חודש: יולי 2019

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, פרשה אחת לפני אחרונה בחומש במדבר. כלומר, אנו בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק. הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו ומשמעותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים.
בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל, והפעם בני ישראל יוצאים למלחמת נקמה בהם. המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל, ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. משה כועס על מפקדי הצבא שהביאו את בנות מדיין אל המחנה, אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל בפרשה הקודמת. לכן, משה מצווה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. ואז מגיע ציווי על היטהרות, טבילת הכלים והגעלתם בכדי להכשיר אותם.
בהמשך, יש תיאור מפורט של חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה', לכוהנים וללויים. פרשת מטות מסיימת בסיפורם של שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה. לאחר שבני-ישראל כובשים את צידו המזרחי של הירדן, שהיה בו שפע של שטחי מרעה וכרי דשא, מבקשים ראובן וגד את רשותו של משה ליישב את השטחים הללו שהיו ראויים לגידול צאנם. תחילה מסרב משה, בעיקר לאור העובדה ששאר שבטי ישראל עומדים לפני מלחמה קשה ומשתמע ששניים וחצי שבטים אלו רוצים להתיישב בשקט ושלווה עם משפחתם וצאנם ולא לעזור לאחיהם. השבטים מבינים את כעסו של משה ובפעם השנייה שהם פונים אליו, הם מציעים– שהם, שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, שבחרו להתיישב בעבר הירדן המזרחי, לא יעזבו וייתנו לשאר השבטים להילחם לבד. הם מציעים להשאיר את משפחתם וצאנם בעבר הירדן בעוד הם ייצאו בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ. משה נענה לבקשתם אך מזהיר אותם שאם לא יקיימו את הבטחתם, הם יקבלו חלק ונחלה רק בארץ כנען ככל שבטי ישראל, ויש הסכמה- "(לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר:  אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה." (במדבר לב)

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפרשה פותחת ביחס הנדרש מאתנו לנדרים והבטחות שאנו נותנים. הרב ד"ר יונתן זקס מטיב להסביר-"בני ישראל מתקרבים לארץ. הם עומדים לבנות חברה מטיפוס חדש וחסר תקדים. חברה חופשית המיוסדת על ברית בין העם לאלוקיו. שלטון החוק יישמר בחברה כזו לא בכוח הזרוע אלא בכוח נאמנותם של אנשים להתחייבויות המוסריות שלהם. בחברה כזו, חברת ברית, המילים הן קדושות. עיקרון קדושתו של הדיבור עומד בלב היהדות, באשר היא קוד של חופש קולקטיבי, חוקה של חירות.
הדבר דורש הסבר. כל חברה צריכה חוקים. בלעדיהם היא תשקע באנרכיה. אנשים נשמעים לחוקים משלוש סיבות. הראשונה: הם מפחדים מפני עונש. בחברה המבוססת על כוח, זוהי הסיבה העיקרית למילוי החוקים. הסיבה השנייה היא שכדאי לשמור חוק. סיבה זו מאפיינת את החברה המבוססת על התועלת האישית. בשתי סיבות אלו יש חסרונות. הכוח משחית. כך, לפעמים, גם בקשת התועלת האישית. כי כאשר אנשים דואגים לעצמם ולא לאחרים, המצליחים פורחים והאחרים סובלים. הצדק והחמלה מפנים את מקומם לחמדנות ולניצול.
