השבוע מתחילים לקרוא את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות. חומש שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצרים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים.
דור הולך ודור בא, הפרשה מספרת לנו על מלך מצרים, פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני התעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל עליהם גזרות קשות.
כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. ואכן, בת פרעה מבחינה בתינוק שבתיבה, ומאמצת אותו. בהמשך, בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, והוא מגלה נאמנות לאחיו ולערכיו, בנכונותו להגן על החלש, תוך סיכון עצמי. לאחר מכן, משה גם מנסה להשכין שלום בין שני עברים מתקוטטים, וכאשר הוא מוכיח אותם הם מקניטים אותו.
בימים אלו, נראה כי כוח, על כל גווניו, הפך לדרך פעולה כמעט אוטומטית. זה נכון בדיבור, וזה נכון במעשה. נדמה שהחל מהכנסת ועד לכביש, ולמוסדות השונים, הבחירה באלימות נמצאת כמוצא ראשון ויחיד לפתרון בעיות עם הזולת.
מרחיב הרב יוני לביא-
"נער בן 13 ניסה לתלות את עצמו לאחר שתלמידים מכיתתו עשו עליו חרם". "נערה בת 16 שמה קץ לחייה אחרי שתמונות חושפניות שלה הופצו בבית הספר" (מן העיתונות)
ידיעות מן הסוג הזה, לצערנו, אינן נדירות היום. מגפת השיימינג והחרמות נהייתה נפוצה וקטלנית והיא גובה קורבנות. התסכול במגפה הזו הוא שלא צריך הרבה כדי למנוע אותה. כדור השלג שלה אומנם מתחיל להתגלגל בגלל נער או שניים, אבל הוא מצליח הודות לסביבה שלמה שנותרת אדישה ושותקת או שלרוב עושה לייק ומשתפת הלאה. לעיתים מספיק היה בילד אחד בבית ספר שיסרב לשתף פעולה ויעצור את הסחף. ילד שיגיד מילה שתגרום לאנשים להתעורר פתאום או שישתף אדם מבוגר במה שמתרחש והעניין יטופל לפני שייגבה מחיר בחיי אדם.
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם דמות מעוררת השראה. התינוק שגדל כנסיך בבית פרעה נהיה נער, ויום אחד הוא יוצא מן הארמון ורואה מחזה נורא: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא) – נוגש מצרי מכה באכזריות עבד אומלל. משה לא יכול נשאר אדיש לנוכח המכות הרצחניות – "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שם יב) – הוא מתערב מיד ומציל את חייו של העבד האומלל מפני מכהו. התנ"ך משתמש בביטוי – "וירא כי אין איש" – מוזר מאוד. כיצד ייתכן שמלבדם לא היה שם אף אחד?! הרי בבניית הפירמידות עסקו עשרות אלפי עבדים. היו שם מנהלי עבודה רבים, אדריכלים ושוטרים. כיצד ייתכן שבאירוע המדובר לא היה עוד אדם מלבדם?!
כנראה כוונת התורה היא אחרת. בוודאי שהיו שם עוד אנשים רבים אלא שפירוש "אין איש" הוא שלא היה שם אפילו איש אחד שהיה מוכן לנקוף אצבע ולעשות משהו. רבים ראו היטב את מה שקורה, אבל הם המשיכו להסתכל ולא העלו בדעתם להתערב. אם אירוע כזה היה מתרחש במציאות ימינו מן הסתם היו רבים מן הנוכחים שולפים את הטלפונים הסלולריים שלהם, מצלמים, מתעדים, משתפים וגורפים לייקים, אך לא ברור מי מהם היה מוכן לסכן את עצמו ולזנק קדימה כדי להציל את העבד העברי.
התערבותו של משה רבנו לא נעצרת במקרה הזה אלא היא ממשיכה למוחרת כשהוא נחשף לריב נוסף, שהפעם מתרחש בין שני יהודים – "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שם יג). על ההתערבות הזו נסיך מצרים משלם מחיר גבוה. מישהו מלשין למלך על התנהגותו והוא מאבד בין רגע את מעמדו והופך לנרדף ונאלץ להימלט על נפשו מארץ מולדתו.
מתברר שמשה אינו "לומד את הלקח" וגם כשהוא מגיע לארץ מדין, הוא ממשיך ומתערב לטובת נערות מקומיות הסובלות מהצקה – "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם יז).
