאתו של משה היא לכלל ולכל אחד ואחת מאתנו לשאת אחריות, לגלות מנהיגות ראויה אכפתית ורגישה גם כלפי הסובבים אותנו.

שבת שלום💞

מוקדש לעילוי נשמתו של יצחק בן שלומית, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים❤

חומש דברים- פרשת ראה- "כדי להתקרב לאלוקים צריך להתקרב אל עצמנו ולהתקרב אל בני אדם"

Photo by CA Creative on Unsplash

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם עם כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות), "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה…" (דברים יא, כו)
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי הוא כאמור נותן לפניהם את הבחירה של 'ברכה וקללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (שבו תינתן הברכה) והר עיבל (שבו תינתן הקללה) יתקיים מעמד כריתת הברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים והמצוות.

 הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר-
"משה השלים את ההקדמה והמבוא של נוסח הברית, ואת הצגת עקרונותיה הכלליים – ועתה הוא פונה אל הפרטים… הזהיר משה: על העם להישמר מכל פיתוי לעשות כמעשה העמים סביבו ולאמץ את אליליהם, את פולחנם או את אורחותיהם…
כמעשיכם כן תהיה מנת חלקכם. כפי שאני מסביר בספרי החדש 'מוסריות', חברה חופשית היא הישג מוסרי. האמת הפרדוקסלית היא שחברה היא חזקה כשהיא דואגת לחלשים, עשירה כשהיא דואגת לעניים, וחסינה כשהיא דואגת לפגיעים. ההיסטוריה מלמדת כי הדבר היחיד היכול להבטיח זאת לאורך זמן הוא אמונה במישהו החורג ממשבצת הזמן והמקום הנוכחית, גדול מכל זמן ומכל מקום, מנחה אותנו בנתיבי היושר, רואה את כל אשר אנו עושים, וקורא לנו לראות את העולם כמעשה ידיו ואת בני האדם כעשויים בצלמו – ומשום כך לגלות אכפתיות כלפי העולם וכלפי בני האדם. הדברים שבין אדם לחברו והדברים שבין אדם למקום הם בלתי נפרדים. בלי אמונה באלוהים אנו עלולים להתמסר לאינטרסים שלנו בלבד, ומתוך כך, בחלוף הזמן, האנשים שבשולי החברה, שאין להם די עושר והשפעה, יישארו נטושים. חברה כזאת אינה החברה שיהודים אמורים לבנות.
החברה הטובה איננה דבר היכול לקרות מעצמו. היא גם אינה נוצרת לא בידי השוק ולא בידי המדינה. היא נבנית מן הבחירות המוסריות של כל אחד מאיתנו. זה המסר הבסיסי של ספר דברים: האם נבחר בברכה או בקללה? כדברי משה בסוף הספר: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט).
מבחנה של חברה אינו צבאי, מדיני, כלכלי או דמוגרפי. הוא מוסרי ורוחני. כאן טמונה המהפכנות של התורה…
האתיקה הייחודית של הברית, שספר היסוד שלה הוא ספר דברים, מטילה על כל אחד מאיתנו אחריות כבירה וכפולה: אישית וקולקטיבית… פוליטיקת ברית פירושה שאיננו מגלגלים את האחריות המוסרית לא אל השוק ולא אל המדינה. אנחנו – כל אחד מאיתנו, ביחד ולחוד – יוצרי החברה או הורסיה.
הסטואיות היא אתיקה של כיבוש היצר, ויש לה קרבה מסוימת לספרות החוכמה היהודית. האתיקה של אריסטו עניינה המידות הטובות, ורבים מדבריו על כך לא נס לֵחָם עד היום. הרמב"ם רחש להם כבוד עצום. אבל חזונו המוסרי של אריסטו רווי בתפיסה מעמדית. "גדל-הנפש" שלו הוא אדם בעל רקע אריסטוקרטי, הון עצמי ומעמד חברתי גבוה. אריסטו לא היה מבין את הכרזתו של אברהם לינקולן על אומה חדשה "המסורה להיגד כי כל בני האדם נבראו שווים".
היוונים הוקסמו ממוסדות. מונחי היסוד של תורת המשטר המשמשים אותנו עד היום הם יווניים במקורם: דמוקרטיה, אריסטוקרטיה, אוליגרכיה ועוד. המסר של ספר דברים הוא שאומנם חשוב לקיים מוסדות – בתי משפט, שופטים, שוטרים, כוהנים, מלכים – אבל החשוב באמת הוא אופן ההתנהגות שלך, האדם.
כלומר, ככל שאכיפת החוק תלויה פחות בפיקוח חיצוני ובמשטרה ויותר בהפנמת הרגלי שמירת החוק, כך החברה חופשית יותר. מן הטעם הזה הדגישו כל כך משה רבנו, ואחריו עזרא, ואחריו חז"ל, את לימוד התורה והמצוות: ששמירתן תהיה לאנשים טבעית.
משה רבנו לימדנו אחרת: שהבחירה הגדולה היא בין ברכה לקללה, בין שמיעה בקול האל לבין היסחפות אחר קולם המפתה של האינסטינקט והחשק. אני מאמין שהוא צדק. החופש הוא בר-קיימא רק כאשר אומה נעשית לקהילה מוסרית. וכל קהילת מוסר יכולה להגיע לידי גדולה העולה בהרבה על נתוניה המספריים, שכן בקהילה כזו כל אדם מרומם את זולתו ומרומם על ידיו."

בהמשך הפרשה מפורטים החובות והאיסורים על בני ישראל בבואם לארץ, הכוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן המעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו').
האמונה היהודית דורשת מאתנו, ומחנכת אותנו להתנהל בניגוד לדחפים וליצרים הביולוגיים שבנו. היא קוראת לנו לראות ולהתחשב בזולת. ד"ר עמיחי כהן מבהיר, "המאמין המונותאיסטי עומד מול אלוקיו ממקום של אהבה, ענווה והרבה הכרת הטוב. ומצב מנטלי זה לא אינטואיטיבי וטבעי. הוא דורש חינוך, השקעה והשכלה תמידית… אם החינוך יצליח והאמונה והעקרונות המונותאיסטים יבערו בעוצמה בעם, אזי הוא יהיה דוגמה חיה ולאומית לקהילה חברתית ותרבותית המראה לעולם כולו שאפשר לכונן עם ולאום שערכיו מבוססים על אהבה, כבוד, אמון, שוויון, סולידריות ותמיכה בחלשים. זהו בסופו של דבר החזון היהודי כפי שמסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67'." אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

לעילוי נשמת ליליאן לאה בת סאם סלדס האהובה, יהי זכרה ברוך🙏🏼❤️

חומש דברים- החיבור של ט"ו באהבה עם פרשת עקב

Photo by Adam Hornyak on Unsplash

היום, חג ט"ו באב, חג האהבה, אנרגיות עצומות וטובות שאנו כה זקוקים להם בימים אלו, אנרגיות שיוצרות חיבורים. ביהדות, החמישה עשר בחודש אב, הוא יום של שמחה, פיוס ואהבה בעם ישראל. המשנה מתארת את ט"ו באב בארץ ישראל בימי קדם כיום שבו היו לובשים בגדי לבן, והנשים היו יוצאות לרקוד בכרמים למטרת שידוכים.

