השבוע הפרשה פותחת בפרשיית הביכורים (כו, א-יא), מדוע היא לא צורפה באופן טבעי לפרשיות החגים שהוזכרו קודם לכן, בפרק טז, בין שבועות לסוכות?
פרי האדמה שאנו מצווים להביא כביכורים לירושלים מבטא את ראשית היותנו לעם. בעצם הכניסה שלנו לארץ ישראל וההשתקעות בחיי העבודה ובחיי החומר, עלולים הם להביא לפירוק השותפות הישראלית, ולראיית כל אדם כאדם לעצמו, ללא עבר וללא עתיד משותף. לכן, התורה בפרשייה זו מצווה אותנו לבוא לפני ה' להודות ולהתפלל, ובתפילתו האדם רואה עצמו כחלק מהיסטוריה גדולה ומשותפת ע"י הכרת הטוב והודיה. כמו כן, הפרשה מתארת לנו כי בכדי לזכות בברכות עלינו לקיים את המצוות בשמחה-
"(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ." (דברים כו)
הרב שניאור אשכנזי מרחיב- כשמקיימים מצוות בהידור אבל עם אנחה וצער ללא אנרגיות, אנו נענשים מעצם ההתנהלות הזו שלנו. כנראה שזו הסיבה לכך שאנו כל הזמן בהודיה על כל צעד ושעל מהבוקר עד הערב, "ברוך אתה ה'… ברוך אתה ה'…" מסתבר שהודיה אחת, רק בראש השנה, איננה עושה את העבודה. הכרת הטוב הראשונה מתחילה במצוות הביכורים, בבחירת הפירות הראשונים והמובחרים והעלתם לירושלים, "סלינו על כתפינו" בשמחה ובהתלהבות. נתינת תרומה לכוהנים כביטוי להוקרה על כל הטוב שזכינו בו. כיום למשל, במקום קורבן תודה אנו מגיעים לבית הכנסת בכדי לברך הגומל.
אז מה רעיון של מצוות הביכורים? עד היכן מגיעה מצוות הכרת הטוב?
מבהיר הרב אשכנזי, למעשה, אנחנו חושבים שאנו מודים רק לה' אבל אנו בעצם מודים לכל מי שגמל לנו טובה, ואפילו לדומם, לחפץ, שלא מרגיש ולא מגיב. דוגמא לכך מתבטאת כבר במכת הדם במצרים, כשאהרון הוא זה שמכה על היאור, כי משה שניצל ע"י היאור לא יכה במי שעזר לו. ובכל זאת שואל הרב, מדוע הנטייה שלנו להתרכז במה שלא עובד ופחות במה שכן השגנו ובטוב שיש לנו? הרי יש לנו כל כך הרבה על מה להודות, ובכל זאת אנו ממוקדים ונואשים מבעיה אחת, שהופכת להיות מוקד העניין. מדוע איננו רואים שהחיים שלנו מלאים בפלאי פלאות, גם אלו שסובלים, עדיין יש הרבה טוב שעוטף (בריאות, אוכל, ילדים, משפחה, בית, חברים וכו'). מסתבר, אומר הרב, שאנו מתוכנתים לא לראות את הטוב שיש לנו, זה לא שאנו שוכחים, או חלילה כפוי טובה, אלא יש כוחות אדירים שכובלים אותנו להתמקד דווקא ברע, במה שמעיק עלינו. למה? מדוע נשקע במקום להמריא?
עונה הרב שניאור אשכנזי,
סיבה ראשונה- היא השרדותית. אנו מתוכנתים לזהות סכנות ולא הצלחות. רוב האנרגיה שלנו מכוונת למצוא סכנות בכדי שנציל את עצמנו. פספוס של הצלחה לא מאיים עלינו כמו פספוס של סכנה שיכול להביא לסוף שלנו. לכן, רוב האנרגיה שלנו מכוונת למצוא ולזהות סכנות. מה לא טוב? מה מאיים עלינו? טרדות כמו, איך נצליח בעוד מספר שנים לרכוש השכלה גבוהה, לקנות בית, לגדל ולחתן ילדים וכו, כל אלו ועוד מאיימים עלינו. במקביל, את העובדה שהיום למשל יש הכנסה מסודרת, קורת גג, וסה"כ טוב, אנו מתקשים לראות ולחוות.
