מחבר: admin

השבוע הפרשה שסוגרת את חומש בראשית, פרשת 'ויחי', מתארת לנו כי ימיו של יעקב אבינו קרבים למות, והוא משביע את יוסף שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ אבותיו, ארץ ישראל. יעקב מכנס את כל בניו, ובפרידתו מהם הוא מעניק להם ברכות. תחילה הוא מברך את בניו של יוסף, מנשה ואפרים, ומעלה אותם ממעמד של נכדים לבנים העתידים לקבל נחלה בארץ. בברכתו משנה יעקב את סדר הלידה ונותן קדימות לאח הצעיר, ממש דז'ה וו לסיפור הישן של יעקב עם עשיו אחיו.
יעקב שמברך את כל בניו נראה שבאותה הזדמנות הוא גם מחדד ומבהיר להם מה הם החולשות והחוזקות שלהם. הוא ממנה מנהיג ומעביר מסרים – חלקם אינם בהכרח נעימים לאוזני היורשים הפוטנציאליים, במיוחד כשהוא מתחיל עם האחים שלא ממש הקשיבו לאביהם. החל מראובן, הבכור, שמוקע ראשון, דרך שמעון ולוי, הוא מבקר את התנהלותם ועד לאחים שמבורכים ואף מקבלים ציון לשבח, החל מיהודה וכלה בבנימין, בן הזקונים. יעקב מעניק להם, לכולם, ירושה רוחנית וערכית, נכסים רוחניים, בתקווה לסייע להם לסלול, לתקן, ולנתב את דרכם במבט קדימה ומצמיח אל חייהם כשבטים בארץ.

שואלת ועונה ד"ר גילי זיוון- "יעקב נפרד מחייו בגיל 147 והוא מבקש להשביע את יוסף כי יקבור אותו בארץ ישראל. למה זה חשוב לו כל כך? נשים לב, הוא חוזר במילים שונות על בקשתו "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" ( בראשית מז,כט) ושוב הוא חוזר "וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי" (מז, ל) ובמילים אחרות, "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (שם), גם אחרי שיוסף מבטיח לו "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" (שם) לא נחה דעתו של יעקב והוא מבקש: "הִשָּׁבְעָה לִי!" (פסוק לא)
למה הוא לא בטח ביוסף עד כדי כך שהיה חייב להשביעו?
יעקב כה מוטרד ממקום קבורתו עד שגם בפרק מט כאשר הוא מסיים את ברכותיו לבניו, רגע לפני שהוא אוסף רגליו אל המיטה, הוא חוזר ואומר לכל בניו הפעם "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי…" (מט, כט).
ממה הוא חשש? למה היה צריך יעקב לחזור שוב ושוב על בקשתו? להתחנן ("אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" – מז, כט) ולהשביע?
אולי היו אלה געגועים לבית. געגועים לשורשים המשפחתיים – לאביו ולאמו, ולסבו ולסבתו וללאה, אֵם מרבית בניו, שהלכה לצדו דרך ארוכה בתלאות ובשמחות החיים.
אך הטעם העיקרי, להבנתי, לדרישה החוזרת ונשנית של יעקב נעוצה לדעתי בגורם אחר. יעקב מבין, עוד לפני שנולד מושג ה'גלות', כי ההשתרשות במצרים תהיה מפתה ביותר. לכאורה הקבורה המפוארת במצרים תהיה עדיפה בעיני בנו שליט מצרים ובעיני בניו ונכדיו אשר ירצו לקברו לידם, כך שיוכלו לבקר את קברו מדי פעם. הוא מבין היטב שמי שלא רק חי במצרים אלא גם נקבר בה הופך את אדמת מצרים לביתו. הוא מבין שהמשפחה הקטנה שלו עשויה להיטמע ולהיעלם עם הזמן בתרבות המצרית הססגונית, המרשימה, המבוססת. תודעת המיעוט המבקש לשמור על ייחודו היא שהולידה את התעקשותו להיקבר עם אבותיו."

במילים אחרות, התשובה ניתנה לנו כבר בסוף הפרשה הקודמת, 'ויגש', פרק מז, פסוק כז- "(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד."
נאמר לנו בפירוש, שישראל, יעקב ובניו, התיישבו בארץ גושן הפורה "ויאחזו בה". האחיזה בארץ גושן, העובדה שבני ישראל פרו ורבו בה, מלמדת אותנו על השתקעותם במקום, מה שמנוגד לתכנית המקורית.
עד כה, ישיבת משפחת יעקב במצרים היתה כתוצאה מאילוץ הרעב בארץ כנען שהביא לירידתם למצרים ל'שבור אוכל'. אך בפסוק זה חלה כבר תפנית. כבר לא מדובר על אילוץ ועל הכרח, אלא על ישיבה מרצון, מבחירה להשתקעות לשנים רבות, לא רק מחמת הרעב, אלא מתוך התקשרות למקום. יעקב שראה וזיהה זאת חשש שילדיו ישארו במצרים לעד, וע"כ חזר והדגיש את בקשתו להקבר בכנען.
מסתבר שאנחנו עסוקים לא רק ב- מה ישאר אחרינו אלא גם לאן מקום הקבורה ייקח את המשפחה שלנו?! ליעקב אבינו חשוב היה לייצר תודעה לדורות הבאים באמצעות קבורתו וקבורת אבותינו בארץ ישראל, שלא נשכח או חלילה נתבלבל- הבית שלנו הוא בארץ ישראל.

נראה, שפסוק זה מעמידנו על היחס לגלות באופן כללי. אני בהחלט יכולה להעיד על עצמנו שחיינו שנים בחו"ל בנוחות המעוררת פיתוי ורצון להשתקעות ממושכת. המעבר לחו"ל החל כתוצאה מלימודים והתמשך לעבודה, ילדים, חברים וכו'. בסופו של דבר, הערכים, המשפחה, החינוך, אותה תודעה שיעקב אבינו יחד עם אבותינו ואימותנו הנחילו לנו, עוררו בנו את הרצון להעביר אותם הלאה גם לילדנו, והשיב אותנו ארצה.
החברה הישראלית עברה שינוי עמוק בתפיסתה את היורדים מהארץ- ממבט ביקורתי ונוקב על הפניית העורף שלהם כלפי החזון הציוני, ועד למבט מכיל המקווה כי עוד ישובו בעתיד הקרוב. שיבתנו לארצנו לאחר גלות ארוכה היא חלק מהירושה הרוחנית והגשמית שקיבלנו, והיא מצריכה אותנו לבנות בקרבנו מחדש את הקשר העמוק לארץ, את אהבת הארץ כפשוטה. חזק חזק ונתחזק.

