קטגוריה: חומש במדבר

פרשת קורח מתארת את מרד קורח ועדתו במנהיגים משה ואהרון. בניגוד למקרים הקודמים שבהם מרד האספסוף, הפעם מדובר בבן שבט לוי ממשפחה מכובדת, בן דודם של משה רבנו ואהרון. קורח, יחד עם דתן, אבירם ו-250 מנהיגים מכובדים מבני ישראל יוצאים נגד מנהיגותם של משה ואהרן, והטענה- "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'…"

ועם זאת, מסתבר שבפרשת קורח לא נכתב במפורש מה עלה בגורלו של קורח. קריאה של הפרשה משתפת אותנו במותם של דתן ואבירם, ממשתתפי המחלוקת, וכך נאמר: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש". על מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת נאמר: "ואש יצאה מלפני ה', ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". רק מאוחר יותר, בפרשת פנחס נאמר כי- "(י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-קֹרַח–בְּמוֹת הָעֵדָה:  בַּאֲכֹל הָאֵשׁ, אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, וַיִּהְיוּ, לְנֵס. (יא) וּבְנֵי-קֹרַח, לֹא-מֵתוּ." (במדבר כו)  
בנוסף, בנאום משה בחומש דברים, כמו גם בתהילים פרק קו, נזכרים דתן ואבירם על המעשה ולעומתם קורח לא מוזכר כלל.

מסביר הרב דוד מנחם-
"קורח אדם גדול היה. אפילו צדיק. כך אמרו המקובלים: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" סופי תיבות קֹרח. הוא עוד יצמח. לקורח יש כבוד; הוא ראשון המתלוננים שמדבר על רוחניות ולא רק על גשמיות של צמא למים ותאוות בשר.
לעומתו ניצבים דתן ואבירם שמורידים את רמת המחלוקת לדברי טרוניה בענייני אכילה ושתייה. הם מתלוננים על משה: "(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (במדבר טז) ברוב חוצפתם הם מעזים לקרוא למצרים בשבח המיוחד של ארץ ישראל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".
מפני כך בהמשך התנך המחלוקת תסופר בזיקה לדתן ואבירם דווקא. הנה לכם שתי דוגמאות: כאשר משה מבקש להזכיר לעם ישראל את גדולת ה' ומעשיו במדבר הוא אומר: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים יא, ו). כמו כן בספר תהלים: "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'. תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם" (תהילים קו). קורח לא נזכר. לקורח, עם כל בקשת השררה והכבוד, הייתה טענה רוחנית עניינית שהסתתרה בדבריו: כל העדה כולם קדושים, ועל כן יש לכבד ולברר את נקודת האמת שבדבריו. לעומתו, כל בקשתם של דתן ואבירם הייתה לפגוע ברגשותיו של משה ולהשפילו. למניעים כאלו אין כבוד ואין תקווה.

אז נשאלת השאלה אם אכן יש הרבה מן האמת באמירתו של קורח, כי "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", וכפי שנאמר גם בספר דברים פרק יד'- "(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ;"  אז מדוע לא הצליחה המהפכה שיזם?מציעה אורית לאו, מ"פ קורס נתיב בצה"ל, שתי אפשרויות-
"הראשונה היא ההרכב של הקואליציה. דתן ואבירם, דמויות המגלמות רוע והשחתה, הורסות את כל החזון ולכן המהפכה לא יכולה להצליח.
השנייה היא שקורח רץ מהר מדי. מהפכות הן לא דבר פשוט, וצריך לעשות אותן לאט ובזהירות. בעצם קורח מקדים את זמנו. לו היה מחכה למועד ולזמן שבו העם היה מוכן – הייתה נשמעת צעקתו.
בסופו של יום, המהפכה של קורח יוצאת אל האור בספר שמואל, ומה שאנחנו זוכרים מקורח, היא אותה דמות הנזכרת בספר תהלים שוב ושוב – "למנצח לבני קרח". קורח לא נכחד, והרעיון לא נבלע, אבל הוא מלמד אותנו שלַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם."
דעה נוספת מסבירה שאכן כולנו קדושים בפוטנציאל יחד עם זאת זה מחייב אותנו לעבודה אישית בכדי שנצליח לממש את הפוטנציאל של הקדושה שבנו כפי שמימשו משה ואהרון.

ברור לנו שיש צורך בהנהגה בכדי שהעם לא יגלוש לאנרכיה ולמען הסדר הטוב. לכן, מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"בסדר חברתי המבוסס על כבוד שווה לכל אדם, ועל האמונה שכך רואה את הדברים אלוהים, מנהיג איננו עומד מעל לעם. הוא משרת את העם, והוא משרת את אלוהים. סמלה הגדול של ישראל המקראית, המנורה, הוא בעצם היפוך הפירמידה, או הזיקורת, על ראשם: בסיסה של המנורה צר, והיא מסתעפת ומתרחבת כלפי מעלה. המנהיג הגדול ביותר הוא דווקא המנהיג הצנוע מכולם. "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (במדבר יב, ג). מנהיגות כזו נקראת מנהיגות משרתת, ומקורה בתורה… מרתקת לא פחות היא העובדה שרק אדם אחד בתורה מצטווה בתורה להיות צנוע- הלא הוא המלך…
כמו שאמר פעם מרטין לותר קינג, "כל אחד יכול להיות אדם גדול… כי כל אחד יכול לשרת." …המנהיגים הגדולים מכבדים אחרים. הם מוקירים אותם, מרוממים אותם, מעודדים אותם להגיע לגבהים שאחרת ספק אם היו מגיעים אליהם אי פעם. לא השאפתנות האישית מניעה אותם, אלא הערכים. הם אינם נכנעים לפיתוי היהירות האורב לבעלי הכוח. טעויותיו החמורות ביותר של אדם הן לעתים אלו שהוא עושה בהשליכוֹ את רגשותיו שלו על אחרים. קורח היה אדם שאפתן, ולכן הוא ראה את משה ואהרן כאנשים שהשאפתנות האישית מניעה אותם; שהם מתנשאים מעל קהל ה'. הוא לא הבין שבעם ישראל הנהגה היא שירות. מי שמשרת אחרים אינו מתנשא מעליהם. להפך: הוא נושא אותם אל על."

בימים אלו, לאחר הטלטלות המרובות שעברנו בשנה החולפת, אומנם לא נדודים במדבר, אבל קורונה, מלחמה, והספקנו אפילו ארבע בחירות על כל המשתמע, נרקמת ממשלה חדשה בפתח, ולא נותר לנו אלא להתפלל ולקוות שאכן נזכה להנהגה ראויה, הנהגה שמשרתת את הציבור ורואה את טובתו לנגד עיניה, הנהגה שתישא אותנו מעלה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

השבוע היינו בניחום אבלים במקומות שונים, מה שמזכיר לנו שהזמן שלנו קצוב ולגמרי לא צפוי. השבוע גם דור המדבר מבין שבמהלך 40 שנות הנדודים הקרובים הם נידונים לתהליך קבורה ממושך שרק עם הכניסה לא"י יסתיים, ודור הבנים יצטרך למצוא את כוחות השמחה בסיום הנדודים ובכניסה לארץ ישראל בהתמודדות עם סיום האבלות על דור המדבר.
יתכן שעל מעברים מאתגרים שכאלו נכתב: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל, יב).

מסביר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, "רק רגע קט חלף מאז שהודיע משה לבני ישראל על כך שימותו במדבר, וכבר הוא עומד ומוסר להם מצוות שינהגו רק בארץ. חלקה הארי של פרשת 'שלח לך' עוסק בחטא המרגלים והשלכותיו, אולם מיד לאחר החלק הזה מופיעות כמה פרשיות הלכתיות: הבאת נסכים, הפרשת חלה וקרבנות על עבודה זרה. מדוע פרשיות אלו מופיעות דווקא כאן, לאחר חטא המרגלים?
הרמב"ן מסביר, שמשה בחר למסור לבני ישראל את הפרשיות הללו דווקא בעת הזאת, כדי לנחם אותם ולעודדם. לאחר שנגזר על דור ההורים למות במדבר, והכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה, הגיעו בני ישראל לידי ייאוש וספקנות. שמא עד אותו מועד יחטאו גם הבנים, או שתימצא סיבה אחרת לדחות שוב את הכניסה לארץ, ובסופו של דבר עם ישראל לא ייכנס לארץ לעולם. לפיכך מסר להם משה מספר מצוות התלויות בארץ, כדי להבטיח להם שבניהם אכן ייכנסו אליה ויזכו להקריב נסכים ולהפריש חלה. כך שבסופו של דבר יש אור כלשהו בקצה המנהרה, וישנו עתיד שאליו אפשר לשאוף ולקוות…"

במסכת אבות, פרק ב משנה טז, נאמר- "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין לבטל ממנה." כשאדם אינו יכול להשלים את המלאכה, הוא פוטר את עצמו ממנה. בעוד שהעיקר הוא ה'דרך', דווקא היא זו שהופכת אותו לבן חורין. רק כאשר האדם ממלא ייעודו באמצעות המכלול, רק אז הוא מגיע לחירות המוכיחה לאדם שמטרתו להשקיע ב'דרך', ופחות בהישגים. אחרי הכל, מה שיוצר את החיים והחיות, ומעניק להם את ההנעה היום יומית הוא השאיפה הלאה, ההמשכיות, הסקרנות לשעה, היום, החודש, השנה הבאה. כמו גם הרצון ליזום, ליצור, להשפיע, ולשנות.