כמו כן, השבוע פרשת 'עקב' המזכירה לנו את התוצאה וההשלכה של המחשבות, המעשים, והבחירות שלנו בחיים. כשאנו מקיימים הלכה למעשה את דברי חז"ל – "כל ישראל ערבים זה לזה", ומגלים ערבות הדדית אנחנו מגבירים את הרגש לזולת, ומוצאים מענה ראוי ומיטבי לצרכינו ולצרכי הכלל. תזכורת חשובה בפרט כשהדעות כה חלוקות.
הפילוסוף והפסיכואנליטיקן, אריך פרום מסביר מהי אהבה,
"האהבה היא כח המפיל את המחיצות המפרידות בין אדם לחברו , המאחד אותו עם אחרים, האהבה עוזרת לו להתגבר על תחושת הבידוד והנפרדות, אבל היא מאפשרת לו להיות הוא עצמו, לשמור על שלמותו. הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחת ובכל זאת נשארות שתיים…
האהבה היא פעילות, לא תוצאה סבילה. טורחים למענה ולא 'נופלים לתוכה'. בדרך הכללית ביותר נוכל לתאר את האופי הפעיל של האהבה אם נאמר שהאהבה היא בראש וראשונה נתינה ולא קבלה… במעשה האהבה – בנתינת עצמי, במעשה החדירה לתוך הזולת, אני מוצא את עצמי, אני מגלה את עצמי, אני מגלה את שנינו, אני מגלה את האדם."

בתקופה האחרונה אנו חווים את- הלגיטימציה לומר מה שבאמת אנו חושבים, הגילוי שאפשר לסמוך על הצעירים, הניכוס המחודש של סמלי הלאום, היכולת לצעוק בחוץ במקום לשתוק בבית, ההכרה בכך שלכל דור ודור יש משימה, יש שליחות. וללא ספק, אנו חווים את האהבה המחודשת והרעננה למולדת. לצערי, התקשורת לא נוטה להעניק זמן מסך ממושך למעשים הטובים שסביבנו, או להציף את המעלות והיתרונות במצבים מאתגרים. החשיפה לעשייה של טוב ותקשורת מקרבת חשובה כי היא מדבקת, כתוב בפרשה- "(יז) כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. (ח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." (דברים י'). במילים אחרות, אנו מצווים- שלא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לזכור את כל אלו בחברה הזקוקים לתמיכה ועזרה, לעשות חסד וצדקה, כפי שזלדה הטיבה לתאר- "שלומי קשור בחוט אל שלומך." להוות דוגמא אישית וללמד גם את הדורות הבאים כפי שמודגש ומצווה בפרשה, "(טז) וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד." (דברים י'), בכל יום עלינו לבחור למול את ערלת הלב שלנו, זו שמייצרת אנרגיות שליליות וקטנות מוחין, ולגלות בתוך ליבנו את המוסר הטבעי.

לאור הקולות הנשמעים ומהדהדים ברחובות ובתקשורת, יודפת הראל בוכריס, מנהלת השקעות משתפת, "ישנם רגעים נדירים במהלך 75 שנות קיומנו, שמגדירים אותנו כעם — בדרך כלל אלו עימותים צבאיים נגד אויב חיצוני. והנה אתמול זה קרה בנקודה סינגולרית אחת שתגדיר איך תיראה החברה והמדינה הישראלית שנים קדימה. מרגע אחד מרוכז של ייאוש טוטאלי עם פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, בשנייה אחת הפך עם הנצח את הייאוש לתקווה עצומה שנשמעה למרחוק."

חודשים רבים שאנחנו נמצאים בסערה מטלטלת שנראה כלא נגמרת. נדמה שאנחנו חווים משהו שלא ידענו כמותו בכל שנות קיומנו. הקיטוב, החששות, הכעס והתסכול מביאים אנשים לקצה, המחאה עדיין חיה ובועטת ולא עושה רושם שזה עומד להיגמר.
בשבוע שעבר, בתשעה באב התאבלנו על החורבן והפירוד, והיום- חג האהבה, אנו מבקשים להשקיע את מרצנו ביצירת חיבורים. עלינו לשאול את עצמנו, מה ניתן לעשות כדי לשמור על… ואף לשדרג את- המרקם העדין שלנו כחברה? איך להקשיב זה לזה ולמצוא את הדרך לחיות כאן ביחד? יתכן וזו קריאה של ממש לחדש הגדרות שהן חלק מהזהות שלנו, של הערכים שלנו, ולדייק אותם למציאות של היום.

חשוב לי להדגיש, כי במקביל למחאה המשפטית ישנן יוזמות רבות שמתגבשות ליצירת קבוצות הידברות אפקטיבית. כלומר, לאן שלא מביטים, יש משב חזק ומרענן של א_נשים המביעים אכפתיות, דאגה וסולידריות ללא קשר לדעותיהם. א_נשים רבים מאמינים שניתן לייצר שיח וחיבור מהלב בעזרת תקשורת מקרבת, גישור, הקשבה לצרכים, ורצון הדדי טוב כדי שיהיה לנו בית שכולנו יכולים לחיות בו למרות הדעות השונות שלנו.

ביטוי לכך נמצא אף בבית הפרטי של כל אחד ואחת מאתנו, וכך מתאר הרב אבי שיש,
"זוג נשוי בא להיוועץ בי בעקבות קשיי זוגיות. ביקשתי מהם לענות על שתי שאלות בנפרד. הראשונה הייתה "כיצד תדע בוודאות שהצד השני אוהב אותך?" והשנייה הייתה "איך יידע הצד השני שאתה אוהב אותו?" שני בני הזוג השיבו באופן שונה. ומתשובותיהם הבנתי שכל אחד מהם לא מבין את הצורך של הצד השני. כדי שהנתינה תהיה בעלת משמעות, חייבים להביע את אהבה כלפי בן הזוג בדרך שהוא זקוק לקבלה.
האהבה והנתינה זה לזה יכולה להגיע באמצעות הכרה בצרכים זה של זה ובמילויים. אם אחד מבני הזוג ייתן וישקיע, אך לא ימלא את הצורך של הצד השני, לא רק שהשקעה זו לא תועיל אלא ההפסד עלול להיות כפול – הן מצידו בהרגשת התסכול והן מהצד השני שהרי כאילו לא נתן. לצערנו תחושה זו יכולה לגרום למתחים רבים…
זיהוי הצרכים של זה לזה הוא הדבק המחבר בין איש לאשתו. לא מספיק רק לאהוב אלא צריך גם לדעת איך לאהוב…
זהו אפוא ההבדל שבין אחדות לדבקות האחדות – היכולת להתחבר זה לזה למרות ההפכים והשונות בינינו כפי שעם ישראל היה מאוחד במעמד הר סיני כדברי רש"י הידועים (שמות יט, ב): "כאיש אחד בלב אחד". מחדש הרבי מלובביץ שהאחדות הייתה שם למרות התרעומות והמחלוקות…
על כן האדם מצווה "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), זאת אומרת שאהבה אידיאלית היא יכולת להבין איך למלא את רצונותיו וצרכיו של זה לזה ומתוך כך לזכות לשכינה ביניהם…"