התורה מציגה דרך שלישית, סיבה שלישית לשמור חוק. אנשים נשמעים לחוק מפני שהם החליטו לעשות זאת מרצונם החופשי. כך קורה בחברה המבוססת לא על כוח ולא על בקשת התועלת האישית אלא על מחויבות מוסרית וולונטרית. התורה היא סיפור מסעם של בני ישראל אל רעיון רדיקלי וייחודי זה: אל הפוליטיקה של הברית… כשאנחנו כובלים את עצמנו במילים אנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר אלא כדי ליצור: ליצור עתיד סדור מתוך הכאוס של הדחפים והיצרים האנושיים. המייחד את האדם איננו רק השימוש בשפה. הרי גם לבעלי חיים אחרים יש שפות… המייחד את האדם הוא השימוש בשפה לצורך התחייבות להתנהגות עתידית שלו – ויכולת זו היא הבסיס ליצירת הדדיות ואמון בין בני אדם. אחת מצורות ההתחייבות הללו היא ההבטחה. סוג אחר הוא הנישואים. סוג שלישי, ייחודי ליהדות, הוא הבנת החברה כברית, כמערכת של הבטחות המחייבות את שני הצדדים, בין עם ישראל לאלוקיו.
הקדוש ברוך הוא השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא עולם חברתי. התורה אומרת לנו שהמילים בוראות משום שהמילים הן קדושות; כלומר, מפני שהן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן יוצרות אמון. האמון הוא לחברה מה שהחוקיות היא לטבע: הבסיס לסדר, היפוכו של התוהו.
אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד.
הנה לנו הטעם למיקומה של פרשיית הנדרים והשבועות בסוף ספר במדבר: בני ישראל העומדים על סף ארץ הקודש, על סף המקום שבו יבנו חברה חופשית, צריכים תזכורת לקדושתם של הנדרים והשבועות.
הפיתוי להפר את מוצא פינו הוא לפעמים אדיר. לכן כה חשובה היא האמונה באלוקים – אלוקים היודע כל מה שאנחנו חושבים, אומרים ועושים, ורואה בנו אחראים לקיום התחייבויותינו…
חברה חופשית תלויה באמון. אמון תלוי במילוי התחייבויות. בדרך זו הולכים בני אדם בדרכי ה', שהשתמש בשפה כדי לחולל מציאות. מילים יוצרות מחויבות מוסרית, ומחויבות מוסרית, הנשמרת מתוך אחריות ואמונים, יוצרת אפשרות לחברה חופשית. עשו אפוא תמיד את אשר הצהרתם שתעשו. אם לא נשמור את מוצא פינו, סופנו שנאבד את החופש שלנו."
שבת מבורכת

היום, י"ח בתמוז, ואנו צמים את צום י״ז בתמוז שנדחה להיום בעקבות השבת, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות, את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולנסות ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, החסר באהבת חינם למשל. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

אז מה קרה בי"ז בתמוז?
חמישה אסונות משמעותיים ומרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית בימי י"ז בתמוז:
1.) לוחות הברית הראשונים אותם קיבל משה רבנו בהר סיני, נשברו על ידו כאשר ירד מההר וראה את חטא העגל.
2.) קרבן ה'תמיד' אותו היו מקריבים מימי הקמת המשכן בתמידות וברצף פעמיים ביום, נאלץ להיפסק מאחר ובעקבות המצור והמלחמה לא נמצאו עוד בהמות להקרבה בירושלים.
3.) חומות ירושלים נפרצו, אירוע שקדם לחורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לספירה).
4.) לפני המרד הגדול, שרף המצביא הרומאי אפוסטמוס, ספר תורה – אקט שמהווה תקדים לכל השריפות הנוראיות של ספרי קודש יהודיים במשך הדורות.
5.) צלם (פסל של עבודה זרה) הוצב בהיכלו של בית המקדש – חילול השם וקודשיו.
בתחילה היה הצום מתקיים ביום התשיעי בתמוז, שהוא היום בו נפלה ירושלים בימי הבית הראשון (בשנת 586 לפנה"ס).
