חודש: פברואר 2019

השבוע אנו קוראים את הפטרת ויקהל בספר מלכים א' פרק ז'; זהו אחד מפרקי בניית בית המקדש ע"י שלמה המלך; פרק נוסף שמלווה את קריאת פרשיות המשכן בספר שמות. הפטרה זו מצטרפת בכך להפטרות תרומה ופקודי. מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "אחד ההבדלים הבולטים שבין תיאור המקדש לבין תאור המשכן הינו היחס שבין המשכן לבין כליו. כל הקורא את פרשת תרומה מבחין בכך שהתורה מעמידה את הכלים במוקד. מיד לאחר הצווי הפותח במצווה הכללית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", באים בהרחבה פרשיות הארון, השלחן והמנורה כיישום המצווה. רק לאחר גמר תאור הכלים, מתחילה מצוות בנין המשכן עצמו. אף בהמשך, פרשיות מזבח הנחושת, הזהב והכיור חוזרים ותופסים מקום נכבד… אף מבלי להיכנס לדיון ההלכתי הנרחב בדבר היחס המדוייק שבין המשכן לכלים, ברי לכל מי שקורא את פרשת תרומה ופרשת ויקהל שהכלים הינם מרכיב מרכזי במקדש.
לעומת זאת, הכתובים בספר מלכים מתנבאים בסגנון אחר. המנורה, השלחן והמזבח תופסים מקום מינורי לחלוטין בתאור המקדש בירושלים, ואפילו תפקיד ומעמד הארון מוצנע בהרבה לעומת ספר שמות. לשם המחשה, נציין שהצווי על המנורה והשלחן במשכן נמשך במשך שמונה עשרה פסוקים רצופים (שמות כ"ה:כ"ג-מ) ותאור עשייתו בפרשת ויקהל לוקח עוד חמשה עשר פסוקים בעוד ספר מלכים מקדיש לשני הכלים הללו שלשה פסוקים בלבד (מלכים א ז:מ"ח-נ). הכתובים הללו, הכלולים בהפטרתנו, נבלעים במסגרת תאור כללי למדי ואינם זוכים לפרשה בפני עצמם או לחשיבות עצמאית. במלים אחרות, בספר שמות – הקירות משמשים כמעטפת לכלים שהם לב המקדש, ואילו בספר מלכים, הבנין עצמו הוא העיקר ואילו הכלים נועדו למלא את הבנין… משמעות הענין הוא שהבנין איננו אמור למלא תפקיד פונקציונלי כמעטפת לכלי הקדש שבתוכו אלא שהינו בעל משמעות סמלית ומוקד רוחני בפני עצמו, ועל כן ישנה חשיבות רבה לקשטו ולהדרו בפני עצמו.
המסקנה העולה מכל זה הוא שבבנין המקדש שונתה המתכונת הקיימת מן המשכן ונעשה שינוי מגמה משמעותי המתרגם לבנין גדול, רב מימדים, המעוטר במתכות יקרות, קירות מגולפים, קישוטים מעובדים להפליא וכלים גדולים ומרובים… כל זה עומד בניגוד גמור למשכן שבמדבר, שהיה מבנה ארעי ומתפרק, גגו היה אהל וממדיו היו צנועים הרבה יותר. כמדומה, שאין זה רק הבדל אסתטי אלא גם מבטא חוויה רוחנית אחרת. המשכן משדר תחושה של אינטימיות בין האדם למקום, מעין קיטון קטן, חביב ונעים, בו האדם יכול להתיחד עם אלוקיו… תכליתו איננו להיות סטרוקטורה המשדרת כוח ועצמה כלפי חוץ אלא לבטא את הזיקה שבין האדם למקום…
סיכומו של דבר, בין משכן למקדש קיימים הבדלים משמעותיים: האחד משדר אינטימיות וצניעות, בעוד השני מבטא כוח ועצמה; האחד מדגיש יותר את מידת האהבה ואילו השני מבליט את מידת היראה; האחד פונה פנימה ומכוון כלפי ישראל בלבד ואילו השני משקיף גם החוצה לכלל האנושות. לכן, במשכן הבנין הינו פונקציונלי ופשוט ואילו במקדש הבניה היא מונומנטלית ואמנותית.
סוף דבר, ההפטרה מציגה בפנינו את מודל המקדש בירושלים, כשונה מן המשכן שהיה במדבר, ובדרך זו מציגה בפנינו חזון רוחני של עצמה ותפארת שהינו אלמנט הנעדר מן המשכן הקומפקטי ונייד."