במילים אחרות, ליצור תקשורת אכפתית, מוסרית ואפקטיבית. שנים ספורות לאחר הקמת המדינה אמר דוד בן-גוריון: "ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר – לא ניתנה לנו עוצמה מדינית – אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים.
'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו." ("חזון ודרך" א').

שנזכה לחגוג את יום ט"ו באב בשמחה, שהאהבה והחיבור בימי קושי ובכלל בשוטף, רק יוסיפו ויתעצמו. אכי"ר.
חג ט"ו באב שמח ושבת מבורכת💗

חומש דברים- מה בין ט' באב לפרשת ואתחנן- צדק, סולידריות ומוסר

(מכתב מאליהו הם סדרת ספרים בענייני מוסר, אמונה והשקפה שנלקטו מתוך כתבי הרב אליהו אליעזר דסלר)

השבוע פרשת ואתחנן שהיא פרשת השבוע השנייה בספר דברים, וקוראים אותה בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. לכן, הוא מתחנן לפני הקב"ה שיתיר לו להיכנס אך ה' לא נענה לו, ולמשה רבנו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ כאשר בראשם המנהיג החדש – יהושע בן-נון.
משה מצווה את עם ישראל להפנים את חשיבות שמירת התורה וחוקיה- "(ב)לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ…" (דברים, פרק ד') זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה. הוא מצווה אותם לזכור את מאורעות המדבר, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה; לספר ולהורישה לדורות הבאים.

כמו כן, השבוע צום ט' באב, צום שמזכיר לנו להתאבל על מה שקרה כאשר אסמי תבואה בערו בירושלים בחורבן בית שני, בפרט שבימים אלו בצידי רחובות ירושלים נערמים מצבורי צמיגים וחומרי בערה. והסיבה- שוב, הדעות חלוקות, חשש ופחד שמציפים את הרחובות. האם אנו לא מצליחים להטמיע את אזהרותיו ופנייתו של משה רבנו אלינו? משה קורא ומזכיר לנו את חובתנו לשמור ולהעביר הלאה את הירושה היקרה המפורטת בקפידה בספר דברים?

צום ט' באב- מסביר הרב רפי אוסטרוף,  
"המטרה אינה לקבל טפיחה על השכם. העניין הוא לא האגו או הלאומנות שלנו, אלא שיכירו מה הביא אותנו להיות מה שאנחנו: התורה, דבר ה', זה העניין. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם בעיני העמים". התורה והמצוות הם העניין, ושוב, לא בשבילנו, אלא כדי שאומות העולם יגידו, גם אנו רוצים שיהיה צדק ומוסר אצלינו…
אז מה אנו צריכים לעשות על מנת להגיע ליעד נכסף זה? יותר מהכל עלינו להתנהג על פי היושר והצדק … אז נמלא את ייעודינו בעולם.
הנורמה הראויה במדינת ישראל צריכה להיות לדוגמא כלהלן: לעולם אין מלינים בה שכר, מתייחסים לזר כפי שהתורה מצווה ביחס לגר, לא מנצלים את חולשתם ואת חוסר ידיעתם, מפרנסים עניי נכרים ביחד עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, שבת נשמרת כיום מנוחה של כל בתי העסק, ועוד ועוד. אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, אבל הכלל הוא: אדם זר הבא לכאן שיקבל יחס חיובי על אף זרותו, ויראה חברה המתנהלת על אדני המוסר והצדק, יאמר בליבו, מה סודה של חברה זו, ואיך אני מייבא את זה לעמי ולארצי.
אז מה צריך לעשות מחר בבוקר? נתחיל באיך אנו מתנהגים בין יהודי ליהודי, ונמשיך ביחס שלנו למנקה של המשרד או בית הכנסת, ונמשיך ביישום חוקים ומשפטים צדיקים בחיינו ובחיי המדינה כולה."

השבוע צום ט' באב, עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלעורר אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם למשפחתו, לחברו, ולסביבתו; הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. 
החורבן ארע לפני שנים רבות, ובמהלך ההיסטוריה היהודית בפרט בתקופות של תחייה וצמיחה עלתה שוב ושוב השאלה האם נכון להמשיך ולקיים את צום ואבל ט' באב?

החזון- "אור לגויים"
ד"ר ליאון גרשוביץ עונה,
"תשובתו של הנביא זכריה מדהימה – לשיטתו הצום אינו ביטוי אבל לזכר החורבן, אלא לזכר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן! זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי ואולם העם בהתנהלותו סירב לדרישה זו של הנביאים – ”משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע… העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים – להשכין צדק חברתי הבא לידי ביטוי במשפט הוגן וביחסים אנושיים כלפי בני-אדם אחרים ובייחוד כלפי השכבות החלשות בחברה, ומצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה (586 לפנה"ס). בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא שבו אכן יתבטלו צומות החורבן ולא רק יתבטלו אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי שבעקבותיו בני העמים השונים יחקו את עם-ישראל בהתנהלותו – יראו בעם-ישראל דוגמה להתנהלות ראויה…
למרבה הצער אנחנו עוד לא במקום הזה… ומה נדרש על-מנת להגיע למצב של חברת מופת? כתשובה לשאלה זו זכריה חוזר באזני אנשי המשלחת (ודרכם לכל העם) על דברי הנביאים שלפני החורבן ומתווה עקרונות פעולה: "אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו“ (זכריה ח' 17-16). כמה פשוט… כמה קשה לביצוע! אז כמו היום. מה בעצם אומר זכריה? זכריה אומר שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד. ועל-כן מתווה הפעולה של זכריה הוא לפעול לשינוי יסודי של אותן הנסיבות."