אולם, לאחר שהיא נכבשה שוב בי"ז בתמוז – כיבוש שהוביל לחורבנו של בית המקדש השני – החליטו חז"ל לייחד צום אחד עבור כל אותם אסונות שאירעו בתאריך זה. שנזכה להפיץ אהבת חינם ובשורות טובות,
צום קל ומועיל ושבוע טוב ומבורך❤🙏🏻

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה פותחת בשבחו ושכרו של פנחס בן אלעזר על מעשהו הנועז בסוף הפרשה הקודמת, לאחר שעם ישראל חטא עם בנות מואב, נגרר לעבודת אלילים והגיע לשיא הידרדרותו כשנשיא שבט שמעון לקח אישה נוכרית, מדיינית, ושניהם חטאו לעיני כל עדת ישראל. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, החליט להשיב את הסדר לכנו, ולעצור את המגפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, ולכן, הוא לוקח רומח והורג אותם.
פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לקראת הכניסה, ולהתחיל בהכנות הנדרשות. הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, אך מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה. נערך מפקד לכל הגברים מעל גיל 20 בכל שבטי ישראל. הפוקדים עוברים ובודקים כל משפחה וכל שבט ולבסוף מסכמים- לרשות בני ישראל עומדים 601,730 גברים מעל גיל 20. מפקד דומה נערך גם לבני שבט לוי האחראים על עבודת הקודש. להם אין חלק ונחלה, ככתוב- " (סב) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם, שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף–כָּל-זָכָר, מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמָעְלָה: כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר כו)
כל המתפקדים הם בני הדור החדש, לאחר שכל דור המדבר מת במשך הזמן בעקבות עונש חטא המרגלים, חוץ מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה שלא חברו עם המרגלים ודיברו על הארץ טובה.
בהמשך מסופר על חמשת בנות צלפחד שבאו לתבוע את נחלת אביהן בארץ. אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה. ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב ולבסוף קרובי המשפחה מצד האב.
משה יודע שהוא לא יזכה להיכנס לארץ, וה' אומר לו לעלות על ההר להשקיף ולראות אותה מרחוק. משה דואג לעם ישראל ומבקש מה' למנות מנהיג שימלא את מקומו. הוא מבקש שיהיה זה אדם שידאג לכל אחד ואחת מבני-ישראל, בעת מלחמה יצא בראש הצבא, שיהיה רועה נאמן ויוביל את בני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת וישובה.
ואכן, ה' ממנה במקום משה רבנו את יהושע בן-נון, משרתו המסור ותלמידו המובהק, ומצוה את משה להסמיכו לתפקיד המנהיג, ככתוב- " (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (פרק כז) משה מכנס את כל העם וסומך על יהושע את שתי ידיו בנוכחות ולעיני כל ישראל, כל העדה, והכהן הגדול אלעזר.
הפרשה מסיימת בתיאור של עבודת הקורבנות וחגי ישראל. אחד מהקורבנות הוא קורבן התמיד שהוקרב יום יום ואשר מרמז על התמדה ועקביות בעשיה שלנו.
התורה מונה את קורבנות המועדים : פסח, שבועות, ראש השנה ויום-הכיפורים, סוכות שמיני-עצרת.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת פנחס ממשיכה את סיפורו של אליהו, הנביא הגדול, בספר מלכים א פרק י"ח.
כשפרשות מטות ומסעי מחוברות קוראים בשבת פרשת פנחס את הפטרת פרשת מטות, לכן הפטרת פרשת פנחס נדירה יחסית ונקראת רק בשנים מעוברות.
הקשר שבין הפרשה השבוע להפטרה מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל "במבט ראשון נראה שהזיקה היא בין שתי הדמויות: זו שעל שמה נקראת הפרשה – פינחס; וזו עליה מדברת ההפטרה – אליהו… ודאי שיסוד הזיקה הוא מעשה הקנאות והפגיעה במרשיעי ברית… אולם בעוד שאצל פינחס מתברר שמעשה הקנאות הוא שהעלה אותו אל במת המנהיגות ובעטיו זכה הוא לברית שלום ולכהונת עולם, הנה אצל אליהו נראה שהקנאות היא שמביאה את שליחותו הנבואית לסופה."
