מחבר: admin

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי כאמור לפניהם הבחירה של 'ברכה או קללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (הר הברכה) והר עיבל (הר הקללה) יתקיים מעמד כריתת ברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים, המצוות.
בהמשך מפורטים החובות והאיסורים על בני ישראל בבואם לארץ והם כוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן מעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')
הבחירה בין ברכה לקללה בפרשת ראה היא למעשה דוגמה לתהליך של חיפוש משמעות. פרשת ראה לא רק מציגה בפני עם ישראל את הברכה והקללה כתוצאה של שמירת המצוות, אלא גם מציבה את השאלה הגדולה יותר: מהי המשמעות העמוקה של הבחירות שלנו ואיך אנו מפרשים אותן במסגרת האמונה והתרבות שלנו? כי הבחירה המוסרית והמשמעות שאנו נותנים לה הן אלו שיעצבו את הדרך שבה אנו חיים ואת הקשר שלנו עם האלוקות ועם החברה.

וכך מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל,
"בספרי על הדת והמדע, 'השותפות הגדולה', הסברתי שיש הבדל בין הסיבה לתופעה כלשהי לבין המשמעות שלה. חיפוש סיבות הוא תכליתו של הסבר. חיפוש משמעות הוא תכליתה של פרשנות. המדע יכול להסביר, אבל לא לפרש. האם עשר מכות מצרים היו שרשרת של אירועים טבעיים, או עונש משמיים, או שני הדברים גם יחד? אין שום ניסוי מדעי היכול לענות על שאלה זו. האם קריעת ים סוף הייתה התערבות אלוהית בהיסטוריה, או מקרה קיצוני של רוח מזרחית שחשפה גדה של נהר קדום ששקע? האם הייתה יציאת מצרים פעולה אלוהית של שחרור, או סדרה ממוזלת של מקרים שאפשרה לקבוצת עבדים להימלט? גם לאחר שכל ההסברים הסיבתיים ניתנים, נשארת האיכות הניסית – מאורע משַנה-היסטוריה שחותם יד אלוהים ניכר בו. תרבות איננה טבע. בטבע יש רק סיבות; את המשמעויות נותנת התרבות לבדה. האדם מתייחד מבעלי החיים בהיותו יוצר-תרבות ומחפש-משמעות, ודבר זה משפיע על כל מה שאנו עושים.
הפסיכולוג ויקטור פראנקל הִרבה לומר שחיינו נקבעים לא על ידי מה שקורה לנו אלא על ידי אופן תגובתנו למה שקורה לנו – ואופן תגובתנו תלוי בַּפירוש שאנו נותנים למאורעות. האם האסון שפקד אותי הוא לי סוף העולם, או שמא הוא הזדמנות לחלץ מעצמי משאבי גבורה ואצילות שלא הכרתי? נסיבות מסוימות עשויות להתפרש בצורה שונה בידי שני אנשים, באופן שיגרום לאחד מהם לומר נואש ולשני לאזור אומץ. העובדות זהות, המשמעויות מקוטבות. הפירוש שאנו נותנים למציאות משפיע על תגובתנו כלפיה, ותגובותינו הן המעצבות את חיינו – את חיי הפרט ואת חיי הציבור. צדק אפוא מקס דה-פְּרי, מנכ"ל חברת הריהוט האמריקנית 'הרמן מילר' ומחברו של רב-מכר על מנהיגות, באומרו כי "האחריות הראשונה של מנהיג היא להגדיר את המציאות."
כל משפחה, קהילה וארגון חווים משברים וניסיונות. האם הם מובילים לוויכוחים ולהטחת האשמות – או שהקבוצה רואה אותם כיד ההשגחה, כ"ירידה שהיא צורך עלייה"? האם הקבוצה משלבת זרועות כדי להתמודד עם האתגר? הרבה, אולי הכול, תלוי באופן שהיא מגדירה בו את המציאות. דבר זה, בתורו, תלוי במנהיגות (או בהיעדרה) מתחילת הדרך עד למשבר. משפחות חזקות וקהילות חזקות מתאפיינות בכך שהאידיאלים שלהן ברורים להן, ולכן רוחות של תמורה אינן מערערות אותן…"