אחריות ללא קנאות
ובחזרה לפרשה שלנו השבוע, משה אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו במעמד הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות. אלו עשר ציווים מוסריים המובילים להנהגה ראויה ומועילה לכל חברה של בני אדם מכל גזע דת ומין.

פרופסור יובל אלבשן שעוסק במציאת פשרה במחלוקת על הרפורמה המשפטית מסכם,
"מה שדרוש לנו עכשיו זה לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג.
קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל. זו אינה הפעם הראשונה שאני כותב בנושא ולכאורה זו לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. הרי התובנות כבר מעובדות מזמן, הניסוחים משויפים למשעי ואין באמת צורך לבדוק את המקורות שאתה מכיר על פה. הבית ראשון חרב בגלל שזלזלו בחוקים. הבית השני חרב כי הקפידו הקפדה יתרה על החוקים. הצמדת שני החורבנות לאותו היום מלמדת אותנו על חשיבות המאבק בקנאים משני הצדדים… כבר כתבנו אותה למעשה. אסור לתת לקיצונים להוביל אותנו. נקודה. כל כך פשוט. אז למה היד הכותבת מסרבת לשתף פעולה והמילים מתקשות להיאסף בקובץ שעל צג המחשב?
…האפשר לכתוב באופן מושכל על שנאת חינם כשהיא הרימה את ראשה המסוכן לאחרונה וגודשת את חיינו מכל עבר, יותר ממה שאי פעם הכרנו, מציצה גם ברגע זה מעבר לכתפי ובכל מקום? דומה שהיד מסרבת לשתף פעולה עם משחקי הקמצא והבר קמצא ההם כשרחובות קפלן בתל־אביב ובירושלים מלאים ביורשיהם, שאף הם מעמידים דיניהם על דין תורתם (כל אחד ודעת התורה הקיצונית שלו) ואף אחד לא מוכן לעבוד לפנים משורת הדין. להם הכול ברור, פשוט וחד־משמעי, ומובן שאצל עדות הקנאים גודל השעה מחייב לוותר על כל השאר ותמיד השעה היא גדולה. גם זה אופייני ליורשי רבי זכריה בן אבקולס: את הספקות הם מותירים מחוץ לרחובות קפלן, בתל־אביב ובירושלים…"

אני תוהה האם חוקי המסגרת ששמרו עלינו בעת ניהול מחלוקות נשברו? והאם השבר הזה, הפחד והחשש כי ההתנהלות הפוליטית הנוכחית אכן תאפשר לכל בעל כוח להשתמש בו ללא שום מגבלה? האם הכוח הזה ינוצל לרעה ולאינטרסים אישיים ולא לטובת הכלל? הכול מותר למען המטרה הקדושה? בעל הרוב בכנסת יכול לחוקק ככל שיראה לו/לה לנכון?

ממשיך פרופסור אלבשן, "משיח של הסכמה – שהוא הבסיס לקיום חברה דמוקרטית – עברנו לשיח של הכנעה, ובשיח כזה להיכנע פירושו להפסיד. אימוץ שיח אלים כזה מוביל מטבעו לעוד הקצנה, שהרי תחרות "אני הכי חזק" לעולם לא מסתיימת, וחוזר חלילה. הכול הפך להיות בחזקת ייהרג ובל יעבור, מתוך תפיסת ילדים ש"עדיף כלום מכמעט".
אבל המוח יודע שזה לא נכון. שניהול חברה – מה שמכונה פוליטיקה – היא אמנות האפשר. רק בשירים מתקתקים הושגו הישגים גדולים ביום אחד. במציאות קרה בדיוק ההפך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה ובעיקר בזכויות אדם הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לאט־לאט. לבנה על לבנה. פה תיקון אחד ואחריו עוד אחד קטן ועוד אחד, עד שהחברה הייתה יכולה לעכל את השינוי ולהפנימו. כל הנסיונות לעשות הפיכות – מצרפת של 1789 ועד רוסיה של 1917 – הובילו רק לאסונות. את המסר הזה חייבים להפנים ותשעה באב מתאים לכך. מעטים העמים שביום ציון חורבנם לא שולחים אצבע מאשימה כלפי המחריבים, הבבלים והרומאים, אלא מקבלים אחריות על עצמם. אחריות ולא אשמה. המחריבים אשמים כמובן בחורבן, אבל אנחנו, היהודים, מקבלים אחריות. זהו מסר שהציונות אימצה מהרגע הראשון לכינונה. זה מה שדרוש לנו עכשיו. לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים (כן, יש סימטריה בין הפלגים הקיצוניים, צר לי) ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג."

צום קל ומועיל ושבת של שלום❤️

פרשת וזאת הברכה- האצלת סמכויות

Photo by Austin Distel on Unsplash

הפרשה האחרונה בקריאת חמשת חומשי התורה היא- פרשת וזאת הברכה, והיא חותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. ובעצם, סיימנו קריאה נוספת של התורה.
בשמחת תורה, כדי להתחיל רשמית את סבב הקריאה החדש, מתחילים אותו מיד עם סיום קריאת הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה".  הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו הולכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.
ואכן, משה רבנו מסיים את נאום הפרידה שלו מעם ישראל תוך האצלת סמכויות מלאה ליהושע המנהיג, ממשיך דרכו, ולבני ישראל. מסתבר שהנטייה שלנו, בני האדם, עוד מימים ימימה, לחפש אחראים "אחרים". זה פשוט, נוח ונעים יותר להטיל את האשמה על אחרים, על ה'… רק לא אנחנו. השאלה והברור שצריך להדהד לנו כאשר המצב איננו כשורה הוא- "היכן נמצא האדם?" "אייכה?" ומי באמת נושא באחריות?