פנחס דבק במשימה, ולא נתן את דעתו למציאות היותו נתון במיעוט. מיעוט בקרב המון שואג, ובכל זאת דבק בדבר ה'. דרכו של פנחס הגיעה ממחשבה סדורה, עם מגמה טהורה, עם אחריות ציבורית ועם אומץ גדול להובלת תהליכים. היינו רוצים שהאנשים סביבנו יהיו אכפתיים ולא יעמדו מנגד כשהם עדים לעוולה מוסרית. צריך להבחין בין הרגש החיובי העומד בבסיסה של קנאה זו, לבין הפעולה הננקטת. הפעולה חייבת להיות בדרכים לגיטימיות כמו מחאה באמצעות דיבור ראוי או הפגנה וכו'. לכן, אין ספק שהפעולה החריגה שנקט פנחס שמורה ליחידי סגולה וממנה אי אפשר ללמוד לקח לדורות.
מעשי קנאה הינם מעשים המחייבים אותנו לבחון האם זוהי קנאה מחושבת, או שמא קנאה הנובעת מדחף לא מבוקר, ונקמה. מהי מגמת הקנאה? האם היא מגמה שלילית, מסכסכת, כוחנית, מגמה שמפרידה או שמחברת בין אנשים? האם זו קנאה מתוך מסירות נפש וגילוי אחריות למצב הקיים או להיפך,קנאה מבריחה מאחריות ומייאוש שנוצר? הנטייה שלנו היא למהר ולדון את עצמנו ואת האנשים בכלל.
הן ההפטרה והן הפרשה מעלים את השאלה האם תמיד עלינו לדון אדם לכף זכות? הרב שניאור אשכנזי מעביר שיעור שלם על המסר הזה, והוא מבהיר, אין הכוונה להיות נאיביים, ממש לא! אלא הוא מסביר, שבזמן שאנו דנים אנשים עלינו לדון את כל ה-אדם! לא להתבלבל מהבגדים, מההופעה החיצונית, והמעשה אלא לראות את כל מה שעבר על האדם, הרקע, המניעים, החינוך שקיבל, את המצוקות, את ההתמודדויות, האופי, הניסיונות וההתמודדויות וכו'. "הכול צפוי, והרשות נתונה; ובטוב העולם נידון…" (מסכת אבות, פרק ג משנה טו) ה' דן את כל האנשים אומר הרב שניאור, בעין טובה, שופט את המכלול ולא רק את המעשה, שופט את כל ה-אדם!
עלינו להסתכל פנימה על נפש האדם, פנימיות הנשמה, ולהיות סוכנים של לימוד זכות, סוכנים של תקווה שמקנים כוח להתגבר. הנתינה לכף זכות מעניקה תקווה שאפשר לשנות, שאם קלקלנו משמעותו שאנחנו גם יכולים לתקן. מי ייתן ונצליח לראות את כל ה-אדם ולזרוע זרעים של תקווה לשלום ולאהבה. אמכי"ר.
שבת שלום❤

בפרשת פנחס יש אווירה חזקה של ערב כניסה לארץ שמתבטאת במפקד שנערך לעם ישראל לקראת הכניסה, עיסוק בדיני וחלוקת נחלות לשבטים, ועיסוק בהחלפת המנהיגות, כשמשה מצווה למסור את הנהגתו ליהושע תלמידו. יש תחושה של תקופה חדשה – הנהגה חדשה. כך גם בהפטרה- ה' אומר לאליהו למשוח את אלישע בין שפט, תלמידו – לנביא תחתיו. בנוסף, יש תיאור של משיחת מלכים חדשים על ארם ועל ישראל.
אליהו נלחם בקנאות בעבודת האלילים ובעיקר בעבודת הבעל. קנאותו של אליהו מתחילה בעצירת הגשם ויצירת הבצורת, ומגיעה לשיאה בהריגת 450 נביאי הבעל בהר הכרמל.
