פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשר המכות שהביא ה' על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הינם- יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה אחרי בני ישראל, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות העם, פרשת המן והמלחמה בעמלק.
פרשת בשלח מתארת רגע נדיר בהיסטוריה האנושית: עם היוצא לחירות מעבדות של 210 שנה, ומגלה כמעט מיד שחירות איננה יעד אלא תהליך. לא במקרה מדגישה התורה שעם ישראל אינו נלקח בדרך הקצרה והישירה, אלא בדרך עוקפת, ארוכה ולעיתים אף מבלבלת: "(יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא…" (שמות י״ג, י״ז). זהו שיעור עמוק על טבע האדם- לעיתים הדרך הקצרה היא הדרך הארוכה, שכן התקדמות אמיתית דורשת זמן, הבשלה נפשית ויכולת להשתנות.
ואכן, בני ישראל יוצאים ממצרים, אך מצרים עדיין חיה בתוכם. הם חופשיים בגופם, אך תודעת העבדות טרם השתחררה. ואז מגיע רגע שאין ממנו מוצא: הים מלפנים, המצרים מאחור, והפחד משתק. כאן נולד אחד הסיפורים המכוננים במסורת חז״ל- סיפורו של נחשון בן עמינדב, שקפץ ראשון אל הים עוד בטרם נבקע:
"קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה" (סוטה ל״ז, א).
נחשון אינו ממתין לוודאות, אינו דורש תוכנית מלאה ואינו מבקש הבטחות. הוא פועל מתוך אמונה ונחישות פנימית. שמו, נחשון, יש להניח, מלשון "נחישות", מסמל את היכולת לפעול גם כשהקרקע רועדת. האומץ כאן איננו היעדר פחד, אלא נכונות לא להישאר משותק מול המצב. בעולם רווי אי־ודאות, מי שממתין לרגע המושלם עלול לפספס את ההזדמנות לפעול ולהשפיע.
הפרשה אינה מהללת רק אומץ; היא מלמדת גם על יכולת להשתנות. המסע ממצרים רצוף טלטלות: מים מתוקים הופכים מרים, מזון בלתי מוכר יורד מן השמים, והעתיד לוט בערפל. דווקא כאן מופיע המן- מזון שאין לאגור ממנו, " וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ” (שמות ט״ז, ד׳). חז״ל ראו במן שיעור עמוק באמונה וביכולת לחיות בתוך מציאות משתנה. מי שניסה לאחוז בעודף ביטחון וודאות, גילה שהמן הבאיש.
במונחים עכשוויים, זהו שיעור מובהק ב-"זמישות" (Agility)-
זמישות היא שילוב של גמישות וזריזות. כלומר, היכולת להתאים את עצמנו במהירות לנסיבות משתנות, מבלי לאבד זהות וכיוון. בעולם שאחרי משבר הקורונה, ההאצה הדיגיטלית, שוק העבודה המשתנה, מלחמה וכו' זמישות איננה מותרות- אלא מיומנות קיומית. הפרשה מלמדת שגמישות איננה ויתור על ערכים, אלא התאמה של הדרך למציאות חדשה.
וכך הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מתאר:
"עולמנו מלא בספרים, בסרטים ובסדנאות המבטיחים מסלול מהיר לכל דבר כמעט, מהרזיה דרך התעשרות עד הצלחה ותהילה. הרעיון משנה-החיים שאפשר ללמוד מבחירתו של אלוהים להוליך את בני ישראל דרך המדבר וים סוף הוא שאין מסלולים מהירים. הדרך הארוכה היא הקצרה; הדרך הקצרה היא הארוכה. מוטב שנדע כבר בצאתנו לדרך שהיא תהיה ארוכה וקשה ושיהיו בה מהמורות ופניות שגויות. עלינו להצטייד בכוח סבל ובכוח עמידה, בנחישות ובעקשנות..".
גם שירת הים, שבאה לאחר הקריעה, איננה רק שיר הודיה על נס שאירע. היא ביטוי של עיבוד רגשי: פחד שהופך להכרה, הישרדות שמקבלת משמעות, " (א) אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת … " (שמות טו) רק אז. חז״ל מדגישים שהשירה נוצרת בעקבות החוויה, לא במהלכה. לעיתים ההבנה מגיעה רק בדיעבד.
ואולם, ההתעלות אינה סוף הסיפור. כמעט מיד חוזרות התלונות, הצמא, הרעב והמאבק בעמלק. זהו אולי המסר הכואב והכן ביותר של הפרשה: אין חירות מושלמת ואין גאולה חד־פעמית. בכל אדם ובכל דור יש עמלק פנימי, ספק, עייפות, ציניות, המבקש לצנן את האומץ. ההתמודדות עמו אינה רק חיצונית, אלא גם תודעתית.
אפשר לקרוא את קריעת ים סוף לא רק כנס פיזי, אלא כתהליך נפשי עמוק. הרב שניאור אשכנזי מציע לראות את העם היוצא ממצרים כעם בטראומה: שנים ארוכות של עבדות יצרו פצע עמוק של חסר בזהות ובשייכות, מנטליות של עבד שעדיין חיה ופועמת גם לאחר היציאה לחירות. לכן היציאה ממצרים לבדה לא הספיקה. נדרשה נקודת קצה- ים סגור מלפנים וצבא מאחור- כדי לעורר בעם אומץ נשכח, את היכולת “לקפוץ למים” ולפעול מתוך זהות חירותית ולא מתוך פחד. רק המפגש עם הים, עם הסכנה ועם חוסר הוודאות, אפשר לעם להיזכר במי שהוא באמת: עם חופשי, נושא ייעוד, שמסוגל לעבור דרך הפחד אל גילוי פנימי. קריעת ים סוף, אם כן, אינה רק שבירת חוקי הטבע, אלא רגע של ריפוי זהותי- שבו מה שנקבר תחת שכבות של עבדות מתחיל להיחשף מחדש.
לסיום, פרשת בשלח מזמינה אותנו לבחור: האם נישאר משותקים מול הים, נאחזים בתוכניות ישנות, או שנעז לקפוץ ולהשתנות. היא מזכירה לנו שאומץ הוא תנאי להתחלה, אך זמישות- גמישות וזריזות גם יחד- היא תנאי להמשכיות. ובימים שבהם המציאות משתנה מהר מן היכולת להתרגל אליה, אולי זהו המסר האקטואלי ביותר:
לא הוודאות יוצרת את הפתח- אלא האומץ לפעול עם היכולת להשתנות בתוך חוסר הוודאות.
שבת שלום 💞
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, ופנחס בן אסתר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים הביתה, והשבוע, גם על השבת גופתו של רן גואילי ז"ל, הגיבור האחרון שהוחזק בעזה, לישראל במאמץ משותף ומרגש של כוחות רבים. בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס וכל אויבנו מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.
וואווו וואווו מהמם כתבת אחותי !!!
זה ממש מה שקורה בטיפול המסע !!
המטפל מייצר מריב של שקט והתכנסות פנימית המאפשר למטופל לראות את המצריים בתוכו, להסכים לשהות בחוסר וודאות ואז לקפוץ לתהום.
ושם למרבה הפליאה הוא מקבל "כנפיים", הוא עובר ממצב של הישרדות / פחד/ קפאון או שליטה למצב של "flow" – תודעת אמונה, הוא מסכים לתת למשהו גדול יותר ממנו לשאת אותו אל השלב הבא הלא ידוע… שם מתחיל להתגלות הבטחון מתוך הכניסה למקור – המרחב של האינסוף ברוך הוא.