קטגוריה: חומש בראשית

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה המתארת את קורותיו של יעקב אבינו בדרכו לחרן. ולאחר מכן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.
השבוע נתמקד בבנותיו של לבן, האמהות שלנו, רחל ולאה, אשר נישאו ליעקב. רחל מתוארת כאהובת לבו ואילו לאה הבכורה נישאה לו ראשונה למרות הבטחת לבן להשיא לו את רחל. לאה ילדה ארבעה בנים ברציפות. לעומתה, רחל עקרה. ככל שלאה ילדה יותר ילדים, כך גדלה קנאת רחל. לאחר שילדה לאה את בנה הרביעי, פונה רחל ליעקב מתוך כאב עמוק בדרישה ממנו שייתן לה ילדים, אחרת, אין סיבה לחייה, "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל,א).
בפרשה מתואר כי מצד אחד רחל ויתרה על מקומה תחת החופה לצד יעקב, והמדרשים אף מחדדים שרחל נתנה לאחותה את הסימנים מפאת כבודה של לאה. היא הצליחה לא להיות מופעלת מקנאה, ולעשות ויתור עצום עבור אחותה מתוך מסירות נפש. לצד זה, בהמשך הפרשה, מתארת התורה כי הקנאה היא רגש אנושי, המתבטאת בהתמודדות של רחל עם עקרותה, כאשר היא מקנאה באחותה, לאה, שזכתה ללדת ילדים.

טבעי הוא שנרצה כולנו להצליח במעשינו, בעבודתנו, ובכלל בתפקודנו בתחומי חיינו השונים, וברור כי לשם כך מצופה מאתנו להשתדל ולעשות את הנדרש. יחד עם זאת, כאשר אנו רואים חבר אשר מצליח בתחום מסוים, בפרט בתחום שקרוב ללבנו, מתעורר בנו רגש קנאה, לרוב בלתי נשלט. מה עושים עם רגש הקנאה? פרשת "ויצא" מלמדת אותנו שהקנאה המתוארת הוא רגש טבעי המתעורר בכולנו. אך קנאה בחבר שמביאה אותנו להגביר את ההשתדלות שלנו, ולהשקיע מאמצים נוספים להשגת היעד הנכסף באותו תחום, הינה קנאה המופעלת באופן חיובי.

רחל התעשתה והבינה שהדבר למעשה תלוי בה. והיא פועלת כשרה אמנו, ומבקשת מיעקב אבינו לשאת את בלהה, אולי מעשה זה יסייע גם לה להרות. ואכן, לבלהה נולדו שני בנים כאשר לאחר מכן, זוכה גם רחל לבן: "וַיִּזְכֹּר אֱ'לֹהִים אֶת רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ'לֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.  וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱ'לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.  וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר:  יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כב-כד).

לאה לא הייתה שנואה כי אם אהובה פחות, "(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל;… (ל) וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה" (בראשית כט), ע"פ שמות ילדיה של לאה אנו למדים על כאבה ותחושת הדחייה שחוותה, גם התהליך הנפשי והרוחני שעוברת רחל בתקופה זו מאתגר. יחד עם זאת, נראה כי קנאת רחל בלאה הניעה אותה לעשייה חיובית, היא לא באה מנגיעה אישית, מעלבון ואו עין צרה בלאה, אלא מתוך רצון אמיתי להיות שותפה בבניית בית יעקב, ולחוות אמהות גם כן.
קנאה המניעה את המקנא לפעולה שלילית גורמת לתחרות אינסופית שאיננה נובעת מתוך שאיפה להתייעלות והתמקצעות, אלא מתוך "כיבוש" עמדות, הכפשה וצרות עין ב-'יש' של האחר. זוהי קנאה המערערת את האיזון של המקנא ויוצרת תגובות של זעם. לכן, שואל הרב שניאור אשכנזי, מדוע הייתה צריכה התורה להכניס את הפרט הזה שרחל קנאה באחותה? קנאה זו מידה קשה אשר לרוב היא עדות לכעס, תסכול, תחושת פגיעות, חוסר צדק וחוסר פרופורציות. ההרגשה למשל, של לא להיות 'ראשון', יכולה להוציא את האדם משיווי משקלו.

לכן, התורה מתארת לנו כי במקרה של רחל הקנאה דחפה אותה לפעול בנתיבים מועילים ומקדמים. בפרשה מתואר לנו כיצד היא פונה ללאה בבקשת עזרה בכדי שתצליח להרות ליעקב, "וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ…"(בראשית ל, יד). ראובן, בנה של לאה, מוצא בשדה את צמח הדודאים אותו הוא מעניק לאמו, לאה, כסגולה לפריון. הפרשה מבהירה לנו כי קנאה זו תכונה שלא צריך להכחיש, לעיתים, זו התכונה שדווקא באמצעותה אנו מופעלים. רחל התבוננה באחותה, לאה, בכוונה ללמוד ממנה. ללאה כבר היו ארבעה בנים, בעוד רחל הייתה עקרה. אותה קנאה היא שהבעירה את העשייה ,והובילה אותה ללדת שני בנים. רחל לא ויתרה. הקנאה והכמיהה לילדים הן אלו שהביאו אותה לתבוע מיעקב ובהמשך מה' בתפילה ללדת פרי בטן.

מוסיף הרב שניאור אשכנזי, בנושאים חשובים כאשר אנו רואים אחרים שמצליחים יותר מאתנו, זה גורם לנו לרצות לשאוף ליותר. בטבענו אנו עצלים ומחפשים לנוח, והקנאה מונעת מאתנו להישאר באותו המקום. הקנאה היא שהביאה את רחל אמנו להתאמץ ולהשיג את חווית האימהות והשותפות הפעילה בבית יעקב. הפרשה קוראת לנו להפסיק לפחד מהיצרים הבוערים שבנו, מהתכונות והמידות שלנו כי הם למעשה הארגז כלים שלנו שעימם אנו צומחים וגדלים, ומתפקידנו למנף ולקדם אותם. אומנות האדם היא לעשות בהם שימוש נכון, כך שיהוו מקור ללימוד והשראה.
כלומר, קנאת האחיות, רחל ולאה, נבעה מתחושת כאב החסר שחוו. לאה חוותה חסר באהבה, ורחל חוותה חסר במימוש האימהות ולקיחת חלק ממשי בבניית בית יעקב. לא הייתה כל הכפשה, וראייתן לא הייתה צרה ב-'יש' של האחרת אלא הן חוו שיקוף כואב לחסר שלהן אותו ניסו למלא ככל שיכלו והצליחו.

קנאה בריאה זו קנאה המשתמשת בהשראה של הזולת כדי להרים ולעורר אותנו לעשייה נוספת. באמצעותה אנו יוצאים מאזור הנוחות, וכובשים יעדים נוספים במגמה לחיות חיים מלאים ומשמעותיים. קנאה מועילה מהווה מנוף להצלחה. ולכן, אמרו חכמנו, "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא, כב ע"א).

שבת שלום💞

השבוע, פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשיו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה, והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
עוד מגיל צעיר יעקב ועשיו מגלים אופי שונה, "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים." (בראשית כה') מתואר לנו גם הבדל ביחס ההורים כלפיהם, "(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב " (בראשית כה'). הכתוב מתחיל ומבאר את סיבת העדפתו של יצחק לעשיו, בעוד, אין תיאור כלל לסיבת העדפתה של רבקה ליעקב. יתכן שהעדפת רבקה נבעה מתוך הרצון לאזן את הקשר שלהם ההורים עם ילדיהם. סוג של פיצוי.
יום אחד חוזר עשיו מן השדה עייף ורואה את יעקב מבשל נזיד עדשים. עשיו מבקש מיעקב את הנזיד, ויעקב משיב שתמורת הנזיד הוא מבקש שעשיו ייתן לו את בכורתו. ואכן, עשיו העייף מסכים ועסקת החליפין נחתמת בשבועה.

הסיטואציה שנוצרה מאתגרת ומורכבת. רבקה הכירה את אופיים של בניה, והיא זכרה וידעה כי למרות שעשיו נולד ראשון, הבכורה כך הובהר לה בהריונה, שייכת ליעקב. "(כג) וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר." אך, נראה כי יצחק לא ידע או לחילופין לא זכר זאת שאחרת לא היה מבקש לברך את עשיו. לכן, רבקה לא יכלה לאפשר לעשיו לקבל את הבכורה, ולא נותר לה אלא לבחור את הפתרון המיטבי באותן נסיבות, ולפעול כפי שפעלה. במילים אחרות, במצב הסבוך הזה, אין זמן לשיחות ולהסברים ארוכים. יש צורך בפעולה.