מחדד הרב יהודה שביב זצ"ל- "מהשוואה זו מתחוור כי קיימת זיקה דווקא בין משה לאליהו… ואולי אף זו מגמת הצמדת ההפטרה לפרשה, להצביע על גורל משותף לשני האישים הגדולים הללו, המצווים למנות להם ממשיכים תחתיהם. והנה, מסורת מעוגנת היא באומה ששליחותו של אליהו לא תמה ועתידה היא להתחדש לעתיד לבוא. כנאמר בסוף נבואת מלאכי: "הנה אני שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". ומעתה ניתן ללמוד אף לגבי משה רבינו, שאף שמצווה הוא למנות את יהושע, שליחותו לא תמה ועתיד הוא שוב להנהיג את ישראל לעת קץ. "
מסכם הרב יובל שרלו את נושא הקנאות לה'- "העובדה שהתורה מציינת במיוחד מעשה קנאי אחד ומיוחד מלמדת כי אין זו המדיניות הרגילה של התורה. במקומות רבים ביאר הרב קוק זצ"ל את יסוד ההתנגדות לקנאות. הרב לימד כי הקנאות אינה פסולה על מה שיש בה. להפך – מה שיש בה הוא נפלא: יש בה נאמנות מקסימאלית לאידיאל, לרעיון, מוכנות לוותר על הנאות ונוחות אישית, התמסרות טוטאלית לאידיאל, קוהרנטיות מחשבתית וטוהר נפשי. הביקורת הגדולה על הקנאות היא על מה שאין בה: וזוהי ההסתכלות הרחבה. קנאות פירושה התבוננות על המציאות דרך פריזמה אחת בלבד. היא חסרה את מה שנמצא בקוטב הנגדי של ציר ההסתכלות. דוגמאות לא חסרות: רדיפת אמת היא דבר נצרך, אולם קנאות לאמת עלולה לדרוס בדרך את השלום ואת היחסים שבין אדם לחברו;" לכן, מוסיף הרב שרלו, "…משעה שאדם הולך בדרכה של אמונת ישראל, ואין הוא מתמכר לערך אחד בלבד, אלא הולך בדרכיו של הקב"ה המאחד את כל הערכים כולם, הוא ממשיך אמנם להיות קיצוני, אולם הוא קיצוני ליותר מתחום אחד. משעה זו מתחוללת בתוכו סערה מפרה ומעצימה, המחייבת אותו להתייחס לרוחב ולעומק רבים יותר מאשר העולם המצומצם בו הוא חי קודם לכן, ואז תכונתו הקיצונית מוצאת דרכים נכונות יותר למימוש העולם הערכי והרוחני. "
מי יתן ובימים אלו בהם אנו רואים משבר מנהיגות, מנהיגים במשבר מכל הכיוונים, נזכה למנהיגים כמו משה, יהושע, ושליח נאמן כמו הנביא אליהו עם אלפי שנות השפעה מוסרית גם לכאורה לאחר שסיימו את תפקידם; הנהגה של אמת, יושרה, חיבור ואמונה. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

השבוע פרשת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל ע"פ בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.

בלעם משיב לשליחים כי מעשיו תלויים ברצון ה' ובהסכמתו, ושום גמול שבעולם לא ישכנע אותו להמרות את פיו. ואכן, ה' אוסר עליו ללכת. אולם בפעם הנוספת כשמגיעים השליחים לשכנע אותו לעזור לבלק במאבק מול בני ישראל, המענה שמקבל בלעם מה' הוא שיקום וילך עם השליחים אך עליו להקשיב ולדבר רק את דברי ה'. בדרך, מלאך ה' חוסם את אתונו של בלעם והיא נעצרת. בלעם שאינו רואה את מלאך ה' מאיץ ומכה באתונו עד שלפתע היא פותחת את פיה, ומדברת. האתון מתלוננת על יחסו אליה. רק אז רואה גם בלעם את המלאך, שמוכיח את בלעם על יחסו הרע לאתונו ומזכיר לו את ציווי ה' – שהוא איננו רשאי לקלל את בני ישראל אלא רק לומר את אשר יגיד לו ה'.

