חודש: ינואר 2023

השבוע שלוש מכות נוספות מכה ה' את המצרים, מכת ארבה, מכת חושך, ולבסוף המכה הקשה מכולן – מכת בכורות שמובילה את פרעה, מלך מצרים, לשחרר את בני ישראל. פרעה המבועת מבקש מעם ישראל לקום ולצאת ממצרים.
כמו כן, ה' אומר למשה ואהרון כי החודש הזה (א' בניסן שנת 2,448 לבריאת העולם), בני-ישראל ייצאו מעבדות לחירות, וזהו בעצם החודש הראשון בספירת חודשי השנה, "(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." (שמות יב').
לאחר תיאור יציאת מצרים התורה מפרטת לגבי המצוות הקשורות לקורבן הפסח, לנושא קדושת הבכורות, והחובה לספר לדורות על יציאת מצרים – מה שאנו עושים למעשה בכל שנה ושנה בליל הסדר.

מתאר רון פרושאור, שגריר ישראל באו"ם לשעבר-
"שלח את עמי". שלח את עמי משאול תחתיות, מהשעבוד, מהכניעה, אל המדבר, אל החירות, לבנות חברה, לעמוד כעם, כציבור חופשי וגם כבעל חובות. שלח את עמי לבנות ולהיבנות.
כשמשה ואהרן נשלחים אל פרעה, הם מייצגים עם רצוץ, מיואש, של אנשים משועבדים, שלא נותר להם אלא לאסוף את שבריהם. משה, כפי שאחד העם הגדיר, נשלח כנביא, כאיש האמת. כאדם שהחזון… עומד לנגד עיניו, ושכל חפצו הוא להגשים רעיון מוסרי נשגב, ואהרן, כמנהיג המעשי״, ואני מחדדת הדובר ויד ימינו של משה, מנסים יחד להגשים את החזון שמביא משה בתוך המציאות, על כל האתגרים ועל כל הפשרות שיש לעשות בדרך.
ממשיך השגריר פרושאור, ״עם ישראל, בנקודת הזמן הזו, כשמשה ואהרן ניצבים מול פרעה, עוד צפוי לעבור הרבה מרגע שהוא יישלח למדבר. ראשית, הוא עומד להפוך לעם. הוא עומד לעבור עוד כמה יציאות מצרים במהלך הדרך, ולפגוש במהלכה יותר מפרעה אחד. הוא עוד ייתקל בעמים רבים שיקומו לדכאו, להכניעו, להשמידו. והוא גם צפוי לעמוד שוב על רגליו האיתנות. הוא עתיד להקים בית. מדינה.
עם ישראל היום הוא לא אותו עם עבדים שבור. וגם שליחיו בעולם הם שליחים של עם חזק, למוד קרבות, גאה, מתחדש ובונה. שליחיו מייצגים מדינה יוזמת ועמלה שמחזיקה ב-12 פרסי נובל, שמגדלת בחממות פלפלים במדבר וסטרטאפים בעריה המתועשות. שמדורגת במקומות הגבוהים ביותר בשיעור ההשכלה האקדמית. ששולחת לוויינים לחלל. מדינה שמכריעה מיהם נבחריה במוסדותיה הדמוקרטיים ושמחזיקה בצבא חזק ומוסרי שמגן עליה.
במסדרונות האו"ם, אני צועד זקוף קומה, גאה, כשאני יודע את מי אני מייצג ואת מה אני מייצג. עם עצמאי ומשוחרר. משה ואהרן הם כבר לא שתי ישויות נפרדות… מדינת ישראל מגלמת בתוכה את שניהם.
החזון והמעשה… משולבים באופייה וזורמים בעורקיה. זוהי מדינה שמתמודדת, כמשה וכאהרן, עם מציאות לא פשוטה ואתגרים ופשרות יום יומיות, כשכל אותה העת, החזון והאידאל של משה רבנו, ניצבים לנגד עיניה כמצפן…"