ואכן, אחת המצוות הינה הפרשת חלה מהעריסה. מהבצק שהכנו, עוד לפני שנאפה בני ישראל מצווים להפריש תרומה לכהן. מעשר שנהוג היה לתת לכהנים (מאז שחרב בית המקדש, מפרישים באופן סמלי חלק קטן כזית, ושורפים אותו). נשאלת השאלה מדוע לא ניתן לכוהנים כבר לחם אפוי ומוכן לאכילה? אנו אומנם חוסכים מהכהן את הכנת הבצק, איסוף החיטים, טחינתם, הוספת המרכיבים הנוספים, הלישה והתפחת הבצק אך עדיין הכוהן מקבל לידיו רק בצק שהוא מוכן לאפייה. מציע הרב דוד מנחם, " אני חושב שכוונת המצווה היא שלא להפוך את הכוהן המקבל לתלותי. אם הכוהן יקבל את לחמו מן המוכן מבלי שיהיה שותף בתהליך ההכנה במאומה, הרי שבכך תתבטל עצמאותו ואישיותו…"

במצוות הפרשת חלה יש לנו שילוב של מצווה התלויה בארץ ומתנות לכוהנים. כלומר, יחודיותה בזה שהיא מצווה של ארץ ישראל ומצווה על לחם שנעשה בכל בית. הצורך לקצור את התבואה, לטחון אותה, וממנה להכין בצק – ומזה יש להפריש לכוהן. "(יח) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  בְּבֹאֲכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם, שָׁמָּה. (יט) וְהָיָה, בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ–תָּרִימוּ תְרוּמָה, לַיהוָה. (כ) רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם–חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה:" (במדבר טו'). זוהי מצווה שיוצרת חיבור לארציות, לגשמיות ובו בזמן לרוחניות, למתן צדקה לכוהנים, עובדי ה'. במילים אחרות, הפרשת חלה יוצרת קשר ומחויבות של הנותן והמקבל. נראה כי אפילו צורתה של החלה העשויה רצועות המשתלבות זו בזו ליצירה אחת נפלאה וטעימה, מבטאה את היכולת לחיבור ולאיחוד כשהרצועות עדיין שומרות על צורתן.

הלחם מסתבר היה מזונו העיקרי של האדם בתקופת המקרא. ההתעסקות היומיומית בהכנתו והתלות הקיומית בו עשו אותו לרכיב מהותי של החיים. במהלך הזמן, הכנתו וצריכתו קיבלו משמעויות עמוקות שחרגו ללא ספק מסיפוק הצורך הביולוגי במזון. בישראל של תקופת המקרא רווחה תרבות לחם, והיא הייתה מאפיין יסוד בזהותו האתנית והאמונית של העם. הלחם הפך לצומת המבחין בין ישראל לבין האחר, בין העשיר לבין העני, בין קודש לבין חול, בין האלוהי לבין האנושי, בין מלחמה לבין שלום, ובין השמחה לבין העצב. כלומר, הלחם היווה גורם שמקרב בני אדם – יחידים, קבוצות ועמים – ולהפך, גם גורם שמבדל ומסכסך ביניהם. הלחם הופיע בנקודות ציון חשובות בתיאור המסע הגדול של עם ישראל ממצרים, במדבר, אל הארץ המובטחת.

מוסיף הרב גור אלון, " זהו שאמרו חכמים (ויק"ר טו, ו): "כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאלו קיים עבודה זרה", כי עבודה זרה עיקרה להפריד בין החלקים השונים של העולם, לחשוב שלכל חלק בעולם יש את אלילו, את כוחו, ואילו אנו מטרתנו לגלות את האחדות – ה' אלוקינו, ה' אחד… וכאן מתגלה לנו הסוד הגדול של מצוות החלה, הלישה לוקחת את כל החלקיקים הקטנים של הקמח ומחברת אותם יחד, מעשה החיבור הזה, בא לרמוז לנו וללמדנו שתפקידנו העיקרי הוא לקחת את כל חלקי חיינו ולחבר אותם יחד, ואת כולם לרומם ולקדש, פעולת האיחוד והחיבור היא הפעולה המרכזית שלנו… זהו תפקידה של החלה, לאחד ולחבר, פעולת הלישה, היכולת לקחת את כל פרטי הפרטים ולחבר אותם, ואז להעלות לחבר הכול לקדושה, זוהי תכלית האדם וזוהי תכלית העולם.
לעיתים מרוב ריבוי פרטים שוכחים את האידאל, מרוב עצים לא רואים את היקר, ריבוי המשימות, הטרדות, העשייה, התחומים – עלול להשכיח מאיתנו את המטרה שלנו בעולם, אך מאידך שיודעים לקחת את כל הפרטים, ולחבר אותם לאידאל הגדול, האידאל הכללי מקבל צבעים וגוונים, והופך להיות הרבה יותר עשיר, הרבה יותר חי, כדברי הרב קוק באורות התורה: "עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ…בָעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהֵם כֻּלָּם סְעִיפִים וּלְבוּשִׁים שֶׁל אוֹר הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים יַחַד נִמְצֵאת הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית שֶׁל שִׁכְלוּל הָעוֹלָם, בְּחַיִּים בְּחֹמֶר וְרוּחַ, בַּחֶבְרָה וּבַיָּחִיד, וּמִמֵּילָא נוֹקֵב הָאוֹר וְיוֹרֵד גַּם כֵּן בְּכָל פְּרָט וּפְרָט. וְכֵיוָן שֶׁרֶגֶשׁ הַלֵּב וְהַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי נָתוּן לַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַכְּלָלִית, הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּכָל הֲמוֹן הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים, מִתְהַוֶּה עַל יְדֵי זֶה גִּלּוּי פְּנִימִי בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, שֶׁיּוֹצֵא לָאוֹר לְפִי כִּשְׁרוֹן רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד".

כל שנה אנו נדרשים לבצע מעבר מאתגר- מעצב, אובדן, ושכול לשמחה וניצחון, מיום הזיכרון ליום העצמאות. מעבר מאתגר בייחוד עבור אלה שאיבדו את יקיריהם והצטרפו בעל כורחם למשפחת השכול. ושוב, אנו נפגשים עם המצוות, הפעם עם הפרשת חלה, שהתורה באמצעותם מעניקה לנו משמעות וחשיבות למעבר הלא פשוט שיתכן והוא ביטוי לחייה ומהותה של מדינת ישראל- חיים במלוא עוצמתם המצריכים לא פעם מעברים חדים בין שלווה לאימה ובין שכול לחיים. מי ייתן ונצליח לקחת את כל פרטי חיינו, לחבר אותם יחד, לתהליך אחד, לקדש ולרומם אותם בשמחה ובנחת. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לעילוי נשמת חנה בת רחל, קרן מרים בת יואלה, וחני בת פעסיל, יהי זכרן ברוך.

פרשת נשא-  היכן נישא הקול השפוי?

לאחר שעסקנו בפרשת במדבר במפקד בני ישראל, סדר החנייה, דגלים, תולדות בני לוי, תפקיד בני קהת במשכן, ממשיכה הפרשה השבוע לתאר את תפקידם של שאר בני לוי, גרשון ומררי, אלא שאז עוברת התורה לעסוק בארבע מצוות שונות שלכאורה אינן קשורות- שילוח טמאים מחוץ למחנה, אשמות שונות ובמרכזן מי שאשם בגזל הגר, סוטה ונזיר. נדמה כאילו אנו שבים לספר ויקרא, ובנוסף, לא ברור מה הקשר בין הדברים. בסיום הפרשה, התורה מביאה את ברכת הכוהנים ופרשת נשיאי השבטים המביאים קורבן זהה לה'. תחילה מתואר כי הנשיאים רצו להביא את קורבנם יחד, באותו יום. אך ה' ביקש שכל נשיא יביא את קורבנו בנפרד, וביום אחר, מדוע? והתשובה- העניין הוא להדגיש את הייחודיות והאותנטיות המתבטאות בכוונה השונה שמוטבעת במעשה זהה. ובמקביל, ישנה הדגשה של הלאומיות הכללית שבאה לידי ביטוי בקורבן הזהה בפרטיו. גישה זו מאפשרת נתינת משמעות מיוחדת לכל קורבן וקורבן ברמת הפרט וברמת הכלל. בדיוק כפי שאת עם ישראל הרכיבו שנים עשר שבטים בעלי תרבויות ומנהגים שונים. כל שבט תרם גוון משלו לפסיפס המיוחד של העם. נשיאי השבטים חשבו שהאחדות תיווצר באמצעות טשטוש ההבדלים ביניהם, ולכן ביקשו להקריב את קורבנותיהם באותו יום. אך ה' חפץ להבליט את היופי הייחודי של כל שבט, שכן רק כך חנוכת המזבח תיעשה בצורה שלמה. אם כך, שוב עולה השאלה מה הקשר לנושא הטמאים, גזל הגר, סוטה ונזיר?