הקונפליקט הפנימי שאנו חווים בין הרצון להיות נדיב וטוב לאחרים לבין הדחף לדאוג לעצמנו ולהיות אנוכיים פוגש אותנו בשוטף. והדימוי של "תחרות משיכת חבל" מייצג באופן חזק את המאבק בין שתי מגמות אלו, ששתיהן קיימות בנו בעוצמה. הבחירה שלנו בין שני "קצוות החבל" מגדירה את אישיותנו ואת הדרך שבה אנו מבינים את תפקידנו בעולם. פרשת השבוע מעודדת אותנו לראות את האנושיות שלנו לא דרך הפריזמה של דאגה עצמית בלבד, אלא גם דרך היכולת לראות את האחר ולהיות שם בשבילו, במיוחד כשהוא זקוק לכך. הפרשה אומרת לנו בפירוש שכאשר יש בפנינו הזדמנות לעזור למישהו בצרה, עלינו תמיד לפתוח את היד ואת הלב.
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')
בחירה בדרך של נתינה ונדיבות הלב לא רק מחזקת את הקהילה והחברה שסביבנו, אלא גם מעצימה אותנו כאנשים ומעניקה משמעות עמוקה לחיינו. דרך זו מחברת אותנו לערכים של חמלה, אמפתיה והבנה, ומזכירה לנו שכוחנו האמיתי טמון ביכולת שלנו להושיט יד ולעזור לאחרים. הפסוקים בפרשה מדגישים את החובה המוסרית לפתוח את היד והלב, לפעול מתוך חסד ונדיבות, בעיקר כאשר אנו נתקלים במישהו שנמצא במצוקה.

וכך מסיים הרב זקס את דבריו,
"משה היטיב לעשות זאת מכולם, כאשר שרטט את הבחירה: בין טוב לרע, בין חיים למוות, בין ברכה לקללה, בין הליכה בדרכי ה' לבין נְהִייה אחר אלילי נכר. בהירות זו מסבירה מדוע החיתים, הכנענים, הפריזים והיבוסים אינם עוד, ואילו עם ישראל חי וקיים למרות כל חילופי הנסיבות שחווה בתולדותיו הארוכות.
מי אנחנו? איפה אנחנו? מה אנחנו מנסים להשיג? איזה סוג אנשים אנחנו שואפים להיות? אלו הן השאלות שמנהיגים עוזרים לקבוצה לשאול ולמצוא להן תשובה. וכאשר קבוצה עושה זאת יחד, היא מתברכת בחוסן ובעמידות שאין שני להם."

בימים אלו, כשכולנו מתכנסים לאזכרות (כן, לא יאומן שאנחנו כבר כמעט שנה בטירוף הזה) כדי לזכור, לעטוף ולחבק את המשפחות השכולות, זהו זמן שבו הערכים שמחברים את הקהילה ואת העם כולו מתגלים במלוא עוצמתם. הזיכרון המשותף וההתכנסות יחד הם אלו שמבטיחים את המשכיות הקהילה, גם בזמנים של אובדן וכאב. דרך התכנסות זו, הקהילה לא רק מחזקת את החוסן שלה, אלא גם משמרת את זהותה, ומעבירה את הערכים הללו מדור לדור. זו המסורת היהודית במיטבה, שמצליחה לשמור על חוסנה ועוצמתה גם בזמנים הקשים ביותר, שנזכה להיות ראויים. אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