שבת שלום🏘️

השבוע בפרשת ויגש האחים לבית יעקב מתאחדים סופסוף. יוסף בתבונתו השכיל להפוך את מצרים למקור מזון אזורי. כולם מגיעים לקנות חיטה במצרים, כן, גם אחיו של יוסף. האחים שניסו להפטר מיוסף בהיותו בן שבע עשרה ואין להם מושג מה עלה בגורלו, לא משערים לעצמם שהאיש החזק והכל כך משמעותי בבית פרעה הוא יוסף אחיהם. מנגד- יוסף, שמכיר ומזהה את אחיו, אבל ממתין ולא חושף את זהותו, יותר מזה, מעניק להם מזון, סעודה, מתנות ובמקביל גם מסכת ייסורים עד למונולוג של יהודה בפרשה שלנו השבוע.

כחלק מהליך התיקון שעוברים האחים, הם מקשרים בין היחס הקשוח של הממונה על מצרים, יוסף, לבין מעשיהם שנים רבות קודם לכן. כבר בפרק מב', בפסוק כא', אנו לומדים על המצפון המייסר אותם שנים רבות בשל המעשה הנורא של השלכת אחיהם, יוסף, לבור: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". 

מסביר הרב ניר מנוסי-
"יהודה ניגש ליוסף (אם כי הוא עדיין לא יודע שזה יוסף), כדי לשכנע אותו שלא ייקח לעבד את אחיהם הקטן בנימין, אלא במקום זאת שיקח אותו בעצמו, את יהודה.
יהודה לא ישר מתחיל לדבר עם יוסף. הוא קודם ניגש אליו, מלשון גישה. הכל תלוי בגישה שלנו. אם אנו ניגשים לדברים בהיסוס, בחוסר החלטיות, מתוך הישענות על אחרים ובלי נכונות להקריב מעצמנו – לא נצליח בדבר. אבל אם אנחנו מוכנים לשים את כל הנפש שלנו על משהו, להתמסר אליו ולוותר על עצמנו לטובתו – דברינו יישמעו, יתקבלו ויפעלו במציאות.
למעשה, גישתו של יהודה לא רק מגלה לראשונה את פניו האמיתיות, אלא גם מגלה את פניו האמיתיות של יוסף, שלא יכול להתאפק וחושף את זהותו. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב: כשאנחנו שמים את לבנו באמת על השולחן, הדבר פותח גם את ליבם של סובבינו ומקרב אותם אלינו."

דבריו, מסירותו וכנותו של יהודה ממחישים את עומק השינוי שחל באחים. אותם אחים שזרקו אותו לבור, והביאו למכירתו לעבדות במצרים, מוכנים בכל רגע שמנסה אותם יוסף, להקריב את חייהם כדי להציל את אחיהם מעבדות. ואומנם לבסוף, גישתו הברורה והכנה של יהודה מקרבת את הלבבות ומבהירה כי עם אחים כאלו יוסף רוצה קשר, וע"כ גם תגובתו-
"(ב) וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי;… (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי;… (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" (בראשית מה)

אנחנו לומדים השבוע על כוחן של ה"סליחה" וה"גישה". מסע חייו של יוסף היה מרובה בניסיונות מאתגרים כך שמתבקש היה לשמוע את יוסף מתלונן, כעוס וממורמר. אך במקום להדהד את השאלה, "למה זה קורה לי?" יוסף אימץ את "מה זה בא ללמד אותי?", שיעור בתובנות החיים. גישה שמסתבר מייצרת כוחות נפש להתמודד עם המציאות המאתגרת ומובילה אותנו לפתרון מיטבי. במקביל, גישה זו מאפשרת למחול ולסלוח כי אחרי הכל, יוסף מטיב להסביר-  "(ה) וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם… (ח) וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים;…" (בראשית מה")

בפרשת ויגש במפגש ובמונולוג של יהודה ליוסף, נחשפת בפנינו גישה המגשרת ומחברת באופן אותנטי את הנפשות, ובכך מובילה לשיפור מערכות היחסים ובניית אמון מחדש. "(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, " (בראשית מה), "ויגש" מבטא רצון לגשת מתוך קרבה ולא מתוך טינה. יהודה מקטין את עצמו כלפי יוסף וניגש בהכנעה וענווה: " יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי " – הוא קורא לעצמו- "עבד יוסף", ומבטא קירבה פיזית כשהוא מדבר אל אוזנו. יהודה הופך את יוסף לאיש סוד. יהודה ממשיך ומנסה לרצות את יוסף באומרו- "וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: ", אל תכעס, ומיד מוסיף " כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה." נותן ליוסף כבוד, ומכיר במעמדו הרם.

יהודה ניגש באופן נחוש ומציאותי. מצד אחד, משדר ומייצר קרבה, מצד שני מביע נחרצות- "(לג) וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. " "אומר האורח חיים הקדוש, הגישה של יהודה היא ככתוב במשלי כ"ז: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו."

"גישתו" של יהודה אכן מצליחה. נוצר אמון בחדר ויוסף מתרכך ומתוודע אל אחיו. גישת ה"ויגש" של יהודה גורמת ליוסף להתקרב ולהזמין את אחיו ל"גשת" אליו. גישתו של יוסף לחיים במהלך כל תלאותיו כאמור בשילוב גישתו של יהודה מביאה אותו לסלוח לאחיו ולהתרצות, הוא כבר בבהירות מוחלטת, בביטול הכעס, הטינה, והמחלוקות, בוכה ומתרגש שסופסוף הוא זוכה להתאחד עם משפחתו מתוך פיוס ושלום.