במשך 40 שנות הנדודים של עם ישראל במדבר המשכן שהיה זמני ונייד מילא את תכליתו שהוא יצירת הקשר והחיבור של עם ישראל כפרטים וכעם עם השכינה, תוך דגש על העבודה הפרטית שבין אדם למקום. במילים אחרות, לימוד והטמעת חשיבות הפנימיות כשהמוקד הוא כלי המשכן, הכלים להטמעת השכינה בעם ישראל ובמחנה. התהליך במדבר הוא גילוי השכינה והאלוקות בכל אחד ואחת מאתנו. בעוד בניית המקדש בארץ ישראל הוא תיקון לחיצוניות, קידוש החומר. לעם ישראל כבר אין את העמוד ענן שיגן עליהם וינחה אותם, אין את המן שכלכל אותם, אלא בכניסתם לארץ ישראל הם עוברים מעולם רוחני לעולם מעשי וחומרי. ולכן, שלמה המלך בונה בניין רב מימדים ומרשים, בניין בית המקדש, המעוטר בקישוטים מופלאים וכלים גדולים ומרובים. על פי המהר"ל מפראג, בית המקדש לא היה עוד מבנה גדול וחשוב, אלא מבנה בעל מהות אלוקית שתרם לשלמות העולם כולו, מה שסייע לדבקות של בני אדם בקודש וברוחניות הצרופה. תפקידו ותכליתו של המקדש בארץ ישראל הוא כמובן פנימה אבל גם החוצה לכלל האנושות. בניין בית המקדש מהווה את המסגרת הכי מושקעת שיש עם תשומת לב לכל הפרטים האפשריים, ושבו למעשה חבוי הפוטנציאל להעצמת ומימוש האור האינסופי שבנו; בית המקדש מאפשר לנו, לעם ישראל, למלא את ההיכל באור. כלומר, הבחירה מצויה בידנו, ברצונות שלנו, בסדר עדיפויות שלנו, ובערכים שלנו; הבחירה במה נמלא את אותו מרחב עצום ומפואר, ושלא נחטא חלילה למהות והפנימיות אותה הטמענו במשכן במדבר.

חני וינרוט ז"ל כתבה בהקשר לפרשה השבוע- " בואו נשמור על הבית שלנו יפה, גדול, נעים כך שיהיה ראוי להכיל את הרוח שלנו." מי ייתן ונצליח לבחור בטוב ובמטיב, ולהיות אור לנו, לסביבתנו ולגויים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

לעתים קרובות יש לנו רעיונות טובים ואפילו מלהיבים, אבל בכדי שיהפכו למשמעותיים עלינו להעביר אותם לרמה מעשית, לעשייה אקטיבית בכדי לממש אותם בעולם בו אנו חיים. ואכן, ישנם זמנים שבהם עלינו להיות שקועים בלימוד תורה, ולהוסיף דעת, אחרי הכל זהו עיסוק נעלה, נפלא וכובש. אולם במקביל עלינו לוודא שאנו מסוגלים לעבור גם לשלב הבא, שהוא בניית עולם טוב יותר, בניית ה"משכן" של חיי היומיום שלנו.
הרב ד"ר יונתן זקס מסביר-
"בתחילת פרשת ויקהל משה מורה לעם לבנות את המשכן- וזו הברקה גאונית. כאילו אמר ה' למשה: אם רצונך ליצור קבוצה בעלת תחושה של זהות משותפת, תן לאנשים ליצור משהו ביחד. לא מה שקורה לנו מפתח אצלנו זהות ואחריות, אלא מה שאנחנו עושים. הדבר שהצליח לשנות את בני ישראל איננו דבר שה' עשה למענם, אלא דבר שהם עשו למענו.
