בעת כזו של סערת רגשות וחוויה של בלבול, פחד, יחד עם תחושת כאוס סביב נשאב מהחומש החדש שאנו מתחילים השבוע, 'במדבר', פרשת 'במדבר', יחד עם חג השבועות שקרב ובא עלינו לטובה, חיזוקים:-) השנה, הפרשה והחג סמוכים זה לזה ברצף, בקדושה מתמשכת. וכך פותחת הפרשה-
"(ב) שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם… (יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּפְקְדֵם, בְּמִדְבַּר סִינָי… " כבר בהתחלה אנו נקראים לשים לב ליחסי הגומלין המהותיים שיש בין היחיד, הפרט, לכלל, ליחד. לאחר שנת קורונה מאתגרת שבה חווינו אי וודאות, אי בהירות לגבי השלכותיה, משמעותה ותוקפה, ולמרות החיסונים ותחושת האופטימיות שחזרנו לשיגרה, מסתבר שהמסע שלנו מתמשך ולגמרי ביתר שאת. החומש הרביעי חומש "במדבר" ניפתח בפרקים שלמים שבמרכזם יש תיאור המיפקד של בני ישראל במדבר סיני, מפקד דור יוצאי מצרים, מה עניין המִפקדים המוזכרים, ולמי הם דרושים? יותר מזה, התורה הרי שוללת את המפקד כערך בפני עצמו ואפילו מזהירה, כפי שכתוב ב-שמות ל, יב- " ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם." אז מדוע היה צורך במפקד בימי משה?
הרשב"ם עונה כי לפנינו מפקד צבאי שמיועד לגיבוש הצבא לקראת המערכה הצפויה, ולכן, גם נמנים בו רק יוצאי צבא ולא כל העם, הנשים, הזקנים והטף. הרמב"ן שמפרש גם כן בכיוון זה מחזק ומוסיף כי לא רק שאין לסמוך על נס משמים, הציפייה מעם ישראל היא להשתתף במצוות כיבוש הארץ וישובה כי היא לא תנתן על 'מגש של כסף'.
מדהים כמה עדיין רלוונטי גם לימינו. השינויים המהירים והדרמטיים שמתחוללים בזירה האזורית, הלאומית, כמו גם בזירה הבינלאומית הופכים את השאיפה שנבחרי הציבור שלנו יהיו ראויים לתפקידם מתוך צורך קיומי. במציאות החברתית והפוליטית שקיימת כיום בישראל ניתן לקדם את המטרה החשובה הזאת בדרך של התפקדות המונית, נוכחות, ספירת קולות, הגעה ותמיכה שלנו במפלגות/בנבחרי הציבור באופן שמשפיע על הרכב רשימות המועמדים לכנסת. והנה במהלך השנתיים האחרונות מצאנו את עצמנו בוחרים כבר ארבע פעמים עם חשש מפני בחירות חמישיות. תקופה שבה חווינו הפגנות של הציבור בכל רחבי הארץ. מחאות ליצירת שינוי הן בהחלט עדות לכך שהציבור רחוק מלהיות אדיש ואנו חיים בחברה דמוקרטית. ובכל זאת, במצב הנוכחי שבו נראה שהמשטרה איבדה את כח ההרתעה, ומתקשה לשלוט על ההתפרעויות המרובות בערים השונות, לוד, רמלה, עכו, יפו ועוד. והצבא עדיין לא משיג שליטה על הירי המתמשך לעברנו, המחשבות והדאגות מציפות. ללא ספק, בעת שכזו נבחרי הציבור מחויבים להתכנס יחד ולבחון כיצד מתוקף תפקידם ואחריותם הם מגיעים סופסוף למענה מיטבי שמשרת באמת את טובת הציבור בארץ.
כאמור, חג שבועות שקרב מביא עימו יהודי של מתן תורה יחד עם יהודי של מגילת רות, לא בכדי, שהרי זה מרחב שבו יש, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים, חילונים וכו' כשהמשותף לכלל האנשים מהזרמים השונים- יהודים הם. כפי שכתוב בפרשה "(נב) וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם" (במדבר א). היסטורית מעניין שבד"כ הקולות החיצונים לנו, הם הראשונים לזהות ולעדכן אותנו שכולנו יהודים, עם אחד! פרעה היה זה שהצהיר- "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ" (שמות א'), והמן העמלקי היה זה שהסביר למלך אחשוורוש שישנו עם אחד מאוחד שלמרות שהוא מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותו, יש לו דריסת-רגל בכל מקום, והם גם לא מתמזגים עם העמים האחרים. ולבסוף, מי שהגדיל מכולם היה היטלר שהגדיר מיהו יהודי ברזולוציות שאנחנו כיהודים לא מכירים.
יתכן, כי בשעת חירום שכזו אנו נקראים לפקוח עיניים ואוזניים, ועם כל משנה הזהירות והביטחון המתבקשים עדיין עלינו להתפקד, להתייצב, לבקש עזרה במידה והפחד מנהל אותנו, לחפש דרכים לבנות ולתמוך בפרט במקומות שזרעו בהם הרס והטילו אימה. עלינו למגר את שנאת החינם, ולזכור שכעסים ותסכול לעיתים מסמאים. הנהגה ראויה ודוגמא אישית מגיעים מסתבר גם מלמטה למעלה. ואכן, צו השעה קורא לנו להיות פרקטים, מוסרים וגם רוחניים. התורה מלשון הוראה, מדריכה אותנו בכל תחומי החיים. לימוד פנימיות התורה למשל, מחזק אותנו ומסייע לנו לקלוט וללמוד את המציאות בעיניים בריאות ומדייקות. לימוד שמקנה לנו כלים לפתח אהבת חינם, אהבת הזולת, ולקחת אחריות.