בלעם מגיע לבלק מלך מואב, והם הולכים לנקודת תצפית על מחנה ישראל, כדי להתחיל בטקס הקללה אך מפי בלעם יוצאים רק ברכות לבני ישראל. בלק שלא מתייאש מנסה לחזור על הטקס במקום אחר, אך זה לא עוזר ושוב טקס הקללה הופך לברכה. לאחר הניסיון השלישי שבלעם נכשל בו, פונה אליו בלק בכעס ותסכול שלא רק שלא קילל את ישראל אלא אפילו ברך אותם- בלק דורש הסברים ממנו. בלעם מסביר שוב שאין הדבר תלוי בו אלא רק בה'.
שבעה משלים דובר בלעם. שלושת המשלים הראשונים הן ברכות לישראל, וארבעת האחרונים הן דברי נבואה על מה שעתיד לקרות לישראל ולאומות העולם.

בלעם אומנם נכשל בביצוע משימתו, אך לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה טובה להפיל את ישראל. ההצעה היא שבנות מואב יפתו את בני ישראל ששוכנים לגבולם ויסיתו אותם לעבודה זרה. ואכן, בסוף הפרשה בני ישראל חוטאים עם בנות מואב וזובחים לאלילי מואב. משה מעביר את המסר מה' לשופטי ישראל- " (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר." (במדבר כה)
בתוך כל המהומה הזו, פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, רואה איש מישראל יחד עם מדיינית חוטאים לעיני כל, והוא הורג את שניהם. התוצאה- המגיפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל נעצרת.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת בלק היא בספר מיכה פרק ה' פס' ו'-פרק ו' פס' ח.
מיכה היה אחד מהנביאים- ישעיהו, הושע ועמוס, שניבאו בתקופת חורבן שומרון. נבואותיו היו נבואות חורבן. יחד עם זאת לאחר נבואות פורענות יש במיכה גם מספר נבואות נחמה הדנות באחרית הימים. תחילת ההפטרה הזו מסכמת את נבואת אחרית הימים במיכה.
ההפטרה שלנו השבוע כוללת-
בחצי הראשון- נבואת הנחמה (פרק ה') הכוללת שני נושאים שונים, מאבק רוחני ומאבק מדיני.
בחצי השני- נבואת התוכחה (פרק ו')
הנביא מיכה, בפרק ו', מזכיר לעם את הנאמר בספר במדבר ובפרשתנו, פרשת בלק: "(ד)כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת־מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם׃ (ה)עַמִּי זְכָר־נָא מַה־יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה־עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר מִן־הַשִּׁטִּים עַד־הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה׃."
הנושא המרכזי שעומד במוקד ההפטרה מסביר הרב ליכטנשטיין, "הוא היחס שבין הכוח האנושי והשיקול הגיאו-פוליטי לעומת ההשגחה האלקית והגורם הרוחני. תובנתו הבסיסית של בלק, שהמערכה הצבאית מתנהלת במישור הרוחני-דתי ועל כן עליו לגייס דמות רוחנית שתילחם כנגד ישראל, ולא לחפש פתרונות צבאיים ותכסיסי מלחמה, עומדת בבסיס ההפטרה. בחירת בלעם בן בעור הקוסם לעמוד בראש המערכה כנגד ישראל וויתורו של בלק על הנהגת עמו וניהול קרב הם הנותנים את הטון במאבק… הפטרתנו נבחרה כי היא איננה מזכירה את מדיניותו הצבאית של בלק אלא את עצתו כנגד קדושת ישראל ולכך היא מצמידה את מעורבותו של בלעם." כלומר, המוקד הוא המאבק הרוחני, ולא המדיני.