מסביר ומרחיב הרב שניאור אשכנזי-
"…זה קורה ביום ההולדת המאה עשרים ושלושה של יצחק. הוא מתחיל לערוך את חשבון הנפש של החיים ומבקש לברך את עשיו לפני מותו. רבקה שומעת הכול מאחורי הדלת ונחרדת… היא קוראת ליעקב, בנה השני, מצווה אותו להתחזות לעשיו וכך לגנוב את הברכות מאביו העיוור, שלא יוכל להבחין בתרמית. יעקב נבהל ומנסה להתנגד, ואף חושש שהברכות יתהפכו על ראשו לקללות, אבל רבקה מתעקשת. היא כמעט מכריחה את יעקב ללבוש את בגדי אחיו ולהיכנס ליצחק לקבל את הברכות. "עליי קללתך בני", היא פוסקת.
וכאן אנחנו עומדים המומים: למה ככה? למה את לא ניגשת לבעלך ואומרת באופן ברור: "הברכות שייכות ליעקב ולא לעשיו"?
מה עוד, שהיו לרבקה כל הטיעונים הנכונים להצליח לשכנע את יצחק. לרבקה הייתה נבואה ברורה ומפורשת שהעתיד שייך ליעקב ולא לעשיו. עוד בטרם נולדו התאומים, היא הלכה "לדרוש את השם" ושמעה מהנביא ש"רב יעבוד צעיר" – היא ידעה מראש שהצעיר מבין השניים הוא זה שימשיך את מורשת המשפחה. היא הייתה צריכה רק להזכיר ליצחק את אותה נבואה. למה היא מתעקשת לעשות את זה ככה? למה היא כופה על יעקב את בגדי עשיו?
למען האמת, השאלה הרבה יותר קשה. התמיהה היא לא רק על רבקה ויעקב, אלא על השותף השלישי שמרחף כל הזמן ברקע: הקדוש ברוך הוא בעצמו. סיפור הברכות מתחיל במילים "ויהי כי זקן יצחק וַתִכְהֶיןָ עיניו מֵרְאוֹת". רש"י מתפלא על כך שהתורה מזכירה כאן את זקנותו של יצחק והעיוורון שלו, ומביא פירוש מדהים: הקדוש ברוך הוא עיוור את יצחק, כדי שהתוכנית של רבקה תוכל לצאת לפועל! אלוקים כיבה ליצחק את מאור העיניים, כדי שיעקב יוכל להטעות אותו ולהתחזות בפניו לעשיו… והעניין הזה ממש מעורר תמיהה עצומה: האם זו הדרך להעביר את הברכות ליעקב? האם זה מצדיק צורת חיים נוראה כזו של חיים בחושך?!
רעיון חסידי מסביר את הדברים בצורה נפלאה:
כשרבקה מלבישה את יעקב בבגדי עשיו, היא לא מתכוונת לנתק את עשיו. להיפך, היא מתכננת מהלך גאוני שנועד להרחיב את המשפחה ואת השפעת הברכה. היא מבקשת ליצור קשר נצחי עם כל ילדיה באשר הם. לכן היא מלבישה את יעקב בבגדי עשיו, כדי שגם הילד שנראה כמו עשיו יישאר חלק מהמשפחה.
היא מתכוונת לעתיד של עם ישראל לדורותיו: אילו יעקב היה מקבל את הברכות בתור יעקב "איש תם יושב אוהלים", הברכה הייתה שייכת רק ליעקב שנראה כמו יעקב… אבל רבקה יודעת שהחיים אינם חד ממדיים. גם יעקב עלול לפעמים להיראות כמו עשיו, "איש יודע ציד, איש שדה"… ומה שרבקה מבקשת לעשות הוא לקבוע: כולם ילדים שלנו. הבגדים לא קובעים כלום, הנשמה קובעת.
כשיצחק מברך את יעקב כשהוא ככה, לבוש בבגדי עשיו, הוא נותן כוח לכל ילדיו באשר הם להתעלות מעל הבגדים שלהם… הרבי מליובאוויטש… אמר שלעולם אסור לשפוט אדם לפי המראה שלו. אסור להבדיל בעם ישראל בין אלו שנראים כמו ילדים שלנו לאלו שלא נראים כך. כולם הילדים שלנו. אם הזהות היהודית הייתה מבוססת על מעשים או על צורת לבוש – יכולנו לדחות מישהו; אבל הזהות היהודית מבוססת על נשמה, על גֶנִים, על אופי, על תודעה מולדת – וזה לא יכול להשתנות."

רבקה אוהבת את בניה, יעקב ועשיו, ואת בעלה, יצחק. היא למעשה מצילה אותם מלהדרדר אל שרשרת של טעויות. יתכן כי רבקה איננה רוצה לצער את יצחק, ומלבד זאת, הזמן דחק. בנוסף, יעקב הוא זה שעושה את הצעד הראשון בקניית הבכורה מעשיו הממהר למכור לו אותה בעבור נזיד עדשים. בינתיים, יצחק מתכוון לתת לעשיו את ברכות הבכורה, כלומר, נראה שהוא כלל לא מודע לאירוע מכירת הבכורה, ואו לנבואה. ורבקה מבינה שעליה לפעול במהרה בכדי להגן על שלושתם, יצחק, יעקב ועשיו, ויותר מכל על דיוק הגשמת ייעודם והמשכיותה של המשפחה.
 רבקה כאמור מרגיעה את יעקב ולוקחת על עצמה את האחריות המלאה למעשה, "(יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי…" (בראשית כז). על אף המשברים שפקדו אותה היא, רבקה אימנו, תמיד קמה, מתפקדת, מעניקה, מגוננת, אוהבת, דואגת, רואה הכול, ויותר מכל, נוכחת. אף בהמשך, כאשר בהחלטה לא פשוטה, משלחת רבקה את יעקב (ולא את עשיו) הרחק לבית משפחתה בחרן. רבקה למעשה ממשיכה ומגנה על חיי בני המשפחה כולה לאור איומו של עשיו להרוג את אחיו, יעקב. היא נוקטת במעשה אמיץ שנועד להבטיח כי ילדיה ימשיכו בחייהם עם השפעת הברכות שקיבלו מאביהם, יצחק, וכך יצליחו גם לממש את ייעודם. רבקה למעשה, משנה לנצח את מסלולי ההיסטוריה והדת היהודית.

מוקדש באהבה לכל האימהות שלנו שדואגות, אוהבות, ומגוננות עלינו, תודה ושבת שלום🤰🏻💞

הפרשה נקראת חיי שרה, ובכל זאת היא פותחת במות שרה אימנו ומסיימת במותו של אברהם. אז מדוע נקראת הפרשה חיי שרה? מסלול חייהם של שרה ואברהם הותווה על ידי ה' כאשר ציווה את אברהם "לך לך". הם נדרשו לעזוב את ביתם, את משפחתם וארצם, ולצאת אל יעד לא ידוע. ללכת ולהתגורר בארץ שבה הם היו גרים לאחר שעזבו את העוגנים והמבטחים בחייהם. אברהם ושרה צוו לחיות חיים של צדקה, משפט ואמונה שלמה בכך שהם אלו הצועדים את הצעד הראשון בבניית עם וארץ.

התורה לא מרחיבה בפשט כיצד הרגישו שרה ואברהם בצאתם לדרך "לך לך" לארץ לא נודעת, "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." (בראשית יב). הם מקבלים הבטחה לעתיד של עולם ומלואו, אך אין פירוט להרגשתם כולל זו של יצחק כשהלכו בציווי "לך לך" להר המוריה. 'ה' בירך את אברהם בכל', אך, בציווי העקידה נראה היה כי לכאורה נלקח ממנו הכל. בעוד הציווי הראשון היה ללכת לעתיד מבטיח, הציווי השני בחן את המוכנות להקריב את כל מה שצבר ואף היווה את הגרעין למימוש אותו עתיד מובטח. מה פשר אותה אמונה בלתי מותנית שהניעה את אברהם אבינו? מה משמעותה?

במלאות שנתיים לפטירתו של ד"ר הרב זקס, דרשו חז"ל, "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" (ברכות יח, ע"א.) אנשים אשר השאירו לנו חותמות של נצח כאן, בעולמנו, חותמות המשאירות אותם בחיים, לכן, גם במותם הם נקראים חיים. הביטוי לחיים איננו נמדד על פי משך שנותיו של כל אחד ואחת מאתנו, כי אם על פי התוכן והמשמעות שאנו יוצקים בזמננו. לכן, נקראת הפרשה חיי שרה ולא מות שרה. לצערנו, הרב ד"ר יונתן זקס כבר איננו אתנו, אך מסריו ותורותיו הגדולות נלמדות ועוד ילמדו שנים רבות- כבר אמרנו, "צדיקים במיתתם קרויים חיים".