התכונה הזו של משה השפיעה ללא ספק על הבחירה בו למנהיג שיוציא את ישראל ממצרים. אך היא גם מזמינה את כולנו למחשבה על העמדה שאנחנו בוחרים ב'סרט של חיינו'. בעולם שבו אנו מוקפים במסכים מכל עבר, העמדה הנפשית של 'צופה' או 'צלם' נפוצה מאוד. קל מאוד להישאר באזור הנוחות החמים והמרופד ולהשקיף משם בנחת על המתרחש בחוץ. הפעולה היחידה הנדרשת ממך היא ללחוץ על 'LIKE' או 'SHARE…"
יתכן, כי עצם הבחירה בעמדה של צופה או צלם תורמת לאלימות הקשה שחלחלה לשיח, וממשיכה לחלחל גם למרחב הפיזי. א_נשים כבר לא יכולים לדבר בנחת על חילוקי דעות, והתחושה היא שכל דבר הופך למלחמה. קטטה על חנייה מסתיימת בירי או דקירה, חציית מעבר חצייה מסתיימת בדקירה ומוות של הולך רגל וכו'. כיצד אנו אמורים לנהוג? כיצד אנו אמורים להגיב אם בכלל? האם הפכנו למפוחדים או אדישים?
שלשום הופיעה בעיתון הידיעה כי -"צעיר אוטיסט הותקף בירידה מהאוטובוס בפ"ת – ואיש לא עזר. ליאם, בן 22 על הרצף האוטיסטי, התכוון לרדת בתחנה הבאה – אך אדם זר שאינו מכיר תקף אותו, דחף אותו החוצה מהאוטובוס והמשיך להכות אותו. "ליאם ממש התחנן על חייו וזעק לעזרה", סיפרה אמו. אף אחד לא התערב – עד שאישה כבת 80 ירדה מביתה ועמדה חוצץ בינו לבין התוקף, שטרם נעצר." (Ynet). מסתבר שגם בבתי חולים יש אלימות נגד צוותי הרפואה. בנוסף, בבתי הספר, בעקבות ריבוי אירועי האלימות שקרו לאחרונה במוסדות החינוך, נעשים ניסיונות לקידום אקלים בטוח ומניעת אלימות.
האם הקיטוב הפנימי שלנו הוא הסיבה המרכזית להקצנה באלימות? ייתכן שחסרה לנו תחושה של סולידריות ואחדות המופיעות משום מה כאשר אנו בצרה כאומה. אז זה אומר שצריך לזמן לנו צרה כדי להתאחד?
נראה כי הטיפול הנדרש בתופעות האלימות רחב בהרבה מחלקם של גורמי אכיפת החוק. ללא ספק, לחינוך יש תפקיד מרכזי ודומיננטי, ונדרשת גם מעורבות של הרשויות המקומיות. כאשר הדרג הפוליטי הנבחר בממשלה, אמור לסמן גם כן את הדרך: הן בדיבור והן במעשה. יחד עם זאת, גם לנו כפרטים יש מחויבות אישית לפתח רגישות מוסרית, חוש צדק, ערבות הדדית ואמפתיה לחלשים. בסופו של יום, כולנו רוצים לחיות בסביבה נעימה שמעניקה ביטחון, ומאפשרת לחזור הביתה בשלום.
מסיים הרב יוני לביא, "משה מציג לפנינו מודל אחר לגמרי של התנהלות. לא להיות צלם אלא להיות שחקן! להאמין שבכל סיטואציה שאתה נמצא בה – יש לך תפקיד. לא רק כניצב סטטי או צלם חיצוני, אלא בתור שחקן פעיל ומשפיע. האם אנחנו נענה לאתגר?"
"ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" (פרקי אבות פרק ב משנה ה)
שבת שלום💞
כל מילה בסלע !!
אילו בבתי הספר החילונים היו לומדים תנ"ך לא כספר היסטוריה אלא כספר מוסר המשקף את כל האתגרים הנפשיים ומלמד אם איזה הלך רוח עלינו להתהלך בעולם כדי להפוך את החברה האנושית למעולה ומתעלה מעל כבלי הנפש הבהמית שבנו שמושכת אותנו לאגואיזם, אדישות, אגוצנטריות וחוסר חמלה.
מי ייתן ויתחילו ללמד את האוצר הזה ששייך לנו והוא האור לרגלינו בצורה שהיא רלוונטית לאתגרי הדור. כפי שאת קישרת פה בין הפרשה עתיקת היומין הזו למה שניצב בפנינו היום אני בטוחה שהתלמידים ירגישו שייכות עמוקה ויחכו לשיעור הזה .
שבת שלום !
מילים כדורבנות
שיהיו מילותייך אלה מגדלור שיאיר את החברה המקוטבת שלנו באור של צדק וחמלה. שנדע ללכת בעקבות משה ולפעול למען הזולת.