עד בניית המשכן, סיפורם של בני ישראל הוא סדרה של אירועים שבהם ה' פעל בשביל העם. הוא שחרר אותם מהשעבוד, הוא קרע להם את הים, הוא נתן להם מים מן הסלע ומן מן השמים. כל אותו זמן הם רבו והתלוננו. לעומת זאת, לכל אורך בניית המשכן לא היו מריבות ולא תלונות. בני ישראל נתנו את רכושם, את זמנם ואת כישרונותיהם. הם נתנו כל כך הרבה, שמשה נאלץ להורות להם לחדול מכך (שמות לו', ה'-ז'). זו התנהגות שלא נראתה קודם לכן. בני ישראל אכן השתנו- לא על ידי נס, אלא בכוח מאמציהם. מה שאנחנו עושים הוא המשנה אותנו, לא מה שעושים לנו…. ההירתמות למשימה תשבור את כל החלוקות השבטיות, החברתיות והתרבותיות. אומה איננה תלויה במוצא אתני משותף. היא יכולה לקום מתוך תחושת אחריות משותפת, הצומחת מביצועה של משימה משותפת…. התורה מבקשת לא רק שנלמד אותה, אלא שנחיה אותה. התורה גם איננה רק קוד התנהגות פרטי, אלא עניינה הוא אופן בנייתה של חברה. אם נכונן דו- שיח בין התורה לבין החברה בת זמננו נמצא את עצמנו מועשרים בתובנותיה העתיקות-חדשות על המצב האנושי.
כל עוד בני ישראל עסקו בבנייה, שרר שלום ביניהם. כדברי ההוגה האנגלי ג'ון ראסקין, "הגמול הנעלה ביותר לעמלו של אדם אינו מה שהאדם מקבל בעבורו, אלא מה שהאדם נהיה בגללו." דרך פשוטה אף יותר לומר זאת היא הסיסמה שהייתה בפי החלוצים בארץ ישראל, "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה." מה שאנחנו בונים בונה אותנו." מי יתן ונהיה בעשיה מבורכת, מקדמת עם רגש לזולת לבניית עולם טוב ומטיב. אמכי"ר.

שבת מבורכת ורגועה💐

לכולנו יש עליות וירידות בחיים, וזה כולל גם רגעים של משברים. לעיתים נדמה לנו שהדרך נשמטת מתחת רגלנו, שכל מה שעבדנו עליו, כל מה שהאמנו בו, נשבר ומתמוסס. בפרשת כי תשא משה רבנו ועם ישראל עוברים משבר כזה. רגע אחד לאחר המעמד הרוחני הגדול בהר סיני, קבלת עשרת הדיברות, עם ישראל נופל עמוק אל התהום של חטא העגל. עם שלם שהגיע לאחדות עם האלוקות, מעמד רוחני כה גבוה, ואז נופל לתהום של עבודה זרה. כיצד אפשר ליפול ככה? והכי חשוב, איך אפשר לקום?
חני וינרוט ז"ל בספרה "שבת שלום חני" כותבת על פרשת כי תשא-
"משה יורד מהשמיים ורואה את המצב שעם ישראל עובדים עבודה זרה. מרוב צער משה שובר את הלוחות אבל לא עובר זמן רב עד שהמעשה נסלח ועם ישראל מקבלים לוחות חדשים. איך אפשר לסלוח ולעבור הלאה מהר כל כך? מסתבר שאפשר.
המציאות של הקיום הזה היא מציאות דינאמית. אני יכולה להתחיל את היום בעצבות ולסיים אותו בשמחה, אני יכולה להיות טובה לכולם ואז להתהפך להיות מגעילה, אך אלוקים יודע שככה הוא ברא אותנו ולכן הוא ממהר לסלוח ולתת לנו לוחות חדשים אבל יש לו ציפייה מאיתנו, שנשמור את שברי הלוחות ונישא אותם איתנו. עם ישראל הלכו לכל מקום עם הלוחות השבורים והשלמים וזה כדי שיזכרו תמיד באיזה קלות נופלים ושייזהרו מנפילות רוחניות להבא.
מה הם הלוחות השבורים שלנו? איפה נפלנו? איפה אנחנו עלולים למעוד שוב? אצלי הלוחות השבורים הם הפחדים שמשתקים ואני נושאת אותם על לוח ליבי, מזכירה לעצמי מה הפסדתי בגללם, כמה כוח הם גזלו ממני, כמה חיים הם שדדו ממני. ומה שמנחם אותי זה שכמה שאני אנושית וטועה, ככה אלוקים הוא גדול וסולח.
אני מתפללת שהלוחות השלמים והשבורים גם יחד ינחו אותנו בבחירות שלנו וילוו את צעדנו." אמכי"ר.
שבת מבורכת ורגועה💐

הפטרת פרשת תצווה היא בספר יחזקאל פרק מ"ג (פסוק י' ועד סוף הפרק).
פרשת תצוה כמו בפרשה הקודמת לה, 'תרומה', עוסקת במשכן וכליו וגם הפטרתה משתלבת ברצף ההפטרות של ספר שמות העוסקות בנושא המשכן.
אז מה בכל זאת ההבדל?