מסביר הרב זקס זצ"ל, "לאורך חייהם של אברהם ושרה, ה' הבטיח להם שוב ושוב שני דברים: ילדים וארץ… למרות כל זאת, כאשר שרה מתה אין לאברהם אפילו אמה על אמה של קרקע משלו, ויש לו רק ילד אחד הממשיך את בריתו עם אלוהים, יצחק, שעוד לא התחתן. שום הבטחה לא הוגשמה. עתה מובן לנו הפירוט יוצא הדופן בשני הסיפורים המרכזיים של פרשת חיי שרה, סיפור קניית השדה וסיפור חיפוש האישה ליצחק. שתי ההבטחות הגדולות מתחילות להתגשם, והתורה מאטה את העלילה כדי שלא נחמיץ את הלקח הכרוך באופן התגשמותן.
ה' מבטיח, אבל אנחנו צריכים לפעול. ה' מבטיח לאברהם את הארץ, אבל הוא צריך לקנות את שדהו הראשון. ה' מבטיח לאברהם צאצאים רבים מספור, אבל לשם כך אברהם צריך לדאוג שבנו יתחתן, ושיתחתן עם אישה שתחיה איתו את חיי הברית — כך שיהיו לו, בלשון ימינו, נכדים יהודים. ה' מבטיח, אבל מקיים ביחד איתנו. בריאת העולם הייתה מעשה של צמצום: ה' פינה מקום לעולם. בבריאת האדם הוא הצטמצם כדי לפנות מקום לחופש הבחירה של האדם. בעצם הצמצום הזה הוא נתן לנו אחריות; ורק על ידי יישומה אנחנו מגיעים למלוא מעמדנו כבני אדם. אלוהים הציל את נח מהמבול, אך כדי שזה יקרה נדרש נח לבנות תיבה… אלוהים נותן לנו את הכוח לפעול, אבל את המעשה צריכים לעשות אנחנו. מה שמשנה את העולם, מה שמגשים את ייעודנו, איננו מה שה' עושה לנו, אלא מה שאנו עושים בשבילו. את זאת מבינים מנהיגים. ועל כן היה אברהם למנהיג הראשון בעם ישראל. מנהיגים לוקחים אחריות… הם אינם סבילים כי אם פעילים — אפילו בזקנתם, כמו אברהם בפרשת השבוע… אבל הלקח החשוב ביותר הוא אולי שהבטחות גדולות — ארץ, ילדים לאין ספור — מתממשות באמצעות התחלות קטנות.
מנהיגים מתחילים בחזון גדול לעתיד, אבל הם גם יודעים שהמסע מכאן עד ליעד ארוך. זה מסע של צעד אחר צעד, מעשה אחר מעשה, יום אחר יום. אין בו קפיצת דרך, וגם אילו הייתה מוטב לה שלא הייתה… אברהם קנה רק שדה קטן, והוליד רק בן אחד שימשיך את בריתו… הוא התחיל. כי הוא השאיר לדורות העתיד תשתית שיוכלו לבנות על גביה. שינוי גדול הוא תמיד פרי עבודתם של כמה דורות. איש מאתנו לא יזכה לראות בחייו את מלוא הפירות שלעמל דורנו. מנהיגים רואים את היעד, מתחילים במסע, ומטפחים להם ממשיכים. די בכך כדי להטעין את חייהם באלמוות."

במרכז הגותו הדתית של הרב זקס נמצא מושג האחריות. ההדגשה כי העבודה הדתית היהודית לא יכולה להסתפק, או אפילו להתמקד, בעבודת א-לוקים פולחנית, אלא חייבת לחצות את הסף האישי ולעבור למרחב הקהילתי. 'דתיות יהודית' היא לעולם עם הפנים לזולת, לקהילה, לחברה שסביבנו, והיא מבקשת תמיד להגיש סיוע ותמיכה לחלשים שבינינו. הרב יונתן זקס, מציג את היהדות כדת מהפכנית. קיומו של העם היהודי, למרות הגלות והרדיפות, מבטא מחאה נגד עולם של שנאה, אלימות ומלחמה. אומר הרב זקס, היהודים, שכרתו ברית עולם עם א-לוקים אבל ארץ ועוצמה פיזית אין להם, יצרו לעצמם זהות מחלומם המשותף על חירות, צדק, כבוד וזכויות האדם… לא היה עם שהתעקש, בעקביות ובמאמצים כאלה, על ריבונותו הגורפת של הצו המוסרי". 

הפרשות האחרונות למעשה, מדגימות לנו כיצד אברהם ושרה ביטאו עוצמות אנושיות אלה כאשר עמדו בכל האתגרים שהוצבו במסע שלהם. למסע זה התלוו תחושות של ייעוד, משימתיות, שייכות, ומשמעות ככוח מניע בדרך החיים החדשה אותה הביאו לעולם והנחילו לדורות הבאים. חלק בלתי נפרד מדרך זו הוא האמונה האיתנה בפועלם ובצדקת דרכם. ההבנה שהם אלה שצריכים לפעול ללא המתנה שמלאכתם תעשה על ידי ה', מהווה חלק מירושה יקרת ערך אותה הם העניקו לנו.

שבת שלום❤️
לזכרו של ד"ר הרב יונתן זקס, הרב יעקב צבי. יהי זכרו ברוך.

השבוע בפרשת וירא אירועים מרובים. היא פותחת ב- נראות ה' אל אברהם ללא אזכור מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. הוא מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לאברהם שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. המלאך הראשון מבשר על לידתו של יצחק, המלאך השני מרפא את אברהם מכאביו, והמלאך השלישי מבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי – הפיכת סדום ועמורה. בסדום יש שחיתות מוסרית, אטימות, רוע ועוולות חברתיות.

התבוננות באירועים אלו מעוררת תהייה מה המסר שמדגישה התורה?

הכנסת אורחים– למרות חשיבות וקדושת נראות ה' בפני אברהם, ואף נראה כי מתנהלת שיחה ביניהם גם אם תוכנה לא מוזכר, כאשר נגלים לעיניו של אברהם שלושת עוברי האורח הוא עוזב הכל ורץ לקראתם. חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א) לומדים מפעולה זו של אברהם: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה".

לימוד זכות– גם באירוע שלאחר מכן, בניגוד לנח בסיפור המבול שלא לימד סנגוריה על האנושות, אברהם מפגין תעוזה ומנהל משא ומתן מול ה'. נח שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, בעוד אברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת, סדום, השופעת כל טוב ובו בזמן עם חוסר רגישות חברתית משוועת. אברהם מעלה בפני ה' טיעונים הקשורים בצדקה ומשפט במטרה שה' ימנע מענישה קולקטיבית של רשע יחד עם צדיק. יותר מזה, אברהם מציע הבעת רחמים בהצלת כל תושבי סדום בזכות הצדיקים. אברהם פונה אל ה' בתהיה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?!". אך בסדום אין אפילו עשרה צדיקים. אנשים רבים זועקים בסדום, בעוד שאר אנשי העיר מתעלמים מזעקתם ועסוקים רק בעצמם, ודווקא המוטיב הזה שכל כך חסר בסדום הוא כה מרכזי באברהם אבינו.

הדאגה לכלל– הפרשה רוצה להעביר לנו מסר כי במקום בו אדם מוגן וחבוי בביתו, ודואג רק לקיומו הכלכלי ולעתידו הפרטי, "לא רואה אף אחד", וודאי שאינו  עוזר לזולת, עלולה להיות הידרדרות מוסרית בכל התחומים. וכמו שמציע הרב יגאל ינאי, יתכן שהגיע הזמן לקחת את הביטוי המוכר "חיה ותן לחיות" ? ולשדרג את הסיסמה הזו ל-"חייה ועזור גם לאחרים לחיות"?! יש פה כמה סימנים מעוררי מחשבה על התנהלות חיינו. גם קודם לכן, בימיו של נח, האנושות כולה נענשה ע"י המבול כי "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". המסר החוזר שוב ושוב הינו הדאגה לכלל, הרגשת הערבות ההדדית והאחריות, ובעיקר מידת החסד שכל כך מאפיינת את אברהם אבינו.

פרשה זו מסתיימת בעקידת יצחק. ונראה כי אף בסיפור העקידה, למרות צייתנותו ואמונתו המלאה של אברהם בה', יש מסר חד משמעי והוא- ה' איננו רוצה קרבנות אדם. "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה", התורה שוללת באופן מוחלט את קרבן האדם. להדגיש כי באותה עת, היהדות הייתה היחידה ששללה זאת.
שוב, הפרשה מבהירה לנו כי משפט וצדק, סולידריות חברתית, מניעת "אטימות" הם ארגז כלים הכרחי לחברה בריאה. והציפייה מאתנו, בני האדם, שהאמונה שלנו לא תהייה עיוורת. כחוט השני רעיון זה מוזכר בתנ"ך, "ה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו יא, כ), הוא "אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת" ( תהילים סח, ו).במקרא  יש קריאה ברורה להענקת תשומת לב ראויה לחוליות החלשות בחברה, המשוועות לצדק.

צדק- מחדד השופט אליקים רובינשטיין, "…מדינה יהודית מצווה על הצדק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים טז, כ)… הרמב"ן מסביר את כפל הלשון ("צדק צדק") כי "הדיינים צריכין שישפטו את העם משפט צדק", קרי, הם שליחי הקדוש ברוך הוא להוציא צדק לאור… אכן, רבים מעמיתיי השופטות והשופטים בבתי המשפט לדרגותיהם רואים את התנך כמקור השראה למאמץ לעשיית צדק ונותנים לכך ביטוי בפסיקתם. משכבר הימים נכח התנך פיזית באולם בית המשפט, שכן עדים יהודים נשבעו על התנך לומר אמת – אך השבועה בוטלה. ובוודאי מטעמים דתיים יהודיים אין להצטער על ביטולה והמרתה באזהרה, אך חבל סמלית שפגה נוכחותו של התנך באולם. כך או אחרת, שופטים בני אנוש מצווים לדבוק במידותיו של שוכן שחקים ולנהוג כציווי המקרא, (משלי לא, ט) "פְּתַח-פִּיךָ שְׁפָט-צֶדֶק, וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן."

האידיאולוגיה חשובה אך התורה קוראת לנו לפקוח עיניים, לשאול שאלות, לברר, ולא להיות אטומים. לפתח רגש לזולת. ההכרה היא שאני לא חי לבד בעולם הזה ומחובתי לדאוג גם לזולת. נראה שיש בדברים אלה מסר גדול לכל אחד ואחת מאתנו – לצרף למחשבות שלנו על עצמנו גם מחשבות על הזולת, על האחר, על הכלל. הרב אשלג זצ"ל הבהיר בהקדמה לספר הזוהר, יט: "ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום." וכך כתוב בפרשה שלנו השבוע בציווי האלוהי לצאצאיו של אברהם- "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). מצווה חשובה ביהדות היא מצוות מתן הצדקה. בתנ"ך מופיעה המילה "צדקה" במשמעות של התנהגות התואמת את המוסר והחוק. יחד עם זאת, בתקופות מאוחרות יותר נוספה למילה משמעות נוספת- מתן עזרה לנזקקים, בעיקר במזון או כסף. בתורה מצויה יסודה של חובת ראיית האחר, והענקת סיוע ותמיכה במידת הצורך.