קיבלנו שיעור חשוב ומלמד השבוע. איזו גישה אנו מאמצים ומטמיעים? האם היא מקדמת ומקרבת? למדנו גם מגישתו של יוסף לחיים- האמונה שכל דבר בחיינו בונה, מזכך ומדייק אותנו לייעוד, לתכלית שלנו, "מה זה בא ללמד אותי?" גישה זו אפשרה ליוסף לראות את הטוב גם בזמנים היותר מאתגרים, ולא להאשים אחרים במצבו.
מסכמת הרבנית חדוה לוי, "יש כאן שיעור מהותי ועמוק בקיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", לימוד על יחסי אנוש אמתיים. כיצד ניתן לגשת אל אדם שנמצא בצד המנוגד אלינו לחלוטין, אדם שאנו נמצאים בקונפליקט עמו, ולמצוא את הדרך אל ליבו, את הדרך לפיוס וגילוי של אור. אם רק נלמד להתגבר על טבענו ולהניח בצד את הגאווה, הכבוד והאינטרסים האישיים, ונזכור את מה שחשוב שהוא החיבור, השלום והאחדות בעם ישראל, אז נוכל בוודאי לגלות מציאות רגישה, נגישה וחדשה לגמרי." אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

השבוע יוסף נפגש לראשונה עם אחיו לאחר שהם זרקו אותו לבור והביאו למכירתו למצריים. " ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, …(ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; " (בראשית מב). יוסף מזהה את אחיו אך לאור השתלשלות האירועים הוא מתנכר אליהם, והם מנגד, לא מזהים אותו. ורק אז נזכר יוסף בחלומותיו.
איך מגשרים על הכעס, הפגיעה והנטישה של האחים? מנקודה זו מתפתחים יחסי קרבה-ריחוק בין יוסף לאחיו. יוסף מביע רגש כלפי אחיו ואף בוכה בסתר, מרעיף על אחיו מתנות ובו בזמן מפליל ומאשים אותם  בגניבה. הוא איננו ממהר לגלות את זהותו לאחיו. נראה כי רק כשיוסף משתכנע שאכן האחים עברו תהליך של תיקון והטיבו את דרכם, רק אז הוא נחשף בפניהם, כשיהודה מוסר את נפשו עבור בנימין, האח הצעיר, אבל על זה נרחיב בפרשה הבאה.

השבוע בפרשה האחים מביעים צער וחרטה- " (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. (בראשית מב) מכולם בולט יהודה בלקיחת המושכות לידיים, לקיחת אחריות על האח הצעיר בנימין. יש לנו פה סיפור משפחתי המשולב בסיפור של ייעוד, כי עם כל ההתנכרות של יוסף לאחיו הוא עדיין דואג לכל מחסורם של אחיו ואביו. יוסף מתעקש שהם יביאו אליו את בנימין, האח הצעיר, ויעקב אביהם מסרב.
ראובן, האח הבכור מנסה לשכנע את יעקב אך נכשל. ואילו יהודה מצהיר בפני אביו- "(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי–וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:" (בראשית מג) לאחר דבריו של יהודה, יעקב אבינו נעתר. מה בדבריו של יהודה שיכנע את יעקב?

מסביר הרב יובל שרלו-
"כי עבדך ערב את הנער" (לב) – אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף – מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו.
לערבות זו שני פנים. מחד גיסא … ערבות מהווה למעשה מחויבות כפולה – לא רק מה שהאדם חייב מצד עצמו, אלא אף עמידה בתביעות הנתבעות מאחרים.  מאידך גיסא, הביטוי "ערבין" נוגע הן לערבוב של כולם והפיכתם לאחד, והן לערבות ההדדית שיש לכל אחד מישראל כלפי השני.
בתרבות בה אנו חיים הולכת ושוקעת ערבות זו. חלק בלתי נפרד מאווירת התקופה היא האינדיווידואליות, ובשל כך נזנחת פעמים רבות האחריות כלפי האחר. אמנם, אנו מוצאים פעולות התנדבותיות רבות, וחלק גדול מהצדק החברתי מבוסס על המגזר השלישי. ברם, ערבות מחייבת הרבה יותר – היא מחייבת תחושה עמוקה של זהות, ושל הבנה כי כל מה שמתחולל אצל השני הוא בעל משמעות עמוקה לגבי האדם עצמו. אין הוא יכול לפטור את עצמו בעיסוקו בענייניו בלבד. המינוח בו משתמשים כיום לבטא את הערבות ההדדית הוא הסולידריות, אולם זהו ביטוי חלקי בהרבה מהערבות. סולידריות היא תחושה נלווית, ואילו ערבות היא חוויה עיקרית.
היכן אנו מוצאים את התמוטטות הערבות ? קשה למצוא תחום בו הדבר לא קיים. בענייני ביטחונה של מדינת ישראל אל לנו לשכוח, גם בשעת מלחמה זו, כי לא הערבות ההדדית היא שאפיינה את יחס כלל מדינת ישראל למה שעוברים תושבי דרום הארץ במשך כשמונה שנים; הערבות ההדדית מוזנחת גם כלפי דמויות אישיות, כמו יהונתן פולארד וגלעד שליט, ועוד דוגמאות אחרות. ברם, קודם שאנו מפנים את התביעות לערבות כלפי חוץ, אנו צריכים לברר האם ערבות זו קיימת אצלנו כלפי פנים.
המקום בו דומה כי התמוטטה הערבות ההדדית לחלוטין הוא תחום החינוך. שני כתובים מכחישים זה את זה – הכתוב הראשון בו כל אדם מבקש לילדיו את החינוך הטוב ביותר, ואינו מוכן להסתפק במה שהוא פחות מכך; הכתוב השני הוא החובה והאחריות לכלל האומה הישראלית, וההבנה כי אין אנו עומדים מול ריבונו של עולם כיחידים בלבד, אלא גם כאומה, ואם החינוך הכלל ישראלי יהיה ירוד – לא עשינו דבר. אנו עצמנו לא מצאנו את הכתוב השלישי המכריע ביניהם, ובשנים האחרונות קשה להצביע על מנהיג כמו יהודה, המוכן להיות ערב לכולם, ולא רק לדאוג לחינוך ילדיו ועצמו. פרשת שבוע זו מאפשרת לנו לבחון מחדש את הערבות ההדדית ולנהוג לאורה."

