""(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם." (שמות כא') אומר ה' למשה ומצווה אותו להעביר לבני ישראל רשימת דינים ארוכה העוסקת במצוות שבין אדם לחברו.
נאמר בפרשה: " (ה) כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ…"(שמות כג')
רש"י ניסח מחדש את הפסוק… ובמילים שלנו: "מה, לא תעזור? ברור שתעזור!"
מדובר כאן בחמור של שונא… באה התורה ודורשת שלא יתחשב בשנאה ויעזור לו.
נשאלת השאלה מדוע התורה דורשת רק שיעשה מעשים לטובת חברו השנוא ולא דורשת ממנו להעביר את השנאה מלבו?
נראה שהתורה אינה מצווה על דברים שבלב שאינם בשליטת האדם, כגון אם לאהוב או לשנוא, אלא על המעשים המעידים על אהבה או שנאה, וזה בשליטת האדם לעשות כמצווה, וכשיעשה כן הלב יימשך אחר מעשיו לאהוב את חברו.
אני למדה מהדברים שהתורה לא מצווה אותי לשמוח, התורה מצווה אותי לעשות מעשים של שמחה. כדי ל"יישב" את האמונה בלב לא מספיק להאמין אלא צריך לעשות מעשים של אמונה. ובעקבות המעשים שלי, הלב שלי יצטרף ובסוף תבוא גם השמחה וגם האמונה.
חגגתי 30 השבוע בכל דרך אפשרית… אני חושבת שאם הייתי מקשיבה ליצר הרע שלי, הייתי מתכסה בשמיכה ומרחמת על עצמי אבל כפיתי על עצמי לעשות מעשים של שמחה ולדבר דיבורים של אמונה וזה עבד לי- השמחה "תפסה" אותי, והאמונה קבעה משכן בליבי (אפילו זמני).
שתבוא עלינו שבת שלום ושנספוג מהקסם שלה ושיישאר לנו ממנה מספיק בשביל כל ימות השבוע."
(מהספר- "שבת שלום חני")