חודש: מרץ 2023

השבוע פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם הציוויים הם לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות. הפרשה מתארת את ההכנות של הכוהנים בכניסתם לתפקידם. בעוד בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, הופיעו הציוויים לאדם המביא את הקורבנות.
הפרשה פותחת בפסוק- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.(ויקרא, ו') ".
ה' אומר למשה לתת לכוהנים הוראות מדויקות לגבי אופן הקרבת הקרבנות השונים. כלומר, איך צריך להקריב קרבנות, ומהי העבודה הנדרשת מהכוהנים במשכן שנבנה לה'.

מחדד הרב שפיגלמן כי–
"ספר ויקרא הלא כשמו כן הוא- " תורת כוהנים", אך דווקא תורת הקרבנות פותחת באדם המקריב מישראל. בכך התורה רוצה ללמד אותנו כי עם ישראל הוא העיקר והכהנים עם כל חשיבותם נועדו לשמש את העם. ישנן דתות שהכהנים והמשמשים בקודש הופכים לעיקר, ולדעתם, החיבור האלוקי נוצר רק עם השכבה המכובדת הזו. היהדות רואה את כל העם כעיקר. בהמשך הספר נקרא: "…דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו…"- הקדושה היא נחלת הכלל, וזו משימת הכהנים: להיות שליחים נאמנים ולחבר ולקרב את העם כולו…"

לשבת הקרובה קוראים "שבת הגדול". זה הכינוי לשבת שלפני פסח.  אנו בימים של הכנה פיזית ורוחנית לקראת הפסח. כאשר השבת האחרונה שלפני ליל הסדר נותנת לנו זמן איכות להכנה רוחנית עמוקה. ללמוד, לחשוב ולהיערך נפשית ללילה הגדול שלפנינו.

שבת הגדול- מפרט הרב דוב בערל וויין,
"פרשת צו על פי רוב נקראת בשבת שקודמת לפסח, שבת הגדול. במבט ראשון נראה שאין קשר מהותי בין פרשת צו לשבת הגדול ולפסח. אך מאחר שהיהדות לא מכירה באקראיות או במקריות בחיים היהודיים, ובוודאי לא בתורה עצמה, ניתוח נוסף של הפרשה עשוי לגלות לנו את הקשר העמוק שבין פרשת צו לחג פסח.
נדמה לי שהנושא העמוק טמון בתיאור שיש בפרשה להקדשת אהרון ובניו לכהונה ולתפקידם כמשרתי האל והעם. היהדות מלמדת אותנו שחירות שווה אחריות. חירות בלי גבולות או מטרה היא אנרכיה הרסנית. כל מה שהתורה מספרת בעניין בניית המשכן, המקום לעבודת הקורבנות, בא להדגיש בפני העבדים המשוחררים שיצאו ממצרים את האחריות החדשה שיש להם כעת…
ההקדשה של אהרון ובניו והקדשת המשכן עצמו מלמדת את בני ישראל שיש להם חובה לשרת את הקהילה ולשמור על אחדות לאומית."