אכן, משה הוא מנהיג שקיבל הנחיות ברורות, ליווי צמוד ויותר מהכל, יוצא לשליחותו עם הבטחה ממעל כי שליחותו תישא פרי ותצליח; חלום של כל מנהיג. ועדיין, גם משה עובר מסע חיים, מסע של 40 שנה במדבר וחווה אינספור תיסכולים ואתגרים במימוש שליחותו. המלה "מצרים" הינה מלשון מגבלות, מיצרים ומכשולים. אנו כורעים תחת המגבלות וההרגלים ולו רק בגלל שהם היו גם ההרגלים שלנו אמש.
גם כיום, אנו צריכים לשאול את עצמנו, האם כאומה עצמאית במדינה עצמאית, אנו זוכרים את הערכים שלשמם נשבענו והבטחנו להעביר מדור לדור, ערכים שלמענם רבים מסרו את היקר להם מכל – את חייהם!?

מסביר הרב שלמה יפה, "אנו עבדים לערוצים הקיימים בחיינו ובעולם, כיוון שאנו עסוקים מדי בהורדת האבק מעל כריכות ספר החיים שלנו מכדי לקרוא את דפיו.
…כל תחום בחיינו ניצב מוכן להניב תכלית, משמעות והגשמה, אם אנו אך מוכנים להעז להשתחרר ולהיות חופשיים באמת. "חופשיים באמת" אין פירושו חופש מן השעבוד לאיזה פרעה, מלך או צאר שבמקרה שולטים באותו רגע, אלא זהו חופש מן השעבוד של כל המגבלות שאנו עצמנו מטילים על עצמנו ועל יכולתנו להגשים באמת את הפוטנציאל האלוקי שלנו."

בתקווה שאכן נצליח להיות חופשיים באמת. ולאור ההישגים שלנו והפוטנציאל הקיים, כפרטים וכאומה, נשכיל גם לייצר מרחב חיים משותף ומכבד. ולא רק בעתות משבר, אלא לאור החזון והערכים שהורישו לנו משה ואהרון, מי ייתן ונצליח להטמיע ולחוות כי סך חלקינו גדול מהשלם. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

לעילוי נשמת דודי היקר, יורם בן כזאלה, יהי זכרו ברוך.

השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. ה' מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולהשיבם לארץ כנען; להוציאם מעבדות לחירות. ה' פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר ולהודיע לבני ישראל, כי הוא עומד להוציאם מארץ מצרים. משה אומנם מדבר עם העם, אך הם עייפים מהעבדות המפרכת, ולא פנויים להקשיב לו. וכך מתואר בפרשה, "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט).