סיבה שנייה- אנו מתוכנתים להתלהב מדברים חדשים. אין לנו את התכונה של לחגוג דברים קיימים. מה שאנו משיגים לא מייצר נחת, וגם אם כן זה לטווח זמן קצר. רכישת טלפון חדש למשל מובילה למחשבה של הרכישה הבאה, מעודכנת ומשודרגת יותר. מדוע נבראנו כך? בכדי שנברא, נתפתח ונתקדם, לא נשב על זרי הדפנה אלא נשאף לעלות מדרגה ולצמוח. הבעיה שהרצון להתקדם עם כל מה שכרוך בו מסיחה את דעתנו ממה שכבר הצלחנו להשיג.
והסיבה השלישית- היא שאנו לא רוצים להכיר טובה, מדוע? כי המילה 'תודה' מקטינה אותי. כשאני אומר תודה, אני בעצם מודה שנזקקתי לעזרה של איש מקצוע, חבר, משפחה וכו'. אני מודה שאני חייב למישהו, וחלק מההצלחה שלי למעשה מיוחסת עכשיו גם למישהו אחר. הדבר שאנחנו הכי שונאים זה להיות חייבים, ולהודות שלא השגנו הכל בעצמנו. האדמור הזקן מוסיף שהמילה 'הודאה' יש לה כפל משמעות בעברית, הודאה מלשון הודיה, הכרת הטוב וגם הודאה מלשון הודאה ב'אשמה', הודאה בכוונה של הכנעה. כל הכרת הטוב כרוכה בהרכנת הראש, הודאה בכך שאנו זקוקים לעזרה ולא יכולים לעשות הכל בעצמינו, זקוקים להכוונה, ומודים בכך שאנו מוגבלים. ולכן, המשמעות היא שבטבעי אדם מוכוון לפספס את הטוב שבחיים שלו; במילים אחרות, לחיות חיים בתחושה שאין לנו, שחסר לנו, שאנחנו צריכים להגיע ליעד הבא בכדי לחוות הצלחה, טוב ונחת.
אז מה עושים בכדי לפתח לנו את הכרת הטוב?
הרב אשכנזי מסביר- עלינו לחגוג את ההצלחות הגדולות, ומתוכן נצליח לשנות את המשקפיים שיאפשרו לנו לראות גם את ההצלחות הקטנות. לכל אחד מאתנו יש רגעים כאלו שאנו מבינים שהחיים שלנו מתנה, כמו חולה שנתרפא. ועלינו לחגוג את הרגעים הללו, לחגוג את ההבנה שהחיים האירו לנו פנים, שהצלחנו, שהחיים טובים אלינו. ומתוך אותם רגעים גדולים ומאירים נצליח לראות גם את הרגעים הקטנים. הם יסייעו לנו להתגבר על הצורך וההסחה לראות את ההישג הבא במקום לראות ולחוות את ההישג הקיים. ההבנה שנטענו והצמחנו פירות זה לא ברור מאליו, וזוהי מהות מצוות הבאת הביכורים. התשומת לב שלנו למה שכבר השגנו היא שתאפשר לנו לראות את כל הטוב שיש לנו, ותפתח בנו את הכרת הטוב וההודיה.
מצוות הביכורים באה לחנך אותנו, כמו גם הברכות השונות לפני אכילה ושתייה, זהו ביטוי הכרת הטוב בעקביות ובשוטף שיכול לשנות לנו את הראש, ולפתח תודעה לכל הרגעים הטובים שמלווים אותנו בכל רגע גם כשהצבנו כבר יעדים חדשים. והציווי לעשות זאת בשמחה הוא זה שיביא למאור פנים, נותן עזרה ראשונה לאחרים, ומביא להרחבת התודעה והוקרת הטוב שבחיינו. וכך גם נתמלא באנרגיות טובות, מחודשות לעשייה טובה מצמיחה ומקדמת.
שבת מבורכת 🙏🏼💞
"גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים, רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבליבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם, והם הולכים מלאים ייסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש. ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאוד." (שיחות הר"ן, מג, רבי נחמן מברסלב)
מאוד אהבתי את דברי האדמור הזקן המחבר בין הודאה להודיה
שנזכה ללמוד להודות תרתי משמע על כל הטוב (וגם הפחות טוב) שהשם עושה עימנו כי רק הכרת הטוב תלמד אותנו טוב מה הוא ותמלא אותנו בשמחה אמיתית ונצחית.