המשבר שלנו אל מול האחדות הלאומית–
בימים אלו ניכר עוצמתו של המשבר החברתי-פוליטי ביתר שאת בעקבות הרפורמה המשפטית. ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית של עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, מעידה כי המשבר החברתי והפוליטי סביב הרפורמה המשפטית הוביל לעלייה דרמטית בפניות לקווי הסיוע על רקע נפשי והגביר את תחושות הלחץ והחרדה שחווים אזרחים… בשלושת השבועות האחרונים זה התעצם… ללא קשר לעמדה הפוליטית של הפונה, הוא מביע חרדה ודאגה בגלל חוסר הוודאות ממה שהולך להיות ברמה האישית, הכלכלית, המשפחתית והחברתית. האווירה שנוצרה היא של היעדר הקשבה, היעדר הידברות וגם אלימות. חלק מהאנשים שלוקחים חלק במחאה מספרים שלעתים הם נתקלים באלימות או נחשפים לביטויים לא נעימים, וזה לא פשוט… לדברי דניאלס, המשבר הפוליטי־חברתי, שהסלים ביומיים האחרונים לאחר פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, מדיר שינה מעיני אזרחים רבים שחוששים לגורל המדינה… מה שהכי בולט הוא האמירות שהמצב מכביד על הנפש ופוגם במצב הרוח. הרבה אנשים מדברים על מועקה, אפילו על פגיעה ביכולת לישון היטב, על הרבה מאוד דאגה, עיסוק מוגבר בתקשורת, במדיה… אנשים מביעים חשש ממלחמת אזרחים, ממלחמת אחים. ישנו גם פחד מכך שאנשים שאוהבים יעזבו את הארץ…"
"גם הרב אריה מונק, מנכ"ל עמותת "בית חם", מתאר, "אנשים פוחדים ממלחמת אחים, ויש כאלה ששואלים עכשיו שאלות יותר עמוקות כמו מה מאחד אותנו כעם? מה גורם לכך שלי ולך יש זכות על הארץ הזאת? למה אני בכלל משרת, מה החוזה שלי עם המדינה הזאת?"
מוסיף ד"ר שי חן גל, פסיכולוג קליני, "רבים משני המחנות מרגישים קושי בתקופה הנוכחית, המצב הנוכחי היום מגיע אחרי תקופת הקורונה, שבעצמה הייתה תקופה מעוררת חרדות אצל הרבה אנשים. כיום אנשים מתמודדים עם חרדה כי הם מרגישים שהדברים הכי בסיסיים של היומיום שלהם מתערערים… האחדות של העם, התחושה שהמשטר הדמוקרטי הופך לדיקטטורי. יש משפחות שנקרעות מבפנים, כי הדעות בהן הפוכות. יש גם איום כלכלי שמטריד. כשרואים מה שקורה בצה"ל ואת הקרע בעם, ישנה תחושה שהדברים שבעבר היו בטוחים – פתאום מתערערים. יש אנשים שאומרים שהם מרגישים שהם תחת מתקפה כוללת בכל החזיתות. זה גורם לחרדה מאוד גדולה גם בקרב אנשים שלא נוטים להיכנס לחרדה. הם מתמלאים עצב, חוששים מה יקרה עם העם. חלקם מרגישים קרע עם האנשים הכי קרובים אליהם וחוששים ממלחמת אחים. ואילו בקרב אנשים שגם קודם סבלו מחרדה, מצוקות ודיכאון – התקופה הנוכחית מחריפה בצורה מאוד משמעותית את המצוקות שלהם".
לבסוף מסכם ד"ר צבי פישל, "כיום כמעט אין מי שאדיש למצב הקיים", המצב הפוליטי נכנס לחדר הטיפולים בכל צורה שהיא. אנשים באים, אומרים: 'אני חרד, אני לא יודע מה יהיה. אני רואה את השסע בעם, את הפיצול'. אנשים מרגישים את הסכנה הגדולה שעלולה להיות לעם ישראל כתוצאה מהמאבק, בלי קשר לעמדות הפוליטיות שלהם". (28/3/23 אילנה שטוטלנד, מעריב).

אז מה זה אומר חירות שווה אחריות?
למעשה, האחריות שלנו מתבטאת בשאלה שעלינו לשאול את עצמנו באופן יום יומי, כמה טוב אני יכול להוסיף בכל רגע נתון? פעולה, מעשה, אמירה, אפילו מחשבה והרהור, כי זה מה שיביא לפריצת הדרך, לחירות אמיתית ולבניית חברה בריאה ומטיבה. שאלה נוספת ,בפרט בימים אלו, היא מה הקורבנות שכולנו מקריבים, מה התכלית וההשלכות שלהם? כ-עם עברנו אינספור משברים ואתגרים, ואין לי ספק שיש מענה ל-איך מפסיקים לתת לפחד לנהל את המשבר. בפשטות- מתחילים לדבר, להציף את החששות של כולם, להקשיב, לחפש מענה ראוי ואותנטי. נדמה לי שהשבוע קיבלנו כולנו "צו" להתייצב יחד, להשיב את השפיות, ורגע לפני ליל הסדר, לעשות גם ניקיון פנימי ולהשיב את הסדר על כנו באמצעות דיאלוג אמיתי וקשוב לצרכים של כל הצדדים.

אתמול בערב ראיתי אדם עומד בצומת לא ממש מרכזי עם שלט גדול שעליו כתוב- "צדקה". לאחר שעברתי שם מספר פעמים, הסתקרנתי, נעצרתי לידו ושאלתי לפשר עמידתו היחידנית עם השלט הזה. בחיוך גדול ובנועם הסביר שהוא הכין בכוונה שלט גדול כפנייה לעם ישראל שחולף שם לתת לו צדקה, משהו שיסייע לו ולמשפחתו לחגוג את חג החירות… התעניינתי אם לא היה עדיף לעמוד בצומת מרכזי יותר, והוא הסביר שלא רצה להפריע או להטריד… לבסוף, שאלתי אם זה עובד והוא ענה בהתרגשות- "אין על העם שלנו."
בסופו של דבר, המחויבות והאחריות היא של כל אחד ואחת מאתנו ביצירת הקרוב והחיבור אחד לרעהו, והפעם באמצעות הפיכת המשבר להזדמנות. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וחג פסח שמח💞

השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש. המשכן כאמור בסוף פרשת פקודי בספר שמות, כבר עומד, ומתואר כיצד הענן שורה על המשכן, "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד…". לכן, פתיחת חומש זה במילה "ויקרא" בעצם מציינת שהפעולה נקשרת למה שהיה לפניה (וו החיבור), ובנוסף שמשה הוזמן על ידי ה' להיכנס פנימה למשכן, להתקרב אל הקדושה.
בימינו, כל אותן הלכות, והנחיות הקרבת הקורבנות נראות כלא רלוונטיות, ואף אכזריות, ויותר מזה, פגאניות. בפרט היום, כאשר יש מודעות כה גדולה לצער בעלי חיים. אז מדוע מוקדש חומש שלם לנושא זה?

מסביר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב,
"… הרמב״ם ( 1138-1204) מציג את הגישה התרפויטית מניעתית. בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר, חיו במרחב סביבתי אלילי של פולחן הקרבת קורבנות. על מנת להרחיקם בדיעבד, ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך במתווה תרפויטי מניעתי, מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב בידוד סטרילי של הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם. כדברי הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג, לב ): " שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום….. כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל…ומפני זה השאיר ד' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים…וציוונו לעשותם לו יתעלה וציוונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו."
ואילו הרמב״ן (1194-1270 ) חולק בחריפות על הרמב״ם ומציג את הגישה התיאולוגית החינוכית המעצבת למעשה הקורבנות, שתכליתה להגשים את היעוד והקירבה לד׳. לדבריו, הקורבן תכליתו, להביא לכתחילה ולא בדיעבד, להתקרבות ולקִרְבָה. לא כדברי הרמב"ם כסוג של אמצעי או תרופה, כמנגנון הגנה בדיעבד, כמניעה נגד השפעות סביבתיות קיימות של עבודה זרה.
אותנו מעניין במאמרנו הפעם, לבחון את דרך ניהול השיג והשיח של המחלוקת, בדרך ההתבטאות החריגה, הגורמת לנו להרים גבה, שנוקט הרמב"ן כנגד הרמב"ם : "והנה הם (דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול…"
כיצד השתלחות כזאת מתכתבת עם הארתו של רש"י: "וַיִּקְרָא- לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים, קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו."
כך גם נחמה ליבוביץ מדגישה תמיהתנו בפרשנותה : "יושם לב לחריפות בה מתקיף הרמב"ן את הרמב"ם בהשתמשו במליצה שאולה מדברי ירמיהו ( ו', יד') המצליף בנביאי השקר באומרו: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור, שלום שלום ואין שלום."
גם הריטב"א- רבנו יום טוב בן ר' אברהם בן אשבילי מספרד ( 1260-1330 ) כתב בספר הזיכרון אודות דברי הרמב"ן. ספר הזיכרון הוא הספר שכתב במיוחד להגנת הרמב"ם מהשגותיו והתקפותיו של הרמב"ן . בספר הוא דן ב13 מקומות בתורה, שבהם הרמב"ן מתקיף את הרמב"ם ובכל אותם מקומות, הריטב"א משתדל להיות מליץ יושר טוב לרמב"ם.
מעניין עד כמה הריטב"א שהיה רגיש לתרבות השיג והשיח, הויכוח והמחלוקת , קרא לספרו – ספר הזיכרון, שמתכתב עם דברי הנביא מלאכי, שגם עסק בתרבות השיג והשיח , אודותיו נקרא בשבת הבאה- שבת הגדול בערב פסח: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ד', אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב ד', וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ד', וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ." ( מלאכי, ג', טז'). הנה כי כך, הנביא מלאכי וגם הריטב"א מעבירים לנו מסר ברור- נכון שאין בית מדרש שאין בו מחלוקת, אבל אנא, תנהלו המחלוקת לגופו של נושא ולא לגופו של אדם. בבקשה, נהלו השיג והשיח ביניכם, בתרבות הדיון, במתן כבוד איש לרעהו, בכיבוד דעות ששונות מדעתנו. ראוי שתשלטו על חרצובות לשונכם, תספרו עד עשר, לפני שאתם עושים שימוש במילות פוגעניות ולא ראויות כלפי זולתכם במרחב השיג והשיח…
פרשתנו במחלוקת המונומנטלית בין הרמב"ן לרמב"ם ,מעבירה לנו מסר לדיוננו- כולנו בני אדם ואנו מונעים מדחפים ויצרים. סף הרגישות שלנו פעמים נמוך מאד ועלול להביא אותנו לתגובה מהירת חמה כלפי האחר.