מסביר הרב יהודה זולדן,
"אחד מיסודות טבע האדם קובע כי ישנם שתי דרכים להוציא לפועל כוחות שטמונים באדם, וכגון זה בקבוצה, בעם וכו'. דרך אחת היא לתת לדברים לזרום מעצמם, באופן חופשי, כפי שהם. הדרך האחרת היא, ללחוץ, לעצור ולמנוע, מה שגורם לעוצמות הצפונים לפרוץ החוצה בשטף גדול ובעוצמה חזקה. הדבר דומה לקפיץ שדורכים אותו. ככל שהלחץ גדול יותר, אזי לכשישוחרר הקפיץ הוא יזנק למרחק גדול יותר. בדומה לכך אנשים, קבוצות ועמים, מגלים כוחות ותעצומות נפש דווקא ברגעי משבר בהם הכול נראה אבוד ושאין סיכוי. הלחץ ומצבי הקיצון הם אלו שמאפשרים לאדם ללמוד על עצמו דברים חדשים שמעולם לא ידע שקיימים בתוכו, ומתוך כך הוא מגלה יכולות ונכונות לעשות דברים שלא חשב שביכולתו להשיגם.
מעבר ליציאה מעבדות לחרות, יש בה ביציאת מצרים, ממדים נוספים, מהותיים ועמוקים כמו התהוותה של אומה שיש לה תורה, ארץ ושלטון עצמאי אחרי מאות שנים של שעבוד בנכר. כל אלה אינם נקנים בנקל. אין די ביציאה לחירות בכדי להקנות כוחות וכלים ליצירת עם, ומכאן שחלק מההכשרה והלמידה הייתה בעצם השעבוד.
אין משמעות הדבר כי אנו מייחלים לצרות ולמשברים ש"יעזרו" לנו לחשוף כוחות שלא הכרנו בתוכנו. אין ספק שנח הרבה יותר לזרום בנחת עם החיים, אולם מתברר כי גם לקשיים ולמצוקות יש תפקיד. גם אם אלה באים שלא מתוך בחירה ורצון, החכמה והתבונה היא לאסוף את כוחות הנפש והגוף, ולהתמודד עם הרף הגבוה המונח לפתחנו, וכשמתמודדים נכון אזי גם הירידה והנפילה הן לצורך עליה. כך יש להתמודד עם קשיים בחיים הלאומיים, החברתיים או האישיים של כל אחד מאתנו, והדברים נכונים גם לגבי משברים המתהווים במערכת העסקית.
ההיסטוריה הארוכה והמפותלת של עם ישראל יכולה לשמש "מודל" מצוין לצורך כך. פעם אחר פעם לאורך ההסטוריה, נדמה היה כי סופו של עם ישראל קרוב וכי הוא עומד להיות מובס ונכחד. מאז הגלויות דרך מסעי הצלב, הגירוש מספרד, רדיפות האינקוויזיציה, הפרעות והפוגרומים וכלה בשואה האיומה, עמד עם ישראל במצבים קשים ולאחר מכן מצא את עצמו מתחדש. התחדשויות אלה הן גם מה שהביא אותנו עד הלום. גם בימים אלו אנו מתמודדים עם קשיים לא מבוטלים: מלחמות, טרור, איומים קיומיים, מצוקות חברתיות ועוד… אנו לא מרימים ידיים מלממש ולמלא את יעודנו… ויודעים כי בכדי להצליח אנו נדרשים לאורך רוח ולא ל"קוצר רוח". סבלנות, התבוננות מעמיקה ואמונה כי יש מה לשפר ולקדם, יוציאו אותנו, כמו אז, גם היום מן המייצרים אל המרחב.”

למען האמת, קוצר רוח ועבודה קשה, לגמרי נשמע כמו תיאור חיי כולנו גם כיום. עבודה מבוקר עד ערב כדי להביא פרנסה, להשלים התנדבות/פעילות/מחויבות חברתית, זומים וכו׳. אנו טרודים מהמצב הפוליטי, הביטחוני ותכל'ס, היד רחבה… המשמעות היא, שבסוף היום, אנו כבר מצויים בקוצר רוח ומותשים, מול הילדים, מול בן הזוג, מול ההורים, ובעיקר, מול עצמנו, קוצר רוח פנימי מהסוג שכבר אין לו כוח לפעול או לחשוב או להגיב, ומוביל אותנו לשקוע על הספה מול מסך כלשהו.
בפרשה הקודמת כאשר משה מבשר להם על הגאולה הקרבה, העם הביע אמון לדבריו אך בהמשך כאשר פרעה מוסיף ומכביד את עולו, אין בהם פניות ויכולת לראות או לשמוע את בשורת הגאולה.

נראה שלעיתים אנו עלולים לפספס את ההזדמנויות שיש לנו במצבים שאנו חווים קוצר רוח. הכאב, כשם שהוא מניע לפעולה, יכול גם לשתק, או להכעיס ולעורר זעם שאינו מנותב לפעולה של תיקון, ואף עלול להוביל ליאוש, מקום של התנתקות וויתור על התיקון ויצירת שינוי. ולכן, כאשר אנו חווים כאב ומצוקה משמעותם- איתות המסמן צורך לשינוי. כלומר, הפרשה מבהירה לנו שאם נרצה לממש את אותן הזדמנויות חבויות עלינו ללמד את עצמנו להחזיק ראש מעל המים, וליישם עבודה פנימית של התבוננות מעמיקה וברור, לפתח סבלנות, אמונה ותקווה שניתן עדיין לשנות את המציאות.

רבי נחמן מברסלב אומר, "דברים יכולים להשתנות, מן הגרוע ביותר, אל הטוב ביותר, כהרף עין!"