הרב צבי אלון בשיעורו המרתק על הפרשה הסביר כי מפרשים רבים מסבירים שהקמת חברה לאומית ראויה איננה מוחקת את האינדיוידואליות, ויותר מזה את ההכרה שישנם פרטים שונים וחריגים. התורה אומנם החלה בתיאור המפקד, תיאור הציבור, הכלל, יחד עם זאת יש התייחסות פרטנית יותר באמצעות ספירה, דגלים, המיקום בחנייה וסדר המסע. התורה איננה מתעלמת מהיחיד, מהפרט. היא פונה לעסוק ביחידים, ויותר מזה מתייחסת באופן מיוחד לחריגים השונים, לקצוות שבחברה. בכך היא מלמדת אותנו כי בחברה מתוקנת תתממש מעורבות הדדית, והתייחסות לכלל הפרטים שמרכיבים את הציבור. ולא נתעלם מכך שלא כולם מתיישרים לאור העיקרון הכולל, ומחובתנו לבחון כל מקרה לגופו.

בימים טרופים אלו, אנו נבחנים כפרטים וגם ככלל תחת מתקפת טילים מתמשכת ובערים מעורבות בהם חיים יהודים וערבים לא ניתן להתעלם מתחושת הפחד מהתפרעויות והצתות (כמו בלוד, בירושלים ובעכו). נדמה היה כי בערים אלו יש ביטוי ראוי לדו־קיום, ליכולת לחיות בשלום למרות פערים של דת, תרבות, מנהגים, ואידיאולוגיה. נראה כי ערים אלו הפכו למטען הממתין לנפץ. בלוד, בבת ים ובעכו לצערנו נראה שהתנפצה השבוע אשליה, בהנחה שהייתה כזו, שתמו ימי הסכסוך היהודי־ערבי על הארץ הזאת. האומנם?

כיצד בכל זאת שומרים ומעצימים את הקול השפוי? הקול שיקדם אותנו לחיים רגועים שמכבדים אחד את רעהו. כיצד עוצרים את ההסלמה הזו של שנאה ואלימות? כיצד משקמים ובונים מחדש ולא מתחפרים במשקעים?

מחזק ומעודד לראות ולשמוע שעם כל מגוון הקולות, הזרמים והדעות של הציבור היהודי, כל אותם פערים לכאורה נמוגים כשאנו מצויים תחת מתקפה של זרים המאיימים על חיינו וחיי ילדנו. באופן הכי טבעי שיש אנו ניצבים חזקים ומאוחדים ללא קשר פוליטי לימין או שמאל, גם אחרי בחירות רביעיות כשעדיין נראה שהממשלה החדשה לוטה בערפל. דווקא בעיתות אלו נראה שאף אחד לא יפלג אותנו, ונצליח לגלות סולידריות חברתית, התגייסות והירתמות לסייע ולתמוך מעוררי השראה. בשיעור של משה שרון, באור פנימיות התורה, הוא הטיב להבהיר שאנו נוטים להאמין שהערבים, הגרמנים או כל עם אחר שפגע בנו הוא אויב שלנו, בעוד שההתייחסות שלנו צריכה להיות ממוקדת יותר כי לא כל הערבים הם אויבים שלנו, אלא רק אלו המתקיפים אותנו ומנסים לפגוע בנו, ולהרוג אותנו. מול אלו מחובתנו להגן ולהתגונן. כך אולי נצליח לעצור את ההסלמה ולהפנות את המשאבים, הרצונות והמעשים שלנו לנתיבים שפויים, שבהם נעצים את הקול שמחפש שלום, בנייה וצמיחה, קול שישתק את אותה קבוצה אלימה, קיצונית שרודה ומחרבת ובו בזמן יעשה מקום ויעודד את הפרטים בתוך הכלל לצאת מעומק הקטנות כפי שהטיב הרב קוק להתייחס למערכת הקשר שיש בין פרט לכלל ובין כלל לפרט בחברה, יחסי הגומלין שביניהם, כך כותב הרב קוק באורות הקודש-
"האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה."

בראיון 'הבוקר הזה' של אריה גולן עם הרב יובל שרלו והרב יהודה גלעד, רבנים מוערכים שהשמיעו קולות מרגיעים, שניהם מזהירים מהתייחסות כללית שמכלילה ומבעירה את האווירה, והצורך להיות אנושיים. אין כל מטרה להגביר את הפער והמתיחות ויחד עם זאת, יש גבולות מאד ברורים לדו קיום והם מחייבים את שני הצדדים. עלינו להזהר מהקצוות הקיצוניות שמעוותים את הדת מבחינה מוסרית בכדי ללבות את השנאה והאלימות, ועם זאת, יש לזכור, מסביר הרב גלעד, שהיסטורית שני הרוצחים הגדולים במאה ה-20, סטאלין והיטלר, לא היו אידיאולגיים דתיים. לצערנו, יחד עם זאת עדיין פעמים רבות מנצלים את הדת בכדי להרבות אלימות וכוחנות, ולכן חשוב זיכוך הדברים כי אחרי הכל בסיס הדתות בא בכדי להביא לעולם, צדקה, שלום וחסד. הדת היהודית למשל, מדגישה את הרעיון שהאדם נברא בצלם אלוקי, גם עשרת הדיברות הביאו את הבסיס למוסר המערבי בעולם כולו. ולכן, כמנהיגים שיש להם השפעה, הרב גלעד מתאר כיצד הם יזמו עצומה של רבנים ואימאמים (מנהיגי תפילה מוסלמים) שבעצם אומרים כולנו בניו של אברהם אבינו, מאמינים באל אחד, מאמינים שברא אותנו בצלם, וע"כ מאמינים שהוא אוסר עלינו אלימות ופגיעה בחפים מפשע ובמקומות קדושים. במטרה לחזק את רוב הציבור שהוא איננו קיצוני שאיננו מעוות את הדת ולתת אופציה חלופית ושפויה- שהדת תשמש כמנוף ליותר הבנה, ויותר כבוד הדדי לחיים משותפים.

בברכת הכוהנים שמופיעה בסוף פרשת השבוע, גם מופיע אותו מוטיב של כלל-פרט-כלל. ברכה מרגשת הפונה לכלל ובו בזמן פונה בלשון יחיד לכל אחד ואחת מאתנו, תוך שימת דגש על השלום. והיא מסתיימת בברכה כללית- "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם. (כד)יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (כז)וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם."
אין ספק שאירועי האלימות מעוררים כעסים, תסכול ופחד, השאלה בצומת הזו היא לא האם עלינו להגן על עצמנו או האם יש להביא לדין את האחראים ואת המשתתפים באלימות ובהרס כי לכך ברור שאנו מחויבים כחברה מתוקנת הנצרכת לכל פרט ופרט. השאלה בצומת שאנו מצויים היא האם אנו ממשיכים להבעיר את ההתלהמות, ומתחפרים עמוק יותר בטירוף הזה או מחפשים יזומות שיקדמו בנייה וצמיחה לחיים משותפים רגועים ושפויים?

שבת שלום ובתקווה לימים רגועים בקרוב ממש💞🙏🏼

בעת כזו של סערת רגשות וחוויה של בלבול, פחד, יחד עם תחושת כאוס סביב נשאב מהחומש החדש שאנו מתחילים השבוע, 'במדבר', פרשת 'במדבר', יחד עם חג השבועות שקרב ובא עלינו לטובה, חיזוקים:-) השנה, הפרשה והחג סמוכים זה לזה ברצף, בקדושה מתמשכת. וכך פותחת הפרשה-
"(ב) שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם… (יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּפְקְדֵם, בְּמִדְבַּר סִינָי… " כבר בהתחלה אנו נקראים לשים לב ליחסי הגומלין המהותיים שיש בין היחיד, הפרט, לכלל, ליחד. לאחר שנת קורונה מאתגרת שבה חווינו אי וודאות, אי בהירות לגבי השלכותיה, משמעותה ותוקפה, ולמרות החיסונים ותחושת האופטימיות שחזרנו לשיגרה, מסתבר שהמסע שלנו מתמשך ולגמרי ביתר שאת. החומש הרביעי חומש "במדבר" ניפתח בפרקים שלמים שבמרכזם יש תיאור המיפקד של בני ישראל במדבר סיני, מפקד דור יוצאי מצרים, מה עניין המִפקדים המוזכרים, ולמי הם דרושים? יותר מזה, התורה הרי שוללת את המפקד כערך בפני עצמו ואפילו מזהירה, כפי שכתוב ב-שמות ל, יב- " ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם." אז מדוע היה צורך במפקד בימי משה?
הרשב"ם עונה כי לפנינו מפקד צבאי שמיועד לגיבוש הצבא לקראת המערכה הצפויה, ולכן, גם נמנים בו רק יוצאי צבא ולא כל העם, הנשים, הזקנים והטף. הרמב"ן שמפרש גם כן בכיוון זה מחזק ומוסיף כי לא רק שאין לסמוך על נס משמים, הציפייה מעם ישראל היא להשתתף במצוות כיבוש הארץ וישובה כי היא לא תנתן על 'מגש של כסף'.