בימינו משמש המושג ערבות או ערבות הדדית במובן של "מעורבות", כביטוי של אחריות האחד כלפי קשייו ומצוקותיו של הזולת. מאחר שהמושג ערבות הדדית צמח בתרבות היהודית ושימש כביטוי יהודי פנימי, באופן טבעי, מתעוררות במדינת ישראל שאלות הנובעות ממשמעות המונח בעבר. "כל ישראל ערבים…" – מי הם "ישראל"? האם זהו העם היהודי? המדינה? או גם אנשי העולם ? ומה עם מי שאינו "ישראל"?
לא תמיד אנחנו זוכרים שעם כל מחלוקת או אי־הסכמה שאנו חווים, אנו גם חולקים מרחב משותף וחיינו תלויים זה בזה. הקורונה, למשל, על כל גווניה, הוכיחה לנו שאם לא נהיה ערבים זה בזה, פשוט לא נהיה. ערבות הדדית איננה מותרות אלא צורך קיומי. ומה שבטוח, בלעדיו יקשה עלינו מאוד להמשיך, לקיים ולקדם את הנס הזה ששמו מדינת ישראל.

בהשראת חגיגות חג החנוכה, יש לנו הזדמנות לחזק את הפצת האור, שהרי "המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר"( במדבר רבה, פרשה י"ג).  השמש בחנוכייה נותן מהאור שלו ומדליק את שאר הנרות, והוא עצמו נותר דולק עימם וכך הנרות כולם יחד מעצימים את האור בבית.  בכל אחד ואחת מאתנו יש הארה של "הנר הפנימי" שקיים ובוער בנו, וכשנראה את עצמנו כשותפים ובעלי השראה לאחר, נייצר את האור של היחד, האור הכללי, שהוא גדול יותר מהאור הבודד. לכן, בחג החנוכה אנו מוסיפים כל יום נר נוסף בכדי להאיר אור גדול יותר. כך גם שילוב הכוחות של כולנו עם חברנו, משפחתנו, וככלל האנושות, יאפשר לכולנו כחברה את קיום האור וצמיחתנו במלואה. אמן כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום💞🕎

השבוע הפרשה מתארת מציאות מורכבת בבית משפחת יעקב אבינו. רחל אימנו נפטרה בפרשה הקודמת, ויוסף נותר יתום. אביו יעקב מכין לו כותנת פסים ומעניק לו יחס מיוחד אך גם גוער בו בעקבות חלומותיו ופרשנותם. אחיו כועסים ומקנאים ליוסף וכמעט מביאים למותו. האחים משליכים את יוסף לבור כפשרה. לבסוף, הוא נמכר לישמעאלים ומורד מצריימה. האחים מתייעצים ביניהם ומחליטים לומר לאביהם, יעקב, כי חיה רעה טרפה את יוסף וכהוכחה לכך הם מביאים לו את כותנתו של יוסף מגואלת בדם. בתגובה- יעקב אביהם- " וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם",  הוא מתאבל קשות על יוסף.

מעניין לראות כי הפרשה פותחת- " (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב…" (בראשית לז), מסביר ד"ר צבי שמעון, "מילת המפתח בארגון ספר בראשית היא המילה תולדות. היא מסמנת תחילה של יחידה (עיינו, למשל, בבראשית ב:ד; ה:א; ו:ט וכו'). תולדות בעברית של ימינו אנו רגילים לפרש את המילה במשמעות של סיפור או היסטוריה – כגון "תולדות עם ישראל". אך פירוש המילה בספר בראשית (לפי הרשב"ם על בראשית לז:ב) הוא בנים, צאצאים של. לפי פירוש זה, למשל, כשכתוב "אלה תולדות תרח" הכוונה לבנים של תרח כולל אברם (בינתיים ללא אות "ה" בשם)."

ואכן, מיד לאחר פסוק זה מתוארים חייו של יעקב באמצעות בניו. נראה כי בבואת חייו של אדם משתקפת מתוך מציאות החיים של בני משפחתו. מציאות של משפחה היא זו שיוצרת את תולדות החיים. יעקב שהתעמת בהצלחה עם אחיו עשיו, עם דודו, לבן, ואפילו עם מלאך ה' ממאן להתנחם על יוסף בנו, מדוע?

מסביר הרב אלכס גליקסברג, ״בתולדות החיים של הפרט והכלל יש שני סוגים של התמודדויות. האחת – החוצה, השניה – פנימה. יעקב מתמודד ויכול לחזית החיצונית, ומתקשה מול החזית הפנימית בתוך הבית. בהתמודדות החוצה הדברים יותר קלים, בדרך כלל ההתמודדות נבחנית באופן שכלי. בהתמודדות פנימה הדברים מורכבים כי הם נבחנים גם באופן רגשי. הצד הרגשי עם הצד השכלי יחדיו מתקשים להוביל לפיתרון מוחלט וחד-מימדי. יעקב בהתמודדות פנימה בתוך המשפחה נקרע בין שני עולמות אלו ואינו יכול להתמודד עם רגש האהבה לבנו העלם יוסף מול ניתוח חלום יוסף שבא מעולם השכל כפי שמבטא אותו יעקב בעצמו: " מה החלום אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה ?!… ויקנאו בו אחיו…"
ממשיך הרב גליקסברג, "סיפור משפחת בני יעקב כפי שמופיע בפרשתנו, אינו מניח את דעתנו. הסיפור המורכב של מכירת יוסף והרקע שלה. למרות שיש בסיפור משמעות ומסר לדורות, הוא קשה. הן שכלית והן רגשית. ממה הכל התחיל ?!
בשער הסיפור נאמר: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (ל"ז, ד'). יעקב איננו מגיב למציאות המרה שבין בניו, והוא רק שומר את הדבר בלבבו, כי תגובה מילולית לא תמיד מביאה מזור בכנפיה. יעקב בוחר בעשייה מקרבת בין האחים, והוא שולח את יוסף ל"חפש" את אחיו הנמצאים מחוץ לבית: "ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך … והשיבני דבר … " (ל"ז, י"ד).  הכל מתחיל שלא מסוגלים לדבר גם על "שלום" הזולת, על צדדי השלמות של האחר. בדרך כלל רווח החיפוש אחר חסרונותיו של הזולת לעומת שלמותי שלי, שבהם העין הרעה שלטת ועשויה היא לחולל שנאת-אחים. העשייה אותה יעקב מבקש מיוסף היא, ללכת "לחפש" את "שלום" אחיו. אהבת-אחים יכולה להתרחש כאשר אני מחפש את התכונות השלמות של הזולת ולא את חסרונותיו. בסופו של יום, בכל אחת ואחד מתוכנו יש מכלול של דברים, ועל העין הטובה לתור כל העת ולחפש את המקומות השלמים של הזולת. יעקב הבין שיש לחנך לראיית הטוב, לדיבור של שלום בין האחים, לדיבור המחפש את צדדי השלמות של האחר."