Photo by Vlad Bagacian on Unsplash

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, ופרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר. בד"כ קוראים את הפרשות הללו יחד באותו שבוע בשנים שאינן מעוברות, בשנים שאין בהן אדר א' ואדר ב', כי אז יש פחות שבועות ויש צורך לצרף כמה פרשות לאותה השבת.
אנו כאמור בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק.
השבוע אתמקד בפרשת מסעי שהיא הפרשה האחרונה שחותמת את ספר במדבר. פרשה זו הינה סיכום של המסע כולו, 40 שנה במדבר סיני, וההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. בפרשה מופיעה רשימה מפורטת של התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע, מיציאת מצרים ועד נהר הירדן מול יריחו, סך הכל 42 תחנות. כאשר כל תחנה במסע הייתה שלב נוסף בבניית הזהות הלאומית והאמונה. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו למעשה מסתיימת תקופה ומתחלף דור. דור יוצאי מצרים הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר, והם אלו שיכניסו את בני ישראל לארץ ישראל.
מלחמות בני ישראל במהלך המסע, כמו במלחמת חרבות ברזל, הן מלחמות קיום שמציבות את העם הישראלי מול אתגרים שמציפים שאלות של זהות, משמעות ושייכות, צורך להגן על הבית והקהילה, והשאיפה לשמור על ערכים אנושיים ומוסריים שהם חלק מהמאבק הכולל.  במהלך המסע במדבר, בני ישראל נדרשו, כמו היום, לפעול יחדיו ולהישען אחד על השנייה. היו רגעים של משבר ומחלוקת, אך גם רגעים של ערבות הדדית ואחדות.  
גם כיום, העם היהודי ניצב בפני אתגרים מורכבים, כולל סוגיות של זהות יהודית, דתית ולאומית, וכן דילמות מוסריות וחברתיות.  המורשת של המסע מזמינה אותנו להמשיך לחקור, ללמוד ולהתפתח, לשאוף לצדק ולמוסר, ולהתמודד עם אתגרי הזמן ברוח של עמידות ותקווה.
המסע של עם ישראל, כפי שהוא מתואר בפרשת מסעי, אינו מסע שהסתיים, אלא תהליך מתמשך של התפתחות וצמיחה. כל דור ודור נדרש להתמודד עם אתגרים חדשים ולהמשיך את המסע של העם היהודי – חיפוש אחר משמעות, זהות ואמת. המסע הזה, מבחינה היסטורית, חברתית ורוחנית, הוא חלק בלתי נפרד מההוויה היהודית וממשיך לעצב את דרכנו גם כיום.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"…להיות יהודי הוא להיות במסע. כך החל הסיפור היהודי, כשאברהם שמע את המילים "לֶךְ לְךָ" שקראו לו לעזוב את מקום הימצאו וללכת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). וכך החל הסיפור שנית, בסדר גודל לאומי, בימי משה, כאשר המשפחה הפכה לעם. עניין זה חוזר כמעט עד בלי די בפרשת מסעי: "ויסעו מ־א' ויחנו ב־ב'. ויסעו מ־ב' ויחנו ב־ג'" – ארבעים ושניים שלבים במסע בן ארבעים שנה. אנחנו העם הנוסע. אנחנו העם שאיננו עומד במקום. אנחנו העם שבשבילו הזמן עצמו הוא מסע במדבר לקראת הארץ המובטחת. …הסיפור היהודי שונה מסיפורי המסע המיתולוגיים בהיבטים מרכזיים:
במסע יציאת מצרים משתתפים כולם, העם כולו. גברים, נשים וילדים. דומה כי לדידה של התורה כולנו גיבורים, או לפחות מזומנים להיות כאלה.
משך המסע ארוך מדור אחד. אולי, אלמלא קלקלו המרגלים במעשיהם, היה מסע יציאת מצרים קצר. ובכל זאת, בדרך שבה נתגלגלו הדברים יש אמת רוחנית וכלל־אנושית. התנועה מן העבדות אל האחריות הכרוכה בחירוּת אורכת זמן. אנשים אינם משתנים בן לילה. משום כך, מהלכים התפתחותיים מצליחים בדרך כלל, ואילו מהלכים מהפכניים נוטים להיכשל. המסע היהודי החל לפני שנולדנו, ועלינו מוטל להעבירו לאלה שימשיכו בו אחרינו.
במיתוס, הגיבור בדרך כלל עומד בפני ניסיון גדול: אויב, דרקון, כוח אפל. הוא (בדרך כלל זה הוא ולא היא) עלול אפילו למות – ולקום לתחייה… הסיפור היהודי אחר. היריב העיקרי שבני ישראל נתקלים בו הוא הם־עצמם: הפחדים שלהם, החולשות, הדחף המתמיד לחזור אחורה.
נראה לי כי התורה, בעניין זה כמו בעניינים רבים אחרים, אינה מיתוס אלא אנטי־מיתוס, מאמץ מחושב לסלק מהסיפור את הרכיבים המאגיים ולדבוק בשניים: בדרמה האנושית המעמתת בין אומץ לבין פחד ובין תקווה לבין ייאוש; ובקריאה הא־לוהית לא לאיזה גיבור גדול־מהחיים אלא לכולנו־יחד, אנו שכוחנו בא לנו מזיקתנו אל העבר שלנו ומן העבותות הקושרות אותנו בהווה איש לרעהו. התורה איננה בריחה מהמציאות אל האגדה אלא המציאות עצמה, המצטיירת בדמות מסע שכולנו צריכים לצאת אליו, כל אחד בכוחותיו האישיים ובתרומותיו הייחודיות לעמנו ולאנושות.
כולנו במסע. וכולנו צריכים לנוח מעת לעת. המתח שבין נסיעה לחניה הוא חלק מפעימת החיים היהודיים. עת לנסוע ועת לחנות, עת ל"ניצבים" ועת ל"וילך"… אנחנו הולכים, אבל אנחנו גם עומדים במקומנו. אנחנו במסע, אבל אנחנו גם מושרשים כעץ.
בחיים, יש מסעות ויש חניות. אם לא נחנה נישָׁחק. אם לא ניסע לא נצמח. והחיים הם צמיחה. אי אפשר להימלט מן האתגר ומן השינוי…
מכאן הרעיון משנה־החיים של השבוע: החיים הם מסע, לא יעד. אל לנו לדרוך במקום. עלינו להתכונן תמיד לאתגרים חדשים שיוציאו אותנו מאזור הנוחות שלנו. החיים הם צמיחה."