ד"ר דניאל גוטליב מסביר,
״כמדי שנה אנו נדרשים בתקופה זו של ר"ה  ועשרת ימי תשובה למהותה של התשובה. תהליך של חשבון נפש הינו תהליך קשה וכואב. שלא כמו דברים אחרים – נעימים בחגי תשרי, כמו נוי הסוכה או הידור האתרוג הנראים כלפי חוץ, חשבון הנפש מתרחש עמוק בתוך הלב והוא נבחן, בסופו של דבר, רק על ידי בוחן כליות ולב.
אחד מאבני היסוד של תהליך של חשבון הנפש והחזרה בתשובה היא אחריות אישית. אנחנו אמנם מדברים רבות על החשיבות של אחריות אישית, על ערכה בחיי היומיום ועל חיוניותה אצל המנהיגות, אולם אחריות זו אינה תמיד בהישג יד. לא בכדי מספרת לנו התורה כי חטאו השני של האדם הראשון – לאחר שאכל מפרי עץ הדעת, היה אי לקיחת אחריות על מעשיו וניסיון לגלגל אותה על אשתו. גם אם האישה, נשאה חלק באשמה, עדיין היה על האדם לבחור האם לחטוא, ובוודאי לא להאשים לאחר מעשה, את חוה.
האחריות האישית שלנו מתחילה בכך שאין אנחנו מתחמקים ממה שאנחנו אמורים לדעת. בדיוק לעניין הזה מכוונת התורה בתחילת פרשת "האזינו" שם השמיים והארץ הנצחיים נקראים להיות עדים נאמנים על אשר צוו בני ישראל לבל יבוא מי מהם – גם אחרי 10 דורות – ויגיד "לא שמעתי, לא ידעתי, לא הייתי שם…"
 אבל אין די בכך שאנחנו יודעים. נוח לנו לעיתים להתעלם מהאמת או להמציא לעצמנו הצדקות גם כשמדובר במעידה. זהו חלק מהטבע האנושי המהווה מכשול. אנחנו אוהבים את עצמנו ולכן נוח לנו לעשות לעצמנו הקלות בחיים. נעים ונוח הרבה יותר להטיל את האשמה על אחרים. הדבר חוסך מבוכות, בושות ואת הצורך לשאת באחריות. בציבוריות הישראלית אנו עדים, לא פעם, לאירועים חמורים שבהם מנהיגים מגלגלים את האשמה האחד לפתחו של האחר. ביפן, לצורך ההשוואה, תרבות שכזו איננה קיימת. אין חזרה בתשובה של ממש ללא לקיחת אחריות. האדם לא יכול באמת להתחרט על משהו שהוא אינו באמת מאמין שהוא עשה.
הסגולה של לקיחת אחריות והיכולת להודות בטעות, ועוד בפומבי, מוצאת לעצמה ביטוי גם בפרשת "וזאת הברכה" שם מסביר רש"י את קדימות יהודה על פני ראובן בקבלת הברכה בכך שהודה בפומבי על חטאו, לעומת ראובן שעשה כן בצנעה.
האדם נדרש לקחת אחריות על מעשיו ולא לסמוך על זכות אבות או זכות בנים. העבודה שבלב של הימים הנוראים ותהליך החזרה בתשובה העומד במרכזו, מתחילה עם ההכרה ולקיחת אחריות ורק משם מגיעה לחרטה ולקבלה לעתיד. וזאת האמת."

משה רבנו קורא לנו ליטול אחריות. כפי שמסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, הרי כשלא נותר לנו את מי להאשים תמיד אפשר להאשים את אלוהים. מצד אחד אנו רוצים שתהיה לנו בחירה חופשית, מצד שני ההשלכות לבחירה חופשית לא תמיד משרתות אותנו. משה רבנו מזכיר לנו שהבחירה החופשית מגיעה יחד עם לקיחת אחריות אנושית.

מרחיב על כך הרב ד"ר יונתן זקס,
"ה' נתן לנו את ארץ ישראל, אבל אנו נצטרך לכבוש אותה בעצמנו. הוא נתן לנו את האדמה הטובה, אבל אנו צריכים לקום ולעשות מעשים: לחרוש, לזרוע ולקצור. הוא נתן לנו גוף, אבל אנו צריכים לקיים אותו ולרפא אותו. ה' הוא אבינו; הוא ברא אותנו והעמיד אותנו על מכוננו. אבל הורים אינם יכולים לחיות את חיי ילדיהם. הם יכולים רק להראות להם, בחינוך ובאהבה, איך נכון לחיות. ועל כן, אם יום אחד הדברים לא יהיו כשורה, אל תאשימו את ה'. לא הוא שהשחית דרכו, אלא אתם… זוהי אתיקת האחריות של התורה. מעולם לא הושמעה הערכה מחמיאה יותר למהותו של האדם. מעולם לא הואצל תפקיד נכבד יותר על בני תמותה בשר ודם. יש דתות הרואות את בני האדם כמושחתים עד העצם, כמוכתמים בחטא קדמון, כמי שבלי ברכת הא־ל לא יהיה בידם להגיע אל הטוּב. לא כן סבורה היהדות. היא גם איננה רואה את הדת ככניעה עיוורת לרצון הא־ל. יש אמונות הגורסות כך. לא אמונתנו… אנחנו מאמינים שהננו עשויים בצלם אלוהים, חופשיים כשם שאלוהים חופשי, יצירתיים כשם שהוא יצירתי; אמנם בקנה מידה קטן לאין סוף, ובמידה מוגבלת — ועדיין: בכל מרחביו המהדהדים של היקום, האדם הוא הנקודה היחידה שבה ההוויה מודעת לעצמה, צורת החיים היחידה שבכוחה לעצב את גורלה: בוחר, ועל כן חופשי, ועל כן אחראי. היהדות היא קריאתו של אלוהים לאחריות. ..
אנו מאמינים כי אנו מוגדרים לא באמצעות האירועים הפוקדים אותנו, אלא על פי תגובתנו להם; ותגובה זו, מצדה, נקבעת על פי הפרשנות שאנחנו נותנים למה שקורה לנו. אם נשנה את צורת החשיבה שלנו — ובכוחנו לעשות זאת, בזכות הגמישות של המוח — נוכל לשנות את הרגשתנו ואת אופן פעולתנו. הגורל אף פעם איננו סופי. גזרות רעות עלולות להיות, אבל תשובה, תפילה וצדקה מעבירות אותן. ומה שאיננו יכולים לעשות לבדנו בכוחנו לעשות ביחד, שכן אנו מאמינים כי "לא טוב היות האדם לבדו". מתוך כך פיתחו היהודים את מוסר האשְמה— המנוגד למוסר היווני, מוסר הבושה. מוסר של אשמה מבחין בחדות בין האדם לבין המעשה, בין החוטא לבין החטא. היות שמעשינו אינם מגדירים אותנו לגמרי, יש בתוכנו גרעין שנשאר זך — "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא" — ועל כן, יהיו מעשינו רעים כאשר יהיו, תמיד נוכל לחזור בתשובה ולהיטהר… כוח זה של תקווה, הצומח בכל מקום שאהבתו של ה' וכפרתו מעמידים חופש ואחריות אצל האדם, הוא אשר הפך את היהדות לכוח מוסרי בעיני כל מי שלבו פתוח ועיניו בראשו.
אבל תקווה זו, אומר משה בלהט הצורב בנו בכל פעם שאנו חוזרים אל דבריו, תקווה זו איננה נולדת מעצמה. דרוש עמל כדי לזכות בה. הדרך היחידה להשיגה היא לא להאשים את אלוהים. הוא איננו מושחת. הפגם מצוי בנו, ילדיו. אם אנו שואפים לעולם טוב יותר, אנחנו צריכים ליצור עולם זה. ה' מלמד אותנו, מראה לנו את הדרך, סולח לנו כשאנו כושלים ומרים אותנו כשאנו נופלים, אבל את העולם הטוב יותר עלינו לבנות בכוחות עצמנו… בני האדם הראשונים איבדו את גן העדן כאשר ניסו לברוח מאחריות. עולמנו ישוב להיות כגן עדן מקֶדם רק אם נישא באחריות ונעשה לאומה של מנהיגים, שכל אחד מהם מכבד את השונים ממנו ומפַנה להם מקום…
התעלומה הגדולה מכולן איננה אמונתנו באלוהים אלא אמונתו של אלוהים בנו. ולוואי ותנסוך בנו אמונה זו כוחות להישמע לקריאתו של ה' לאחריות, ולהיחלץ לרפא אחדים מפצעיו של עולמנו: עולם כואב ובכל זאת עולם מופלא" אמן כן יהי רצון.