יוסף "בעל החלומות", כך מכונה בנו האהוב של יעקב. הנער שמתחיל מהמקום הנמוך ביותר בחייו לטפס לאט לאט, בדרך לשינוי מעמדו והכרה בכישוריו. יוסף שהחל בהלשנה על אחיו וסיים כשהוא דואג לכל מחסורם. שוב ההתמודדות שלנו עם הפנימיות והחיצוניות ביומיום.

מוסיף הרב אוריאל גנזל, "להתגייסות מלאה לקיומם של אידאלים נשגבים עלול להיות מחיר משפחתי. מיעקב למדנו כי יש להשקיע במשפחה גם אם מימושן של חלק מהמטרות בחיים עלול להידחות מעט. משפחתו של יעקב שרדה אתגרים קשים שהיו עלולים לפרקה, ובסופם נותרה מאוחדת, מבלי שאיש נדחה ממנה.
שאלת היחס הראוי בין התגייסות למען שליחות אישית וציבורית לבין השקעה בבניין משפחה לתפארת מעסיקה רבים. לעיתים קרובות המציאות דוחקת באדם לתת מעצמו עד שמבלי משים הוא משלם על כך מחיר משפחתי כבד. מיעקב למדנו כי איזון ראוי ביניהם מוביל לבנין עדי עד."

אחרי הכל, החיים שלנו משקפים את הבחירות שלנו, וזה אמור לעודד אותנו כי זה אומר שיש פה כוח אופטימי לשינוי. הפרשה מלמדת אותנו על חשיבות ההכרה במשפחה שלנו כחלק אינטגרלי ומשמעותי בעיצוב דמותנו וזהותנו. במהלך חיינו, אנחנו יכולים לשנות את מה שהכנסנו לתוך "תיבת חיינו", את סדרי העדיפויות שלנו, ואת אופן ההתנהלות שלנו. אנחנו יכולים לבחור לייצר שינוי בכל מרחב בחיינו- בבית, במערכות היחסים, בניהול הקריירה/ העבודה, מקום מגורים, קהילה ועוד. לרוב, השינוי יהיה מאתגר וידרוש מאתנו משאבים רבים ,יחד עם זאת משמעותו- פתיחת אפשרות ליצירת איזון ראוי לחיים משמעותיים וממומשים. מי ייתן ונצליח לבנות בנין לעדי עד. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️🏠

השבוע בפרשה מסתבר שלפעמים אנחנו יעקב, ולפעמים ישראל. השם הראשוני של יעקב ממשיך להתקיים. בשונה מהמקרה של אברהם (אברם) ושרה (שרי). וכבר בפרק הבא נשוב להתנהלות היעקובית המוכרת. יעקב מתכנן בקפידה את המפגש עם עשיו שמגיע עם צבא גדול ומרתיע. הוא שולח לו בעוד מועד מתנות במטרה לפייס אותו. בנוסף, יעקב מפצל את המחנה שלו לשניים, טקטיקה צבאית למיזעור נזקים. והוא גם נושא תפילה לה' שיציל אותו מכוונותיו של עשיו.
בלילה שלפני המפגש מגיח אותו איש מסתורי שמכריח את יעקב להתמודד באופן חזיתי, ולהיאבק. לא במטרה לנצח ניצחון מזהיר אבל גם לא להיכנע. מהלך זה של  שינוי אישי כל כך מהותי, מביא בעקבותיו גם שינוי השם של יעקב. האיש שנולד כשהוא אוחז בעקבו של אחיו הופך להיות ישראל.

ידוע שביהדות בכלל ובתורת הקבלה בפרט מייחסים משמעות עמוקה וחשובה לשם האדם. לשם יכולת השפעה על המזל שמלווה את האדם במהלך חייו. האותיות המרכיבות את השם מחברות בין העולם הגשמי לרוחני. לדרך כתיבת השם, ההגייה ובתדר שבו האדם נקרא יש השפעה. השם, כך מסבירים, מעביר את האנרגיה ומגשר בין העולם הגשמי לעולם המטאפיסי.

מסביר הרב יעקב נגן,
"…סיפור יעקב והמלאך מאיר באור חדש את  דמותו של יעקב. במבט ראשון נראה שעשו הצייד ואיש השדה החי על חרבו הוא החזק במשפחה, ואילו יעקב "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) הוא הפסיבי והחלש יותר, ה'ילד של אימא' (שם, כח).
אולם סיפור המאבק מציג לנו תמונה שונה בתכלית ומגלה ביעקב את עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. ואכן, בעקבות אותו מאבק, יעקב מקבל את שמו החדש, המבטא יכולת זו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם, כט). הכוח שעליו מדובר כאן אינו רק כוח גופני אלא גם כוח רצון, כוח הרוח.
לאמיתו של דבר, גם משמו המקורי של יעקב שנתנה לו אמו בשל אותו מעשה שהספיק לעשות טרם צאתו מהרחם, עולה דמות שנמצאת במאבק והמנסה לגבור על הגורל: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, כו).
שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו של יעקב: מאבק. נראה שהמציאות נוטה כמעט תמיד נגד יעקב וכדי להתגבר עליה אין לו מנוס מלהילחם. משום שהוא נולד שני, הוא נאלץ לקנות את הבכורה, ומפני שאביו העדיף את עשו על פניו היה עליו לקחת את הברכות במרמה. בשל כל זאת, הוא נאלץ לגלות מביתו לחרן ולחזור לביתו רק אחרי עשרים שנה. גם בחרן הוא נאלץ להיאבק כדי להתחתן עם רחל וכדי להתפרנס.  בשובו סוף-סוף לארץ כנען הוא מגלה שגם כעבור עשרים שנה ויותר לא פסק ממנו איום הרצח, והוא נאלץ להתמודד עם עשו שבא לקראתו עם ארבע מאות איש.
את השם השני שקיבל יעקב מהמלאך נושאים אנו, צאצאיו. בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. יש קללה סינית שמאחלת 'שיהיו לך חיים מעניינים' וחוששני שאצל עם ישראל קללה זו התממשה. רק  לעיתים רחוקות זכינו לרוגע ולשלווה. שום דבר לא בא לנו בקלות ועל כל דבר אנחנו נאלצים להילחם. במהלך אלפיים השנים שהיינו בגלות נאבקנו לשרוד, לשמור על אמונתנו ועל מורשת אבותינו. והנה סוף-סוף זכינו לחזור לארצנו, אבל כמו יעקב, גם אנו גילינו שגם כאן לא פסק האיום על עצם קיומנו ונגזר עלינו מאבק בלתי פוסק כדי לשרוד. למרות כל המכות והקשיים במהלך ההיסטוריה, לא נעלמנו.  אדרבה, יצרנו יצירה רוחנית ענפה, הרבה חיים, שמחה ואהבה. היכולת לצמוח מתוך הקשיים ולהפוך קללה לברכה היא אפיינה את סיפורי ההישרדות של עם ישראל והיא הפכה אותנו למי שאנחנו."

