השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ. פרשת ראה פותחת בפסוק שמציב לעם ישראל בחירה ברורה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו), ברכה אם ישמרו את המצוות, וקללה אם לא. ברגע הכניסה לארץ, משה רבנו לא מדבר רק על חוקים ודינים, אלא מציב מול העם שאלה קיומית: איזו חברה אתם רוצים לבנות?
שורת הפתיחה של הפרשה איננה רק הוראה להביט בעיניים, "רְאֵה", אלא זו הזמנה לבחור נקודת מבט. חז״ל והמפרשים עמדו על הלשון הייחודית: "ראה" בלשון יחיד מול “לפניכם" בלשון רבים- לרמז שכל אדם מתבקש לחדד את ראייתו, והבחירה של כל אחד ואחת מקרינה על הכלל. הראייה בפרשה היא- אמנות פירוש המציאות: לא מה קורה, אלא איך אנחנו בוחרים לראות ולפעול.
וכך מחזק הרב גור גלון,
"אמונתנו בבחירה איננה רק אמונה סתמית. אנו מצווים לחיות את חיינו כבעלי בחירה, ולממש את בחירתנו. הרבה מאד אנשים מספרים לעצמם, שהם לא יכולים להשתנות או להתקדם, שלכאורה הדבר לא בידיהם. לא לחינם יסוד זה חוזר ומופיע פעמים רבות בספר דברים…"
פרשת ראה פורשת לפנינו מצבי יום־יום שבהם הראייה קובעת: כשפוגשים אדם במצוקה- האם זה “מטרד” או הזדמנות ל־“פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדֶךָ? כשנכנס שיח רעיל בקבוצת הווטסאפ- האם נסחפים אחר נביא שקר מודרני, או בוחרים בשקט שמכבד? בסופרמרקט, בעמידה בתור, בגינה עם הילד שמבקש עוד דקה- האם זו עוד משימה לסמן וי, או רגע של נוכחות, סבלנות וחסד? הברכה איננה רק משהו “שקורה לנו”; היא היכולת לזהות ערך במעשים הקטנים ולהטעין אותם במשמעות.
המצוות בפרשה נוגעות לכל תחומי החיים- מהשמדת עבודה זרה ועד חוקים סוציאליים של חמלה, צדקה ושחרור. לצד דיני כשרות וחוקי הקרבת קורבנות, מופיעים עקרונות שמגדירים מהי חברה בריאה: לא לסגור את הלב, לא לקפוץ את היד, לזכור שיש תמיד מי שנשאר מאחור.
המסר הוא חד: חברה אינה נמדדת רק בעוצמה הצבאית או הכלכלית שלה, אלא באחריות ההדדית וביכולת לשים לב לחלשים ביותר שבתוכה.
האם עמדנו במחויבויות?
כשאנחנו קוראים את הפרשה היום, אי אפשר שלא לשאול- האם עמדנו בברית הזאת?
כעם היושב בארץ, אנחנו אמנם לא מחילים את המצוות במובנן ההלכתי העתיק, אבל העקרונות שביסודן עדיין רלוונטיים:
מאבק בעבודה זרה- אולי היום זו לא אלילות במובנה הקדום, אלא "עבודות זרות" אחרות: מרדף אחרי כוח, כסף ותדמית במקום ערכים של אמת וחסד.
ריכוז עבודת ה' במקום אחד- תזכורת לכך שלחברה דרוש מוקד משותף, חזון מאחד, ערכים ומורשת משותפת, ולא פיצול אינסופי בין שבטים, מגזרים ודעות באופן מוחלט וללא כל חיבור.
הדאגה לחלש- כאן האתגר גדול. עדיין יש פערים עצומים, עוני, בודדים, משפחות שנאבקות לשרוד. התורה דורשת מאיתנו לא "לקפוץ את היד" אלא לפתוח אותה.
נראה שאנחנו עדיין בדרך. יש אומנם הישגים גדולים, יש רגעים מרגשים של נתינה והתנדבות מעוררי השראה, אך, יש גם הרבה עבודה שנותרה לפנינו כחברה.
הרלוונטיות להיום–
בשנתיים האחרונות עם ישראל עבר טלטלה קשה- מבית ומחוץ. פילוג פנימי חריף, מלחמה שגבתה מחיר דמים כבד, ולב כולנו מייחל לשובם של החטופים.
דווקא על הרקע הזה פרשת ראה מהדהדת בעוצמה:
* היא מזכירה לנו שהחוסן שלנו לא נבנה רק מחומות וברזל, אלא מהלב האנושי והיכולת לראות זה את זה.
* היא מלמדת שהברכה לא תלויה בנס, אלא בבחירה יומיומית: איך אנחנו מתייחסים לשכן, לאדם הזקוק לתמיכה, לזה שחושב אחרת.. וכו'.
* היא מזהירה אותנו לא להתפתות ל"נביאי שקר"- לאלו שמבטיחים פתרונות קסם או מטפחים שנאה, אלא לחפש מנהיגות שמחברת ומובילה לאחריות אמיתית.
אז מה עוד מוטל עלינו?
העבודה שלנו לא הסתיימה עם כניסתנו, עם ישראל, לארץ, וגם לא עם קום המדינה. העבודה האמיתית דורשת התמדה:
* לחזק את תחושת השותפות והאחדות בינינו.
* לזכור שהברית אינה רק עם אלוהים, אלא בעיקר בינינו- כפרטים וכחברה.
* להפוך את החמלה והדאגה לחלשים לסטנדרט חברתי, לא רק לגבורה בשעת מלחמה ומשבר אלא גם בשגרה.
ברובד הלאומי הפרשה מדגישה כי מיקוד העבודה הוא ב- שמיטה וצדקה, דאגה לגר, ליתום ולאלמנה. כל אלה מאמנים את הראייה- מסירים מסך של הרגל וציניות, ומבקשים מאתנו לראות אדם לפני קטגוריה, שליחות לפני שגרה. שתי נפשות יכולות לעמוד מול אותה מציאות: אחת תראה עומס ובלבול; השנייה תראה קריאה לעשייה טובה. "ראה”- זו הבחירה לאמן את המבט כך שהיום, הרגע, יהפוך לשדה של ברכה.
סיום-
כיצד אנו רואים את האתגרים, את הכאב, את הקרעים וגם את התקווה? עונה הפרשה: הבחירה בידינו. בין ברכה לקללה, בין אחדות לפירוד, בין אטימות לפתיחת הלב.
ואולי דווקא עכשיו, כשאנחנו מתפללים לסיום המלחמה, להשבת כל החטופים ולריפוי הלב הלאומי, יש משמעות מיוחדת למילים: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ- " לפתוח את היד, לפתוח את הלב, ולבחור יחד בברכה.
שבת של שלום
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️