שבת שלום💞

השבוע ה' מצווה את אברם, "לֶךְ-לְךָ", שתי מילים שבצידן ה' מעניק לאברם ברכה, ייעוד והבטחה. הצו הוא לעזוב את המולדת וללכת אל ארץ לא נודעת, " אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"…, שהיא הייעוד, ואברם אשר יהיה לעם, "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת" (פסוק ז), ההבטחה, יביא ברכה לאנושות. נראה כי פרשת בראשית ופרשת נח משמשות מעין מבוא קצר לתנ"ך כולו; ואילו עיקרו של התנ"ך מתחיל, כאמור, ב"לך לך". שתי מלים קצרות אלו בתחילתו של הפרק אשר מבטאות את התהליך הנפשי והפיזי של התנתקות והגירה:
לֶךְ – היפרדות – היפרד, התרחק, צא ל- פיזי.
לְךָ – ייחוד – לעצמך, לאישיות שלך, להתגבשות של זהותך, לייחוד שלך כאדם- רוחני ונפשי.

 וכך כתב הרש"ר הירש (1808-1888): "לך לך" – לך לעצמך, בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההליכה לבד קשה. נדרשים אומץ לב, אמונה וחזון כדי ללכת עם האמת שלנו.

 השבוע, ביום שלישי, פעמיים כי טוב, ניגשנו, אזרחי ישראל, לקלפיות לבחור בבחירות לכנסת ה-25. חוויה שהפכה מוכרת מידי. חמש מערכות בחירות בתוך פחות מ-4 שנים, מי היה מאמין. חודשים של קמפיינים, שוב צועדים לקלפי, ושוב משאים-ומתנים קואליציוניים מייגעים. אנחנו, עם ישראל, לא מצליח להגיע להכרעה מי יהיה המנהיג שיקים ממשלה ויוביל אותה ואותנו עד לתום הקדנציה. הבחירות לכנסת ה-25, הסיבוב החמישי, מגיעות אחרי שנה וכמה חודשים של כהונת ממשלה שהוקמה באופן שנוי במחלוקת.  איך ה"לך לך" הביא אותנו עד הלום? בסופו של דבר, הרוב מבקש לחיות בכבוד תוך שמירה והקפדה על ערכי החוק והדמוקרטיה. האם הכנסת הולכת עם האמת שלה ? האם שכחנו קצת מה הייעוד ומה התכלית?

מסבירה הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי,
"הקב"ה פונה לאברהם ומצווה עליו ליטול את מקל הנדודים ולצאת למסע שאין לו יעד ברור. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הגזירה לנוע בעולם מוכרת לנו מאדם הראשון שגלה מגן עדן ממקום מבטחים, ומקין שרצח את אחיו ונדון לגלות. במובן האישי הפנימי, הנדידה מולידה אובדן זהות והקשר. היא עוקרת את העוגן הבטוח, ומערערת את היציבות.
אולם, הקב"ה מבטיח לאברהם כי יתברך בכל המובנים: הוא עתיד להתעשר, להתברך בזרע ולזכות בשם טוב. " ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה  ברכה…" רש"י מעיר שהברכה באה כעידוד וכמענה לחששות המלווים את האדם הנודד…
הנדידה משנה את אופיו של האדם. הוא חווה זעזועים ומתחים. קצב החיים שלו אינו אחיד יותר, וכל התרחשות קלה נותנת את אותותיה על מהלך חייו. הוא חייב להיות קשוב יותר למתרחש, הוא לומד להאזין לצרכים המשתנים של אנשים שונים. הוא מזהה תפיסות ורעיונות. והוא מפתח חדות הבחנה באשר למניעים של אלו העומדים מולו. הדברים הללו מסבירים את תיאור המאורעות השונים שעל אברהם לעבור והמתוארים בפרשתנו. במצרים עם פרעה, בהחלטה להיפרד מלוט, במלחמת המלכים, בשיחה עם מלכיצדק ומלך סדום, ובהכרעה על גירוש הגר. כל המאורעות הללו אינם מתרחשים אלא למי שנודד בעולם ופוגש תרבויות ואנשים…
ערכה של הקביעות הוא בביטחון וביציבות. ערכה של נדידה הוא בערנות, ברעננות ובעימות. האדם ב"גולמיותו", ללא הגנה של חברה וסביבה, עומד נוכח מצבים שונים ומוצא עצמו מחויב למידה של חמקנות, תושייה ועצמאות, יושר, נדיבות וגם עמידוּת. גיוון האירועים מאפשר להוציא את הטמון בו אל הפועל.
המהלך האלוקי המוציא את אברהם מהקשרו פועל שתי פעולות. הוא מסייע בידו לזהות ולחדד את האיכות העברית, אך גם הופך אותו לאב המון גויים. לקוסמופוליטי. קוסמופוליטיות היא תוצאת לואי של הנתק מהשייכות המקורית. היא מעוררת להכיר באינטרסים השונים של כל עם, להנכיח את אנושיותו ואת זכותו לקיום. לספוג רב תרבותיות. בסופו של דבר היא גם מניחה יסודות למחשבה על אחדות וסולידריות  בעולם. בזכות כל אלו אברהם הוא המודל של מנהיג הבריות כולן. "אב המון גויים".
גורלו של העם היהודי אינו שונה בהרבה מזה של אברהם. הגלויות השונות הנספגות בו במשך הדורות צובעות את הגרעין היהודי בצבעים מרובים ומגוונת את תגובותיו. אלו גם מאפשרות הותרת החותם של עם ישראל בעולם כולו ומזככת בנו את הקריאה למחויבות ואחריות לאהבת אדם ולהובלת העולם למקום טוב יותר."

הציווי האלוקי שנאמר לאברם- "לך לך", בעצם נאמר לכל אחד ואחת מאתנו, ללכת אל עצמנו, אל המהות האמיתית והייחודית שבנפשנו. ללכת מהארציות שלנו, כלומר מ- תבניות החשיבה, הרהורים כמו, "מה היה אילו?", אמונות ותפוסי התנהגות שבהן הורגלנו והמעצבים את אישיותנו, ל-ברור אמיץ ואמיתי, "האם כך אנחנו באמת רוצים להתנהג, להרגיש ולחשוב?" הציווי הזה מאפשר לנו להכיר ב'ירושה' שקיבלנו מהבית, והסביבה, ובעצם לבחור את המידות שאנו רוצים לאמץ ולהטמיע כי הן אלו המשקפות את הערכים, האמת ו"האני מאמין" שלנו. אלו המידות שיסייעו לנו להגיע לייעוד, האישי והלאומי.
תכל'ס, הגיע הזמן שלנו כפרטים וכאומה לצאת למסע של מציאת המשותף בינינו. בכל אחת מ-5 מערכת הבחירות התמודדנו עם מספר רב של מפלגות. האם טובת הציבור היא זו שמנחה כל אחד ואחת ממנהיגי המפלגות השונות? האם ניתן להתאחד ולייצר מספר מפלגות מצומצם אך רחב וכולל מגוון דעות המייצג את הציבור הבוחר? האם התכלית היא לצאת למסע שבו נצליח להתאחד תוך שמירה על הייחודיות של כל אחד ואחת? 

וכך מוסיף יצחק אהרון, סופר ומרצה לקבלה, "הדרך הארוכה שעשינו במעלה ההר חשובה אף יותר מהמקום בו אנו נמצאים כעת בדרך המעפילה. לפיכך נדע כי אנו צריכים לראות את המציאות בעיניים פקוחות ולא לנסות ולהשוות את עצמנו לאחרים. עלינו להיות מודעים למגבלות וליתרונות שלנו והערכתנו העצמית צריכה לנבוע קודם כל מהידיעה שאנו עושים כל שביכולתנו כדי להתקדם.  דעו כי על האדם לנוע תמיד אל עבר מדרגה חדשה. הקבלה מלמדת שכדי לחיות חיים מלאים ומספקים חייבים להתמלא שני תנאים הכרחיים- צמיחה והתחדשות. וכאשר אלה נעדרים האדם חש בתקיעות ותחושת מרירות מתגנבת ומציפה אותו. לכן המסר העיקרי הוא ללכת, תמיד ללכת. ללמוד ולדעת מה התכלית של קיומנו ולא לעצור, ללכת אל עבר התכלית. להדיר את הפחדים מעל במת חיינו, ולזכור שהגיבור אין לו פחד כי עיקר הגבורה בלב ומי שליבו אמיץ וחזק ואינו מתיירא מדבר ממלא את הציווי "לך לך"  והציווי גומל לו בתמורה בחיים מלאי משמעות, עניין והערכה."

 על אחת כמה וכמה הציווי "לך לך" חל על ההנהגה המוליכה ומובילה את הממשלה ואת המדינה כולה. הנהגה המחויבת להגדיר מהו היעד והתכלית, כאשר טובת הציבור לנגד עיניה, היא צועדת קדימה ומאחדת את ישראל מבפנים. כפי שהטיב בנט לומר בנאומו ביד ושם, "אסור לנו לאפשר לאותו גן של פלגנות, לפרק את ישראל מבפנים. היום, ברוך השם, במדינת ישראל, יש לנו צבא אחד, ממשלה אחת, כנסת אחת ועם אחד – עם ישראל."