 לא פעם אנחנו שומעים א.נשים תוהים- מה משמעות השם שנתנו לנו ההורים, האם השם הזה הוא "טוב" או "רע", האם הוא עוצר אותנו מלהשיג את כל מה שאנו רוצים או דווקא עוזר לנו – יש אפילו שמחליפים את השם במקרים מסוימים, בהם למשל, הם חווים שהם תקועים והם זקוקים לשינוי משנה חיים.

מעבר יעקב לתפילה להצלחה לפני המפגש עם עשיו, הינה אחת מהמאפיינים של המנהיגות יהודית-ישראלית, כך גם המאבק הפיזי הקשה של יעקב עם המלאך בלילה שלפני המפגש. הפסד במאבק הזה משמעותו לוותר על ההצלה והמשכו של עם ישראל. עמידתו של יעקב בניסיון הינה לדורות- אמונה וביטחון בצדקת הדרך, כמו גם דבקות במטרה מעניקים חוסן נפשי פנימי. נראה כי מאבק בחושך עד עלות השחר, מביא בסופו של דבר להפצת האור- כפי שמתואר בפרק לב, פסוק "(לב) וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ", כלומר, אפילו שקשה וצולעים על הירך לא מוותרים על חלומות ומימושם.

לבסוף, בפרט בעידן העכשווי של תקשורת אלקטרונית, השם שלנו אכן הולך לפנינו, עוד הרבה יותר מבעבר. הוא מגיע ראשון, ולפעמים השם שלנו מייצג אותנו במקום הנוכחות הפיזית שלנו במפגש עם הצד השני. השם שלנו הינו מילים ואותיות, שנושאות איתן מגוון רחב של משמעויות, ולא לכולן אנחנו מודעים. המעבר מ"יעקב"- ל"ישראל" הינו ביטוי למנהיגות היהודית-ישראלית שהצליחה ותמשיך להצליח כל עוד יש את הערכים המוספים של אמונה בצדקת הדרך והדבקות למימושה, והיא ביטוי לשליחות האישית של כל אחת ואחד מאתנו.

שבת מבורכת💞

מוקדש ללידה קלה בריאה ומוצלחת של דנה בת אורלי, בהשראת לידתו של השם ישראל שהוענק ליעקב אבינו.

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ חָרָנָה", כך פותחת הפרשה השבוע שמספרת לנו על יציאתו של יעקב אבינו מארץ כנען בה גדל, אל חרן, הארץ ממנה הגיעו אבותיו. יעקב אבינו בורח מפני עשיו, אחיו, המבקש להורגו על שגנב ממנו את ברכות בכורתו מיצחק, אביהם. כמו כן, הוא יוצא אל חרן על פי מצוות הוריו, כדי למצוא לו אישה.

מדוע התורה פותחת בהדגש זה של- "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע", הרי ידוע שבאותה עת יעקב ישב בבאר שבע, בבית הוריו, ניתן היה לכתוב בפשטות- "וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה"? התורה מבהירה לנו שעבור יעקב ליציאה הזאת הייתה משמעות נוספת, משמעות נפשית ורוחנית.

יעקב יוצא לתודעה חדשה, מתודעת- "איש תם יושב אוהלים", לאתגרים הערכיים שעוד נכונו לו בבית דודו, לבן. כדי להתמודד עם האתגרים הערכיים הכבירים שנכונו לו בחרן אצל לָבָן דודו הרמאי, לא יכול היה יעקב להישאר בתודעת החממה הרוחנית-ערכית המוגנת של בית הוריו. הוא צריך לצאת אל תודעה חדשה, תודעת התמודדות רוחנית-ערכית בזכות עצמו.

היציאה מאזור הנוחות, מהמוכר, דורשת מאתנו אומץ, תקווה ואמונה, וכמו יעקב אבינו לא פשוט להתחיל הכל מחדש. הכי קל ונוח זה להיצמד למה שמוכר וידוע, להרגלים הישנים שלנו. כשיעקב יוצא למסע לחרן, זהו מסע שהוא יוצא אליו חסר כל, בודד, יש לשער עם רגשות אשמה על גנבת הברכה מאחיו, כאב על הנתק שהוא גרם ביחסיו עם אחיו ואביו, וללא ההגנה של אמו שליוותה אותו עד יציאתו לחרן. באותו הלילה הוא נשכב לישון על האדמה החשופה, כשהאבן משמשת לו ככרית. והוא חולם חלום: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו…" (בראשית כח, יב-יג).
מסביר הרב חגי גרוס-
"החלום זורק ליעקב סולם כדי שנפשו המוחלשת תעלה עליו. הסולם שרגליו באדמה וראשו בשמים מחבר בין הניגודים באישיותו של יעקב, בין החומרני לאלוהי, בין הנשי לגברי ובין מצב השפל שבו הוא נמצא כרגע ליוֹכלָה (פוטנציאל) הגבוהה הטמונה באישיותו. התנועה של המלאכים למעלה ולמטה כאילו אומרת לו: ככה אנחנו כולנו, פעם אנחנו למטה ופעם אנחנו למעלה. מורכבים. החלום מחבר את יעקב אל הכוח שבו, אל הרוחניות שלו ונותן פשר לניגודים."
מוסיף הרב חגי גרוס כי-
ה"שפת אמת" מחדש דבר נפלא. האדם העולה למעלה לא נשאר אותו אדם. הוא משתנה עם כל שלב בעליה והשינוי הזה בכוחו להביא את האדם לגבהים אדירים, וכך הוא כותב:
"בפסוק והנה סולם מוצב ארצה וכו' ולא כתוב "ניצב". כי סולם זה צריך האדם להעמידו כאשר מתקן מלא קומתו. והנה הוא הסולם שגופו למטה ונשמתו מגיע השמיימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו… לכן אדם נקרא מהלך בכל אלה המדרגות של הסולם… שהאדם המהלך ונשתנה בכל עת ועת מדרגה לדרגה במדרגות הסולם הנ"ל. נמצא תמיד הולך בדרך חדשה לגמרי. וצריך סייעתא דשמיא ביותר בכל עת".
האדם המטפס על מדרגה מסוימת משתנה באישיותו בעצם הטיפוס. אם האדם הצליח לטפס גבוה סימן שהוא לא רק התקדם אלא הוא גם השתנה. יש כאן לא רק שלב חדש אלא אדם חדש עם כוחות חדשים. הלימוד הזה פותח בפנינו הבנות בדבר כוחו של האדם. הכוחות אינם מוגבלים. איננו מכירים את עצמנו. אנו משתנים כל הזמן. השאיפה לטפס למעלה היא בעצם השאיפה להיות טובים וגבוהים יותר…
בכל אחד מאיתנו יש משהו מחלומו של יעקב, כולנו חולמים להגיע רחוק, גבוה. בין כולנו מסתובב לו יעקב עם סולם על הגב ומתחנן בפנינו אל תפסיקו לחלום תמשיכו לשאוף תמשיכו להתקדם. המפתח לשינוי נמצא בשאיפה לעלות גבוה…"