בני ישראל נאלצו להתעמת עם שאלות של אמונה, מוסר וערכים, כמו גם עם הקושי להתגבש כעם בעל תודעה ואחריות. נראה כי המסע במדבר הוא גם משל למסע פנימי של חיפוש. כל אחד מאיתנו עובר מסע אישי במהלך חייו, מסע המורכב מחוויות, אתגרים, למידות והתפתחות אישית. זהו מסע שאין לו מסלול קבוע מראש או יעד אחד ברור, אלא הוא מתפתח ומשתנה עם הזמן. במהלך חיינו, אנו שואלים שאלות על זהותנו – מי אנחנו? מהם הערכים והאמונות שלנו? אנחנו מחפשים משמעות במה שאנו עושים ובחיים בכלל.
המסע האישי שלנו הוא תהליך מתמשך של גילוי עצמי (כוחות, יכולות, חולשות), התפתחות וצמיחה. כאשר המפגש עם אנשים אחרים, תורם לעיצוב האישיות והערכים שלנו, וגם משפיע ומעצב את המסע האישי שלנו. המטרות שהצבנו לעצמנו, נותנות לחיינו כיוון ומטרה, אך גם אם לא תמיד נגיע לכל יעד שהצבנו לעצמנו, עצם ההשתדלות מקנה סיפוק ומשמעות. כל שלב במסע הזה הוא הזדמנות ללמוד ולהתפתח, ומוביל אותנו להבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל העולם סביבנו.
בקיצור, הכניסה לארץ ישראל לא הייתה סוף המסע, אלא התחלה חדשה. העם ממשיך להתמודד עם אתגרים, קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, ועם המשימה להקים חברה מוסרית וצודקת בארץ. המסעות במדבר מסמלים את הדרך הארוכה שלנו כעם לעבר תודעה חדשה, ואת ההזדמנות שיש עדיין בידנו, להטמיע לקחים מניסיון העבר, לעצב את זהותנו הלאומית ולגבש את ערכינו המוסריים, הגשמיים והרוחניים יחד כאומה וכפרטים. אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה פותחת בשבחו ושכרו של פנחס בן אלעזר על מעשהו הנועז בסוף הפרשה הקודמת, לאחר שעם ישראל חטא עם בנות מואב, נגרר לעבודת אלילים והגיע לשיא הידרדרותו כשנשיא שבט שמעון לקח אישה נוכרית, מדיינית, ושניהם חטאו לעיני כל עדת ישראל. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, החליט להשיב את הסדר לכנו, ולעצור את המגפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, ולכן, הוא לוקח רומח והורג אותם.
בהמשך, מסופר כי משה יודע שהוא לא יזכה להיכנס לארץ, ולכן, ה' אומר לו לעלות על ההר להשקיף ולראות אותה מרחוק. משה דואג לעם ישראל ומבקש מה' למנות מנהיג שימלא את מקומו. הוא מבקש שיהיה זה אדם שידאג לכל אחד ואחת מבני-ישראל, בעת מלחמה יצא בראש הצבא, שיהיה רועה נאמן ויוביל את בני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת וישובה.
ואכן, ה' ממנה במקום משה רבנו את יהושע בן-נון, משרתו המסור ותלמידו המובהק, ומצוה את משה להסמיכו לתפקיד המנהיג, ככתוב- " (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (פרק כז) משה מכנס את כל העם וסומך על יהושע את שתי ידיו בנוכחות ולעיני כל ישראל, כל העדה, והכהן הגדול אלעזר.
בפרשה מתוארות סגנונות שונים של הנהגה, פנחס שייצג את מודל המנהיגות הקנאית, בעוד יהושע, ממשיך דרכו של משה, ייצג מנהיגות מאוזנת. מהי מנהיגות קנאית?

עונה הרב יובל שרלו,
"…מעשה קנאות איננו מעשה פשוט. קו דק ושביר מפריד בין קנאות בריאה ואידיאולוגית, לקנאות המוזנת מרגשות שליליים של נקמה ושנאה. קנאותו של פנחס היא מודל בסיסי לדיון על הקנאות, והיא מלמדת שני דברים: הראשון שבהם הוא שלעתים יש צורך בקנאות. השני הוא שהקנאות איננה נורמה. אדרבה: היא עצמה זקוקה למיתוק ולתיקון.
לעתים יש צורך בקנאות. לעתים בכל מערכת נוצר מצב שבו הסדר הרגיל, מערכת ההתמודדות עם האתגרים, אין בכוחם  להתמודד עם בעיה בהיקף עצום. הדבר נכון למערכות רוחניות אולם גם עסקיות או חינוכיות. מדובר במצב נדיר ומיוחד שבו נדרשת קנאות. לעיתים אין מנוס מצעד לא שגרתי ואפילו כואב, כדי להציל מערכת שלמה…
בד בבד יש ללמוד מפרשת פנחס גם את ההיבט ההפוך. העובדה שהתורה מציינת במיוחד מעשה קנאי אחד ומיוחד מלמדת כי אין זו המדיניות הרגילה של התורה. במקומות רבים ביאר הרב קוק זצ"ל את יסוד ההתנגדות לקנאות. הרב לימד כי הקנאות אינה פסולה על מה שיש בה. להפך – מה שיש בה הוא נפלא: יש בה נאמנות מקסימאלית לאידיאל, לרעיון, מוכנות לוותר על הנאות ונוחות אישית, התמסרות טוטאלית לאידיאל, קוהרנטיות מחשבתית וטוהר נפשי. הביקורת הגדולה על הקנאות היא על מה שאין בה: וזוהי ההסתכלות הרחבה.  קנאות פירושה התבוננות על המציאות דרך פריזמה אחת בלבד. היא חסרה את מה שנמצא בקוטב הנגדי של ציר ההסתכלות. דוגמאות לא חסרות: רדיפת אמת היא דבר נצרך, אולם קנאות לאמת עלולה לדרוס בדרך את השלום ואת היחסים שבין אדם לחברו…"

