Photo by Sandy Millar on Unsplash
רקע-
אנחנו בשנה לא מעוברת, לכן, השבוע בספר דברים קוראים שתי פרשות, פרשת "ניצבים", ופרשת "וילך".
"ניצבים" ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות.
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה. והוא מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." (דברים ל') וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט) וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–… (דברים ל')"
השבוע זכינו לחתן את ביתנו, וההתרגשות הייתה בעיצומה. לחתן ילד.ה זה ממש טקס מעבר בצומת משמעותית בחיינו שמגדירה את עצמנו מחדש וגם את מעמדנו. טקס החתונה מחולל בנו שינוי, הוא מגדיר אותנו מחדש כיחידה משפחתית נרחבת, ואת הזוג כיחידה עצמאית. חוויה משמעותית שבה מובלים הכלה והחתן אל החופה, כאשר כל אחד בליווי הוריו, משפחת הבסיס אליה השתייכו עד כה.
פרופסור יונתן גרוסמן מסביר, "פרשת ניצבים מתחילה כבר בסוף פרשת כי תבוא:
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כ"ח, ס"ט).
הקריאה המקובלת של פסוק זה, המגיע לאחר רצף הקללות הארוך של ברית מואב, היא כפסוק המהווה חתימה לכל יחידת הברית. האברבנאל מציע קריאה מחודשת, הרואה את הפסוק דווקא כפסוק פתיחה לפרשיית הברית. במילים אחרות, את הפסוק יש לקרוא לא כ"חתימה" אלא כ"נקודתיים":
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם… " (דברים כ"ח, ס"ט-כ"ט, א')
כפי שנראה, הצעת הקריאה של האברבנאל, לפיה מעתה מתחיל תיאור של ברית, עולה באופן מובהק מפשוטו של מקרא. הכתוב מדגיש פעם אחר פעם את המילה "היום". היום מתרחש דבר מה, שמאז יציאת מצריים ועד עתה לא התקיים בעם ישראל:
"וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, ג') נתון זה מפתיע מאוד, שכן קשה להעלות על הדעת שעם ישראל לא הבין על מה הוא חתם בברית סיני.
"לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (שם, י"ב) גם פסוק זה מטלטל את הקורא בתמיהה: כיצד ניתן לומר שעם ישראל הוקם רק עתה בערבות מואב, ושכל תקופת המדבר לא הוגדר העם כיחידה אחת?
…מסתבר, שההבדל המייחד את ברית מואב על פני ברית סיני ההוא בשינוי הסטטוס של בני ישראל מאוסף של פרטים לעם…
חז"ל לומדים מתוך ברית מואב את מושג הערבות ההדדית… "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (שם, א'–ב')
…ביום הזה התגבשה 'ישות של עם', שיכולה מכח עצמותה לכרות ברית עם ה' ולחייב בכך גם את הדורות הבאים… מפרקים אלה עולה שיש לתורה חשיבות להדגיש שעם ישראל חתום בעצם על שתי בריתות – ברית פרטית (ברית סיני) וברית לאומית (ברית מואב). חשוב להבחין שכאשר אנחנו מדברים על ברית מואב אנחנו לא מדברים על נתינת תוקף מחודש לברית סיני, אלא על התרחבות תודעתית של עם ישראל כאומה. יש לדברים משמעות רוחנית גם לאדם הפרטי: מצד אחד האדם ניצב מול ה' כאדם פרטי ומצד שני הוא עומד מול ה' כחלק מאומה שלמה."
לאור הבריתות המתוארות לעיל, הן הפרטית והן הלאומית, השבוע, זכינו גם לחוות את הכניסה לברית הנישואים של ביתי. התבוננו בהם, בכלה ובחתן, ילדים מדהימים ומוכשרים שמחוברים לכל הפרטים, מחלקים תפקידים לכולם ומוודאים שכל הנושאים מכוסים וגם שכולם מרוצים. וכן, הם גם היו נוכחים בכל השלבים והסידורים. לחתן את הילדה שלנו זו חוויה של סערת רגשות עם דופק 200, ודמעות- לגמרי תחושת אושר צרוף. רמת ההתרגשות, השמחה והגאווה במי שהיא הפכה להיות, מציפה בנו אהבה שהופכת במהרה למדבקת בחתונה…
מתחת לחופה עמדנו שתי המשפחות זו לצד זו, כשהכלה והחתן באמצע, החיבור שלנו, ויחד עם זאת, זוג נפרד העומד בפני עצמו, וממשיך לחדר הייחוד המסמל את ביתם הפרטי, הנבדל, החדש.
הרב אליעזר מלמד נותן לנו עצה בכניסה לברית הנישואים,
"…עצה חשובה לכל מערכות היחסים שבין אדם לחברו, ובמיוחד בקשר המרכזי והעיקרי שבחיי האדם – בקשר הנישואין. המציאות מסובכת ומורכבת, ולכן מעת לעת פורצים חילוקי דעות שגורמים למשברים. השאלה אינה אם יהיו משברים, כי מסתבר שיהיו. השאלה הגדולה היא כיצד יעברו את המשבר. אם יצליחו להעמיק ולמצוא את המכנה המשותף שביניהם, אזי דווקא מתוך המשבר יצאו מחוזקים ומאוחדים יותר.
המכנה המשותף קשור לברית שכרתו ביניהם – בחופה וקידושין כדת משה וישראל, כדי לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באופן השלם ביותר. ברית זו, כשהיא נכרתת באמת, היא מגיעה עד יסוד הנפש, וכל הגלים והמשברים שבעולם אינם מגיעים אליו. ולא זו בלבד, אלא שדווקא המשברים מגלים את עומק הקשר המוחלט שביניהם."
בימים אלו כאשר אנו חווים ביתר שאת את המשברים שלנו כעם, כל אירוע רב משתתפים המגיע מעולמות, גישות, נורמות וערכים מגוונים וכולם כולם מביעים שמחה ואהבה כה עצומים, מעניק תקווה ומחזק כי יש נגישות וכי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ." השבוע אנו מקבלים תזכורת חשובה לקיומה של הברית בינינו. עלינו לגייס את כל המשאבים העומדים לרשותנו כדי להיכנס להידברות ולקדם שיח מכבד של זהויות ותפיסות שונות. שהרי דווקא מתוך חילוקי הדעות ניתן לגלות את הקשר העמוק ולממש את הבריתות באופן מיטבי.
ברית זו התחייבות של שני צדדים לקיים אותה הלכה למעשה. פרשתנו פותחת בנושא הברית בין ה' לעם ישראל כאיש אחד. בעוד הנישואים הם היחסים המקודשים בין בני אדם. הקהל סביב החתן והכלה שמגיע לשמח אותם וצועק בשמחה 'מזל טוב'! מאשר מבלי משים את סופיות האירוע. בברית הנישואין, על ידי חופה וקידושין, מצליחים שני אנשים נפרדים לגלות את האחדות שבהם ולהתמלא אהבה וחיים. כך גם בפרשה השבוע, עניינה של הברית היא יצירת עם שכידוע מורכב ממעמדות שונים, מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים, מהדור הנוכחי, ומהדורות הבאים, כולם כולם נכללים בברית.
שבת שלום ובשורות טובות💞