מסע יעקב אבינו מכנען לחרן ובחזרה מספק הצצה אל חייו של יעקב בתקופה לא פשוטה שבמהלך 20 שנה הוא נאלץ להתמודד עם אתגרים מרובים. ואומנם על אף האתגרים שיעקב מתמודד איתם בבית לבן, במהלך מסעו הוא מצליח להקים משפחה גדולה וענפה בחרן, וחוזר לארצו עם רכוש רב. יעקב לא נשאר אותו אדם, צמיחתו ועלייתו במדרגות התבטאה אף בשינוי שמו מיעקב- לישראל.

אסיים עם דבריו של אלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר-
"לחלום, לזהות את החסר, להעז לשנות, להינשא על כנפי המורשת ולהגשים, זו תמצית המתכון למנהיגות דגולה. השאלה – מה הם המרכיבים החיוניים באמתחתו של מנהיג – הדריכה רבים לאורך ההיסטוריה. בפרשיית 'חלום יעקב' סמלים רבים ותשובות למרכיבי מנהיגות הכרחיים. מנהיג חייב לחלום, להתעלות מעל ל'כאן ועכשיו' ולהפליג מעלה והרחק "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה (כח, יב). החלום אינו על שינוי מעשה ידי אלוהים או על נס. "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים" (שם). זַרעי החלום ושורשיו עולים מהאדם אל השמים. האדם הוא מקור הנביעה הרעיונית והוא שינהיג את מימושה – הראש בחלום והרגליים היטב על הקרקע, באופן המאפשר חשיפה לקושי ולחוסר המיידי או הצפוי והדורש שינוי. יעקב בוחר להניח למראשותיו אבנים ולא יריעה וצמחים. הממשק לאדמה, אבנים קשות וקרות, אינו מצע נוח. נינוחות איננה מעודדת הנהגה לגיוס תעצומות נפש. הבנת הקושי והחוסר תצמיח שינוי.
יעקב, דור שלישי לאברהם, מופתע לגלות "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (כח, טז). כך נשמרה מורשת אברהם?! בתהליך שינוי ובניית משהו חדש נדרשת בתחילת הדרך יכולת להינתק מהמוכר ומהבטוח. בהמשך הדרך נדרש מנהיג בעל יכולת לבסס את השינוי ולהטמיעו. החוליה המקשרת בין השניים היא המורשת, המהווה מצפן לכיוון המחבר בין עבר לעתיד. החפץ חיים חייב להיות נטוע היטב בעברו.
לחלום, לזהות את החסר, להעז לשנות, להינשא על כנפי המורשת ולהגשים, זו תמצית המתכון למנהיגות דגולה."

יתכן וזו הסיבה שכתוב בפרק כט, " (א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ" אדם שיוצא למשימה עם חשק ומוטיבציה- הולך בקלילות, נחשב כנושא את רגליו. הוא שולט עליהן וכאילו הוא סוחב אותן. הספורנו מסביר שאותה קלילות הגורמת לאדם לשאת את רגליו קיימת כשלאדם יש יעד ברור אליו הוא הולך. הפרשה מלמדת אותנו שיש מצבים ורגעים שבהם הערכים עליהם גדלנו ואותם קיבלנו מן המוכן הם בהחלט מתנה נפלאה אך בכדי לגבש את עולמנו וזהותנו, עלינו לצאת מאיזור הנוחות שלנו ולפעול בזכות עצמנו, בזכות מאמצינו, בזכות בחירותינו.

שבת שלום🚶🏻‍♀️🎁🚶🏻‍♂️

השבוע הפרשה מספרת לנו את הסיפור של יצחק אבינו. כבר בתחילה יצחק מצווה להישאר בארץ ולא לרדת מצרימה למרות הרעב. יצחק ורבקה עוברים לשבת בגרר יחד עם הפלשתים. וכמו שארע עם אברהם ושרה, גם עתה אנשי המקום נותנים את עיניהם ברבקה שמתוארת כיפת מראה. בהמשך, עינם צרה גם בהצלחתו הכלכלית של יצחק, מה שמוביל את אבימלך, מלך גרר, לדרוש מיצחק כי "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (כו, טז). ויצחק לא מתעמת, הוא קם והולך. עם זאת עדיין מתעורר מאבק והפעם על בארות המים שיצחק חופר, ושוב יצחק הולך– "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ…" (בראשית כו, כב).
למעשה, בין הפעילויות של יצחק, חפירת הבארות היא היחידה שהתורה מתארת בפירוט. מסופר לנו איך יצחק פותח מחדש את הבארות שאברהם אביו חפר לראשונה. במקביל מובא לנו תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.