ואכן, בכל בוקר, אנו מקבלים תזכורת בתפילה הראשונה כאשר אנו רק מתעוררים, תפילת "מודה אני", ”מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃” המסיימת עם "רבה אמונתך", והכוונה- אמונה בנו, ובכל אחד ואחת מאתנו.

 שבוע טוב וחג שמח🥰

פרשת האזינו- כוחה של השירה

Image by Gordon Johnson from Pixabay

פרשת השבוע , פרשת האזינו, גם השבוע הינה פרק אחד, פרק לב. במרכז הפרק עומדת שירה שלימד משה את בני ישראל הכוללת אזהרות מפני הצפוי לקרות לעם ישראל, ותיאור מערכת היחסים שבין ה' לעם ישראל. עם סיום השירה מצווה ה' על משה לעלות על הר נבו, שם הוא ימות בגיל 120 שנה. הפרשה מועברת באמצעות שירה הכוללת סקירה של כל ההיסטוריה של עם ישראל לדורותם.

מסביר הרב יצחק נריה-
“…משה רבנו משלים עם העבר ועם גזר הדין שלפיו הוא לא יעבור את הירדן בעתיד ולא ייכנס אל הארץ המובטחת. התנהלותו לקראת העתיד מעוררת הערצה: העברת שלטון מסודרת, חיזוק העם וחיזוק המנהיג הבא יהושע, כתיבת התורה, נתינתה אל השבטים ומבט קדימה לקראת שחזור עתידי של מעמד הר סיני אחת לכמה שנים – במוצאי חג השמיטה, במעמד הקהל וקריאת התורה בחג הסוכות.
ואז מגיעה נבואה מפתיעה שצופה פני עתיד. הקב“ה מגלה למשה שהעתיד לא יהיה קל… התורה מלמדת שהדרך לבנות עתיד טוב יותר היא דרך “השירה“. השירה תהיה לעד בבני ישראל, והיא שתשיב אותם למוטב. משה רבנו יודע שיהיו נפילות ושתהיה מעידה, ואף על פי כן, “וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ“. יש לדאוג כעת לעתיד. אך כיצד?
בשאלה מהי השירה נחלקו רבותינו, האם הכוונה לשירת האזינו או לתורה כולה הנקראת שירה. הדעה שזו שירת האזינו נסמכת על עוצמתה של השירה שיש בה עבר, הווה ועתיד, יש בה תיאור מציאות ויש בה תביעה גדולה, ויש גם בה פנייה אל העולם כולו: “האזינו השמים ותשמע הארץ“. לבריאה יש מגמה וכיוון. יש מנהיג לבירה, והעולם איננו הפקר. האחריות שלנו בכל נקודת זמן היא להבין שהעבר משפיע על ההווה והעתיד.
שירה דורשת העמקה, קריאה בין השורות. הפנמת המסר מורכבת ודורשת מאמץ. אין התנערות מהעבר כדבר שהיה ואיננו, אין זלזול בהווה או בעתיד, אלא תמצות של הכול לשירה אחת אדירה שמתחילה בטבע הדומם, רומזת לאומות העולם ומדברת אל בני ישראל. לא רק עם ישראל הוא חטיבה אחת, אלא העולם כולו הוא אחדותי. שירת האזינו היא שירת עולמים, ועלינו מוטלת המשימה לגלות ולהנכיח זאת.
מתבקש לסיים עם מילותיו השיריות של מרן הרב קוק, “שיר מרובע“:
יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו.  ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית… והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה… ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם… ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה… ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם… והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה, ישראל שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו.”"

לסיכום, בימים אלו, לאחר חודש תשובה, ראש השנה, הימים הנוראים ויום הכיפורים, אנו מתחברים לשירת האזינו. השירה, כמו כל התורה, מדברת אל הכלל, אבל גם אל כל אחד ואחת מאתנו כפרט. משה רבנו מעורר אותנו לדורות באמצעות שירה זו כי עלינו להוקיר וללמוד מהעבר כך שנטיב את בחירותנו ודרכנו בעתיד. לכל אחד ואחת מאתנו יש את ה"האזינו" שלו, ולכן, כל אחד ואחת מאתנו נקראים להתבונן בשינוי שחל בנו, ולקוות שאכן הצלחנו להפנים ולהפיק את הערך המוסף מהשיעורים של השנה שחלפה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🥰

יום כיפור- כוחה של הסליחה

Image by CCXpistiavos from Pixabay

אנחנו בעיצומם של עשרת ימי תשובה וזמן קצר לפני יום כיפור, תהיתי מה משמעותה של הסליחה?

כל מיישב סכסוכים מבין מהר מאוד כי אחד הכלים החשובים, העוצמתיים והיעילים הינו בקשת הסליחה אשר סוללת דרך לקידום יישוב הסכסוך. יתכן כי הצדדים לסכסוך זקוקים לפתרונות משפטיים, אך יחד עם זאת, הם זקוקים להכרה, להשלמה וסגירת מעגל. מסתבר, שיש לנו, בני האדם, צורך אנושי להשלים ולהתפייס עם האדם שפוגע, או שפגענו בו, והסליחה היא שמשחררת אותנו מהשעבוד הממושך לכאב ולפגיעה. פתרונות משפטיים לרוב אינם מעניקים התייחסות ומענה לצרכים המשמעותיים של הצדדים, הצרכים הרגשיים והנפשיים, כמו, הפגנת חמלה, אמפתיה, הכרה וכו'. למעשה, הצדדים רחוקים מסגירת מעגל ותחושת נחמה לה הם כה זקוקים.
בנוסף לכך, מענה משפטי בלבד נרתע מהשימוש בכלי "הסליחה" כי יש בו לכאורה הודאה במעשה אשר עלולה להוביל להקלה בענישה, שחרור מאחריות, ועוד. התוצאה, רגשות הכעס הכאב והפגיעות נותרים בתוכנו והם גדלים ומשתלטים עלינו. הם הופכים לעצבנות, אלימות, חשדנות, וחוסר אמון, אשר משפיעים אט אט על תחומים ומערכות יחסים נוספים בחיינו.
מחקרים מדעיים רבים מעידים על כך שאנשים הצוברים טינה ומירמור לאורך שנים נוטים להיות פחות בריאים נפשית ופיזית – בהשוואה לאנשים שמוצאים את הכוח לסלוח, ולהשאיר מטענים כואבים מאחור. אז מדוע עדיין כל כך קשה לנו לסלוח?

