פרשת בוא- ה- בית!

בפרשה השבוע, הרבה מההוראות שניתנות לבני ישראל מציינות- "בית". ישראל מצווים לקחת "…שה לבית" (יב:ג), ואם אין מספיק אנשים בבית כדי לאכול שה אחד, אז יש לחלוק עם שכנים – "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ"; את דם קורבן הפסח יש לשים על המזוזות ועל משקוף הבית, ואות הדם גורם לכך שהאל פוסח על בתי בני ישראל ולא הורג את בכוריהם (יב:יג, כג, כז); בנוסף, יש איסור לצאת מפתח הבתים עד הבוקר (יג:כב). וכך הלאה, מרכזיותו של הבית ממשיכה, אומר הרב חנוך וקסמן גם, "בחלקים ההלכתיים של הסיפור, המתארים את המצוות הסובבות את יציאת מצרים (יב:יד-כ, מג-נ): ישנו איסור על אחזקת חמץ בבית (יב:יט)… הבית, בתפקידיו השונים, מופיע חמש עשרה פעמים בסיפור היציאה ממצרים עצמו ובפרשיות ההלכתיות הסובבות אותו (יב:ג,ג,ד,ד,ז,יג,טו,יט,כב,כז,מו, יג:ג,יד)."
מה מבטא המושג "בית"? הבית מגן עלינו, שומר עלינו מפגעי הטבע והחברה, ("ביתי הוא מבצרי") בו בזמן הבעלות על בית מטילה עלינו גם אחריות ("כי תבנה בית… ועשית מעקה לגג…). עד כמה מגן עלי הבית ועד כמה הוא מגביל אותי?
האם הבית מושפע מאישיותו של האדם הגר בו? משקף את אישיותו? ואולי להפך אולי הבית הוא המעצב את האדם?
למושג בית יש משמעות מורכבת בתרבות ישראל. "  עמוס עוז כתב-
"אדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי תבנית אישיותו… או שאדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי דמות חלומותיו ומשאות נפשו"
נשאלת השאלה מדוע הבית הפך להיות מושג כל כך מהותי ביציאת מצרים?
הבית, כסמל ומושג, הוא חלק מן התבנית לסיפור היציאה ממצרים. היה אתגר של הפרדות נפשית ופיזית מהבית במצרים לאחר יותר ממאתים שנה. שפרה אסולין מתארת – "העם היוצא ממצרים מתואר כמו וולד המגיח מרחם. הוא עובר דרך משקופים טבולים בדם כשהמים (בהמשך, ים סוף), נבקעים לפניו. גם את מכות מצרים ניתן לראות כמערכת גדולה של צירים המכווצים את הרחם המצרית ומפעילים לחץ שיאפשר את ההיפרדות הקשה בין העם הנולד ובין מצרים – הפונדקאית האמביוולטית."
יש ציפייה מבני ישראל שיוציאו את מצרים מתוכם, שיוציאו אותה מנפשם. שואל הרב וקסמן, "האם הם יוכלו להתנתק ממצרים? האם בריחתם ממצרים ושחרורם מן העבדות יוכלו להוציא מתוכם את העבדים ואת המצרים שהם היו? האם עזיבתם את מצרים תוכל באמת להוביל ל"וידעתם כי אני ה' אלקיכם" (ו:ז)? … או שהם ימשיכו להיות עבדים מצריים, שכל חייהם מעוצבים על ידי מעמדם הקודם במצרים, אכולי געגוע לביתם הקודם?"
אלו שאלות מהותיות שעומדות לפני בני ישראל לפני יציאתם למסע במדבר. ממשיך הרב חנוך וקסמן- "מריחת הדם על פתח הבית, בין הבית לבין מה שעומד מחוץ לו, מסמלת את הצורך לבנות מחסום בין הבית לסביבה, ולנתק את החיבורים הנפשיים והתרבותיים שעברו את הפתח פנימה. ישראל צריכים להתנתק ממצרים ולעצב מרחב פיזי ותרבותי המכיל את מורשת אברהם… עליהם לעבור מבית עבדים אל בית אברהם."
…אברהם הפך לאבי האומה בעקבות הציווי לקום ולעזוב את ביתו. "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
פרופ' רון מרגולין מסכם- "בתפיסת היהדות אין להפריד בין גאולת הכלל הלאומית לזו האישית, ואין טעם בגאולת הכלל אם היחידים בני האומה ממשיכים לנהוג כעבדים… בצד ההודיה על היציאה מן המצר הלאומי, בוודאי בהשוואה למצוקה היהודית הנוראה שקדמה להקמת מדינת ישראל, יש חשיבות גדולה למשמעויות הקיומיות והמוסריות שהוענקו ליציאת מצרים במהלך הדורות… לעבדות יש כאמור שני מובנים, לאומי מדיני ואישי מוסרי. עבדות זו עבדות להרגלים, לתכונות קשות, לזיכרונות פרטיים משעבדים, עבדות לדחפים ויצרים מוגזמים. הכמיהה לגאולה היא כמיהה לגאולת הכלל אך זו לא תתממש ללא גאולתם של היחידים משעבודיהם האישיים."
התורה מזכירה לנו שהבית והאדם הגר בו משולבים זה בזה. לעיתים תיאור הבית משקף את הנעשה בנפשו של האדם ולהיפך. במילים אחרות, האדם מטביע את חותמו על ביתו והבית מצדו משפיע על בעליו. חשיבותו של הבית, שלמותו וחוסנו הינם בסיס לקיום האנושי.
בפרט בימינו, ריבוי המסכים השונים והמדיה מכניסים לביתנו דמויות והשפעות שסביר להניח שלא היינו מזמינים ומכניסים אותם כלל לביתנו. האדם הוא מערכת של שידור ושל קליטה, מה שהוא קולט הופך להיות חומר הגלם של הרצונות, המחשבות, הרגשות, השאיפות והווי הפנימי.
התורה אומרת לנו- “הבית” הוא המקום הפרטי ביותר, והוא גם המקום הציבורי ביותר- בית המשפחה ובית־המקדש. בסיפור יציאת מצריים היה צורך בהרס הבית המצרי הגלותי על כל השפעותיו, היציאה מ"בית עבדים" לחירות כרוכה בהתנתקות והטמעת המורשת והתרבות היהודית בביתנו ובבית עם ישראל כולו.
מי יתן ונצליח להקים בית יציב, ערכי, אמוני ומשפחתי שמעניק בטחון ומשפיע טוב. אמכי"ר.
שבת שלום🏠