שבת שלום🚶🏻‍♀️❤️🚶🏽‍♂️

בשבת הקרובה נקרא את פרשת נח. וכך כתוב בפרשה, "(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם." נראה כי העולם הפך להיות מושחת ובני האדם נהגו ברוע, ברשעות ובחמס אחד כלפי רעהו חוץ מאדם אחד, ושמו נח, שהיה איש 'צדיק תמים'. בהמשך, מתואר לנו כי ה' מצווה את נח לבנות תיבה על פי הוראות מאוד ברורות, למשל,  "…(טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (בראשית ו'). מפרשים רבים מסבירים כי צוהר זהו חלון המהווה פתח והפצה לאור, בעוד 'תיבה' משמעותה מילה. לאור דברי חכמינו, נראה כי למילים שלנו יש כח בפתיחה של צוהר, חלון, המאפשר לעולם להאיר לנו דרכו.

וכפי שהרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר,
"'האתגר של זמננו הוא לפתוח חלונות שהעולם יאיר לנו בעדם את הבנתנו בתורה'.
המבול ממשמש לבוא ולהחריב את העולם, נח מתגייס לבנות את תיבת ההצלה, ובין ההוראות שהאל נותן לו בבנייתה מבצבץ פרט מעניין: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה" (בראשית ו, טז). זו הופעתה היחידה של המילה "צוהר" במקרא, ועל כן תהו עליה המפרשים. הכול מסכימים כי הצוהר משמש לתאורה בתוך התיבה; אבל מהו בדיוק?
רש"י מצטט ממדרש בראשית רבה (לא, יא) מחלוקת חכמים: "יש אומרים: חלון. ויש אומרים: אבן טובה המאירה להם". אם זו אבן טובה, יש בה סגולה פלאית: היא מייצרת אור וזורחת בחשכה… חזקוני ומפרשים אחרים סבורים ששני הדברים נמצאו בתיבה: גם חלון, הנזכר בהמשך (בראשית ח, ו) כאשר נח משלח ממנו את העורב, וגם סוג כלשהו של תאורה מלאכותית הנחוץ לימי המבול עצמם, כשהשמיים מכוסים בעננים.
מדוע, בעצם, משקיעים חכמי ישראל את זמנם ומרצם בשאלה שאין לה השלכות מעשיות? הרי לא יהיה עוד מבול. הבורא הבטיח זאת במפורש. לא יהיה נח שני. ישנם איומים שונים על שלום כוכב הלכת שלנו, אך בשום מקרה תיבה הצפה במים לא תספיק להצלת האנושות. למה אם כן חשוב לדעת מהו מקור האור שהתקין נח בתיבתו בימים הסוערים ההם? מהו הלקח לדורות?"

הרב זקס מציע כי התשובה אכן מצויה בשפה העברית. בתקופה המקראית והן בזמננו, המילה "תיבה", משמעותה "ארגז", או לחילופין, "קופסה". ממשיך הרב זקס, "אולם, בלשון חז"ל קיבלה המילה הוראה נוספת. "תיבה" פירושה גם "מילה". נראה לי שחכמי המדרש, בבארם מה היה הצוהר, ביקשו לומר דבר-מה על התורה, על דבר-האל, יותר משביקשו לבאר את ענייניה הטכניים של תיבת נח. לנגד עיניהם עמדה שאלת יסוד: מהו מקור האור המאיר את התיבה, את התורה? ומהו מקומו? האם התורה מוארת רק מתוכה, או גם מבחוץ? האם קיבלנו את התורה עם חלון – או עם אבן יקרה?
היו מן החכמים שסברו שהתורה מספיקה לעצמה…  במבט היסטורי, זו כנראה דעת הרוב. הגישה הרווחת, לאורך רוב השנים, הייתה שאין מה ללמוד בחוץ. התורה מוארת באבן יקרה המצויה בה ומחוללת את אורה בעצמה…   
אך היו גם דעות אחרות. בייחוד ידועה גישתו של הרמב"ם. הוא סבר כי פתיחת חלון אל הידע המדעי והפילוסופי חיונית להבנת דבר השם… טיעוניו של הרמב"ם במאה ה-12, שנים רבות לפני המהפכה המדעית, משכנעים שבע-שבעתיים כיום לנוכח מבול המידע החדש על טבע היקום. כל תגלית חדשה על גודלו הכביר של הקוסמוס ועל נפלאותיו של המיקרו-קוסמוס ממלאת את הנפש ביראה… הרמב"ם לא חשב שהמדע והפילוסופיה הם דיסציפלינות חילוניות… הם היו בעיניו חלון אשר אורו של העולם שברא האל בוקע מבעדו ועוזר לנו לפענח את התורה עצמה. הבנת עולמו של הבורא עוזרת לנו להבין את דברו.
…הידע של הרמב"ם בפילוסופיה האריסטוטלית איפשר לנסח לראשונה בבהירות רעיון המובלע בתנ"ך ובספרות חז"ל, שליהדות יש תורת מידות. היא מתעניינת לא רק במה שאנו עושים אלא גם במה שהננו: איזה סוג של אנשים אנחנו. זהו הבסיס ל"הלכות דעות" שלו, שפרצו דרך מחשבתית חדשה. ככל שאנו מבינים יותר את הוויות העולם, אנו מיטיבים להבין מדוע התורה הינה כפי שהיא. המדע הוא מפת-דרכים לניווט במציאות; התורה היא הדרך… תלמידי רש"ר הירש ניסחו זאת בסיסמה "תורה עם דרך ארץ"…
רוחב ידיעותיו של הרמב"ם במדע, ברפואה, בפסיכולוגיה, באסטרונומיה, בפילוסופיה, בלוגיקה ובעוד תחומים רבים הוא אשר אפשר את היצירתיות שהפגין בכל אשר כתב… הרמב"ם אמר דברים שרבים אולי הרגישו לפניו, אך איש לא ביטאם באורח רהוט ומשכנע כל כך. הוא הראה כי יכול אדם להקפיד במצוות ולדבוק בכל לב באמונת ישראל ועם זה להיות יצירתי ולחשוף לעיני אנשים זולתו עומקים רוחניים ושכליים שהם לא ראו מימיהם. זו הייתה דרכו לעשות צוהר לתיבה, למילה האלוהית.
מנגד, ספר הזוהר רואה את התורה כאבן יקרה המאירה מכוח עצמה ואינה זקוקה לשום מקור אור חיצוני. עולמה הוא מערכת סגורה; הוא מסע מתמשך, נלהב, מעמיק ומרגש של חיפוש אחר אינטימיות עם האלוהות השוכנת בתוך היקום ובתוך נשמת האדם.
איננו מוכרחים להכריע בין שתי הדרכים. זכרו את דברי החזקוני, כי לנח הייתה אבן יקרה להאיר בימים קודרים וחלון שהשמש תאיר בו כשהיא שבה וזורחת. דבר מעין זה קרה גם באשר לתורה. בתקופות אפלות של רדיפות וגזרות פרחה הקבלה, והתורה האירה מתוך עצמה. ואילו כאשר היה העולם פתוח יותר בפני יהודים הם פתחו אליו חלון – וכך צמחו דמויות כגון הרמב"ם בימי הביניים ורש"ר הירש במאה התשע-עשרה. אני מאמין כי האתגר של זמננו הוא לפתוח חלונות שהעולם יאיר לנו בעדם את הבנתנו בתורה – והתורה תאיר לנו את דרכנו בעולם."

למילה תורה שתי משמעויות שהן משלימות, האחת מהשורש ת.ו.ר, כלומר, לראות ולהתבונן בתבונה, והשנייה, להורות את הדרך, ואת המעשה, ממש מלשון הוראה. הפרשה נותנת לנח ולנו הוראה לעשות צוהר, כך שנצליח לראות ולחוות את האור שהעולם מקרין, בפרט, במצבים מאתגרים כמו קונפליקטים, כישלונות, תחושות עצבות וכד'.  הצוהר, החלון, נעשה באמצעות התיבה שבנינו, המילים, שבחרנו להשתמש בהם. בחירה במילים מחזקות ומעודדות ירוממו אותנו ויאפשרו לנו לראות איך המחשבות והדיבור שלנו יוצרים מציאות של אור נגוהות.

מתי הצוהר שפתחנו מאפשר לנו לעשות שינוי? התשובה- כשאנו מצליחים לשחרר ולהרפות מכל מנגנוני הפחד שבנינו. למעשה, בפרשה יש הזמנה לצאת מאזור הנוחות. כן, שלא יהיה לנו כל כך נוח, ושלא נמתין לאירוע מחולל כמו מבול חלילה, אלא, באמצעות הבחן של טפל ועיקר בחיינו נצליח לנקות את רעשי הרקע ולהפנות את הקשב שלנו פנימה. אז, נצליח לבחור את התכנים שמפתחים ומצמיחים אותנו, ואת מערכות היחסים שמזינות ומטיבות עמנו. ובנוסף, נצליח לבחון את ההרגלים שאימצנו תוך בחירה מה לשמר, ומה לשנות, והתמקדות בטוב. אחרי הכל, המציאות שאנו חווים היא השתקפות של היחסים שלנו עם עצמנו, ובאפשרותנו לתת לאור להיכנס לעולמנו, ולהקרינו החוצה באופן עוצמתי ומשמעותי אף יותר.