אולי כי בתרבות שלנו "רגשות זה לחלשים" ובמקום לשתף ולהתחבר לאותו מקום חלש וכואב אנו דוחקים אותם, כי "אנחנו חזקים וחזקות", ואנחנו מחביאים אותם מהסביבה אבל גם מעצמנו וכך, במקום לעבור דרך הרגשות הם נשארים בתוכנו, הם שולטים בנו ומנהלים אותנו. כעס זה רגש שמרחיק אותנו מהכאב כי הוא פשוט מסתתר מתחתיו. זה רגש ששומר כביכול (ולמראית עין) על חוזק.
באחד מהגישורים, בסערת רוחות, ל׳, עו״ד התובע והנתבעת שכנגד, נכנס יחד עם הלקוח שלו לחדר הגישור ודרש להזיז את השולחן ולהרחיקו במיידי מהצד השני. הוא הצהיר- "אנחנו לא נשב כל כך קרוב ובסמוך לנתבע ועו"ד שלו". הגישור עדיין לא החל והמתח והכעס שררו בעוצמה בחדר. מדובר בגישור שנדחה כבר מספר פעמים על ידי הצדדים, סכום התביעה היה על 750,000שח והתביעה שכנגד הייתה על סה"כ 1,000,000שח. מנגד, השופטת חזרה והמליצה על תהליך גישור כפתרון ליישוב הסכסוך. ממש בתמצית, התובע היה עובד מבוגר שעבד 14 שנה במקום עבודתו, והוא פוטר והואשם במרמה וגניבה.

לרבים מאתנו קל יותר לכעוס אבל לכאוב ולהיות עצובים, הרבה פחות. העניין הוא שאם אנחנו באמת רוצים לסלוח – לעצמנו ולאחרים אנו חייבים לעבור בשלב של הכאב, קשה ככל שיהיה. יום כיפור הוא הזדמנות טובה לתרגל סליחה כזו המגיעה מעומק הלב. הרב בני לאו בשיעורו "עננו- בעת נעילת שער" מבהיר שישנם ערוצים רבים להיכנס ליום כיפור, וזה לא יום של עצב, אלא יום של פיוס אשר מזמין את כולנו לבחור ולמצוא את הערוץ המאפשר סליחה ותפילה בכנות, מתוך חיבור ובאהבה.

יום הכיפורים הוא גם סוג של תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי עצמנו וכלפי הזולת. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על פגיעתנו בא_נשים אחרים. אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך.
בגישור שהזכרתי קודם לכן, גם ע׳, עו״ד הנתבע והתובע שכנגד הייתה לוחמנית מאוד עבור הלקוח שלה והיו חילופי דברים קשים במהלך הגישור. אני לא אלאה בפרטים, אבל כן אציין שחדר הגישור איפשר בסופו של דבר לצדדים לייצר דיאלוג באופן ישיר, לברר את הפרטים של המחלוקת ולדייקם, לקחת אחריות, לבקש סליחה ולהתנצל. בחדר הגישור נוצרה הזדמנות עבור הצדדים לקבל תשובות, לעשות מקום אחד לשני, ולבקש סליחה על כל אותן סוגיות שפגעו והכאיבו. ומשם הדרך ליישוב הסכסוך הייתה מהירה.  הצדדים הסכימו על פיצוי כספי צנוע לכיסוי ההוצאות המשפטיות יחד עם חילופי דברים מפייסים, ובמקרה זה, הטרנספורמציה שנוצרה כללה הבעות רגש וחיבוקים, וזוהי כנראה כוחה של הסליחה. היא מעניקה נראות והכרה. בהרבה תהליכי גישור שלקחתי חלק, התנצלות אותנטית ותהליך של סליחה שחרר את הצדדים ואיפשר להתקדם ישירות ליישוב הסכסוך תוך סגירת מעגל, נכונות ללקיחת אחריות וריפוי מערכת היחסים.

חכמנו הבינו זאת עוד הרבה לפני המחקרים, והם הדריכו אותנו להיות אקטיביים במרחב הסליחה. לקחת אחריות כלפי הזולת וכלפי עצמנו ולחזק את השריר שיודע לסלוח ויודע גם לבקש סליחה. הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי רק שבשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרים ואו פנויים לפנות מקום ולפשפש במעשנו. יום כיפור ממש בפתח, והוא מציע לנו לפתוח דף חדש, ולהתעורר. כך, שבקונפליקט הבא בין אם אנו אחד מהצדדים ואו ממיישבי הסכסוך, נזכור לממש את מעלות הסליחה ועוצמתה בריפוי הנפש ויישוב הסכסוך. בהצלחה.

 שנה טובה וגמר חתימה טובה ❤️🍯🍎

חומש דברים פרשת וילך- במה אני מאמין?

Photo by Eran Menashri on Unsplash

השבוע בפרשה הכי הקצרה מבין חמישים וארבע הפרשות, שבה פרק אחד, פותח משה בדבריו המרגשים "(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים לא) ביום מותו, משה נפרד מעם ישראל כשהוא בן 120 שנה. הוא מסמיך את יהושע, ואל שניהם נראה ה' באוהל מועד. מפרק לא, הפרשה שלנו, ועד סוף הספר, התורה מפרטת לנו את פעילותו העניפה של משה בימיו האחרונים. אמנם משה מדווח לעם ישראל כי אינו יכול עוד לצאת ולבוא, לפעול כפי שרגיל היה, ויהושע הוא המנהיג החדש, יחד עם זאת, ממש עד נשימתו האחרונה, משה איננו חדל ממשימתו הגדולה כמנהיג חזק ואמיץ- לקשור בקשר הברית את עם ישראל. בנוסף, הוא מכין את יהושע כיורשו וחוזר ואומר גם לו "חזק ואמץ".

משה רבנו מתוך ניסיונו עם תלונותיו, ויצריו של עם ישראל מצייד אותם באזהרות והוראות נוספות. "(כט)כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשֹוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה…" לאור עזיבתו העתידית של העם את הברית  משה מתבקש לכתוב זאת בשירה שאותה ילמד את כל עם ישראל. הכנה נוספת לקראת הסתלקותו היא סיום כתיבת דברי התורה והנחתם ע"י הלוויים בצד ארון ברית ה', ובנוסף מצוות "הקהל" (פס' י-יג) אשר אמורה להיות אחד מכלי ההגנה העתידיים מפני עזיבת ה' ובריתו.