שבת שלום💞

השבוע מתחילים לקרוא את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות. חומש שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצרים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים.
דור הולך ודור בא, הפרשה מספרת לנו על מלך מצרים, פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני התעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל עליהם גזרות קשות.
כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. ואכן, בת פרעה מבחינה בתינוק שבתיבה, ומאמצת אותו. בהמשך, בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, והוא מגלה נאמנות לאחיו ולערכיו, בנכונותו להגן על החלש, תוך סיכון עצמי. לאחר מכן, משה גם מנסה להשכין שלום בין שני עברים מתקוטטים, וכאשר הוא מוכיח אותם הם מקניטים אותו.
בימים אלו, נראה כי כוח, על כל גווניו, הפך לדרך פעולה כמעט אוטומטית. זה נכון בדיבור, וזה נכון במעשה. נדמה שהחל מהכנסת ועד לכביש, ולמוסדות השונים, הבחירה באלימות נמצאת כמוצא ראשון ויחיד לפתרון בעיות עם הזולת.

מרחיב הרב יוני לביא-
"נער בן 13 ניסה לתלות את עצמו לאחר שתלמידים מכיתתו עשו עליו חרם". "נערה בת 16 שמה קץ לחייה אחרי שתמונות חושפניות שלה הופצו בבית הספר" (מן העיתונות)
ידיעות מן הסוג הזה, לצערנו, אינן נדירות היום. מגפת השיימינג והחרמות נהייתה נפוצה וקטלנית והיא גובה קורבנות. התסכול במגפה הזו הוא שלא צריך הרבה כדי למנוע אותה. כדור השלג שלה אומנם מתחיל להתגלגל בגלל נער או שניים, אבל הוא מצליח הודות לסביבה שלמה שנותרת אדישה ושותקת או שלרוב עושה לייק ומשתפת הלאה. לעיתים מספיק היה בילד אחד בבית ספר שיסרב לשתף פעולה ויעצור את הסחף. ילד שיגיד מילה שתגרום לאנשים להתעורר פתאום או שישתף אדם מבוגר במה שמתרחש והעניין יטופל לפני שייגבה מחיר בחיי אדם.
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם דמות מעוררת השראה. התינוק שגדל כנסיך בבית פרעה נהיה נער, ויום אחד הוא יוצא מן הארמון ורואה מחזה נורא: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא) – נוגש מצרי מכה באכזריות עבד אומלל. משה לא יכול נשאר אדיש לנוכח המכות הרצחניות – "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שם יב) – הוא מתערב מיד ומציל את חייו של העבד האומלל מפני מכהו. התנ"ך משתמש בביטוי – "וירא כי אין איש" – מוזר מאוד. כיצד ייתכן שמלבדם לא היה שם אף אחד?! הרי בבניית הפירמידות עסקו עשרות אלפי עבדים. היו שם מנהלי עבודה רבים, אדריכלים ושוטרים. כיצד ייתכן שבאירוע המדובר לא היה עוד אדם מלבדם?!
כנראה כוונת התורה היא אחרת. בוודאי שהיו שם עוד אנשים רבים אלא שפירוש "אין איש" הוא שלא היה שם אפילו איש אחד שהיה מוכן לנקוף אצבע ולעשות משהו. רבים ראו היטב את מה שקורה, אבל הם המשיכו להסתכל ולא העלו בדעתם להתערב. אם אירוע כזה היה מתרחש במציאות ימינו מן הסתם היו רבים מן הנוכחים שולפים את הטלפונים הסלולריים שלהם, מצלמים, מתעדים, משתפים וגורפים לייקים, אך לא ברור מי מהם היה מוכן לסכן את עצמו ולזנק קדימה כדי להציל את העבד העברי.
התערבותו של משה רבנו לא נעצרת במקרה הזה אלא היא ממשיכה למוחרת כשהוא נחשף לריב נוסף, שהפעם מתרחש בין שני יהודים – "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שם יג). על ההתערבות הזו נסיך מצרים משלם מחיר גבוה. מישהו מלשין למלך על התנהגותו והוא מאבד בין רגע את מעמדו והופך לנרדף ונאלץ להימלט על נפשו מארץ מולדתו.
מתברר שמשה אינו "לומד את הלקח" וגם כשהוא מגיע לארץ מדין, הוא ממשיך ומתערב לטובת נערות מקומיות הסובלות מהצקה – "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם יז).
התכונה הזו של משה השפיעה ללא ספק על הבחירה בו למנהיג שיוציא את ישראל ממצרים. אך היא גם מזמינה את כולנו למחשבה על העמדה שאנחנו בוחרים ב'סרט של חיינו'. בעולם שבו אנו מוקפים במסכים מכל עבר, העמדה הנפשית של 'צופה' או 'צלם' נפוצה מאוד. קל מאוד להישאר באזור הנוחות החמים והמרופד ולהשקיף משם בנחת על המתרחש בחוץ. הפעולה היחידה הנדרשת ממך היא ללחוץ על 'LIKE' או  'SHARE…"