שבת שלום❤️🚢

השבוע מתחילים בקריאת התורה מבראשית. למעשה כל נקודת סיום היא גם פתיחה להתחלה חדשה. אותה בחירה ראשונית להתחיל מבראשית תעצב ותשפיע על היום שלנו וההתפתחות שלנו.  ההתחלה מבראשית מאפשרת לנו גם לחדש את פועלנו ומי שאנחנו. החידוש מביא עימו התרגשות ואנרגיות טובות אשר מקדמות לעשייה ויצירה.
למעשה, בכל יום אנו מקבלים הזדמנויות להתחיל מבראשית, איך אנו קמים בבוקר? איך אנו פותחים את יום העבודה שלנו? איך אנו מקבלים את פני ילדינו? איך אנו מתמודדים עם עשייה שלא צלחה? וכו'.

הרב משה שינפלד מסביר, "אילו יכולתי לחזור אחורה במנהרת הזמן" – חושב האדם לעצמו – "למחוק אי אלו רגעים מביכים, נפילות, מעידות, אזי הכול יראה אחרת…" פרשת בראשית – נוסכת בנו תקווה ומזרימה אמביציה וכוחות מחודשים… אכן, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אולם בידנו לעשות משהו אחר, והוא – להתחיל מבראשית… זוהי משימה לא פשוטה ונשתדל להסבירה.

מה אדם מחפש, שינוי או יציבות?
שאלתי שאלה זו פעמים רבות בקבוצות שונות, והתשובות שקבלתי היו רבות ומגוונות. אציג בפניכם את המסקנה אליה הגעתי, מובן שכל אחד מוזמן לבדוק את העניין בעצמו…
האדם, בבסיסו, חפץ ביציבות ולא בשינוי. לפעמים, האדם מחפש גם שינויים, אבל הדבר נובע ממקור אחר לגמרי, לא מחיפוש השינויים עצמם. כל אדם באשר הוא, עמל כל חייו לשם מטרה אחת: ליהנות. אמנם יש לו יעדי ביניים, אבל זוהי המטרה הסופית. ליהנות פירושו למלא את החסר.
אדם יחפש שינוי, רק כאשר השינוי יוביל אותו למצב טוב יותר בשגרת המחר. כאשר אדם חושב שיכול להיות טוב יותר – הוא ישאף לשנות את המצב. אם הוא סבור שהשינוי לא ישפר את המצב, הוא לא יחפש שינוי, אדרבה, הוא יבקש להמשיך את השגרה. בדרך כלל, בחור בן עשרים שואף לשינוי. הוא מאמין שהעתיד יכול להיות טוב יותר. לעומתו זקן בן שמונים מחפש בעיקר – שגרה…
אדם המעוניין לסלול לעצמו דרך חדשה, שתוביל אותו לגבהים אישיים, הרבה אבני נגף מונעות בעדו מלהגשים את חזונו. הוא חש בהרבה נקודות חולשה. נולדתי עצלן, אומר הוא לעצמו, נולדתי ביישן, עצוב, עצבני… אני יכול להשתנות?
גם אם החלטנו להשתנות, האם המשימה אפשרית? האם אנחנו יכולים להשתנות? באה הפרשה ופונה אל כל אחד מאיתנו: יש בתוכך את כל מה שאתה חולם להיות…
ננסה להבין: מיהו ה"אדם"? ממה הוא מורכב ומה הן יכולותיו? לשם כך נעיין יחדיו בפסוק המתאר את בריאת האדם:
"וַיִּיצֶר ה' אלקים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית פרק ב', פסוק ז').
האדם מורכב משני ממדים, גוף גשמי שמקורו מן האדמה, ונשמה רוחנית, שמימית, שמקורה מן העליונים… אז מדוע אדם נקרא "אדם"? התשובה לכאורה פשוטה, אדם מזכיר את חומר הגלם ממנו נברא – אדמה.
הדברים נכונים, אך מדוע נבחרה דווקא האדמה להיות מונצחת בשם האדם, האין זה מן הראוי להנציח את מציאותה של הנשמה בשמו? מדוע מנציחים את המימד הפחות לכאורה – את האדמה? זאת ועוד, בפרשתנו מתואר שהבורא ביקש מהאדם לקרוא שמות לכל בעלי החיים:
"וַיִּצֶר ה' אלקים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית פרק ב', פסוק יט')…

המהר"ל מפראג מפענח את החידה. כשאדם אמר, קוראים לי אדם "שנבראתי מן האדמה", אין כוונתו להנציח בשמו את חומר הגלם ממנו נוצר, שהרי כל בעלי החיים נבראו מן האדמה. "אדמה" במהותה היא פוטנציאל. היא יכולה להצמיח מנגו עסיסי, ומאידך היא יכולה להצמיח קוצים וברקנים. היא יכולה לרעוד ולהביא למותם של בני אדם, ומאידך היא טומנת בחובה זהב ויהלומים. אם האדם זורע גרעיני מנגו והוא משקיע בגידולו – יגדלו פירות טובים, ואם האדם לא משקיע באדמה יגדלו שם עשבים שוטים…
האדם קובע: אני היצור היחיד שקבלתי את תכונת האדמה, גם אני פוטנציאל! אדם יכול להיות טוב לסביבה ואדם עלול להיות רע לסביבה, אדם יכול להביא מזור ורפואה לאנושות ואדם יכול להביא למותם של מיליונים, הכול תלוי בו. לכן, ראוי להיקרא לו אדם, "שנבראתי מן האדמה" וקבלתי את תכונותיה…
בנוסף, בפרשת בריאת האדם נאמר בתורה: "ויאמר אלוקים נעשה אדם" (בראשית א', כ"ו), "נעשה" לשון רבים. אל מי דיבר הבורא? בפשטות הכוונה שהוא דיבר עם המלאכים, וכך אמנם כותב רש"י. אולם בזוהר הקדוש מובא הסבר נוסף. האדם נברא אחרון לכל הנבראים. כשאלוקים ברא אותו הוא אמר לכל היקום כולו, לארץ ולשמים, לבעלי החיים ולצמחים, בואו כולם ביחד "נעשה אדם!", כל אחד מהנבראים יתרום מהייחודיות שלו לאדם. אכן, כל נברא תרם מייחודיותו ונתן לאדם…
אם האדם מעוניין להיות מודע לעוצמות הטמונות בו, עליו להתבונן בעולם הקסום הסובב אותו. כל כוח ותכונה שיש ביקום, יש באדם! יש בנו הכול, בפוטנציאל כמובן… הבריאה, על כל יפי מרכיביה משמשת כמראה למה שיש בתוכי… לו ירצה האדם, יטה היטב את אוזנו וישמע את אמירת האלוקים: "נעשה אדם" חודרת אל מעמקי הווייתו, וייתן לאמירה זו להפיח בו כוח להתחלה חדשה, ונשמת חיים חדשה, זכה וטהורה… נכון, אמנם אין באפשרותנו להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בידינו לפתוח דף חדש, פשוט "להתחיל מבראשית"…"

כל שנה אנו פותחים בקריאת פרשת בראשית, אלא שבכל שנה אנו מצויים במקום אחר בקריאה שלנו על בריאת העולם. לכן, יש חשיבות לחזור על הבראשית בכדי לשלב בין המקום שבו אנו נמצאים כיום עם הניסיון, הוותק, החלומות והרצונות יחד עם תחושה של התרעננות והתחדשות כמו שחווינו "בהתחלה". שילוב אשר יסייע לנו להטען באנרגיות מחודשות אשר יניעו אותנו להתפתחות ולהתקדמות מטיבה.

שבת שלום🪴

השבוע הפרשה שסוגרת את חומש בראשית, פרשת 'ויחי', מתארת לנו כי ימיו של יעקב אבינו קרבים למות, והוא משביע את יוסף שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ אבותיו, ארץ ישראל. יעקב מכנס את כל בניו, ובפרידתו מהם הוא מעניק להם ברכות. תחילה הוא מברך את בניו של יוסף, מנשה ואפרים, ומעלה אותם ממעמד של נכדים לבנים העתידים לקבל נחלה בארץ. בברכתו משנה יעקב את סדר הלידה ונותן קדימות לאח הצעיר, ממש דז'ה וו לסיפור הישן של יעקב עם עשיו אחיו.
יעקב שמברך את כל בניו נראה שבאותה הזדמנות הוא גם מחדד ומבהיר להם מה הם החולשות והחוזקות שלהם. הוא ממנה מנהיג ומעביר מסרים – חלקם אינם בהכרח נעימים לאוזני היורשים הפוטנציאליים, במיוחד כשהוא מתחיל עם האחים שלא ממש הקשיבו לאביהם. החל מראובן, הבכור, שמוקע ראשון, דרך שמעון ולוי, הוא מבקר את התנהלותם ועד לאחים שמבורכים ואף מקבלים ציון לשבח, החל מיהודה וכלה בבנימין, בן הזקונים. יעקב מעניק להם, לכולם, ירושה רוחנית וערכית, נכסים רוחניים, בתקווה לסייע להם לסלול, לתקן, ולנתב את דרכם במבט קדימה ומצמיח אל חייהם כשבטים בארץ.