מדהים כמה עדיין רלוונטי גם לימינו. השינויים המהירים והדרמטיים שמתחוללים בזירה האזורית, הלאומית, כמו גם בזירה הבינלאומית הופכים את השאיפה שנבחרי הציבור שלנו יהיו ראויים לתפקידם מתוך צורך קיומי. במציאות החברתית והפוליטית שקיימת כיום בישראל ניתן לקדם את המטרה החשובה הזאת בדרך של התפקדות המונית, נוכחות, ספירת קולות, הגעה ותמיכה שלנו במפלגות/בנבחרי הציבור באופן שמשפיע על הרכב רשימות המועמדים לכנסת. והנה במהלך השנתיים האחרונות מצאנו את עצמנו בוחרים כבר ארבע פעמים עם חשש מפני בחירות חמישיות. תקופה שבה חווינו הפגנות של הציבור בכל רחבי הארץ. מחאות ליצירת שינוי הן בהחלט עדות לכך שהציבור רחוק מלהיות אדיש ואנו חיים בחברה דמוקרטית. ובכל זאת, במצב הנוכחי שבו נראה שהמשטרה איבדה את כח ההרתעה, ומתקשה לשלוט על ההתפרעויות המרובות בערים השונות, לוד, רמלה, עכו, יפו ועוד. והצבא עדיין לא משיג שליטה על הירי המתמשך לעברנו, המחשבות והדאגות מציפות. ללא ספק, בעת שכזו נבחרי הציבור מחויבים להתכנס יחד ולבחון כיצד מתוקף תפקידם ואחריותם הם מגיעים סופסוף למענה מיטבי שמשרת באמת את טובת הציבור בארץ.

כאמור, חג שבועות שקרב מביא עימו יהודי של מתן תורה יחד עם יהודי של מגילת רות, לא בכדי, שהרי זה מרחב שבו יש, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים, חילונים וכו' כשהמשותף לכלל האנשים מהזרמים השונים- יהודים הם. כפי שכתוב בפרשה "(נב) וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם" (במדבר א). היסטורית מעניין שבד"כ הקולות החיצונים לנו, הם הראשונים לזהות ולעדכן אותנו שכולנו יהודים, עם אחד! פרעה היה זה שהצהיר- "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ" (שמות א'), והמן העמלקי היה זה שהסביר למלך אחשוורוש שישנו עם אחד מאוחד שלמרות שהוא מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותו, יש לו דריסת-רגל בכל מקום, והם גם לא מתמזגים עם העמים האחרים. ולבסוף, מי שהגדיל מכולם היה היטלר שהגדיר מיהו יהודי ברזולוציות שאנחנו כיהודים לא מכירים.

יתכן, כי בשעת חירום שכזו אנו נקראים לפקוח עיניים ואוזניים, ועם כל משנה הזהירות והביטחון המתבקשים עדיין עלינו להתפקד, להתייצב, לבקש עזרה במידה והפחד מנהל אותנו, לחפש דרכים לבנות ולתמוך בפרט במקומות שזרעו בהם הרס והטילו אימה. עלינו למגר את שנאת החינם, ולזכור שכעסים ותסכול לעיתים מסמאים. הנהגה ראויה ודוגמא אישית מגיעים מסתבר גם מלמטה למעלה. ואכן, צו השעה קורא לנו להיות פרקטים, מוסרים וגם רוחניים. התורה מלשון הוראה, מדריכה אותנו בכל תחומי החיים. לימוד פנימיות התורה למשל, מחזק אותנו ומסייע לנו לקלוט וללמוד את המציאות בעיניים בריאות ומדייקות. לימוד שמקנה לנו כלים לפתח אהבת חינם, אהבת הזולת, ולקחת אחריות.
יחד עם זאת, אנו לא סומכים על נס משמיים. אנו מחויבים להגן על עצמנו, ולהביא לידי ביטוי מעשי וממשי את הערכים, המצוות, החזון של עם ישראל באופן ממלכתי וחברתי. איך? ע"י הקמת מערכת מתוקנת, חברה ומדינה מתוקנת, זו הסיבה שלשמה שבנו לא"י. אומנם קל להגיד וקשה ליישם ובכל זאת, ישים. ז'בוטינסקי כבר אמר "קשה משמעותו אפשרי."

מחדד הרב אלכס גליקסברג-
"המיפקד הוא סמן ואבן דרך לדרישות מן המנהיגות לאורך כל הקונפליקטים בחומש, להיות ערים ומאוזנים לשלב בין צרכיו של הכלל מבלי למחוק את זהותו של הפרט. לקיים מיפקד שיש בו גם "מספר" וגם "שמות", הוא בניגוד מוחלט לשאר אומות העולם שבהם השלטון מונה וסופר את אזרחיו ב"מיפקדי אוכלוסין", רק כדי לדעת מה המספר הכולל של אזרחיו. זה המסר והמשמעות של "המיפקד העברי" העומד בשער פרשתנו. 
כשליחי חינוך עלינו למנוע מראש מצבים שבהם אנו נישמע אמירות של "לא ספרו אותי" או "לא סופרים אותנו". מנהיגותנו החינוכית צריכה לסגל לעצמה דרך שבה כל העת ובמודעות גבוהה אנו נימצאים במקום של ה"מספר" ובו זמנית גם עם ה"שמות", ולמצוא ביניהם את האיזון הראוי והנכון."

מוסיף על כך הרב גליקסברג ומסביר,
"אחד מיסודות הרצף והקשר בין שבת "במדבר" לחג השבועות הוא עניינה של פעולת הספירה. בפרשתנו מתוארת ספירה של מיפקד אוכלוסין, אחד מיני נוספים שהתרחשו במסע במדבר לקראת הכניסה לארץ. עם ישראל ניספר ונימנה מתוך חיבה. ספירה נוספת תסתיים לה הלכה למעשה בסוף תפילת ליל שבת: ספירת היום האחרון לעומר, היום ה-49. שני סוגי ספירות אלו הם ספירות מצטברות שיש בהם חיבור לתוצאה סופית של סך מרכיביה. במיפקד האוכלוסין, כל שבט בעם ישראל נשא דגל אחר מזולתו: 12 דגלים שונים ומגוונים, לא היה דגל אחד לעם, הייתה מחנאות. גם בספירת העומר כל יום שונה מחברו והוא בעל מעלה אחרת מזולתו. כבר עמדה הקבלה והחסידות על משמעות היסודות הרוחניים הטמונים בכל יום בספירה של 7 ימים בתוך 7 שבועות, שעל שמם נקרא החג: "חג השבועות".
אולם, בהיבט מופשט יותר של חשבון מעולם אחר, אין בספירת העם ובספירת ימי העומר תוצאה סופית מצטברת של חיבור סך המרכיבים. שתי הספירות מביאות אותנו ל"מקום" שמאופיין במספר הראשוני הבסיסי של "אחד". המחנאות של עם ישראל בעלת ריבוי הדגלים, וימי העומר הנספרים בעת הזו, מסתיימים בחניית העם כאיש אחד בלב אחד לקבלת התורה בהר סיני, הכל במעמד של יום אחד וב"מקום" שהוא "אחד". פעולת חשבון מופשטת זו שאיננה פעולת חיבור רגילה, יכולה להישען על דברי המדרש בתלמוד הבבלי (ברכות ו', ע"א), שבתפילין שעל ראשנו כתוב: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ובתפילין שעל ראשו של הקב"ה כתוב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בחשבון מופשט זה, הכל הולך למקום של חיבורים, ביננו לבין עצמינו וביננו אל הקב"ה ולהפך, הכל הולך וזורם למקום של "אחד", כאותם נחלים הזורמים אל הים.
 השבת והחג שלאחריה מושכים אותנו ל"מקום" שהוא "אחד", למקום של חיבור ביננו לבין עצמנו וביננו לבין הקב"ה. דגל הוא אות. בתורה שבאה מן ה"אחד" ומייצגת את האידיאה האלוקית יש הרבה אותיות–אותות, ולכל "אחד" מאיתנו יש לו את האות–הדגל שלו בה. אכן, לא תמיד אחד ועוד אחד שווה שתיים, לפעמים אחד ועוד אחד יכול להיות שווה לאותו "אחד".