פינחס כמנהיג מראה נכונות לפעול בנחרצות בהתאם לערכים ולמטרות של העם. המעשה של פינחס לא היה קל, והוא דרש אומץ לב גדול. מנהיגים אמיצים הם אלו שמסוגלים לפעול בהחלטיות גם במצבים קשים ומורכבים. פינחס פעל מתוך תחושת אחריות עמוקה לעם ישראל. פרשת פינחס מדגישה את החשיבות של מנהיגות אמיצה, מחויבת ומוסרית. הצמחת מנהיגים בעלי תכונות אלו היא חיונית לעתיד החברה. בפרשת פינחס מתואר גם מינויו של יהושע בן נון כמנהיג העתידי של עם ישראל, יורשו של משה רבנו. המינוי של יהושע מלמד על הצמחת מנהיגות והכשרת יורש מתאים לתפקיד הרם. חומר למחשבה עבורנו- חשיבות ההשקעה בהצמחת מנהיגים ויורשים ראויים.
סיפור מינויו של יהושע בן נון בפרשת פינחס מדגיש, לעומת זאת, את החשיבות של הכשרת יורשים מתאימים להנהגה. הצמחת מנהיגים חדשים דורשת תהליך ארוך טווח של למידה והתנסות, לצד דוגמה אישית והעברת סמכויות מסודרת. מודל זה יכול לשמש אותנו גם כיום במגוון תחומים, החל מהנהגת קהילות ועד לתפקידי ניהול במוסדות ובארגונים. יהושע נבחר בשל תכונותיו האישיות וההכשרה שקיבל לצד משה. הוא נודע כאיש אמיץ, נאמן, ויודע לשרת את העם ואת התורה. בנוסף, הניסיון הצבאי שלו והמנהיגות שהפגין בעברו, כמו בשליחת המרגלים לתור את הארץ, הופכים אותו למועמד ראוי להוביל את העם. יהושע ליווה את משה לאורך זמן רב, למד ממנו ונחשף למורכבות הנהגת העם.

מוסיף הרב ד"ר רונן לוביץ,
"צעירים רוצים לתקן את העולם. הם בטוחים שהדרך היחידה לעשות זאת היא זו שהם דוגלים בה. כשהם מתבגרים הם נחשפים למורכבות שבמציאות, ומתוכה הם מבינים את הצורך באיפוק ובסובלנות.
משה בפרשתנו נמצא בערוב ימיו. הוא מבקש מה' למנות מנהיג להמשך הדרך. לכאורה לא מובן פשרה של פנייתו זו של משה. וכי יעלה על הדעת שה' יפקיר את עדתו? ענה על כך רמ"מ מקוצק, שמשום שראה משה שהשעה משחקת לפנחס והוא זוכה לברכת שלום משמים, הוא חשש שפנחס יהיה המנהיג הנבחר. חשוב היה לו למשה לוודא כי להנהגת העם ייבחר מנהיג שקול, מתון וסובלן שהתבגר דיו בכדי שיוכל להיות קשוב ולא יתנהג בקנאות כלפי מי שחושבים אחרת.
משה פונה אל "ה' אלוקי הרוחות לכל בשר", אל ה' שמכיר בשונות ובאינדיבידואליות של רוח האדם, אך שעדיין יהיה "איש על העדה". במנהיגות ישנו מתח בין הצורך להיות מורם מעם מחד, אך להיות שליח לאנשים המונהגים.  משה מבקש מנהיג "אשר יוציאם ואשר יביאם" – כלומר יוכל להוביל וליזום, להטיל משימות ולהתוות דרך. מצד שני הוא צריך להיות "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" – כלומר יכיר בעובדה שהוא שליח ציבור, יהיה קשוב להלכי הרוח בעם ויגלה אכפתיות ורגישות. ה' ממנה את יהושע "איש אשר רוח בו –  שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (רש"י). משמעות הדברים כפולה. יהושע יבין את רוחו של כל אדם, ויחד עם זאת גם יהיה מסוגל לעמוד בתקיפות כנגד רוחות פרצים.
הנטייה לקנאות מלווה את עם ישראל בכל הדורות. קנאותם של צעירים המיטה אסון כבד על העם בימי הבית השני, שאת חורבנו אנו מבכים בימי אלו של בין המצרים. הקנאים הלו לחמו ביהודים שחשבו אחרת מהם. במשך שנתיים, מאז הגיע טיטוס לשערי ירושלים, לא עשו המנהיגים היהודיים דבר חוץ מלהלחם איש ברעהו. אפילו על מינוי רמטכ"ל הם לא יכלו להסכים. ערב עזיבת אספסיינוס שרפו הקנאים את אוצרות המזון בירושלים. התנהגותם שיקפה הלך רוח של קנאות שרווח בעם שהיו "אוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם" (יומא דף ט עמוד ב).
גם בזמננו ישנם המקנאים הרוצים לכלוא את הרוח של כל החולק על דעתם והופכים אותו לאויב מר. הם דוקרין זה את זה בחרבות הלשון. עלינו לפעול לכך שאנשים אשר רוח בהם יובילו את הציבור, ולעשות למען השבתם של ערכי הסובלנות והמתינות למרחב הציבורי של החברה הישראלית." אמכי"ר.