שואלת ועונה ד"ר גילי זיוון- "יעקב נפרד מחייו בגיל 147 והוא מבקש להשביע את יוסף כי יקבור אותו בארץ ישראל. למה זה חשוב לו כל כך? נשים לב, הוא חוזר במילים שונות על בקשתו "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" ( בראשית מז,כט) ושוב הוא חוזר "וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי" (מז, ל) ובמילים אחרות, "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (שם), גם אחרי שיוסף מבטיח לו "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" (שם) לא נחה דעתו של יעקב והוא מבקש: "הִשָּׁבְעָה לִי!" (פסוק לא)
למה הוא לא בטח ביוסף עד כדי כך שהיה חייב להשביעו?
יעקב כה מוטרד ממקום קבורתו עד שגם בפרק מט כאשר הוא מסיים את ברכותיו לבניו, רגע לפני שהוא אוסף רגליו אל המיטה, הוא חוזר ואומר לכל בניו הפעם "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי…" (מט, כט).
ממה הוא חשש? למה היה צריך יעקב לחזור שוב ושוב על בקשתו? להתחנן ("אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" – מז, כט) ולהשביע?
אולי היו אלה געגועים לבית. געגועים לשורשים המשפחתיים – לאביו ולאמו, ולסבו ולסבתו וללאה, אֵם מרבית בניו, שהלכה לצדו דרך ארוכה בתלאות ובשמחות החיים.
אך הטעם העיקרי, להבנתי, לדרישה החוזרת ונשנית של יעקב נעוצה לדעתי בגורם אחר. יעקב מבין, עוד לפני שנולד מושג ה'גלות', כי ההשתרשות במצרים תהיה מפתה ביותר. לכאורה הקבורה המפוארת במצרים תהיה עדיפה בעיני בנו שליט מצרים ובעיני בניו ונכדיו אשר ירצו לקברו לידם, כך שיוכלו לבקר את קברו מדי פעם. הוא מבין היטב שמי שלא רק חי במצרים אלא גם נקבר בה הופך את אדמת מצרים לביתו. הוא מבין שהמשפחה הקטנה שלו עשויה להיטמע ולהיעלם עם הזמן בתרבות המצרית הססגונית, המרשימה, המבוססת. תודעת המיעוט המבקש לשמור על ייחודו היא שהולידה את התעקשותו להיקבר עם אבותיו."

במילים אחרות, התשובה ניתנה לנו כבר בסוף הפרשה הקודמת, 'ויגש', פרק מז, פסוק כז- "(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד."
נאמר לנו בפירוש, שישראל, יעקב ובניו, התיישבו בארץ גושן הפורה "ויאחזו בה". האחיזה בארץ גושן, העובדה שבני ישראל פרו ורבו בה, מלמדת אותנו על השתקעותם במקום, מה שמנוגד לתכנית המקורית.
עד כה, ישיבת משפחת יעקב במצרים היתה כתוצאה מאילוץ הרעב בארץ כנען שהביא לירידתם למצרים ל'שבור אוכל'. אך בפסוק זה חלה כבר תפנית. כבר לא מדובר על אילוץ ועל הכרח, אלא על ישיבה מרצון, מבחירה להשתקעות לשנים רבות, לא רק מחמת הרעב, אלא מתוך התקשרות למקום. יעקב שראה וזיהה זאת חשש שילדיו ישארו במצרים לעד, וע"כ חזר והדגיש את בקשתו להקבר בכנען.
מסתבר שאנחנו עסוקים לא רק ב- מה ישאר אחרינו אלא גם לאן מקום הקבורה ייקח את המשפחה שלנו?! ליעקב אבינו חשוב היה לייצר תודעה לדורות הבאים באמצעות קבורתו וקבורת אבותינו בארץ ישראל, שלא נשכח או חלילה נתבלבל- הבית שלנו הוא בארץ ישראל.

נראה, שפסוק זה מעמידנו על היחס לגלות באופן כללי. אני בהחלט יכולה להעיד על עצמנו שחיינו שנים בחו"ל בנוחות המעוררת פיתוי ורצון להשתקעות ממושכת. המעבר לחו"ל החל כתוצאה מלימודים והתמשך לעבודה, ילדים, חברים וכו'. בסופו של דבר, הערכים, המשפחה, החינוך, אותה תודעה שיעקב אבינו יחד עם אבותינו ואימותנו הנחילו לנו, עוררו בנו את הרצון להעביר אותם הלאה גם לילדנו, והשיב אותנו ארצה.
החברה הישראלית עברה שינוי עמוק בתפיסתה את היורדים מהארץ- ממבט ביקורתי ונוקב על הפניית העורף שלהם כלפי החזון הציוני, ועד למבט מכיל המקווה כי עוד ישובו בעתיד הקרוב. שיבתנו לארצנו לאחר גלות ארוכה היא חלק מהירושה הרוחנית והגשמית שקיבלנו, והיא מצריכה אותנו לבנות בקרבנו מחדש את הקשר העמוק לארץ, את אהבת הארץ כפשוטה. חזק חזק ונתחזק.

שבת שלום🏘️

השבוע בפרשת ויגש האחים לבית יעקב מתאחדים סופסוף. יוסף בתבונתו השכיל להפוך את מצרים למקור מזון אזורי. כולם מגיעים לקנות חיטה במצרים, כן, גם אחיו של יוסף. האחים שניסו להפטר מיוסף בהיותו בן שבע עשרה ואין להם מושג מה עלה בגורלו, לא משערים לעצמם שהאיש החזק והכל כך משמעותי בבית פרעה הוא יוסף אחיהם. מנגד- יוסף, שמכיר ומזהה את אחיו, אבל ממתין ולא חושף את זהותו, יותר מזה, מעניק להם מזון, סעודה, מתנות ובמקביל גם מסכת ייסורים עד למונולוג של יהודה בפרשה שלנו השבוע.

כחלק מהליך התיקון שעוברים האחים, הם מקשרים בין היחס הקשוח של הממונה על מצרים, יוסף, לבין מעשיהם שנים רבות קודם לכן. כבר בפרק מב', בפסוק כא', אנו לומדים על המצפון המייסר אותם שנים רבות בשל המעשה הנורא של השלכת אחיהם, יוסף, לבור: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". 

מסביר הרב ניר מנוסי-
"יהודה ניגש ליוסף (אם כי הוא עדיין לא יודע שזה יוסף), כדי לשכנע אותו שלא ייקח לעבד את אחיהם הקטן בנימין, אלא במקום זאת שיקח אותו בעצמו, את יהודה.
יהודה לא ישר מתחיל לדבר עם יוסף. הוא קודם ניגש אליו, מלשון גישה. הכל תלוי בגישה שלנו. אם אנו ניגשים לדברים בהיסוס, בחוסר החלטיות, מתוך הישענות על אחרים ובלי נכונות להקריב מעצמנו – לא נצליח בדבר. אבל אם אנחנו מוכנים לשים את כל הנפש שלנו על משהו, להתמסר אליו ולוותר על עצמנו לטובתו – דברינו יישמעו, יתקבלו ויפעלו במציאות.
למעשה, גישתו של יהודה לא רק מגלה לראשונה את פניו האמיתיות, אלא גם מגלה את פניו האמיתיות של יוסף, שלא יכול להתאפק וחושף את זהותו. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב: כשאנחנו שמים את לבנו באמת על השולחן, הדבר פותח גם את ליבם של סובבינו ומקרב אותם אלינו."

דבריו, מסירותו וכנותו של יהודה ממחישים את עומק השינוי שחל באחים. אותם אחים שזרקו אותו לבור, והביאו למכירתו לעבדות במצרים, מוכנים בכל רגע שמנסה אותם יוסף, להקריב את חייהם כדי להציל את אחיהם מעבדות. ואומנם לבסוף, גישתו הברורה והכנה של יהודה מקרבת את הלבבות ומבהירה כי עם אחים כאלו יוסף רוצה קשר, וע"כ גם תגובתו-
"(ב) וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי;… (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי;… (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" (בראשית מה)

אנחנו לומדים השבוע על כוחן של ה"סליחה" וה"גישה". מסע חייו של יוסף היה מרובה בניסיונות מאתגרים כך שמתבקש היה לשמוע את יוסף מתלונן, כעוס וממורמר. אך במקום להדהד את השאלה, "למה זה קורה לי?" יוסף אימץ את "מה זה בא ללמד אותי?", שיעור בתובנות החיים. גישה שמסתבר מייצרת כוחות נפש להתמודד עם המציאות המאתגרת ומובילה אותנו לפתרון מיטבי. במקביל, גישה זו מאפשרת למחול ולסלוח כי אחרי הכל, יוסף מטיב להסביר-  "(ה) וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם… (ח) וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים;…" (בראשית מה")

בפרשת ויגש במפגש ובמונולוג של יהודה ליוסף, נחשפת בפנינו גישה המגשרת ומחברת באופן אותנטי את הנפשות, ובכך מובילה לשיפור מערכות היחסים ובניית אמון מחדש. "(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, " (בראשית מה), "ויגש" מבטא רצון לגשת מתוך קרבה ולא מתוך טינה. יהודה מקטין את עצמו כלפי יוסף וניגש בהכנעה וענווה: " יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי " – הוא קורא לעצמו- "עבד יוסף", ומבטא קירבה פיזית כשהוא מדבר אל אוזנו. יהודה הופך את יוסף לאיש סוד. יהודה ממשיך ומנסה לרצות את יוסף באומרו- "וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: ", אל תכעס, ומיד מוסיף " כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה." נותן ליוסף כבוד, ומכיר במעמדו הרם.