בהפטרת פרשת תצווה אנו לוקחים הפסקה מהעיסוק בבניית בית המקדש הראשון (אליו נחזור בפרשות ויקהל-פקודי) ומתקדמים כבר לעבר בית המקדש לעתיד לבוא. הפטרתנו נמצאת בסוף ספר יחזקאל שעוסק בנבואות עתידיות על בית המקדש. חלק זה של ספר יחזקאל מתחיל מפרק מ' ועד סוף הספר. יחזקאל מנבא אותו ארבע עשרה שנה לאחר החורבן.
ההפטרה מתארת את מידות בית המקדש השלישי, ואת הטקס שיש לקיים ביום בו יחנכו את המזבח. טקס מיוחד זה יתקיים במשך שבעה ימים ורק בסופו עבודת בית המקדש תתנהל כסדרה. כפי שכתוב גם בפרשת תצוה על חנוכת המזבח שהיה במשכן, טקס שנמשך גם הוא במשך שבעה ימים.
עיקר ההפטרה עוסקת במזבח, ולא במקדש, לו היא מקדישה את עיקר תשומת לבה. וזה גם מה שמקשר בין ההפטרה לפרשה, שהרי חלק עיקרי מההפטרה (פסוקים י"ח-כ"ז) מתייחס לחנוכת המזבח, ובעצם מסמנים לנו בהצבת המזבח וחנוכתו שזהו מרכיב מרכזי בהשראת השכינה בקרב עם ישראל.
הרב משה ליכטנשטיין מביא הסבר נוסף על הקשר של הפרשה להפטרה – "…העיסוק בהפטרה זו בבית העתידי שטרם נבנה ולא בתיאור מקדש העבר שכבר נבנה יוצר גשר בין העבר ההווה והעתיד, בין המשכן במדבר והמקדש שנבנו ע"י משה ושלמה לבית האמור להיבנות לעתיד לבא, בין תיאור מציאות ותהליך שהתרחשו לבין חזון נשגב. בכך ההפטרה משתלבת היטב במהלך הסיום של פרשת תצוה העוסק בחנוכת המשכן ובמעבר מן נקודת הזמן במדבר לעבודה שתעשה בו לדורות ("אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם")."
שואל הרב יהודה שביב זצ"ל – "ומה היחס בין המשכן, בית המקדש הראשון ובית המקדש השלישי שייבנה לעתיד לבוא?"
ועונה- "בתרומה, גם בפרשה וגם בהפטרה שמענו על תפארת עבר, זו שבמשכן וזו שבמקדש ראשון. ואילו הפטרת תצוה מדברת בחזון שעדיין לא נתגשם. והרי זה מלמד שהעיסוק בענייני מקדש אינו רק בגדר התרפקות נוסטאלגית על הוד שחלף, אלא עיון ולימוד בדברים שיש להם משמעות אקטואלית והם צפויים ועומדים."
מסר חשוב שההפטרה השבוע מעבירה לנו הוא- הרלוונטיות, החיבור, הקשר החזק שיש לעתיד לבוא עם העבר וההווה של עם ישראל. זוהי קריאה לכולנו לזכור מהיכן הגענו, ומה שליחותנו, ובדרך למרות האתגרים ,לזכור את חשיבות התהליך שיוביל בסוף למימוש החזון הנשגב בעתיד. אני קוראת למסר הזה- אופטימיות ובשורות טובות. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת תצווה נותנת לנו פירוט מרובה על בגדי הכהונה שאותם לובשים הכוהנים בשעת עבודתם בקודש. מה עניין הפירוט? הרי תמיד השיח והדגש הוא על פנימיות האדם, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בשבוע שעבר עסקנו בכל פרטי המשכן ובית המקדש, גם כן לפרטי פרטים והשבוע בגדים! מדוע עיסוק כה רב בעניינים חיצוניים?
פרשנים רבים מסבירים שהבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם, וגם משפיע על היחס שלנו כלפי עצמנו. ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם, כי הלבוש הוא למעשה תזכורת לתפקידנו וייעודנו.
כשאנחנו מבחינים באדם שלבוש באופן חריג ושונה מהקוד המוכר והמקובל, סביר להניח שנשייך אותו לפרופיל מסוים- אישיות, אופי, סגנון, עיסוק וכו'. דוגמא שכיחה נוספת, כשיש לנו ההתלבטות מה ללבוש לראיון עבודה או להרצאה, היא בד"כ מלווה בתהייה- "מה יחשבו עליי". במילים אחרות, בהתאם להופעתם החיצונית של אנשים אנו מגבשים עליהם רושם ראשוני.