בסופו של דבר, כולנו מנהיגים, בבית, בקהילה, ובעולם הסובב אותנו. והגדולה היא היכולת לאזן: בין עקרונות לגמישות, בין הובלה לשיתוף פעולה, בין מחויבות אישית לרווחת וטובת הקבוצה, בין ראייה רחבה למיקוד בפרטים, בין יציבות ובטחון לחדשנות והתפתחות, ובין סמכותיות להעצמה. כלומר, להעניק גם לאחרים את הכלים והסמכויות הנדרשים כדי לצמוח ולהוביל בעצמם.
שמירה על איזונים אלו מאפשרת לנו לפעול כמנהיגים אפקטיביים בחיינו האישיים, בעבודתנו, ובמעגלים הרחבים יותר של הקהילה והחברה. הכרה באחריות שלנו כמנהיגים בכל תחום בו אנו פועלים, וחתירה לאיזון נכון בין המרכיבים השונים של המנהיגות, הם מפתחות להצלחה.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

היום י"ז בתמוז, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, למשל, החסר באהבת חינם. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

מסביר הרב ישראל אלתר,
"חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז, נקודת הפתיחה של שלושת השבועות המכונים "ימי בין המיצרים", ימי הפורענות, שבסופם חל צום תשעה באב-
1.) הראשון, צבא רומי פרץ את חומות ירושלים לאחר מצור שנמשך שלוש שנים. הרעב הקשה ששרר בעיר הכריע את תושביה והם לא היו יכולים לעמוד בפני עוצמת החיל שעמד מולם. התלמוד הבבלי מספר לנו סיפור מזעזע: היו שלושה עשירים בירושלים ולהם מאגרי אוכל ועצים שהיו יכולים להחזיק את אנשי העיר למשך עשרים ואחת שנים. אך לאן נעלמו מאגרים אלו? הם נשרפו. חכמי ישראל רצו לסיים את המצור עוד בתחילתו וביקשו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים, אך בעיר היו בריונים שסירבו לכך 'נצא ונעשה מלחמה איתם' אמרו. 'אבל אין לנו סיכוי', ענו החכמים. מששמעו זאת הבריונים שרפו את מחסני האוכל במטרה ליצור מצב דחק שיגרום לעם לצאת למלחמה. אבל אנשי העיר לא יצאו, מה שגרם לרעב שהוביל בסופו של דבר לפריצת חומות ירושלים.
2.) הדבר השני שאירע הוא שריפת התורה על ידי אפוסטמוס. בספר התודעה מביא את הדעה שמדובר בנציב רומאי בשם סטפנוס, וכך כותב יוספוס פלאוויוס: "בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחרי השודדים לתפסם, ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש…"
3.) האירוע השלישי היה העמדת צלם בהיכל, הוצב פסל בתוך בית המקדש. על מנת לנסות להמחיש את המשמעות של העניין הבה נדמיין לעצמנו צבא זר שהשתלט על מדינת ישראל ובתוך מליאת הכנסת הציב צלב הקרס גדול לראווה. דמיינו את הזעזוע, שאת הנפש, החלחלה ומאידך גיסא הפחד מפני העתיד הצפוי ליושבי הארץ.
4.) הדבר הרביעי שהתרחש היה שבירת לוחות הברית הראשונים. לאחר מתן תורה, לאחר שאלוקים דיבר עם עם ישראל ונתן להם את עשרת הדברות, עלה משה רבינו להר סיני ושהה שם למשך ארבעים יום. לקראת סוף יום הארבעים, שש שעות לפני שמשה יורד מההר, בנה עם ישראל את עגל הזהב והחל לעבוד אותו. כאשר משה ירד מן ההר וראה זאת השליך מידיו את לוחות הברית ושבר אותן.
5.) האירוע האחרון היה ביטול קורבן התמיד. בבית המקדש היו שתי קורבנות שהוקרבו יום יום ללא הפסקה, אחד בבוקר ואחד בין הערבים. הרוטינה, השגרה, יכולה להיות אפורה ומשעממת אבל רק באמצעותה אנו יכולים להתקדם ולבנות בניינים גדולים ויציבים. ברגע שנשברה השגרה, ברגע שהעולם המסודר אותו יצרנו לעצמנו מזדעזע, איננו מי שהיינו קודם לכן. ברגע שבטל התמיד, העולם היהודי כבר לא אותו הדבר. מושגים שנלקחו כמובנים מאליהם התפוררו ונמוגו והחורבן הפך לממשי.
