השבוע אנו קוראים את פרשת עקב, הפרשה השלישית בספר דברים. זמן קצר לאחר תקופת בין המצרים אנו מגיעים אל ט"ו באב- היום שכינו חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב" (משנה, תענית ד, ח). לכאורה אין קשר בין הפרשה לבין חג האהבה. אך כשמתבוננים לעומק, מתגלה ששניהם עוסקים באותו יסוד: רגש האהבה מתחיל בהכרת הטוב.
כך פרשת עקב פותחת: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן"… (דברים ז, יב). רש"י, בעקבות חז"ל, מפרש את המילה "עקב" כרמז ל"מצוות שאדם דש בעקביו"- אותן מצוות שנראות קטנות, שגרתיות או חסרות חשיבות, ולכן אדם עלול לדרוך עליהן מבלי לתת עליהן את דעתו. דווקא שם מתחילה התורה. לא במעשים הירואיים, אלא בפרטים הקטנים. לא מהרגעים יוצאי הדופן, אלא מן ההרגלים היומיומיים שמעצבים את חיינו.
כך גם בקשרים שבין בני אדם. אמון, חברות ואהבה אינם נבנים ממחוות גדולות בלבד, אלא מאינספור רגעים קטנים של: הקשבה אמיתית, מילה טובה, הכרת תודה, התעניינות, תשומת לב ומחווה של אכפתיות. אלה הדברים שנרמסים לעיתים "בעקב", אך הם שמחזיקים קשר לאורך שנים.
בהמשך הפרשה מזהיר משה את העם מפני סכנה מפתיעה. לא העוני ולא הקושי הם האיום הגדול, אלא דווקא ההצלחה. "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). כשהאדם מצליח, הוא עלול להתרגל לטוב שסביבו, לשכוח כמה אנשים היו שותפים לדרכו ולהאמין שהכול בזכותו בלבד. זו אינה רק אזהרה ביחס שבין האדם לבוראו; זו אזהרה מפני אחת הנטיות האנושיות המוכרות ביותר – לקחת את הטוב שסביבנו כמובן מאליו.
הפסיכולוגיה החיובית מכנה זאת הסתגלות הדונית:. היכולת האנושית להתרגל במהירות גם לדברים טובים הנהפכים לשגרה, ומפסיקים לרגש אותנו. התורה הקדימה את ההבנה הזו באלפי שנים, ומציעה לה תרופה פשוטה: זיכרון והודיה.
לכן, מופיעה בפרשה גם המצווה היחידה מן התורה לברך לאחר האכילה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ…" (דברים ח, י).
לא מפני שה' זקוק לברכתנו, אלא מפני שאנחנו זקוקים לה. ההודיה מחזירה את תשומת הלב למה שכבר יש לנו, במקום לרדוף ללא הרף אחר מה שחסר. כמו כן, הרמב"ן מסביר שמצווה זו מחנכת את האדם להבין שכל הטוב שבידו אינו מובן מאליו, אלא ראוי להכרת תודה.
מעניין שט"ו באב מגיע ימים ספורים בלבד לאחר תשעה באב. אם תשעה באב מזכיר לנו כיצד יחסים עלולים להיחרב, ט"ו באב מזכיר כיצד בונים אותם מחדש. חז"ל מתארים את בנות ירושלים היוצאות בלבן, ורוקדות בכרמים, כאשר כולן לובשות בגדים שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לה… זהו אולי אחד התיאורים היפים ביותר של אהבה במקורות: לא יופי מוחצן, לא מעמד ולא רכוש עומדים במרכז, אלא פשטות, צניעות, כבוד הדדי והיכולת לראות את האדם שמולך.
גם רבי יהודה אריה ליב אלתר, בעל השפת אמת, מסביר שהמילה "עקב" רומזת דווקא לדברים הקטנים, משום ששם נבחנת עבודתו האמיתית של האדם- לא ברגעי השיא, אלא בהתנהלות היומיומית. אולי משום כך אהבה אינה יכולה להישען רק על התרגשות. התרגשות חולפת; הכרת הטוב הולכת ומעמיקה. ככל שאדם מתרגל לראות את הטוב שבאחר, כך הקשר ביניהם נעשה יציב, עמוק ומשמעותי יותר.
קשה שלא לחשוב על החברה הישראלית של ימינו. לאחר תקופה ממושכת של מלחמה, כאב ומחלוקות, נדמה שלעיתים קל לנו יותר לראות את מה שמפריד בינינו מאשר את מה שמחבר אותנו. אנו ממהרים לבקר, אך ממעטים להודות; מבחינים במה שחסר, אך מתקשים לראות את כל מי שפועל, תורם ונושא בנטל בדרכו.
אולי דווקא עכשיו מזמינה אותנו פרשת עקב לעצור לרגע. לזכור. להודות. להעריך. ולא לקחת זה את זה כמובן מאליו.
יתכן שזו גם משמעות שמה של הפרשה. לא רק מפני שהשכר בא "בעקבות" המעשים, אלא מפני שהעתיד נבנה דווקא מאותם דברים קטנים שאנו נוטים לדרוך עליהם מבלי משים. מילה טובה, תודה, מחווה של התחשבות, רגע של ענווה ורגישות, אינם פרטים שוליים. אלה היסודות שעליהם נבנים זוגיות, בית, קהילה ואומה.
וכך, בין תשעה באב לט"ו באב, מלמדת אותנו פרשת עקב שיעור עמוק על אהבה: היא איננה מתחילה בפרפרים בבטן, אלא בהכרת הטוב שבלב. במקום שבו אדם מפסיק לראות כמובן מאליו את האנשים שסביבו, מתחילים לצמוח אמון, קרבה ואהבה. אולי זהו המסר העמוק ביותר של הפרשה: החיים הגדולים אינם נבנים מהרגעים הגדולים, אלא דווקא מהדברים הקטנים שאנו בוחרים לראות, להוקיר ולהעריך- בכל יום מחדש.
שבת שלום ❤️
לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.