אז מה עושים ?

פרשתנו חושפת לפנינו את התשובה. כן, זה לא קל ודורש מעמנו קורבן, שיש בו גם קירבה וגם הקרבה. הנה כי כך, שיג ושיח, דיון וויכוח, דורש קורבן מהיחיד וגם מהציבור. כך עלינו לקרוא בקריאה נוספת, את משמעות סוגי הקורבנות בפרשתנו.
קורבן שלמים– קורא לשלמות הדיון והמחלוקת שהיא לשם שמים ובדרך של שלום.
קורבן החטאת– קורא להעניק הלגיטימציה לכך, שאם נהגנו לא נכון ובחוסר רגישות וכבוד כלפי האחר במהלך של התנגשות- עמדות, השקפות ודעות ונהגנו כלפי זולתנו , באופן לא ראוי, גם מתוך חטא ההיבריס והיוהרה, שרק דעתנו היא הנכונה ואין בלתה. הרי עלינו להכיר בטעותנו בדרך הקרבת קורבן החטאת.
קורבן עולה ויורד – קורא לניקיון האוירה בשקלא ובטריא, בשיג ובשיח בינינו ומקנה תשתית ראויה, כיצד לעשות זאת.
קורבן מנחה – מלבד היותו מובא מהצומח ועושה צדק חברתי, גם לעני שאין ידו משגת להביא קורבן מן החי שעלותו הכספית גבוהה, הרי הוא גם קורא לנו לקדש את הספק ולא להיות כל כך בטוחים ונחרצים בעמדתנו ובדעתנו, כמו משמעות זמן המנחה, שהוא בין הערביים, של ספק – יום או לילה. קורבן המנחה קורא לנו – אל תהיו נעולים בעמדתכם, מבלי יכולת לשמוע גם דעה אחרת. אל תבטלו בביטול ובזלזול דעתו של האחר. נהגו בדרך- וַיִּקְרָא, כמו בפרשתנו. שהאות א בסיומה היא מוקטנת, כמסמלת את הצניעות והענווה.
אם כך ננהג , הרי נשרה ריח ניחוח והכלה של אנרגיות חיוביות, בכל מרחב של אנשים, בעלי דעות שונות, כפי שמתארת זאת פרשתנו : "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה–עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַד'"(ויקרא, א',יג').מפרש רש"י: "רֵיחַ נִיחֹחַ -נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה לרצוני."
דומה שגדולתו של הרמב"ן בתיקונו האישי, בהנחילו לבנו ולכולנו- מורשת, שהיא אנטיתיזה לאופי תרבות המחלוקת שלו עם הרמב"ם. עת הוא כותב בערוב ימיו בשנת 1267 איגרת לבנו שנודעת בתפוצות ישראל, כאגרת הרמב"ן, שבה הוא כותב: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'". הנה סגירת המעגל של הרמב"ן ,לאות א הזעירה והענווה, במילה הראשונה בפרשתנו – וַיִּקְרָא … – לקרוא ולא לצעוק, לכבד ולא להשפיל, להכיל דעה אחרת ולא לזלזל בה.
הנה לכם חיסון, בדמותו של אגרת הרמב"ן ולמדו את הטכניקה, איך לא להגיע לכעס ולחימה כלפי זולתנו. כך פרשתנו קוראת לנו קריאה – "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן"- עליכם להיות נכונים לקורבן ולהקרבה במרחב השיג והשיח."

מסר חשוב ממש, בפרט בימים אלו, כאשר אנו מצויים בעיצומו של משבר פוליטי-חברתי נרחב ומתמשך. אנו חווים ביטוי עוצמתי להתנגשויות בין קבוצות ותפיסות מנוגדות לגבי סוגיות שונות. כאשר הכל מתנקז לשאלת היסוד- מהי זהותה וצביונה של מדינת ישראל כ"יהודיה ודמוקרטית" והקשר בין שני מרכיבי הזהות. אני מקווה שנצליח בעוד מועד לעלות חזרה על המסלול השפוי של דיאלוג מכבד ומאפשר שיח מקדם. ולממש את המורשת שהנחילו לנו אבותינו, לגלות הקשבה, פתיחות והכלה, ובעיקר ענווה לקולות השונים שמרכיבים את הפסיפס האחד הכולל- הפסיפס היהודי. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום    ❤️

השבוע פרשות ויקהל-פקודי, הפרשות האחרונות בחומש שמות. בשנה רגילה, לא מעוברת, פרשות 'ויקהל' 'פקודי' נלמדות ונקראות יחד. הציווים על הקמת המשכן, הכנת הכלים ובגדי הכוהנים שפורטו בפרשות 'תרומה' ו'תצוה' באים לכלל ביצוע ומימוש בפרשות האחרונות של ספר שמות, 'ויקהל', ופרשת 'פקודי' החותמת את חומש שמות. "(א)וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם." (שמות לה). תרומת החומרים וכן ההקמה וההכנה היו פתוחים לכל. כל אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן הזדרזו להביאם, וכל איש ואשה 'חכמי לב' יכלו למצוא את מקומם במלאכה.

במשנתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, (נכתב על-ידי ינקי טאובר), מוסבר כי,
"ויקהל משמעותו "התכנסות" ו"קהילה", ואילו המילה "פקודי" קשורה להתפקדות של פרטים ולאינדיבידואליות. כך ששתי הפרשות הללו, אשר מופיעות בתורה בזו אחר זו ובשנים מסוימות אפילו מתחברות יחדיו ליצירת פרשה אחת, מבטאות את הקונפליקט, האינטראקציה והפרדוקס של שני המרכיבים הללו של הנפש האנושית: א) הצורך שלנו והתשוקה שלנו להתחבר יחד תחת זהות קהילתית אחת; ב) הצורך והתשוקה שלנו לזהות אינדיבידואלית הנבדלת משל אחרים וייחודית לנו…
פרשת ויקהל פותחת ומספרת כיצד משה כינס את העם כדי לצוות עליהם לשמור את השבת ולעשות משכן לה'… אבל שאר הפרשה מלאה בפרטי הקמת המשכן.
ואילו פקודי פירושו "חשבונות", והפרשה פותחת בהצהרה, "אלה הם פקודי המשכן…" השורש האטימולוגי של פקודי – "פקד" – פירושו לספור, לזכור ולמנות – כולם ביטויים למושג של חלוקה לפרטים, של מתן תשומת לב מיוחדת לפרטים. (והרי המילה "פקיד" מתארת בימינו את תפקידו של הבירוקרט העוסק בניהול אינספור פרטים)… כאשר חלק גדול מן הפרשה מוקדש לבניית המשכן. בפרשת פקודי מסופר בתורה כיצד המרכיבים הרשומים ומתוארים בפרשת "ויקהל" הורכבו יחדיו ויצרו משכן… חוברו והפכו קולקטיבית למשכן השלם.
במילים אחרות, פרשת ויקהל עוסקת בטבעם האינדיבידואלי של חלקי המשכן, ואילו פרשת פקודי מתארת כיצד חברו להם חלקים אלה כדי ליצור מבנה גדול יותר – ההפך הגמור מפירוש שמה של כל אחת משתי הפרשות אלו!
השיעור הראשון: יש לנו שתי זהויות ואנו זקוקים לשתיהן… הצורך שלנו בקהילה ושאיפתנו להיבדלות אינדיבידואלית שניהם גם יחד מרכיבים חשובים ורצויים בנשמה האנושית.
השיעור השני: אנו יכולים וצריכים להשיג סינתזה של שתיהן… העובדה שבשנים מסוימות מצרפים את הפרשות ויקהל ופקודי לפרשה אחת, מלמדת אותנו שאנו מסוגלים וצריכים להגיע לסינתזה של השתיים: קהילה שאינה מסה אנונימית אלא קהילה של אינדיבידואלים, שכל אחד ואחת מהם תורמ/ת את אישיותו ויכולותיו/ה הייחודיות לטובת המטרה הקהילתית, כאשר הקהילה בתורה מספקת את המסגרת שבתוכה יכול כל אחד לשאוף לטוב ביותר שהוא או היא מסוגלים אישית להגיע עליו.
השיעור השלישי: עלינו לטפח גם כל אחת מן השתיים כדבר בעל ערך בפני עצמו… העובדה שהפרשות ויקהל ופקודי מופיעות בתורה גם כשתי פרשות נפרדות, מלמדת אותנו כי בנוסף למטרה של מיזוג בין השתיים – בין קהילתיות לבין אינדיבידואליות – הרי כל אחת מהן מהווה גם תכלית חשובה בזכות עצמה. מושלמות ברמה האינדיבידואלית, יש לה ערך בנפרד מן האופן בו היא תורמת לטובת הכלל; ויצירת קהילה מהווה אף היא מטרה בפני עצמה, שכן היא מהווה מצב הוויה הגדול מסכום כל חלקיו הבודדים.
השיעור הרביעי: כל אחת מורכבת מן השנייה. ראינו כיצד קהילה ("ויקהל") ואינדיבידואליות ("פקודי") מייצגות כל אחת מטרה רצויה, וכיצד אפשר למזג אותן וליצור מודל שלישי, קהילה של אינדיבידואלים ("ויקהל–פקודי"). אבל התורה מרחיקה לכת אף יותר. היא אומרת לנו, שאפילו כאשר כל אחת מן השתיים נחשבת למטרה בפני עצמה, הרי השתיים כרוכות זו בזו ללא הפרד…
הרי הקהילה המושלמת ביותר היא קהילה המורכבת מאינדיבידואלים אשר מחוברים לגמרי עם האינדיבידואליות שלהם ונותנים לה ביטוי (כפי שפרשת "ויקהל", אפילו כפרשה בפני עצמה, מורכבת מחלקים שהם לגמרי אינדיבידואליים). כמו כן אומרת לנו התורה, שאפילו כאשר המטרה היא אך ורק הגשמת הפוטנציאל האינדיבידואלי, הרי אינדיבידואל יכול לממש את ייחודיותו בצורה אופטימאלית אך ורק כחבר בקהילה (כפי שפרשת פקודי כוללת יצירה של קהילה).
השיעור החמישי: אינדיבידואלים בלתי מושלמים יוצרים קהילה מושלמת… התורה מציבה את פרשת ויקהל לפני פרשת פקודי, ובכך מלמדת אותנו, שההפך הגמור הוא הנכון. כפי שמסכם הרבי: מטרתנו הראשונה היא להביא אנשים יחד, ללא קשר למצבם האינדיבידואלי. שלמות אישית תגיע לאחר מכן, כשהיא זוכה לטיפוח הודות לאהבה ולאחווה שאנו מגלים זה כלפי זה."