כשחושבים על זה צום י"ז בתמוז די מוזר. אנו צמים על כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים  על ידי הרומאים לאחר שלש שנות מצור, דבר שהוביל לחורבן בית המקדש השני. אבל זה לא הגיוני, הרי בעוד כשלושה שבועות יחול תשעה באב ובו נצום על חורבן הבית! מדוע שלא נאחד את שני הצומות יחד, הרי הם חלק מאותו תהליך? אלא שמכאן אנו לומדים שפריצת החומות מאפיינת אסון נוסף שהתרחש, בעל אופי שונה. בתקופת בית המקדש הראשון בימי חזקיהו המלך, צבא אשור היה במהלך מסעות כיבוש בארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים… אך ירושלים ניצלה.
בעוד שבימי בית שני, העיר שביטאה את החיבור בין אלוקים לבין האדם, והיוותה עוגן רוחני ולבסוף גם עוגן פיסי, נפלה בידי האויב. האסון שמבוטא בנפילת חומות ירושלים הוא ההבנה הנוראה שנכשלנו, שעכשיו אנו עומדים בפתח גלות נוספת ומי יודע מה יתרחש במהלכה וכמה זמן תימשך. בתשעה באב אנו צמים על החורבן הממשי של בית המקדש, בי"ז בתמוז אנו צמים עלינו, על חורבן העם. זוהי תזכורת כה משמעותית עבורנו, אחרי הכל, האהבה היא כוח אוניברסלי רב עוצמה שיכול להפוך קללה לברכה ולמגר את השנאה. בזמני משבר כמו בעת הזו, עת מלחמת חרבות ברזל, האהבה מאחדת את העם, מחזקת אותו ומסייעת בריפוי פצעים רגשיים וחברתיים. באמצעות אהבה, ניתן ליצור עולם טוב יותר, שבו יש פחות שנאה ויותר ברכה ושלום.

וכך אומר לנו הנביא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" – לעתיד לבוא יהפכו הצומות לימי ששון ושמחה." אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים, ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
הפרשה מתארת כיצד העם נפרד בצער רב ממרים, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמת גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר, ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ).
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.

אובדן של מנהיגים כמו מרים ואהרון בפרשה מעורר כאב וחלל עצום, אלו תחושות כבדות שמתעוררות בנו בכל פעם שאנו שומעים "הותר לפרסום", אנו חווים כאב שקורע לנו את הלב. כבר 9 חודשים במלחמת חרבות ברזל, שלא לומר, במהלך ההיסטוריה כולה אנו מצויים במלחמת קיום. האמנו שאנו חיים בתקופה שונה, נאורה ומתקדמת, ומלחמת קיום זו מלחמה ששייכת לעבר… רק שהמציאות הוכיחה ומוכיחה לנו אחרת.
האובדן נוגע ללבבות כולנו ומטלטל את תחושת הביטחון, האמון והיציבות. הפרשות והאירועים מתארים מצבים של אובדן כבד של מנהיגים ובני אדם יקרים, ומלמדים אותנו על החשיבות של הנהגה, אבל, הנצחה ותקווה. ההתמודדות עם אובדן, הן בזמנים העתיקים והן בזמננו אנו, מחייבת חיזוק הרוח והאמונה, והמשך בניית חברה חזקה ומאוחדת. אכן, גיבורי ישראל – בין אם מדובר במנהיגים רוחניים ודתיים כמו מרים ואהרון, ובין אם מדובר בחיילים ואזרחים שנפלו בהגנה על המדינה – נשארים חיים בזיכרון הקולקטיבי של העם. הם ממשיכים לחיות דרך המורשת שהותירו, הסיפורים שמספרים עליהם, והערכים שהם ייצגו והנחילו לדורות הבאים.