זוהי תזכורת חשובה שהקמנו מדינה איתנה, עם הישגים מרשימים, עם צבא חזק, בין הטובים בעולם. וכמובן, שאנו מחויבים להגן על ביטחוננו כפרטים וכציבור החי במדינתו, בו בזמן לבנות חברה מוסרית, ערכית, המשולבים בה חומר ורוח, וכאומה לגלות אחדות ולא אחידות. ומה זו אהבת חינם? מאור פנים פנימי וחיצוני, יש שיגישו עזרה ותמיכה בלוד, בעכו וכו', יש שיברכו בחיוך את הסובבים אותם גם כשלא ממש מכירים, יש שיתקשרו ויבדקו מה שלום, מה צריך… יש שיכינו ארוחה למשפחה שזקוקה, ויש שפשוט יתנו חיבוק מחזק ועוטף באהבה.

שבת שלום וחג מתן תורה שמח ורגוע 🌾💞🌸

השבוע אנו מסיימים את חומש במדבר, ובפרשה האחרונה מפרטת התורה את התחנות של בני ישראל במדבר, מדוע יש צורך לפרט את התחנות שהיו במסע שהרי עוד רגע ובני ישראל מגיעים ליעד?

משתף הרב דוד מנחם-
"בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן.
ארבעים ושניים מסעות מנויים בפרקנו… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים.
אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים". אני עם הילדים." אומר הרב דוד מנחם 

מעניין לראות בפרשה ששמות מקומות החנייה של בני ישראל מזכירים מצבים רגשיים, "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּדָפְקָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.", "וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָה.", ועוד. מסתבר, שמקומות החנייה במסע שבחיינו, מצבי הביניים הללו, הינם משמעותיים, משפיעים ומעצבים את חיינו. אנו מסיימים יעד ביניים ועוברים הלאה ליעד הבא וכך עד לנקודת הסיום.
מסביר המחנך אלישע לוי, "שם 'בן מב', הוא שם השם הרמוז בראשי התיבות של תפילת 'אנא בכח'. בקבלה מבואר כי ענין השם הזה הוא מידת הגבורה העולה מלמטה למעלה. תנועת מסעות בנ"י במדבר, בעלותם ממצרים לארץ ישראל, קשורים בשם זה והיא מבטאת התקדמות של שלב אחרי שלב עד לתכלית. החסידות מוסיפה כי בבחינה הפרטית, לכל אדם יש בחייו מב' תחנות במסעו הפרטי וכך גם על עם ישראל, מב' מסעות של יציאה מגבולות ומיצרים, ובכל פעם בבחינה גבוהה יותר, כך עד ביאת משיח…"

מוסיף הרב אהרון ליכטנשטיין-
רש"י מביא טעם נוסף לכתיבת המסעות:
"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".
מדוע האב מראה לבנו את כל המקומות בהם עברו עד שהחלים? הסיבה לכך היא שהאב רוצה להראות לבנו שלא רק התוצאה חשובה – העובדה שהבן הבריא, אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו…"…
וזהו שבאה התורה ללמדנו בכותבה את כל המסעות. לומר לך, שגם לאדם שמת… ולא נכנס לארץ – יש חשיבות מרובה במסעות שעשה. לכל מסע ומסע יש חשיבות; יש חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. כל יום אמנם מקדם את נקודת הסיום, מקדם את יום המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה בשל עצמו." 

כלומר, מ"ב המסעות במהלך ה-40 שנה במדבר היו אלו שהכינו והכשירו את עם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל. במקביל, נקודות ההשקה שלנו עם החיים הינם אוסף החוויות שלנו במהלך מסע חיינו, אלו מקומות החנייה שלנו, התנסויות מגוונות שהם למעשה לא פעם שיעורים שאנו חווים, המאפשרים לנו לאתגר את עצמנו ולבחון מה אותו שיעור בא ללמד אותנו על עצמנו. האם השתנינו, השתדרגנו והתקדמנו? אותם שיעורים, באותם מקומות חנייה, שולחים אותנו לעבודה עצמית, ומסייעים לנו בדרכנו להגיע למקום אליו אנו שואפים להגיע. לא פעם, השיעורים מאתגרים וכואבים, האגו פגוע ואין לנו פניות לבחון מה השיעור שלנו. יחד עם זאת, כל נקודות המפגש שלנו עם החיים הם אלו שמעצבות את אישיותנו, את תפיסת עולמנו ואת מי שאנחנו, והם שיקבעו את הנתיב שבו נבחר להלך. לכן, עד שלא נתפנה, נתבונן, נתחבר ונקדיש עבודה אישית שתרחיב את תודעתנו ואת המודעות שלנו נמשיך לקבל את אותו שיעור- עד מתי? עד שנתעורר ונלמד מה טפל ומה עיקר, עד שנצליח לראות בשיעורים הללו, בתחנות חנייה הללו, הזדמנות מצוינת לצמיחה ולשינוי שיסייעו לנו להוציא את עצמנו אל הפועל, ולממש את המטרות שלשמם הגענו לכאן. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השיעור מוקדש לרפואתה השלמה של שושנה יוסלין בת מזל בתוך שאר חולי ישראל.

בפרשת פנחס לאחר מפקד בני ישראל כהכנה לקראת חלוקת הארץ לשבטים השונים (בפרק כ"ז, חומש במדבר), נשמע קולן של חמש בנות, ומתחילה פרשייה מרתקת של בנות צלפחד:
" וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:"

מסתבר שחוק הנחלות גורע את גורלן כי ההמשכיות השבטית וירושת הנחלות עוברות מאב לבן. חמשת האחיות התייצבו יחד בענייניות, בעוז, בבהירות וללא רגשנות מיוחדת מול- משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה וביקשו לרשת את אביהן, בניגוד למה שמקובל היה באותו זמן.

" (ג) אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. (ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." הן היו נשים בעולם שבו הגברים הכתיבו את הכללים, מה שמעצים את הישגן עוד יותר. חמש האחיות לבית צלפחד קמות ועושות מעשה, הן יוזמות מהלך בכדי לשנות את המצב הקיים.

מסביר הרב אמיר אדרעי- "בנות צלפחד תובעות, למעשה, את חלקן בנחלת הארץ, מאחר שאביהם, צלפחד, לא הותיר בנים שיוכלו ליורשו. טענתן העיקרית של בנות צלפחד לחוסר הצדק, לכאורה, בעניין חלוקת הארץ. טענתן היא, כאמור, שלא ייתכן, שבשל העובדה שלאביהן לא היו בנים, תימנע מהן הזכות לקבל נחלה בארץ ישראל…
לא פלא, שהתייחסותם של חז"ל לבנות צלפחד הינה כל כך חיובית וכך נאמר עליהן במס' בבא בתרא, דף קי"ט ע"ב:
" תנא: בנות צלפחד, חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן".

בנות צלפחד הצליחו ללמד אותנו על טיבן של מהפכות מתוקנות, ונראה שגם אלוהים התרשם עמוקות ונענה לבקשתן. מבהיר הרב ניר מנוסי, "יש מהפכות שאינן מבקשות להרוס את מה שיש, אלא להוסיף על גביו קומה חדשה. מהפכנות כזו נולדת מתחושת גירעון. מהרגשה שמשהו חסר, שמשהו יכול להיות יותר טוב. גם היא מאוכזבת מהמצב הנוכחי, אך הגערה שלה בו אינה נובעת מזלזול, אלא מערגה לעתיד טוב יותר. הדגש כאן אינו עריכת קרב במצוי, אלא קירוב הרצוי…"

בנות צלפחד מכירות במנהיגותו של משה והנשיאים, והן לא שמו את עצמן במרכז, ולא רדפו אחרי רכוש, הן היו עסוקות בתיקון המציאות עצמה שתאפשר להן להעמיד שם לאביהן מה שמעיד שפעלו ממקום מזוכך שהאמין בזכותן לרשת את אביהן.
מוסיף הרב ניר מנוסי, "בנות צלפחד הן דוגמא יפהפייה לנשים מהפכניות צנועות ובלתי כוחניות, ומהפכתן – למהפכה שקטה ומתוקנת. זו מהפכה שאינה שוברת כלים של העולם שבתוכו היא מתנהלת, אך גם לא מקבלת אותם כגזרה משמיים שאין לשנותה."

והתוצאה לבקשתן המהפכנית, ממשיך הרב ניר מנוסי- "ה' מקבל לחלוטין את דבריהן. הוא מורה להעביר להן את נחלת אביהן, ויתרה מכך, מוסיף לתורה קטע שלם המכונה "פרשת נחלות. פרשה זו מסבירה כי במקרה שבו אדם מת ואין לו בנים בנותיו יורשות אותו, ומשם ממשיכה לפרט את סדר הקדימה של היורשים לפי מידת קרבתם אל הנפטר:" זוהי הוראת התורה בענייני ירושה גם לדורות הבאים.