בימים אלו כאשר הרוחות סוערות, וכולנו מוטרדים לאן פנינו מועדות, יש לי צורך להאיר את הדברים הטובים שקורים. "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", "אנשים אחים אנחנו", אלו רק חלק מהיוזמות המבורכות שקמו. מיזמים המקיימים עשרות שיחות עם חברים לדרך, דתיים, חילונים, ממגוון דעות החברה הישראלית. ניכר כי יש צימאון גדול לשיח מחבר ומכבד. יש המון ערנות פוליטית. אנשים רבים שבד"כ אדישים לשיח פוליטי ומשפטי, לפתע מגלים עיניין, ידע, ועוסקים בסוגיות פוליטיות ומשפטיות. חשובה הערנות הפוליטית, היא מביעה אכפתיות וסולידריות שיכולה להוביל אותנו למקום טוב יותר. בסופו של דבר, לכולנו חשובה מאוד הארץ שלנו. מדובר בשותפות למטרה חשובה של אחדות וערבות הדדית בחברה הישראלית.

בימינו, ההבנה וההטמעה כי לא תמיד מסכימים, אבל נפגשים ומדברים מגיעה מלמטה, מהאנשים. לכן, יש הזמנה פתוחה לכולם ליזום ואו להשתתף במעגלי השיח הרבים: דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלנים, נשים וגברים, תומכי ומתנגדי הרפורמה וכו'. לשבת יחד במעגלים ולשוחח. כי חשוב שנדבר. התזכורת שאנו מקבלים השבוע מהפרשות היא לגלות אחווה אחד כלפי רעהו, וכי השלם, האחדות שלנו, גדול מסך כל חלקיו.

בשורות טובות ושבת שלום💞

השבוע פרשת תצווה, הפרשה השמינית בספר שמות, והיא פותחת בפנייה למשה רבנו "(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז') אך ללא אזכור שמו. זו למעשה הפרשה היחידה בחומשים שמות, ויקרא, ובמדבר שלא מוזכר בה שמו של משה כלל.
פרשת תצווה ממשיכה את ציווי בניית והקמת המשכן, ותיאור התפקידים של הכוהנים. בנוסף, מתוארים כל פרטי הלבוש המיוחדים של הכוהנים. בגדיו של אדם משפיעים עליו, ולכן הכהן צריך לעטות עליו בגדי קודש נכבדים ומפוארים. לפיכך, הלבשת הכהן בבגדים מיוחדים מלמדת על הכבוד והחשיבות שהתורה מייחסת לו.