משה מתגלה בגדולתו באופן שהוא מעביר את התפקיד ליהושע, ובדרך האצילה בה הוא נפרד מבמת ההיסטוריה. בפרשת וילך כאמור, משה פונה לעם ישראל ומחזק אותם לקראת הכניסה לארץ ישראל, שלא יפחדו, "(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם:” (דברים לא’, פסוק ו’). לאחר מכן, פונה משה ליהושע ומחזק גם אותו: “(ז)… חֲזַק וֶאֱמָץ–כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. (ח) … לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת. ” על פי משה, מקור החזקה והאומץ טמונים באמונה המהווה כלי להתנעת עשייה מטיבה עבור עם ישראל. מה משמעות המילה אמונה? האם האמונה הינה אמונה דתית בלבד? האם כל אדם דתי הוא אדם מאמין? הפרשה מזמינה אותנו להתבוננות עמוקה בנפש האדם, גילוי האלוקות שבנו המעניקה לנו את הכוחות להניע, ואת החיות והאנרגיה ליצור, ולצמוח. להאמין שבכוחנו לתקן ולהטיב.

מוסיף המחנך יהושע קליין,
"… מסביר הרב עדין אבן-ישראל, כי דברי משה הם חיסון לקראת הבאות, ותקווה גדולה. כאשר האדם יודע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו הטובים, או חלילה שאינם טובים, יכולתו לעמוד בשעות הרעות עולה בהרבה על מי שמופתע מהרעה שבאה עליו. יש כאן מימד נוסף. בני ישראל מבינים שהם, במו ידיהם גרמו וגורמים לימים הקשים שבאו עליהם. לכן, הם גם יכולים לתקן ולשנות בעצמם את המציאות העגומה. כי מי שיכול לקלקל, בכוחו לתקן, ואין לך תקווה גדולה מזו. העתיד אינו חסום בפניהם, והשערים לעולם אינם ננעלים. אבל איך לתקן? כאן מקומה של ההבטחה על נצחיות התורה: היא הכלי, היא המדריכה, והיא האור לפיה ילכו ויצליחו. תמיד תהיה לצידכם, השתמשו בה לאורך כל הדורות."

כמו כן, היכולת לתקן נגישה לנו כי אהבת האל האמיתית היא אהבת הזולת מסביר לנו ההוגה לוינס, דרך הזולת אנו פוגשים את האלוהים. אין לנו השגה בעצמותו של הבורא, וכל הגדרה מצמצמת את מהותו, לפיכך, האמונה שלנו היא זו שעושה את ההבדל ומבטאת את מקור הכוח והעוצמות שבנו. האלוקות שבנו היא ביטוי לחיוניות והחיות שבאדם. ביכולתנו, לגלות ולהתחבר לכוחות אלו. אחרי הכל, בכוחו של האדם להשפיע על המציאות באמצעות רצונות, מחשבות, דיבורים רגשות ומעשים.
בימים אלו, עשרת ימי תשובה, אנו מצויים בחשבון נפש ותשובה. מהיכן מונעת האמונה שבנו? מאהבה, מיראה? האם התגובות והפרשנויות שלנו מופעלים על אוטומט? האם יש לנו עין טובה וסולחנית?

בהקשר זה, במהלך ערב סליחות אמש, חיזקה את הדברים השופטת ד"ר פנינה נויבירט בהתייחסותה לתפילת כל נדרי, הקוראת לניתוק מהכבלים, ועמידה בציפיות של עצמנו מתוך הרצון לצמצם בין הרצוי למצוי. מול כל תבניות התוכן אליהן אנחנו מכניסים את עצמנו, ובכך מונעים מעצמנו את החופש להשתנות למה שאנחנו רוצים להיות, מגיעה תפילת "כל נדרי" ומכריזה שכל השבועות, כל הנדרים, כל התוויות העצמיות שלנו "בטלין ומבוטלין". ד"ר נויבירט תיארה את הנטייה שלנו לשיעבודים גדולים לדברים קטנים, וההזדמנות שאנו מקבלים להשתחרר משיעבודים אלו ולבחור להתמסר לדברים גדולים ומשמעותיים בחיינו כמו משפחתיות, קהילתיות ועוד. בכניסה ליום כיפור, תפילת כל נדרי, מסייעת לנו להבדיל בין העיקר לטפל, ולבחון את המחירים ששילמנו בהשתעבדותנו לדברים קטנים שלא השאירו מקום ופניות לדברים הגדולים.

 משה רבנו בנאומו מבהיר לנו את כוחה של האמונה. אנשים מצליחים מתעסקים בדברים גדולים וחשובים. האתגר שלנו הוא השכיחות הגבוהה שבה אנו נוטים להיות מוטרדים ועסוקים בדברים הקטנים והצדדים. אנחנו מתרכזים בהסחות דעת מיותרות – "אולי זה לא נכון עבורי", "מה יקרה אם אני לא אצליח" חוסר וודאות שמערערת אותנו. בעוד האמונה מאפשרת לנו לשאול את השאלות הללו, היא גם זו שמאפשרת לנו לרוץ בנחישות קדימה. האמונה מטפלת בדברים הקטנים ומאפשרת לנו להתעסק במה שחשוב באמת. אחרי הכל, אמונה מסייעת לנו להבין שבידנו מצויה יכולת ההשתדלות, וכל מה שמעבר לכך מתנקז לכוח האמונה המאפשר לנו להרפות ולשחרר.

מסבירה השדכנית הראלה ישי,
"משה רבנו מדריך את יהושע כיצד צריך להתנהל מנהיג, מה עליו לעשות בשביל להצליח להיות אפקטיבי ואיכותי. מצד אחד עליו לבנות תודעה מבוססת ויציבה, אני מאמין יצוק וברור – חזק בתורה. ומצד שני עליו להוריד את הכל לפסים מעשיים, לא להשאיר את האידיאלים בצורה מופשטת בגבהים, אלא לממש אותם בפועל על מנת שתהיה להם אחיזה במציאות – ו"אמץ" במעשים טובים. הרש"ר הירש מסכם זאת במשפט קולע: היה "חזק" בהכרת תפקידיך, היה אמיץ בהתגברות על כל המכשולים בקיומם, להיות חזק בעקרון, אמיץ בביצועו."

מאחלת לכולנו שנצליח השנה לעסוק ולהקדיש למימוש דברים גדולים, למצות את ההשתדלות שלנו ולחזק את האמונה שיכול נוכל. אמן כן יהי רצון. חזקו ואמצו.

גמר חתימה טובה ושבת שלום❤️🍯🍎