פעמים רבות אנו חוששים לנקוט עמדה פומבית בנושאים משמעותים שחוסר הצדק ניכר בהם, למרות שיש לנו עמדה ברורה, עיניינית וכנה שנובעת מתוך ה"אני המאמין" שלנו. השבוע, בפרשת פנחס, חמשת בנות צלפחד מלמדות אותנו בכנות ראויה ונכונה להיות אקטיביים, שלגמרי אפשרי לייצר שינוי גם במקומות שנראים חסרי סיכוי. האחריות היא שלנו לבקש מעצמנו, כפרטים וכקבוצה, להשפיע ולהוביל לשינוי כך שנזכה כולנו לחיות בחברה צודקת, איכפתית, והגונה. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השבוע בחומש במדבר בפרשת בלק מספרים לנו תחילה על ניסיונותיו של בלק להזמין את בלעם לקלל את ישראל ועל האתגרים שעובר בלעם בדרכו אל בלק. ובחלקה השני של הפרשה מספרים לנו על ניסיונותיו של בלעם לקלל את בני ישראל.

בלעם בדרכו לממש את העסקה שסגר עם בלק מתמודד עם האתון שלו שמתנהגת באופן מוזר. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו ואף נעמדת ומסרבת לזוז. וכשבלעם מכה אותה בפעם השלישית האתון שלו מתחילה לדבר בלשון בני האדם. וכל זה קורה משום שהיא רואה את מלאך האלוהים המאיים וחרב בידו והוא, בלעם, איננו רואה.

אז מה העניין עם האתון? יתכן והאתון היא ביטוי למה שמתחולל בנו בנבכי הנפש. מסבירה רבקה נאמן, פסיכולוגית, "נאמר שבלעם יוצא לדרכו כשהוא רוכב לבטח, במחשבה מודעת שהוא הולך למלא את דבר האלוהים, לברך את בני ישראל במקום לקללם. אך חלק בתוכו יודע, נקרא לחלק הזה – האתון, שהוא עלול להתפתות לבלק. ההשלכות של החטא הזה ידועות – עונש כבד מצד האלוהים. בנפשו של בלעם מתחוללת סערה גדולה, מאבק בין שני חלקי הנפש – החלק שרוצה להתפתות, והחלק שמבין את משמעות המעשה, את חומרתו ואת עונשו. בלעם מפעיל את מנגנון ההדחקה. הוא מסתיר מעצמו את הידיעה שהוא עלול להתפתות. הוא "מעוור" את עצמו ואינו רואה את מלאך האלוהים הניצב בדרך. הדחקה היא מונח פרוידיאני. הפילוסוף הצרפתי סארטר דיבר על מנגנון אחר שנובע מתפיסת עולם שונה שאינה מניחה חלוקה כל כך חדה בין מודע ולא מודע – ההונאה העצמית. לדבריו, האדם יודע להסתיר מעצמו את המשמעות האמיתית של מעשיו כאשר הוא לא שלם איתם… גם בלעם מפעיל מנגנון של הונאה עצמית המאפשרת לו לדחות את הקץ ולהימנע מההכרעה בין שתי האפשרויות. הוא יכול ליהנות ממסע שקט יחסית, כי הוא אינו הולך להיענות לפיתוי, אך גם אינו מתכוון לוותר עליו. הוא מסתיר מעצמו את הקונפליקט. אך האתון, החלק הפנימי שבתוכו אינו מאפשר זאת. הוא מסיט אותו מהדרך, הוא מציב מכשולים בדרכו. ולבסוף החלק הזה אפילו מצליח לבטא את עצמו במלים. האתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר. כמו בטיפול נפשי, הדיבור, השימוש במלים עוזר להביא את המודחק או את המוכחש אל המודעות, וכך ההכרעה נעשית בצורה מודעת, האדם שולט בחלקי הנפש השונים שלו ולא הם שולטים בו. האתון מציבה את בלעם בפני הקונפליקט השלם ואילו המלאך נותן לו להמשיך בדרכו. אין מנוס, בלעם הוא זה שיצטרך לקחת את האחריות על ההחלטה הזו ולהכריע."

בתוך כל אחד ואחת מאתנו יש בלעם. יש לנו צדדים חיוביים וצדדים שליליים, לבלעם יש צד שרוצה לשמוע בדבר ה' ויש בו גם צד שרוצה לקלל בלי קשר לרצון ה'. יש בו צד שמעדיף לשתוק ולהישאר בביתו, ונראה כי יש בו גם צד שמעוניין לצאת לדרך אפילו להרחיק לכת ולנאום. קונפליקטים שכולנו מתמודדים וחווים בחיינו.
המאבק הוא בד"כ רצונו של האדם כנגד עצמו! הם נובעים מההתמודדות שלנו לבחור נכון. יש דבר כזה לבחור נכון? איך בוחרים? במקום ללמוד מניסיונם של אחרים לא פעם אנו מתעקשים להתנסות בעצמנו.

מסביר הרב סטפן בארס- "כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה יעמוד מאחורי כל דבר שיקרה לו. אם הוא משתוקק שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיסביר את מהלך חייו. הבעיה היא שהרבה אנשים לא בדיוק הבהירו לעצמם מה הם רוצים מהחיים. אולי הם אומרים שהם רוצים "משמעות", אבל יחד עם זה, הם לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות". רבים עשויים להבין שמשפחה וחברים הרבה יותר חשובים, אבל הבחירה האמיתית שלהם היא כסף. זה לא אומר שלמי ששואף למשמעות אין כסף, אבל בהחלט הרבה יותר קשה להשיג משמעות… כשבעדיפות הראשונה שלך נמצא כסף.
חיינו הם תוצר של חלומותינו… מי שלא הבהיר לעצמו מה הוא בוחר (או שאינו בוחר כלום באופן מודע), חי חיים של חוסר מטרה בולט והעדר כיוון (כמו לעלות על רכב ופשוט לנסוע מבלי לדעת מה היעד אליו אנו רוצים להגיע). ודאו שהחלומות שלכם יניבו את החיים שבהם אתם חפצים באמת. אחרת, אתם עלולים להתעורר יום אחד ולגלות שחלומכם התגשם… אבל החיים הם סיוט.

הלקח מבלעם הוא חריף. כמה איום כשמוליכים אדם על נתיב חלומו – רק כדי לגלות שזה היה הנתיב הלא נכון לחיים שהוא באמת כל כך רצה. זה כמו ילד שחולם לקבל מפתח לחנות הממתקים, ואינו מבין שהוא יסבול יותר כאבי בטן וכאבי שיניים, מאשר סך כל ההנאה מהזלילה הפראית."
מוסיף הרב בארס- "האם אנחנו בטוחים כל כך שהחלומות שלנו הגיוניים יותר? בחנו את החלומות שלכם, ואת בחירותיכם. בדקו היטב היטב אם הם יספקו לכם את מה שאתם רוצים באמת. מכיוון שבסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו." שנצליח לבחור חלומות שיסייעו לנו להתפתח, לצמוח, ולממש את היכולות שלנו תוך השפעה והעצמה של הסביבה כולה. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

בפרשה השבוע מתרחשים אירועים מכריעים – תחילה נפטרה מרים, ובהמשך נפטר אהרן. ואז, סיפור ההכאה בסלע שבעקבותיו משה ואהרן לא ייכנסו לארץ ישראל. וכך נאמר-

"(יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם׃ (במדבר כ')

מסביר הרב יהושע אנגלמן – "כמובן שגם לאדם המאמין יש רגעים קשים ובודדים, אבל אמונה אמורה להביא אדם לתחושה של "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" (תהלים עג). כמו זוגיות או חברות, אמונה נותנת חוסן, המאמין איננו לבד בעולם."
אפשר להיחלש בעקבות משברים ואפשר גם להתחזק; אדם חזק ומלא אמונה יגייס מתוכו כוחות חדשים כדי להתגבר על משבר. אנחנו איננו מסוגלים לרדת לעומק ההשגחה העליונה. אומרת מרים פרץ,  ״שעות משבר מגיעות לא פעם בכדי לגלות בנו את הכוחות שטמונים בנו, כוחות של חסד, אהבה, של נתינה, של געגוע, והלוואי ולא נתנסה עוד בניסיונות ונחייה רק עם נסיונות של אהבה ונתינה״.