המכנה המשותף בין הנחמה, לתוכחה לייעודו של עם ישראל הוא הדגשת התלות בה', והמצב הרוחני של האדם כגורם שמשפיע וקובע, והוא מתקיים בשני החלקים של ההפטרה. מוסיף הרב ליכטנשטיין, "הנהגת ישראל במדבר בידי משה, אהרן ומרים, דמויות שהנהגתן הפוליטית הייתה תולדה של מעמדם הרוחני, והזכרת עצת בלעם נועדו למטרה זו."
אי הצלחתו של בלק והפיכת קללות בלעם לברכות היה גורם רוחני שללא ספק הטה את הכף לטובת ישראל, ועל כן ה' דורש מישראל הכרת הטוב שמתבטאת "בהכרה רוחנית ובקבלת העקרון של תלות הכח ברוח, והצלחתו המדינית של העם בזיקתם לקב"ה." מיכה בנבואתו מתייחס למעשה חיצוני ולעבודה אמיתית שבלב, היחס הראוי שבין האדם לה'. במילים אחרות, קורבנות עצומים לה' שחסרים כל כוונה פנימית הינם חסרי טעם.
מוסיף עוד הרב ליכטנשטיין ואומר, "בלק ובלעם תפסו באופן מדויק מהו שדה הקרב האמיתי שבינם לבין ישראל ועל כן הקריבו קרבנות מתוך כוונה פנימית אמיתית עם זאת, קיים הבדל אחד מרכזי בין קרבנותיהם של בלק ובלעם לבין תפיסת הנביאים, ההופכת את קרבנות בלעם לאנטי-תזה למסר של מיכה. בלעם היה קוסם ופעולותיו עבור בלק נעשים מתוך גישה של מאגיה וכשוף, במסגרת תפיסה זאת, הקרבן איננו מבטא חוויה דתית פנימית אלא ניסיון לרצות בדרך מאגית את הא-ל ע"י עשיית מעשים ופעולות שירצו אותו… לכן, למרות ההנחה המשותפת לבלק ולמיכה שמצבם של ישראל כלפי האומות תלוי במעמדם הרוחני ולא בחישובים מדיניים למיניהם, הרי שתהום גדולה פעורה ביניהם. מסרו של מיכה בעניין הקרבנות מתמקד בעולם הפנימי הנלווה ובזה הוא מתחבר לדבריו בחצי הראשון של ההפטרה. אמת פנימית, תלות ובטחון בקב"ה, עשיית חסד ומשפט, הכרת הטוב לגבוה והצנע לכת עם הקב"ה הם המסרים של ההפטרה והם הלקחים שהנביא רוצה שניקח אתנו מסיפורו של בלעם."
בסופו של דבר, גם בשדה הקרב מה שמניע את החיילים ברגע המבחן הקריטי לסכן את עצמם בשביל הזולת זו האמת הפנימית שלהם, שהיא חזקה יותר מכל ההסברים והשכנועים השכליים. האמת הזו מבוססת על השכל הישר אבל היא חזקה ושורשית ממנו. עבודת ה' היא ביטוי של הנשמה האלוקית שבתוכנו. בימינו, כשהכול כל כך עמוס, מהיר, ושופע חשוב להבחין בין העולם הפנימי לחיצוני, ולדייק את בחירותנו. להבחין היכן אנו שמים את האנרגיות שלנו, כדי שלא נמצא את עצמנו מהר מאד מותשים, עייפים, ומרוקנים. הדיוק מגיע מתוך התקרבות וחיבור שלנו לאמת הפנימית. כשאנחנו מדייקים ופועלים על פי אמת פנימית עמוקה, זה מרגיש עוצמתי, מתרחב, משמעותי וגם טבעי. הבחירה היא שלנו אם לפעול ממקום טכני, מרצה או מתוך התוכן הפנימי שלנו.
לכן, בסוף ההפטרה מצוין המאפיין הראוי לו לאדם –" (ח)הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ׃" (מיכה ו')
שנצליח לפעול מתוך האמת הפנימית שלנו, בצניעות וביושרה. לעשות חסד ולהוקיר את הטוב שבחיינו. אמכי"ר.
שבת מבורכת💐