מודל המנהיגות הרצוי– מפרט הרב אברהם קנאי,
"במבט ראשון ושטחי, אין בפרשת "תצווה" מסר רלוונטי לחיינו בכלל, ולתחום המנהיגות בפרט. הפרשה עמוסה בפרטים על בגדי הכוהנים בעת עבודתם במשכן ועל תהליך חניכתם לעבודה. מה לכל זה ולחיים במאה ה- 21? מה לזה ולמנהיגות? אולם, עיון מעמיק חושף מסר מהותי על מודל המנהיגות הרצוי בתחום הדתי, הפוליטי והעסקי; ולמעשה לכל תחום בו נדרש השילוב בין "מנהיגות מעצבת", כזו המובילה את המונהגים לעבר חזון, לבין התייחסות ואכפתיות מהמונהגים כאנשים.
התורה מפרטת שמונה בגדים שהיו לאהרן, הכהן הגדול. שני הבגדים הראשונים המוזכרים בפרשתנו הם האפוד והחושן. האפוד נלבש כשצמוד אליו, מעליו, רכוס החושן. החושן היה לוח ובו משובצים שנים עשר אבנים טובות. על כל אבן היה חרוט שמו של אחד משנים עשר השבטים של עם ישראל… שמותיהם של בני ישראל חייבים להיות על לבו של אהרן, מבלי שתהיה אפילו מראית עין כאילו הסיח את דעתו מהם ולו לרגע אחד. החושן חייב להיות מוצמד ומהודק לאפוד במיוחד כאשר אהרן מתקרב אל ה', נכנס אל הקודש ועסוק בעבודתו המכפרת על עם ישראל כולו, על כל גווניו ושבטיו…
אהרון הוא האדם היחיד שנבחר להיכנס אל קודש הקודשים. במקביל אהרן הוא גם מי שמשכין שלום בין אדם לחברו. עם כל מעלתו הרמה וקרבתו הגדולה לקב"ה, הוא מתעניין באנשים, רגיש למצוקותיהם וקשוב למריבותיהם. אהרן ניחן לצד מעלותיו כאיש קודש, גם ביכולת לתווך ולהשכין שלום…
מחקרים מראים כי אינטליגנציה רגשית גבוהה מגבירה אפקטיביות ארגונית. אהרון ללא ספק ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה. המשנה מלמדת אותנו כי אינטליגנציה רגשית אמיתית, אינה נעשית לשם האפקטיביות הארגונית. רק אינטליגנציה רגשית העומדת בפני עצמה, תוביל, בסופו של דבר, לתוצאות גם ברמה המערכתית. אהבה פשוטה של הבריות, לא זו בלבד שאיננה סותרת דבקות בחזון ואת היכולת להוביל אליו. היא עצמה הגשמת החזון ודוגמא אישית ליישומו.
העובדה שאהרון לא שוכח לרגע את העם, גם בזמן היותו עסוק בעבודת הקודש, מבטאת את ענוותנותו. זהו מודל ההנהגה המשותפת, שבה אהבה נטולת אגו, כמו זו שהייתה בין שני האחים המנהיגים – משה ואהרון, מהווה מופת לכל העם. נקווה כי המודל המנהיגותי שפרשתנו ודמותו של אהרון מציבים לנו, יעורר בנו ובמנהיגנו השראה."

כיצד אהרן היה מגשר בין לבבות רחוקים? בימים אלו בפרט, מורגש חסרונו הגדול. ידוע כי מעלתו של אהרון הכהן הייתה הבאת שלום לכל אדם. בכלל, האחים, מרים, משה ואהרון, הציבו משמעות חדשה לגמרי ליחסים המשפחתיים. הנהגה משותפת, אכפתית ותומכת, כזו שרואה את טובתו של העם לנגד עיניה. שורש הקשר ביניהם עמד על ההכרה במעלות הייחודיות של כל אחד ואחת מהם. הם, בהנהגתם, ניצבים יחד ובשיתוף פעולה מלא.

פרופסור מירון ח. איזקסון מצטט את דברי הלל הזקן שאומר: ""הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פרקי אבות, א', י"ב). אהרוֹן נוֹתר בתודעתנו כסמל השלום…. לא כל אוהב שלום הוא גם רודף שלום ולא כל אוהב בריות מקרבן בהכרח לתורה, שאחרת לא היה צריך הלל לפרט את כל התכנים האלה. בדרך-כלל נוהגים לפרש אמירה זאת בקשר לסגולת אהרון להביא שלום בין אדם לחברו. לענ"ד קודמת לכך יכולתו לחיות בשלום עם אחיו ואחותו במסגרת המשימה הקשה של הנהגת ישראל…
העיסוק המתמיד בעבודת הקודש במשכן עלול להיות מקור להסתבכויות וחיכוכים. ידוע לכל אחד מעִמנו שעבודה ציבורית בכלל ועבודת "קודש" בפרט מעוררות לא פעם לא רק סיפוק גדול, אלא גם מחלוקות ותסכולים. לעתים קשה להאמין לוויכוחים הנשמעים סביב פעילות חינוכית ולימודית או בקרב הפעילים בבית-כנסת.  אהבת השלום של אהרון פירושה, שבאופן נוכח ותמידי הוא תופס את עבודת המשכן, כהשכנת שלום על העם. הוא נושא את גורל העם על לִבוֹ כחלק ממשאוֹ הרוחני ככהן הגדול…"

נראה כי תחום מיומנותו של אהרון היה גישור ופישור. מסתבר שאף אחד לא הצליח לחבר בין לבבות שבורים כמו אהרון הכהן. הוא גילה מסירות נפש למען קירוב הלבבות. כיום, ברחבי הארץ פועלים מרכזי גישור קהילתיים ופרטיים לפתרון מחלוקות ובעיות בדרך של הידברות והסכמה. הלוואי ונלמד לפתוח את הדלת להידברות.