האמונה נותנת לנו תקווה. האם יש בנו אמונה? אמונה במה? ומהי עוצמתה? האמונה גם מעניקה לנו משמעויות לחיים, מוסר, נתינה, שיוויון וחופש. אומר הרב קוק- "האמונה אינה שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה…"

האחים- משה, מרים ואהרון כולם היו שליחים נאמנים, מתווכים, של עם ישראל, המנהיגים שליוו את העם ודאגו לכל מחסורו ולחיבור עם ה'. מעניין לראות שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זכה להיכנס לארץ ישראל. מנהיג שמוצא את עצמו מתמודד לפתע עם קשיים ואתגרים גדולים תוהה כיצד מובילים בשעה של משבר?! מה צריכה להיות תגובתו?! ומה נכון להדגיש בעיתות צרה ומצוקה?!

הפרשה מעבירה לנו מסר חזק- כל עשייה שלה אנו זוכים, בין אם זו באר המים שמרים הייתה אמונה עליה, ענני הכבוד שאהרון היה אמון עליהם וששמרו על העם, מסירת התורה וכל שאר המסרים החשובים שהעביר משה מה' לעם, היו תפקידים עצומים שללא ספק הם היו אנשים גדולים עם כישורים ובמדרגה רוחנית גבוהה אך עדיין הם היו בני אנוש שעושים טעויות. אנחנו זוכים לעיתים לקחת חלק בהצלה, בלחזק, בלתת, בלהיות שותפים בעשייה, וזו לגמרי זכות כי אם אנחנו לא נהיה אלו שנתגייס ונרתם הישועה תגיע ממקום אחר. כשנפטרה מרים הנביאה, נותרה העדה, בלי אישה, נביאה ומשוררת, בלי מים, כי יחד עימה נעלמה הבאר, מקור המים של העם אך אנו קוראים כי נמצא מקור חדש למים-"אָז יָשִׁיר יִשְֹרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ; בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָֹרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (כא, יז-יח).

ד"ר הלל מאלי מסביר- "…שירת הבאר היא שירה ששרו אנשים צמאים שמצאו מים במדבר. הניגוד בין הצימאון והיובש למים המגיחים פתאום, אחר ייאוש, אחר תלונות, גורם לעם לפתוח בשירה על המים. .. מסתבר שהעם זוכר את השירה על גדות ים סוף ולומד לבדו לשיר מחדש. אחרי מסע ארוך במדבר, אחרי הצימאון והגעגוע הגדול למנהיגיו ההולכים ומתים, העם לומד להתאסף סביב הבאר ולמצוא מים. לא רק בגשם היורד עליו כאושר פתאום, אלא גם במעמקיו, מתוכו. ושירת הבאר – שירת הקריאה למים, היא גם שירת צמיחה של עם שמוצא את נביעתו הפנימית אחרי מות אהרן ומרים."

האמונה היא תכונה פנימית שאני צריך לפתח. מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס- "בזמנים כאלה ,הידיעה שא-לוהים מאמין בנו היא ידיעה גואלת ,הופכת לב… א-לוהים מאמין בנו גם כשאנו איננו מאמינים בעצמנו .אנו עלולים לחטוא ולאכזב פעם אחר פעם ,אך אלוהים אינו חדל לסלוח לנו כשאנו כושלים ולרוממנו בנופלנו .האמינו אפוא באמונתו של א-לוהים בנו ותמצאו את הדרך מאפלה לאורה."

השיעור השבוע מוקדש לעמית אמנון חיים בן יעל בן השנתיים וחודשיים שמצוי במצב בריאותי מאתגר. כולם עושים את המיטב ועוטפים את עמית ומשפחתו באהבה רבה, מי ייתן והשירה, התפילה ועוצמת האמונה של כולנו יסייעו במציאת מקור מים חדש שיביא לרפואתו השלמה והמלאה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל, אמכי"ר.

שבת שלום❤️

הרב שלמה וולבה, מגדולי המחנכים שקמו בדורנו, בספרו "עלי שור" נותן שיעור חשוב בהבנת נפש האדם והסיבות שבגללן האדם פועל ועושה כל מיני מעשים. כל מעשה שאדם עושה לא נוצר באופן רגעי ומיידי, אלא הוא בנוי על "רבדים" שונים בנפשו של האדם והמעשה הינו התוצר של כל ההליכים בנפשו של האדם.

משתפת מדבריו של הרב וולבה בשיחה עם תיכוניסטים בשנות השבעים – …"אם היו שואלים אותי מהו ה'אני מאמין' שלי, הייתי אומר: אני מאמין בגדלותו של האדם! ומתוך גדלות זו הוא יכול לתקן את עצמו, את סביבתו ואת העולם כולו. באלוקים – בני אדם רבים מאמינים. זה אינו דבר נדיר. אבל בגדלות האדם לא כולם מאמינים. אני מאמין. מאמין שהאדם יכול להגיע ליחס חי עם בוראו, שהאדם יכול לחולל מעשים גדולים ונוראים לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים, שיש בו כוח נפשי אדיר לשלוט על עצמו". בכל אדם פוטנציאל עצום והבחירות שלו הן שיכריעו את מידת מימוש ההוצאה שלו מהכח אל הפועל.

השבוע בפרשה מסופר על חטא קורח ועדתו- מרידת קורח ב- מנהיגותו של משה, ובמינויים וחלוקת התפקידים בעבודת ה' שנעשו בתוך משפחתו של משה רבנו, כמו- העברת הכהונה לאהרון אחיו, והעדפת משפחות לוי לתפקידי קדושה בכירים. קורח, שהיה הבן דוד של משה, לא קיבל זאת, וערעורו על כך נשען על הטענה שכולנו שווים בפני ה', ולכן, ההיררכיה שבנה משה מיותרת. קורח מטיל ספק חמור שמא עצם מנהיגות משה היא על דעת עצמו ולא מאת ה'. בפרשה שלנו גם בני שבט ראובן – דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הצטרפו לקורח ולעדתו, כשהנימוק הוא שמשה לא כיבד כראוי את שבט ראובן שהיה הבכור שבשבטים.

מעניין במקביל לעקוב אחר תגובותיו של משה- (במדבר ט"ז)-
 "(ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו."
 "(ה) וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר…" (בואו נרגע ונחכה לבוקר, יום חדש)
"(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי."
"(יב)  וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה."
"(כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:"

נוסיף שעוד לפני כן, בפרשות האחרונות, "(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה." (במדבר יב) כך התורה מספרת לנו כשמרים ואהרון מדברים על משה מאחורי גבו. והנה בפרשה השבוי פונים עדת קורח ואומרים למשה ואהרון: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" '(במדבר טז, ג). אלו כמעט אותם דברים שאמר משה רבנו קודם לכן במעשה אלדד ומידד ליהושע המבטאים את צניעותו ויכולת ההתבטלות שלו: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם (במדבר יא, כט.) משה מבין שהוא שליח ולנגד עיניו טובת הציבור ועם כל גדלותו משה מיד נותן מקום, מאפשר שיח ודיבור במטרה ליצר שלום, ויותר מכל חותר להוציא את האמת לאור ללא כל פחד.  

קורח ואנשיו מרדו במנהיגותו של משה רבנו, והטילו ספק בכך שהוא שליח נאמן, ולכן, משה רבנו צריך היה לבקש אות על אמיתת שליחותו.

תופעת המחלוקות בעם ישראל, החל ממחלוקת קרח ועדתו , ממשיכה במחלוקות בית-שמאי ובית-הלל ובעצם עד היום יש מחלוקות עצומות בתוך הציבור הישראלי. פעמים רבות, תופעת המחלוקות מובילה למשברים קשים ותולדות הרסניות במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. גם בימינו, אנו עדים וחווים מחלוקות קשות שגורמות לפילוג, לפירוד ולפעמים אף לשנאה מכלה בין הזרמים השונים בישראל. האם משתמע מכך שהמחלוקת היא תופעה שלילית או שהמחלוקות בעם ישראל מובילות אותנו בסופו של דבר למציאות טובה ושלמה יותר?
קורח דורש ממשה לקבל תפקיד חשוב במערכת המינויים בעם ישראל, ומתלונן בפני משה על חוסר צדק בעניין ההנהגה.

המשנה במסכת אבות, פרק ה' משנה י"ז, עוסקת בנושא המחלוקת-
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים – אין סופה להתקיים ושאיננה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים – זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו".
מחלוקת מלשון "חלק". הכל בעולמנו מורכב מחלקים רבים ומגוונים, ולכל חלק יש אופי וייחודיות שלו. על כל חלק לממש את תפקידו. לכן, המחלוקת היא ביטוי של עולם החלקים, בתנאי אחד – שהמחלוקת היא, אכן, לשם שמים. מחילופי הדברים שבפשט לא משתמע שקורח ועדתו הגיעו למחלוקת לברר את האמת ממקום של אהבה וקרבה. מחלוקת לשם שמיים משמעותה שלכל חלק יש את המקום, החשיבות והייחודיות שלו, התפקיד הייחודי לו, כשכל החלקים משלימים זה את זה לפאזל אחד שלם, כי המגמה היא לברר את האמת ולא להכנס למחלוקת מתוך אינטרס אישי של כבוד או שררה כמו עם קורח ועדתו.
מחלוקת לשם שמים, שסופה להתקיים קיימת כשכל חלק מאותה מחלוקת מבין את מקומו ואת תפקידו ויודע לתת את החשיבות והמקום לשאר החלקים ובכך יוצר הרמוניה. ויותר מזה, כל חלק מבין שחלקו לא יהיה שלם אלא אם ידע לתת מקום לשאר החלקים המשלימים אותו, כל חלק לפי ערכו וחשיבותו ואז הכלל הגדול נבנה מסך כל החלקים גם יחד.