כאמור, יצחק חופר מחדש את הבארות שאברהם אביו חפר ושהפלשתים סתמו, והוא נותן להם את אותם שמות שאברהם העניק להם. אחר כך הוא מגלה שוב מקורות מים נוספים, ושוב המקומים מתעמתים איתו. יצחק עקבי ושקדן, והוא ממשיך לחפור עד שהוא יוצא משטח המריבה וחופר את רחובות, ואז את באר שבע – שם הוא בונה מזבח ועבדיו כורים באר. אבימלך מבין שאין מנוס, ואין באפשרותם למנוע את הצלחתו ושגשוגו הכלכלי של יצחק, ולכן, עדיף לו לכרות עימו שלום. ואכן, הם כורתים ביחד ברית, ויצחק קורא לבאר 'שבעה' על שם השבועה שנשבעו וכך קוראים לעיר- באר שבע, עד היום.
הסיפור סובב כולו סביב הבארות, חשוב לזכור כי מקורות מים בימי קדם התבססו על מי הגשמים שנאגרו, ומי התהום שהיה צורך בחפירת בארות בכדי להגיע אליהם. לכן, התנהלו מאבקים סביבם. בארות המים היו חלק מביטוי הרווחה, העושר, והמחסור בהם היה ביטוי למצוקה כלכלית. מעניין לשים לב לשמות המקומות והבארות שהם בעלי משמעות וכוונה- גרר, עושק, שטנה, רחובות, וכמובן באר שבע, שביטאו את האירועים הנלווים.

מסביר הרב יהושע ויצמן- "התורה מספרת מה עלה בגורל הבארות שחפרו עבדי אברהם: “וכל הבארות אשר חפרו עבדיו אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר”. מיד לאחר שיצחק עוזב את אבימלך הוא חופר מחדש את הבארות שסתמו הפלשתים… ונראה לומר, שהבארות הם המבטאים את האידיאלים הגנוזים בתוך המציאות. אנו פוגשים את המציאות עטופה במיני עטיפות כעפר המכסה את הארץ, ועלינו לדעת שבתוך המציאות החיצונית הזו גנוזים רעיונות ועולמות רוחניים שעלינו לחפור על מנת למוצאם ולהעלותם למעלתם האמיתית. דוגמה לדבר הוא רעיון הלאומיות אשר פרח בדור שהקים את המדינה והצית לבבות רבים לאהבת העם והארץ. בדורינו אנו מרגישים ש”סתמום פלשתים וימלאום עפר” וכל הדברים שנבנו מכח אותם אידיאלים “חזרו לסורם”. תפקידנו היום הוא לגלות את הרעיונות העמוקים הגנוזים בתוך המציאות שלנו ולהעלותם לדרגתם האמיתית. יצחק חפר קודם כל את בארות אבהרם אביו כדי לרוממן ולשגבן כמות שהן: “ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו”, ככתבן וכלשונן, שכן אלו יסודות אמיתיים שיש לשמרן. לא בהרס הרעיונות ובסתירתם נבנה, כי אם בהעלאתם למקומם הראוי בשמם האמיתי.
אלא שיצחק אינו מסתפק בבארות אלו וממשיך לחפור גם את הבארות “שלו”, השייכים לתקופתו, לחשוף את היסידות הרוחניים המנשבים בדורו."

כך גם מסבירה הרבנית נעמה מנוסי, התפקיד של כל אחד ואחת מאתנו הוא לגלות את האור המצוי בתוך הבור שלנו. למעשה, הבחירה שלנו מתקיימת בבור, וממש כפי שמרים בשנות הנדודים במדבר, הייתה מביאה לאנשים מים חיים לנפש, מים של אמונה, בטחון ותפילה כך אנו עם היכולת לגילוי אותן כוחות. מרים היא מלשון התרוממות הרוח, ובאר מלשון ביאור למציאות, גילוי אור, חיות והבנה דווקא במקומות החשוכים שבנפש. מוסיפה הרבנית נעמה מנוסי שלא להיות בהתנגדות, להיפך להתחבר לשאול והחשיכה שבתוכנו, המצוקות, הכאב, החששות, הצער, הפחדים וכו' החיבור הוא שמאפשר את גילוי האלוקות שבנו. לכן, נאמר "אמת מארץ תצמח". האותנטיות היא שמייצרת אינטימיות, קרבה עצמית, שבהמשך מי ייתן והיא תתבטא גם בשאר מערכות היחסים שלנו, מתוך תנועה של מים חיים, של חיבור, וקרבה. אחרי הכל, מה שמשפיע עלינו בעיקר אלו הבורות שמהדהדים בתוכנו, החסר של האור ואי- זרימת המים בבור, לא המציאות החיצונית, אלא המציאות הפנימית שבתוכנו.
הרבנית נעמה מנוסי מסבירה כי הרבי מליובאוויטש אומר שבכל אחד יש מעיין מים חיים אך לעיתים מקור הנביעה סתומה בעקבות המשברים שאנו חווים בחיים. יחד עם זאת, יש לנו את יכולת הבחירה לחזק את עצמנו ולמשוך אורות מלמטה למעלה, העלאת הנפש שלנו מלמטה מעלה ע״י הסרת העפר, פינוי הסתימות באמצעות תפילה, התמודדות ויצירת חיבור, אמונה, בטחון, הכלה, אהבה ועוד. על ידי הסרת כל העומסים שעל ליבנו נצליח למצוא את מקור הנביעה, נקודת השמחה. וזו העבודה שלנו, ממש כמו יצחק, שהוא ביטוי לחיבור עם נביעת השמחה שבנו.

יצחק מכניע את אותן קולות שקוראים להתבוננות חיצונית. הוא ממוקד בלאמן את השריר של הקולות המחזקים ומתעלם מאלו המחלישים אותו, מתוך התבוננות פנימה. זוהי עבודת עומק, לגלות שגם בתוך אתגרי המציאות ניתן להעמיק את השורשים שלנו ולגלות מים חיים, וכך להביא להתחדשות הכוחות הרוחניים שלנו. בעצם, אנו הופכים להיות משפיעים על ידי לקיחת אחריות על הכוחות, חיזוק הביטחון עם הטמעת השליחות שלנו, שהם מקור המים החיים שבנו, וכך מתאפשר אף להעניק לאחרים מכוחות אלו. יצחק לא עזב מעולם את גבולות מולדתו, שכן מסעו היה מסע פנימי, מסע אל תוך מעמקי העצמיות, אל המהות הפנימית. מי ייתן ונגלה ונממש את האורות הפנימיים שבנו למרות ואף על הכיסויים שהחיים מזמנים לנו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️🌞