יש לי חברה שלובשת בגדים רשמיים בכל פעם שהיא נשארת לעבוד מהבית, לטענתה זה משפיע על החשיבה והתייחסות שלה לעבודה, והיא הרבה יותר אפקטיבית… כלומר, הדרך שבה אנחנו מתלבשים משפיעה על ההתייחסות שלנו לעצמנו ולכל דבר שאנחנו עושים – ובהמשך משפיעה על התנהגותנו. פורים קרב ובא, ופעמים רבות נראה שמרגע שהתחפושת על ילדינו הם מתנהגים אחרת, כאילו הבגדים הם מטה קסם שמעניק להם כח.
הרמב"ן ואבן עזרא מדגישים את הייחודיות שבלבוש אהרן ובניו הכוהנים שזוכים להם בזכות עבודתם במשכן. שניהם מדגישים את חשיבות המאפיינים החיצוניים כגורם סמלי המבטא את ייחודיותו של האדם ("אין אחד מישראל שילבש כאלה.."), המעניקים לו בטחון עצמי, המאפשר התפתחות חיובית של האישיות. הדרך שבה אנו מתלבשים משפיעה על הדימוי העצמי וההרגשה שלנו, בין אם במודע או לאו. (מדברי הרב יוני לביא, ומרדכי שפייר)
מסביר הרב ישראל שווץ-
"…האדם ניכר בבגדיו. על פי הבגדים אפשר להכיר את אופי האדם, את תכונותיו, לאיזה חברה הוא שייך. הבגדים מבטאים את האופי הפנימי. הבגדים גם משפיעים על האדם… נחזור לבגדי הכהונה. "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". במסכת זבחים דף פ"ח: נאמר: "אמר ר' ענני בן ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך, מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים". כלומר לעצם לבישת בגדי הכהונה על ידי הכהן הגדול כבר יש תפקיד של כפרה.
הבגדים נועדו לא רק לצורך העבודה בהם, אלא בעצם לבישתם מתקיימת כפרה על חטאים. כותנת מכפרת על שפיכות דמים. מכנסים מכפרים על גילוי עריות והמצנפת מכפרת על גסי הרוח. אבנט מכפר על הרהור הלב. כל בגד קודש שלובש הכהן הגדול על גופו מקדש את גופו ומטהר אותו.
הכהן הגדול אינו אדם פרטי, הוא אישיות כללית, כלל ישראלית, כל מעשה שהוא עושה נוגע לכל ישראל. הוא מתקדש וזה משפיע על הכלל כולו… הכפרה היא שורשית. כפרה שמתחילה אצל הכהן הגדול, וכשהוא מתעלה בעוד דרגה רוחנית של צניעות, נמשכת ממנו השפעה על הכלל כולו… מדברי חכמים אלו יכולים אנו ללמוד על ערך הבגדים בכלל…"
לבישת בגדי הכהונה בפרשה מבהירה לנו שבעבודת הפנימיות שלנו, עלינו לבחון באילו כלים חיצוניים אנחנו משתמשים. כי בעבודת הקודש יש צורך להאיר את הפנים, אבל גם להאיר את החוץ. הדרך שבה אנו מופיעים גם כלפי חוץ בעולם זו האחריות שלנו. הבגדים של הכוהן הגדול הם למעשה ביטוי למידות נצרכות בכדי להתנהל בעולם- בענווה, במתינות, בהקשבה, במאור פנים, בנימוס, בסבלנות, בעדינות – להיות מוארים מבפנים, ובמקביל לדעת כיצד לגשת אל העולם שסביבנו.
הפרשה שלנו עוסקת בכלים של הקרבת קורבנות, האחד במזבח העולה שעמד בחצר המשכן, והשני בתוך ההיכל, מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת…. אומרים חז"ל שבכוחם של בגדי הכהן הגדול לכפר על עוונות בני ישראל. כל עניין הקרבת הקורבנות – הוא מלשון קירוב לבבות והתקרבות.
שנזכה להדליק את האור הפנימי שבנו, ללבוש את הבגדים שיתנו לנו את האיזון שבין הפנימיות לחיצוניות, ויסייעו לנו במימוש יעודנו. ושנזכה כולנו להיות מצווים מתוכנו- להתחבר ולקרב לבבות; להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אמכי"ר.
שבת מבורכת ורגועה🌸