מסביר הרב אמיר אדרעי, "קורח לא מבין את חשיבות העניין של חיבור כל החלקים יחד. קורח נחוש שרק חלקו הוא החשוב והוא איננו רואה את חשיבות ונחיצות שאר החלקים. קרח איננו מבין, ששאר החלקים משלימים את חלקו שלו ונותנים לו מקום להתקיים. קורח לא נותן מקום למשה, המנהיג הנבחר של עם ישראל. משה במהותו ובהנהגתו מאמין, שצריך לחבר את כל הפרטים, כל אחד ואחד מעם ישראל לכלל האומה, כדי שהאומה תהיה אחת: " ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". על אף העובדה, שכל אחד ואחד מעם ישראל שונה מאחיו, באופיו, בדעותיו ובהנהגותיו, יש לדעת, כי לכל אחד יש מקום בפאזל הגדול וכל אחד מעם ישראל חייב לתת מקום ונחיצות וחשיבות לאחיו והן להבין ולדעת מהו בדיוק מקומו, באופן יחסי, לשאר חבריו.
נמצא לפי זה, שמחלוקת היא לכתחילה דבר מאוד חיובי (כאשר היא לשם שמים), כי מתוך כך, עולם החלקים מתברר כעולם אחד גדול ואחיד וכל אחד לומד מהו מקומו ותפקידו בעולם." בזכות מחלוקת שכזו, כל צד מחדד את שיטתו, מחדש סברות חדשות ותורם בכך לפיתוח העולם.

הדבר דומה לתזמורת, הרכב מוזיקלי, הכולל כלים בעלי מיומנויות שונות, וכולם יחד מפיקים יצירות הרמוניות, מה שנקרא, השלם גדול מסך כל חלקיו. מאחלת לכולנו להצליח להתנהל ולהנהיג ממקום של חיבורים וקרבה, ולהצליח לעשות מקום ולראות גם את הכלים האחרים שבתזמורת, כדי שיחד נצליח להשיג הרמוניה. אמכי"ר.

שבת מבורכת🌸

לרפואתו המלאה והשלמה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל.

השבוע מספרת לנו הפרשה על 12 המרגלים שהלכו לתור את הארץ טרם כניסתו של עם ישראל אליה. בפרשה אותם נציגי שבטים לא מוזכרים ולא מצוינים כמרגלים, המשימה שלהם הייתה "לתור" את הארץ, לא לרגל. אבל לפני שממשיכים בוא ניזכר לרגע מה הייתה ההבטחה שניתנה לנו-
ההבטחה מופיעה בחומש בראשית, הראשון שבהם לאחר סיפור כניסת אברהם לארץ ישראל בבואו מארם נהריים, בברית בין הבתרים שם מתוארים גבולותיה של הארץ המובטחת:
"בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם–בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. אֶת-הַקֵּינִי, וְאֶת-הַקְּנִזִּי, וְאֵת, הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַפְּרִזִּי, וְאֶת-הָרְפָאִים. וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְאֶת-הַיְבוּסִי." (בראשית ט"ו, יח-כא)
לאחר מכן ההבטחה חודשה לבנו של אברהם, יצחק, בזמן שצווה להימנע מעזיבת הארץ כאשר שרר בה רעב כבד- "(ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ׃ (ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי־לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ׃ (ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃" (בראשית כ"ו)
 ופירוט מחודש של ההבטחה בפעם השלישית ניתן ליעקב בחלום הסולם- "וַיֹּאמַר, אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ." (בראשית כ"ח, פסוקים יב"-ט"ו)

הארץ המובטחת הובטחה ע"י ה' לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלו אותה לנחלה בכל הדורות. מאז אותן הבטחות הרבה מים עברו בנהר, ועם ישראל עבר אירועים רבים ומשמעותיים כמו- העבדות במצרים, עשרת המכות, חציית ים סוף, מעמד מתן תורה, חטא העגל ועוד. אני קוראת את הפרשה ותוהה בני ישראל עוד רגע נכנסים לארץ, וה' מבקש ממשה לשלוח אנשים לתור את ארץ כנען, הארץ המובטחת. כמה פעמים אנו מקבלים משימות בחיינו אבל לא מבררים את הפרטים ומה בדיוק מטרת המשימה. משימה צריכה להיות ברורה, מוגדרת ובעלת גבולות ברורים, עם קביעת סדרי עדיפויות, עם תקשורת שיטתית ובהירה, ניתנת לביצוע, למדידה ובקרה.
מטרת המשימה מייצגת את הסיבה שבגללה אנחנו יוצאים לדרך מסוימת. היא מציינת את מה שאנו מעוניינים להשיג בסופו של דבר, והיא המוטיבציה להנעה לפעולה. היא מנחה אותנו למה "כן" ולמה "לא". לכן, הרעיון של "התמקדות במטרה" הוא מהותי להצלחה. האחריות היא משותפת למנהיג ולמונהג בהצלחת המשימה. אז נשאלת השאלה- האם גם המנהיגים שלנו, משה, אהרון ומרים לא מילאו את חלקם בהצלחה?

ההתרשמות היא שאותם 12 נציגים היו מרגלים שמשימתם הייתה לבחון היתכנות לכיבוש ארץ ישראל על ידי עם ישראל. אבל האם זו הייתה משימתם?
"(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר.  יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב.  יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה–הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים.  כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים–יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים." (במדבר י"ג)

בסיום תיאור המשימה של הנציגים מופיעה המילה "וְהִתְחַזַּקְתֶּם" (כ) – כלומר זו לא משלחת מרגלים צבאית, זו משלחת מטעם ההנהגה שתפקידה להתחזק מהמשימה שהם קיבלו; להביא את התחזקותם שתדבק בעם גם מול הקשיים בהמשך בכיבוש הארץ. המרגלים לא עשו כך. אומנם גם נאמר להם בפירוש להביא מפירות הארץ, פירות גדולים ומרשימים. ואכן, חלק זה בוצע בהצלחה – אשכול ענבים ענקי שצריכים לשאת אותו בשניים – אך ברגע שהם הציגו את הפלא הזה בפני משה, אהרן וכל עדת בני ישראל, הם בנו אמינות לעדותם ודבריהם. אחרי שאתה רואה ענבים ענקיים כאלה אתה כבר מאמין להכל. ואז במקום לממש "והתחזקתם" הם פרטו ונתנו את כל הסיבות מדוע לא נצליח לכבוש את הארץ. הם הביאו עדות לחולשתו של עם ישראל וחוסר האמון שלהם כנציגי השבטים. הם לא הצליחו לראות את ההזדמנות שהייתה טמונה בלתור את הארץ, ובמקום להתחזק בעיני עצמם הם העידו "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (לג), פרשנות סובייקטיבית של ראשי השבטים שהחלישה אותם ובהמשך את כל העם.

מסביר הרב יהודה גלעד, לכאורה נשלחו 12 מרגלים לאסוף מידע על הארץ כדי להיערך לכיבוש, בודקי הארץ, אך למעשה הם היו ה-נבדקים, המשימה הייתה לבחון את מידת המוכנות והבשלות של ראשי השבטים לכיבוש הארץ. אחרי הכל, הלב קובע את מה שהעיניים רואות, מה שמצריך אמונה. ולכן, לא פירט משה בתיאור המשימה אלא סיכם "והתחזקת". אחרי כל מה שהעם עובר עדיין אין בו אמון, הרי ראינו למשל את הים נבקע לשניים כנגד כל הסיכויים, ו-3 האבות קיבלו כאמור את ההבטחה לדורות, ובכל זאת, עדיין אין אמון במה שהעיניים רואות. הפרשה מסיימת ב- "וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר ט"ו, ל"ט) הלב קודם לעיניים, כלומר, אין העיניים רואות אלא מה שהכין אותם הלב לקבל.

הפרשה קוראת לנו לברר את המשימות שאנו מקבלים טרם ביצועם, לתאם ציפיות, לברר מהיכן אנו מונעים בביצוע המשימה, מה מידת האמונה שיש לנו, ולברר מה יש בלבבנו בכדי שנוכל להשלימה בהצלחה. מי ייתן ונצליח במשימות המרובות שבחיינו ממקום קשוב, טוב ומאמין. אמכי"ר.

שבת מבורכת🌸