כיצד מוסברת היעדרותו של משה מהפרשה?
אחד מההסברים מביא הרב שניאור אשכנזי ממדרשי תורה (הקדוש שלמה אנשתרוק מחכמי ברצלונה במאה ה-13), "משה זז הצידה בפרשה הזו, כדי להעניק את מלוא הכבוד והמקום לאהרן אחיו… וכיון שכך, אין מתאימה מהפרשה הזו כדי לדון באותה תכונה ייחודית שאפיינה את אהרן והעצימה את גדלותו אפילו לעומת אחיו, איש האלוקים, משה רבנו."

מוסיף הרב אשכנזי, "בכל הדורות אנחנו שואלים את עצמנו, מה אנשים רוצים? מה מניע אנשים לרוץ מהבוקר עד הערב? מה בעצם מבקש אדם מעצמו ומה הוא מצפה לקבל מבן הזוג שלו? יש אומרים שאנשים מחפשים הנאה, יש אומרים שאנשים מחפשים כוח, יהיה מי שיאמר שאנשים מחפשים כסף או איכות חיים. אך האמת העמוקה היא, שאנשים מחפשים הערכה. כל המרוץ להשגת עוצמה וכסף נועד להיות כיסוי כדי לגבש כבוד והערכה עצמית. אנשים רוצים להיות ראויים ונחשבים… כאשר אהרן שמע על שותפים שהסתכסכו או בני זוג שהתרחקו זה מזו, הוא לא היה עושה שום דבר מהטקטיקות המוכרות. הוא לא היה מנסה לרקום פשרה ביניהם או לערוך הסכם ממון שירצה את שני הצדדים, אהרן היה נוקט בפעולה אחרת לגמרי. הוא היה מפיץ דברי שבח והערכה הדדיים…
כאשר אדם שומע שהצד השני מעריך ואוהב אותו – כבר נפתרה חמישים אחוז מהבעיה. משום שמחמאה מחוללת אהבה. מחמאה היא הדבר שאנשים זקוקים לו יותר מכל ולכן היא הדרך הטובה ביותר לדלג על הפער בין אנשים ולחבר לבבות רחוקים. הענקת מחמאה לזולת, נושאת עוד מעלה עצומה: היא מניעה לפעולה ודוחפת לשיתוף פעולה הדדי… בלי הערכה אין אהבה, ובלי מחמאה אין קשר. אנשים מתחתנים בראש ובראשונה כדי לזכות בתמיכה רגשית ובקבלה ללא תנאי, אך השותפות בין בני הזוג הופכת להיות בעיקרה טכנית, בניהול הבית והילדים, ואילו הבסיס האמתי של הנישואים – הקשר הרגשי – נשמט הצידה. איך מתחילים להעצים? מאיפה מתחילים להעריך ולבטא שבח?"

מסתבר שהמקום הטוב ביותר הוא הכרת הטוב. יתכן שבהתחלה יהיה לנו מאתגר לפרגן; יהיה גם חשש שמא הפרגון מעיד כי אנחנו חייבים משהו למישהו, אבל, מוסיף הרב אשכנזי- "למעשה אין מחיר יקר מדי ליצירת קשר רגשי. אנשים שמתרגלים להחמיא ולשבח, הופכים בהדרגה את צורת החשיבה שלהם ולאט לאט הראש שלהם עובר לחפש דברים טובים לשבח עליהם. מאנשים נרגנים שאינם מרוצים מכלום, הם הופכים להיות טיפוסים מאושרים."

נראה כי כולנו זקוקים למלט, מסיים הרב אשכנזי. השימוש העיקרי של המלט הוא לריצוף אריחים, להדבקת לבנים. כלומר, מל"ט הינו קיצור ל-מילה טובה, וממש כמו בשיר של יעקב גלעד, "לא פעם זה קשה אבל לרוב מילה טובה מיד עושה לי טוב רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה". הלוואי ונשכיל ללכת בדרכיו של אהרון הכהן, המגשר הראשון שהביא שלום בן אדם לרעהו.

שבת שלום וחג פורים שמח ושופע מל"ט💞