יתכן, כי עצם הבחירה בעמדה של צופה או צלם תורמת לאלימות הקשה שחלחלה לשיח, וממשיכה לחלחל גם למרחב הפיזי. א_נשים כבר לא יכולים לדבר בנחת על חילוקי דעות, והתחושה היא שכל דבר הופך למלחמה. קטטה על חנייה מסתיימת בירי או דקירה, חציית מעבר חצייה מסתיימת בדקירה ומוות של הולך רגל וכו'. כיצד אנו אמורים לנהוג? כיצד אנו אמורים להגיב אם בכלל? האם הפכנו למפוחדים או אדישים?
שלשום הופיעה בעיתון הידיעה כי -"צעיר אוטיסט הותקף בירידה מהאוטובוס בפ"ת – ואיש לא עזר. ליאם, בן 22 על הרצף האוטיסטי, התכוון לרדת בתחנה הבאה – אך אדם זר שאינו מכיר תקף אותו, דחף אותו החוצה מהאוטובוס והמשיך להכות אותו. "ליאם ממש התחנן על חייו וזעק לעזרה", סיפרה אמו. אף אחד לא התערב – עד שאישה כבת 80 ירדה מביתה ועמדה חוצץ בינו לבין התוקף, שטרם נעצר." (Ynet). מסתבר שגם בבתי חולים יש אלימות נגד צוותי הרפואה. בנוסף, בבתי הספר, בעקבות ריבוי אירועי האלימות שקרו לאחרונה במוסדות החינוך, נעשים ניסיונות לקידום אקלים בטוח ומניעת אלימות.
האם הקיטוב הפנימי שלנו הוא הסיבה המרכזית להקצנה באלימות? ייתכן שחסרה לנו תחושה של סולידריות ואחדות המופיעות משום מה כאשר אנו בצרה כאומה. אז זה אומר שצריך לזמן לנו צרה כדי להתאחד?
נראה כי הטיפול הנדרש בתופעות האלימות רחב בהרבה מחלקם של גורמי אכיפת החוק. ללא ספק, לחינוך יש תפקיד מרכזי ודומיננטי, ונדרשת גם מעורבות של הרשויות המקומיות. כאשר הדרג הפוליטי הנבחר בממשלה, אמור לסמן גם כן את הדרך: הן בדיבור והן במעשה. יחד עם זאת, גם לנו כפרטים יש מחויבות אישית לפתח רגישות מוסרית, חוש צדק, ערבות הדדית ואמפתיה לחלשים. בסופו של יום, כולנו רוצים לחיות בסביבה נעימה שמעניקה ביטחון, ומאפשרת לחזור הביתה בשלום.

מסיים הרב יוני לביא, "משה מציג לפנינו מודל אחר לגמרי של התנהלות. לא להיות צלם אלא להיות שחקן! להאמין שבכל סיטואציה שאתה נמצא בה – יש לך תפקיד. לא רק כניצב סטטי או צלם חיצוני, אלא בתור שחקן פעיל ומשפיע. האם אנחנו נענה לאתגר?"

"ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" (פרקי אבות פרק ב משנה ה)

שבת שלום💞