החיילים הנופלים הם לא רק לוחמים, אלא גם מנהיגים בקהילותיהם, משפחותיהם וחבריהם. כך גם האזרחים, שהם הורים, אחים, מורים וכו', הם כולם מייצגים את הנכונות להקרבה למען הערכים והאידיאלים של העם והמדינה, ולו מעצם בחירת הקמת הבית שלהם בארץ ישראל. כל אובדן הוא כבד וקשה, ומטלטל את המשפחות, החברים, הקהילות, והעם כולו.
ביהדות, קיימת התפיסה שאותם גיבורים ממשיכים לחיות דרך השפעתם על הדורות הבאים. זיכרון פעולתם והמורשת שהותירו הם חלק בלתי נפרד מהחיים הרוחניים והתרבותיים של העם. מרים ואהרון, למרות פטירתם, ממשיכים להיות דמויות מופת בהיסטוריה היהודית. הערכים שהם ייצגו, הדוגמא האישית והמנהיגות שלהם נשארו חלק מהותי מהמסורת היהודית שסיפוריהם מועברים לדורות הבאים. מרים, אחות משה ואהרון, לא פחדה להתמודד עם מצבים קשים ומסוכנים. היא הפגינה אומץ לב ונחישות בכל מעשיה, החל מהשבת עמרם, אביה, ליוכבד, אִמָּהּ, ובזכות זה נולד משה, ועד להנהגת שירת הים. היא דאגה לאחיה משה והייתה חלק בלתי נפרד מהנהגת העם. מרים היא המקור לנביעת המים שליוותה את עם ישראל במדבר, דמות רוחנית ונביאה מעוררת השראה. כך גם אהרון הכהן הגדול שהיה דמות מרכזית בכינון המנהיגות הדתית בעם ישראל. אהרון, בענוותו ובסבלנותו, הצליח לקרב לבבות ולהשכין שלום בין אנשים. במותו ציווה לנו להמשיך את דרכו ולהפיץ את ערכי השלום והפיוס בכל תחומי החיים – במשפחה, בקהילה ובחברה בכלל בכדי לייצר חברה מאוחדת, חזקה וסולידרית.

כך גם החיילים והאזרחים שנפלו במלחמות ישראל, גיבורים שזכרם נחקק בלב העם. גיבורים אלו נזכרים בטקסי זיכרון, באנדרטאות, ובשמות הרחובות ובתי הספר הקרויים על שמם. הזיכרון שלהם נשמר חי ורענן בלב האומה. סיפוריהם מהווים השראה לדורות הבאים. השפעתם ממשיכה לחיות דרך הפעולות והערכים שהם הותירו לאחריהם, כמו, אומץ לב, נאמנות והקרבה, אמונה, אהבת הארץ, אחריות וקהילתיות, והם מחזקים את הרוח הלאומית והקהילתית. הערכים שהם ייצגו, כמו ממשיכים להיות חלק מרכזי מהחיים היהודיים והישראליים. אנשים ממשיכים לפעול בהשראתם ולחתור למימוש אותם ערכים בחייהם. למשל, ההורים היקרים של דביר חיים רסלר הי"ד, שנלחם בגבורה ב-7/10, קבעו את יום הולדתו העברי, י"ז בסיוון, ליום כיבוד הורים, אחת מתכונותיו הבולטות. זו הזמנה להמשיך את דרכו ולקיים את מצוות כיבוד הורים, וכל דבר נחשב, שיחת טלפון מתעניינת, פרחים, קפה וכו'. דביר חיים רסלר הגיבור שירת יחד עם בני בגדוד 51 במחלקת החוד.

מסכם הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"התורה מוהלת בעדינות רבה חוקים וסיפורים – והחוק בא לפני הסיפור, כי ה' מקדים לנו תרופה למכה. מרים מתה. משה ואהרן הלומי צער. הוא ואהרן מקבלים תזכורת שגם הם בני תמותה, ושהם ימותו קודם הכניסה לארץ. אך זו דרכו של עולם. אנחנו נשמות מגולמות בגוף. אנחנו בשר ודם. אנחנו מזדקנים. אנחנו מאבדים את מי שאהבנו. כלפי חוץ אנחנו מתאמצים לשמור על חזותנו היציבה, אך פנימה אנחנו בוכים. ובכל זאת החיים נמשכים, ואת מה שהתחלנו ישלימו אחרים. יקירינו שאהבנו ושָכַלנו מוסיפים לחיות בתוכנו, וגם אנו נוסיף ונחיה בלבם של אהובינו. כי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, והטוב שעשינו בחיינו לא ימות במותנו."

שבת של שלום ובשורות טובות

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים, יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.