יהודה ניגש באופן נחוש ומציאותי. מצד אחד, משדר ומייצר קרבה, מצד שני מביע נחרצות- "(לג) וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. " "אומר האורח חיים הקדוש, הגישה של יהודה היא ככתוב במשלי כ"ז: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו."

"גישתו" של יהודה אכן מצליחה. נוצר אמון בחדר ויוסף מתרכך ומתוודע אל אחיו. גישת ה"ויגש" של יהודה גורמת ליוסף להתקרב ולהזמין את אחיו ל"גשת" אליו. גישתו של יוסף לחיים במהלך כל תלאותיו כאמור בשילוב גישתו של יהודה מביאה אותו לסלוח לאחיו ולהתרצות, הוא כבר בבהירות מוחלטת, בביטול הכעס, הטינה, והמחלוקות, בוכה ומתרגש שסופסוף הוא זוכה להתאחד עם משפחתו מתוך פיוס ושלום.

קיבלנו שיעור חשוב ומלמד השבוע. איזו גישה אנו מאמצים ומטמיעים? האם היא מקדמת ומקרבת? למדנו גם מגישתו של יוסף לחיים- האמונה שכל דבר בחיינו בונה, מזכך ומדייק אותנו לייעוד, לתכלית שלנו, "מה זה בא ללמד אותי?" גישה זו אפשרה ליוסף לראות את הטוב גם בזמנים היותר מאתגרים, ולא להאשים אחרים במצבו.
מסכמת הרבנית חדוה לוי, "יש כאן שיעור מהותי ועמוק בקיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", לימוד על יחסי אנוש אמתיים. כיצד ניתן לגשת אל אדם שנמצא בצד המנוגד אלינו לחלוטין, אדם שאנו נמצאים בקונפליקט עמו, ולמצוא את הדרך אל ליבו, את הדרך לפיוס וגילוי של אור. אם רק נלמד להתגבר על טבענו ולהניח בצד את הגאווה, הכבוד והאינטרסים האישיים, ונזכור את מה שחשוב שהוא החיבור, השלום והאחדות בעם ישראל, אז נוכל בוודאי לגלות מציאות רגישה, נגישה וחדשה לגמרי." אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

השבוע יוסף נפגש לראשונה עם אחיו לאחר שהם זרקו אותו לבור והביאו למכירתו למצריים. " ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, …(ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; " (בראשית מב). יוסף מזהה את אחיו אך לאור השתלשלות האירועים הוא מתנכר אליהם, והם מנגד, לא מזהים אותו. ורק אז נזכר יוסף בחלומותיו.
איך מגשרים על הכעס, הפגיעה והנטישה של האחים? מנקודה זו מתפתחים יחסי קרבה-ריחוק בין יוסף לאחיו. יוסף מביע רגש כלפי אחיו ואף בוכה בסתר, מרעיף על אחיו מתנות ובו בזמן מפליל ומאשים אותם  בגניבה. הוא איננו ממהר לגלות את זהותו לאחיו. נראה כי רק כשיוסף משתכנע שאכן האחים עברו תהליך של תיקון והטיבו את דרכם, רק אז הוא נחשף בפניהם, כשיהודה מוסר את נפשו עבור בנימין, האח הצעיר, אבל על זה נרחיב בפרשה הבאה.

השבוע בפרשה האחים מביעים צער וחרטה- " (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. (בראשית מב) מכולם בולט יהודה בלקיחת המושכות לידיים, לקיחת אחריות על האח הצעיר בנימין. יש לנו פה סיפור משפחתי המשולב בסיפור של ייעוד, כי עם כל ההתנכרות של יוסף לאחיו הוא עדיין דואג לכל מחסורם של אחיו ואביו. יוסף מתעקש שהם יביאו אליו את בנימין, האח הצעיר, ויעקב אביהם מסרב.
ראובן, האח הבכור מנסה לשכנע את יעקב אך נכשל. ואילו יהודה מצהיר בפני אביו- "(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי–וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:" (בראשית מג) לאחר דבריו של יהודה, יעקב אבינו נעתר. מה בדבריו של יהודה שיכנע את יעקב?

מסביר הרב יובל שרלו-
"כי עבדך ערב את הנער" (לב) – אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף – מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו.
לערבות זו שני פנים. מחד גיסא … ערבות מהווה למעשה מחויבות כפולה – לא רק מה שהאדם חייב מצד עצמו, אלא אף עמידה בתביעות הנתבעות מאחרים.  מאידך גיסא, הביטוי "ערבין" נוגע הן לערבוב של כולם והפיכתם לאחד, והן לערבות ההדדית שיש לכל אחד מישראל כלפי השני.
בתרבות בה אנו חיים הולכת ושוקעת ערבות זו. חלק בלתי נפרד מאווירת התקופה היא האינדיווידואליות, ובשל כך נזנחת פעמים רבות האחריות כלפי האחר. אמנם, אנו מוצאים פעולות התנדבותיות רבות, וחלק גדול מהצדק החברתי מבוסס על המגזר השלישי. ברם, ערבות מחייבת הרבה יותר – היא מחייבת תחושה עמוקה של זהות, ושל הבנה כי כל מה שמתחולל אצל השני הוא בעל משמעות עמוקה לגבי האדם עצמו. אין הוא יכול לפטור את עצמו בעיסוקו בענייניו בלבד. המינוח בו משתמשים כיום לבטא את הערבות ההדדית הוא הסולידריות, אולם זהו ביטוי חלקי בהרבה מהערבות. סולידריות היא תחושה נלווית, ואילו ערבות היא חוויה עיקרית.
היכן אנו מוצאים את התמוטטות הערבות ? קשה למצוא תחום בו הדבר לא קיים. בענייני ביטחונה של מדינת ישראל אל לנו לשכוח, גם בשעת מלחמה זו, כי לא הערבות ההדדית היא שאפיינה את יחס כלל מדינת ישראל למה שעוברים תושבי דרום הארץ במשך כשמונה שנים; הערבות ההדדית מוזנחת גם כלפי דמויות אישיות, כמו יהונתן פולארד וגלעד שליט, ועוד דוגמאות אחרות. ברם, קודם שאנו מפנים את התביעות לערבות כלפי חוץ, אנו צריכים לברר האם ערבות זו קיימת אצלנו כלפי פנים.
המקום בו דומה כי התמוטטה הערבות ההדדית לחלוטין הוא תחום החינוך. שני כתובים מכחישים זה את זה – הכתוב הראשון בו כל אדם מבקש לילדיו את החינוך הטוב ביותר, ואינו מוכן להסתפק במה שהוא פחות מכך; הכתוב השני הוא החובה והאחריות לכלל האומה הישראלית, וההבנה כי אין אנו עומדים מול ריבונו של עולם כיחידים בלבד, אלא גם כאומה, ואם החינוך הכלל ישראלי יהיה ירוד – לא עשינו דבר. אנו עצמנו לא מצאנו את הכתוב השלישי המכריע ביניהם, ובשנים האחרונות קשה להצביע על מנהיג כמו יהודה, המוכן להיות ערב לכולם, ולא רק לדאוג לחינוך ילדיו ועצמו. פרשת שבוע זו מאפשרת לנו לבחון מחדש את הערבות ההדדית ולנהוג לאורה."

בימינו משמש המושג ערבות או ערבות הדדית במובן של "מעורבות", כביטוי של אחריות האחד כלפי קשייו ומצוקותיו של הזולת. מאחר שהמושג ערבות הדדית צמח בתרבות היהודית ושימש כביטוי יהודי פנימי, באופן טבעי, מתעוררות במדינת ישראל שאלות הנובעות ממשמעות המונח בעבר. "כל ישראל ערבים…" – מי הם "ישראל"? האם זהו העם היהודי? המדינה? או גם אנשי העולם ? ומה עם מי שאינו "ישראל"?
לא תמיד אנחנו זוכרים שעם כל מחלוקת או אי־הסכמה שאנו חווים, אנו גם חולקים מרחב משותף וחיינו תלויים זה בזה. הקורונה, למשל, על כל גווניה, הוכיחה לנו שאם לא נהיה ערבים זה בזה, פשוט לא נהיה. ערבות הדדית איננה מותרות אלא צורך קיומי. ומה שבטוח, בלעדיו יקשה עלינו מאוד להמשיך, לקיים ולקדם את הנס הזה ששמו מדינת ישראל.

בהשראת חגיגות חג החנוכה, יש לנו הזדמנות לחזק את הפצת האור, שהרי "המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר"( במדבר רבה, פרשה י"ג).  השמש בחנוכייה נותן מהאור שלו ומדליק את שאר הנרות, והוא עצמו נותר דולק עימם וכך הנרות כולם יחד מעצימים את האור בבית.  בכל אחד ואחת מאתנו יש הארה של "הנר הפנימי" שקיים ובוער בנו, וכשנראה את עצמנו כשותפים ובעלי השראה לאחר, נייצר את האור של היחד, האור הכללי, שהוא גדול יותר מהאור הבודד. לכן, בחג החנוכה אנו מוסיפים כל יום נר נוסף בכדי להאיר אור גדול יותר. כך גם שילוב הכוחות של כולנו עם חברנו, משפחתנו, וככלל האנושות, יאפשר לכולנו כחברה את קיום האור וצמיחתנו במלואה. אמן כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום💞🕎