יחד עם זאת, אנו לא סומכים על נס משמיים. אנו מחויבים להגן על עצמנו, ולהביא לידי ביטוי מעשי וממשי את הערכים, המצוות, החזון של עם ישראל באופן ממלכתי וחברתי. איך? ע"י הקמת מערכת מתוקנת, חברה ומדינה מתוקנת, זו הסיבה שלשמה שבנו לא"י. אומנם קל להגיד וקשה ליישם ובכל זאת, ישים. ז'בוטינסקי כבר אמר "קשה משמעותו אפשרי."
מחדד הרב אלכס גליקסברג-
"המיפקד הוא סמן ואבן דרך לדרישות מן המנהיגות לאורך כל הקונפליקטים בחומש, להיות ערים ומאוזנים לשלב בין צרכיו של הכלל מבלי למחוק את זהותו של הפרט. לקיים מיפקד שיש בו גם "מספר" וגם "שמות", הוא בניגוד מוחלט לשאר אומות העולם שבהם השלטון מונה וסופר את אזרחיו ב"מיפקדי אוכלוסין", רק כדי לדעת מה המספר הכולל של אזרחיו. זה המסר והמשמעות של "המיפקד העברי" העומד בשער פרשתנו.
כשליחי חינוך עלינו למנוע מראש מצבים שבהם אנו נישמע אמירות של "לא ספרו אותי" או "לא סופרים אותנו". מנהיגותנו החינוכית צריכה לסגל לעצמה דרך שבה כל העת ובמודעות גבוהה אנו נימצאים במקום של ה"מספר" ובו זמנית גם עם ה"שמות", ולמצוא ביניהם את האיזון הראוי והנכון."
מוסיף על כך הרב גליקסברג ומסביר,
"אחד מיסודות הרצף והקשר בין שבת "במדבר" לחג השבועות הוא עניינה של פעולת הספירה. בפרשתנו מתוארת ספירה של מיפקד אוכלוסין, אחד מיני נוספים שהתרחשו במסע במדבר לקראת הכניסה לארץ. עם ישראל ניספר ונימנה מתוך חיבה. ספירה נוספת תסתיים לה הלכה למעשה בסוף תפילת ליל שבת: ספירת היום האחרון לעומר, היום ה-49. שני סוגי ספירות אלו הם ספירות מצטברות שיש בהם חיבור לתוצאה סופית של סך מרכיביה. במיפקד האוכלוסין, כל שבט בעם ישראל נשא דגל אחר מזולתו: 12 דגלים שונים ומגוונים, לא היה דגל אחד לעם, הייתה מחנאות. גם בספירת העומר כל יום שונה מחברו והוא בעל מעלה אחרת מזולתו. כבר עמדה הקבלה והחסידות על משמעות היסודות הרוחניים הטמונים בכל יום בספירה של 7 ימים בתוך 7 שבועות, שעל שמם נקרא החג: "חג השבועות".
אולם, בהיבט מופשט יותר של חשבון מעולם אחר, אין בספירת העם ובספירת ימי העומר תוצאה סופית מצטברת של חיבור סך המרכיבים. שתי הספירות מביאות אותנו ל"מקום" שמאופיין במספר הראשוני הבסיסי של "אחד". המחנאות של עם ישראל בעלת ריבוי הדגלים, וימי העומר הנספרים בעת הזו, מסתיימים בחניית העם כאיש אחד בלב אחד לקבלת התורה בהר סיני, הכל במעמד של יום אחד וב"מקום" שהוא "אחד". פעולת חשבון מופשטת זו שאיננה פעולת חיבור רגילה, יכולה להישען על דברי המדרש בתלמוד הבבלי (ברכות ו', ע"א), שבתפילין שעל ראשנו כתוב: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ובתפילין שעל ראשו של הקב"ה כתוב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בחשבון מופשט זה, הכל הולך למקום של חיבורים, ביננו לבין עצמינו וביננו אל הקב"ה ולהפך, הכל הולך וזורם למקום של "אחד", כאותם נחלים הזורמים אל הים.
השבת והחג שלאחריה מושכים אותנו ל"מקום" שהוא "אחד", למקום של חיבור ביננו לבין עצמנו וביננו לבין הקב"ה. דגל הוא אות. בתורה שבאה מן ה"אחד" ומייצגת את האידיאה האלוקית יש הרבה אותיות–אותות, ולכל "אחד" מאיתנו יש לו את האות–הדגל שלו בה. אכן, לא תמיד אחד ועוד אחד שווה שתיים, לפעמים אחד ועוד אחד יכול להיות שווה לאותו "אחד".
זוהי תזכורת חשובה שהקמנו מדינה איתנה, עם הישגים מרשימים, עם צבא חזק, בין הטובים בעולם. וכמובן, שאנו מחויבים להגן על ביטחוננו כפרטים וכציבור החי במדינתו, בו בזמן לבנות חברה מוסרית, ערכית, המשולבים בה חומר ורוח, וכאומה לגלות אחדות ולא אחידות. ומה זו אהבת חינם? מאור פנים פנימי וחיצוני, יש שיגישו עזרה ותמיכה בלוד, בעכו וכו', יש שיברכו בחיוך את הסובבים אותם גם כשלא ממש מכירים, יש שיתקשרו ויבדקו מה שלום, מה צריך… יש שיכינו ארוחה למשפחה שזקוקה, ויש שפשוט יתנו חיבוק מחזק ועוטף באהבה.
שבת שלום וחג מתן תורה שמח ורגוע 🌾💞🌸